ארכיון תג: אורוול

ביקורת על "נאנא", של אמיל זולא, בהוצאת "הספרייה החדשה" (מצרפתית: עפרה ישועה-ליית, 469 עמ'). בשולי הביקורת הוספתי הבהרה קצרה על נושא שהובא בה.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

בפרק הראשון של היצירה המפורסמת הזו מ-1879, כשהקורטיזנה עוצרת הנשימה בת השמונה עשרה, נאנא, כובשת את פאריז הנהנתנית בהופעה בעירום בהצגה בשם "ונוס הבלונדינית", מקפיד מנהל התיאטרון גס הרוח לקרוא למוסד שעליו הוא מופקד לא תיאטרון כי אם בית-זונות ("'כל פאריז תבוא לתיאטרון שלך עכשיו' […] 'תגיד לבית-זונות שלי'"). צודק מנהל התיאטרון, בורדֶנָאב (ואולי כבר בשמו טמן זולא רמז לסוג המוסד שעליו הוא מופקד?). "ונוס הבלונדינית" היא יצירה סנסציונית ופורנוגרפית שמעמדה כיצירת אמנות מפוקפק. אך מה עם מעמדו האמנותי של הרומן "נאנא" עצמו? רומן שמתמקד בעלייתה ועלייתה של זונת צמרת ובהשפעה המשכרת של גופה על גברים, הנופלים בזה אחר זה טרף לרגליה, מוחם וארנקם מרוקנים, חובותיהם הכספיים תופחים וחובותיהם המשפחתיות לא ממולאות?

ג'ורג' אורוול, במאמר על סלבדור דאלי, דן בתביעתה של האמנות בעידן המודרני להעמיד את עצמה מעל המוסר. האמנים מבקשים לעצמם זכות יתר, ואילו קהל שוחרי האמנות, כשהוא נתקל ביצירה מעוררת אי נוחות מבחינה מוסרית, כותב אורוול, מפחד להזדעזע. במאמרו זה מצדד אורוול בסלידה מוסרית מדאלי, אך לא בצנזורה עליו.

"נאנא" הוא רומן דוחה מבחינה מוסרית. לא בגלל שמדובר בו, אלוהים יצילנו, בסקס ולא בגלל שמדובר בו בזנות. אלא בגלל שהוא רומן צר אופקים בתפיסת האנושי שבו. בכל מרחבי הרומן הלא קצר הזה כמעט לא ניתן לאתר רגש אנושי ראוי להערכה (נדיבות, חתירה לאמת, רדיפת צדק, אהבה). זה רומן שמניעה אותו תאווה לפגוע בדמותם של בני האדם, להכריז יחד עם נאנא (המתייחסת בדבריה לבני החברה הגבוהה): "לי אין שום כבוד אליהם, גמרנו. לכלוך בתחתית ולכלוך בצמרת, כולם מלוכלכים".

"היתרון שבקיום שיח מוסרי הוא שטיעונים מסוג זה היו נתונים תחת צנזורה כל כך כבדה, ובמשך כל כך הרבה שנים, עד שהוא נשמע לא במקום ומיד הוא מושך את תשומת לבו של המאזין; החיסרון הוא, שאין סיכוי שאותו מאזין ייקח אותך ברצינות", כתב וולבק ב"אפשרות של אי" (לנה אטינגר תרגמה; ציטוט, אגב, שמסביר חלק ניכר מחשיבותו של וולבק, שהכניס שיח מוסרי לספרות). לטובת אלה מבני זמננו שדיון מוסרי כזה אכן נראה להם שלא במקום, אנסה להסביר מדוע גם מבחינה אסתטית "נאנא" הוא יצירת נֵפֶל. אמנם נפל של נָפיל.

ראשית, החד גוניות. לאורך מאות עמודים אנו למדים איך הגברים נופלים שדודים לרגלי נאנא. ואז למדים זאת שוב. שתי הפוגות בלבד יש במצעד הנפילתו ונפילתו הזה. האחת, באמצע הרומן, קשר אהבה של נאנא עם שחקן תיאטרון, שמכה אותה. והשנייה, לקראת סופו, העמקת השיעבוד שמשתעבד אליה הרוזן מוּפָא, שהיא חיה על חשבונו. אלה הפוגות משעמום כי יש בהן סוף סוף גיוון (סיפור האהבה ולא טרנסאקציה) ותנועה נפשית (הידרדרות לתהומות המזוכיזם). אך מרבית הרומן היא עוד מאותו דבר. נאנא עצמה, שאמנם יש בה גם טוב לה וכמיהה לתום, אינה דמות מספיק מעניינת כדי לשאת על כתפי אישיותה רומן (העובדה שהיא אוהבת את הגבר שמכה אותה היא קלישאה). מה שמעניין את הגברים הוא גופהּ, וגם מהבחינה הספרותית נדמה שהתמקדותם מוצדקת.

