מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

ב"עוּל ימים", הרומן של דוסטוייבסקי מ-1875, מבקר הגיבור המתבגר צדיק רוסי עממי ומוּאר על כך שהוא מדבר כל הזמן על "מסתורין". מה זה בכלל, "מסתורין"?!, מתריס הצעיר, את מה שאיננו יודעים עדיין, יבוא המדע וינהיר בקרוב! ואכן, תחושת המסתורין היא חלק בלתי נפרד מהרגש דתי. אבל הצורך לחוש במסתורין, בפליאה, הוא גם צורך אנושי בסיסי. תמונת העולם המדעי המתבהרת והולכת מעניקה לנו הרבה כל כך, אך גם נוטלת מאיתנו משהו. ברגע שאנחנו מבינים אֶל נכון, אנחנו מתפעמים פחות. זוהי התובנה המיוחסת לסוציולוג הקלאסי מקס ובר על "הסרת הקסם מהעולם" בעקבות תמונת העולם המדעית.

"הבשורה על פי הצלופח", שראה אור בשוודיה ב-2019, עוסק בדיוק בסוגייה הזו. והוא משתמש לשם כך באחת מחידות הטבע שנותרה במסתוריותה במשך אלפי שנים והתפענחה, אך עדיין לא בשלמות, רק לפני כמאה שנה. מדובר בחידת הצלופח. הצלופחים האירופאיים והאמריקאיים, שחיים גם עשרות שנים, מהגרים בצעירותם מהמים המלוחים של האטלנטי לנהרות ולאגמים המתוקים של אמריקה ואירופה. אבל אז, בבגרותם, באופן אכן מסתורי, הם נוהרים יום לא עבות אחד בחזרה אל האוקיינוס, שוחים במעמקי הים אלפי קילומטרים אל מקום שלא היה ברור היכן הוא עד תחילת המאה ה-20. או אז התגלה שמדובר בים סרגסו שבצפון האטלנטי. שם הם מזדווגים, מולידים צאצאים ומתים. כלומר, כך אנחנו מסיקים, כי עדיין איש לא ראה בעיניו צלופח בוגר בים סרגסו! המחבר, פטריק סוונסון, מקדיש כמה פרקים למסתורין שהילך הצלופח על חוקריו, החל מאריסטו שסבר שהוא נולד בבריאה ספונטנית ולא כלה בפרויד שלפני שפנה לחקר הנפש ניתח צלופחים בטרייאסטה כדי לגלות את צפונותיהם – לשווא. סוונסון מתגלה בפרקים האלה ככותב מיומן של מדע פופולרי, אם כי התחושה היא שהוא משמש כאנתולוג מוצלח יותר מאשר כסופר מקורי (בכל אחד מהפרקים הללו יש רשימת מקורות שעליהם הוא הסתמך; חלקם סיפרו כבר את סיפור הצלופח בעצמם).  בכך ממקם את עצמו סוונסון באחת הסוגיות החשובות של דורנו: הסוגייה הדתית. "אם כן, יותר מאלפיים שנה אחרי אריסטו הצלופח עודנו בגדר חידה מדעית, וככזה הוא גם היה למין סמל לְמה שלפעמים מכוּנה העולם המטאפיזי". ובמקום אחר: "גם אבא לא היה איש מאמין. הוא למד בבית ספר עממי ולמד על שושלת המלוכה השוודית ועל ספרי הבשורה הנוצריים, אבל התקשה לקבל סמכות. הוא לא האמין בגמדים וגם לא באלוהים. רק בנוגע לצלופח התעוררו בנו ספקות […] 'הם מוזרים, הצלופחים', אמר אבא. ותמיד הבחנתי בשמץ של אושר בקולו כשאמר את זה. כאילו הוא זקוק למסתורין". ניסיון להשבת המסתורין לעולם הוא אחד ממעלותיו של היוצר הסקנדינבי הבולט של המאה ה-21, הנורווגי קנאוסגורד. ונדמה לי שהעיסוק בנושא הדומה אינו ההשפעה היחידה של האוטוביוגרפיה של קנאוסגורד על סוונסון. עם זאת, צריך לשים לב שהמסתורין של הצלופח הוא מסתורין "חלש", כלומר מסתורין על תנאי, עד שהמדע יגלה את אותם סודות שנותרו באשר לצלופח, כמו שהתריס ארקדי עוּל הימים של דוסטוייבסקי. אבל מסתורין יכול להיות לא רק עניין טכני, של אי ידיעה זמנית. כפי שטוען קנאוסגורד עצמו. כפי שסבור, מן הסתם, דוסטוייבסקי עצמו, כאחד מגדולי הסופרים הדתיים בכל הזמנים.

סוונסון ממקם את עצמו לא רק בלב נושא חם אחד, אלא בליבם של שלושה. ועובדה זו בוודאי, בצד הכתיבה הרהוטה והנבונה, תרמה להצלחה הביקורתית שבה התקבל הספר (גם בעולם דובר האנגלית). בצד סוגיית המסתורין והדת, ממוקם "הבשורה על פי הצלופח" בלב שאלת הכתיבה התיעודית והאוטוביוגרפית בסיפורת זמננו. הספר מכיל, כאמור, קטעים עיוניים בהיסטוריה של המדע, אך גם קטעים אוטוביוגרפיים על יחסיהם של המחבר ואביו (וכאן אולי ההשפעה השנייה של קנאוסגורד, כמו בעצם הכתיבה האוטוביוגרפית) סביב ניסיונות לציד צלופחים ליד ביתם בשוודיה. אביו של סוונסון היה בן מעמד הפועלים שחווה על בשרו את הזינוק שלא ייאמן ברמת החיים של בני המעמד הזה בעשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה. סבתו של סוונסון, אמו של האב, עוד חיה עם משפחתה חיים של כמעט צמיתים. "רעב המציאות", כפי שכינה לפני כעשור את המפנה הדוקומנטרי בתרבות המבקר האמריקאי, דיוויד שילדס, מתבטא כך כאן באופן כפול: הן בחלקים המדעיים העוסקים בצלופח והן בחלקים האוטוביוגרפיים. אגב, כשמעמידים זה בצד זה את הפרקים על הצלופח עם פרקי הסיפורת האוטוביוגרפיים על המחבר ואביו, עולה בקורא המחשבה שאולי סיפורת גם היא סוג של מדע, אך בניגוד למדעי הטבע התרים אחר חוקים כלליים, סיפורת היא המדע של המקרה הפרטי.

הנושא החם השלישי שסוונסון מתמקם בו הוא, כמובן, הנושא האקולוגי. הצלופחים מצויים בסכנת הכחדה ורבות הסיבות לכך, אך כולן הן מעשי ידי האדם. בנוסף, עוסק סוונסון בחוכמה ביחס בין תרבות לטבע, כלומר שוב ביחס בין האדם לטבע, בכך שהוא מקדיש חלקים מהספר למקומו של הצלופח בתרבות האנושית (כולל תרבות הציד).    

לא מדובר ביהלום ספרותי, אך כן בספר מהנה, מרגש, ובעיקר: מלמד ועדכני מאד.