שנית, בד בבד לחד גוניות, ובאופן פרדוקסלי ללא סתירה לה, מדובר ברומן צעקני. זוהי מלודרמה סנסציונית חלולה (אמנם עם כישרון לריאליזם קונקרטי). מרבית הרומן היא למעשה התפעלות והתפעמות צווחנית של המספר מכוח ההשחתה של גופה של נאנא וניסיון הפחדה והדהמה של הקוראים בענייני מין (נאנא מתנסה בלסביוּת; חתן וחותן, וכן שני אחים, כורעים לרגליה וביניהן; חסרון כיס זמני נפתר בקוויקי זנותי מזדמן ועוד). זה אכן "נועז", אבל דברים נועזים יותר תמצא בכל מסך מזדמן. אבל אולי מה שחמור במיוחד הוא שנדמה לי שאפילו התפעלות אמת של זולא מכוחה הארוטי של נאנא אין כאן – ואפילו לא רק התפעלות עצמית של הסופר מנועזותו שלו – אלא התפעלות עֲשוּיָה, מאולצת, שנועדה להצדיק בפני הקוראים את עצם הכתיבה.

זולא מפזר פה ושם כמה הצדקות חברתיות לכתיבה על נאנא. הוא מציג אותה בקטע קצר או שניים כמי שנוקמת את נקמת המעמדות הנמוכים בפאריז העשירה. הוא פורש בקצרה את מצוקת הזונות הפריזאיות. אבל מבחינת הנפח, ההצדקות האלה בטלות בששים, הן לא מוקדו האמיתי של הרומן שהינו התלהבות, אמיתית או מאולצת, מהשחיתות, מהדקדנס.

במעומעם זכור לי שקראתי פעם על המיאוס שעוררה "נאנא" בטולסטוי. וברור לי שזולא עמד לנגד עיניו של טולסטוי כשכתב בערוב ימיו בספרו העיוני "מה היא אמנות?" על תאוות ההדהמה והסנסציוניות של האמנות המודרנית. אבל לא צריך להיות חוזר בתשובה כמו טולסטוי על מנת לבחול ב"נאנא". מספיק להיות קורא של "אנה קרנינה" על מנת להבין שהאנושי רחב יותר מזה שמוצג ב"נאנא". מי שמושגיו על בני האדם נגזרים מ"נאנא" לא יוכל להבין איך, למשל, קם יום אחד אדם ובשם האמת (?) והמוסר (?) מסכן את עצמו וזועק: "אני מאשים!".

בשולי הדברים: אני רוצה לנסות להבחין את העמדה שהבעתי בביקורתי בזכות גינוי מוסרי של יצירת אמנות ממגמה עכשווית דומה לכאורה המצדדת בפסילת יצירת אמנות בגין פגם מוסרי זה או אחר שיש בה, מגמה שמכונה "תרבות הביטול".

א. ראשית, כפי שציינתי בביקורת בהתייחס לעמדתו של אורוול, אני בעד מחאה מוסרית ביחס ליצירות אמנות אך נגד צנזורה ופסילה. כלומר, אני עומד על זכותו של נמען האמנות להגיד: "איני אוהב יצירה זו בגלל העמדה המוסרית שיש בה". אך איני תומך בחרמות ובמניעת פרסום או הצגה של יצירות אמנות שעמדתן המוסרית נוגדת את שלי (למעט המקרים הקיצוניים של הסתה וכדומה, שבהם גם החוק מגביל את חופש הביטוי).

אומר שאפילו להיפך: אני, במובן מסוים, אסיר תודה לזולא, שחידד לי משהו ביחס לתפיסת האנושי דרך ההתעמתות עם העמדה שמובעת ביצירתו. כלומר, התגובה המוסרית המוחה או המגנה של נמען האמנות יכולה להיות לעיתים זכותה העיקרית של היצירה הנידונה לקיום.

ב. פעמים רבות במה שמכונה "תרבות הביטול" מדובר על גינוי יצירה ש*מוזכרים* בה אלמנטים שנתפסים כפסולים על ידי המגנים. ואילו עמדתי היא שאמנות שמביאה לנו אמת על העולם, גם אם היא אמת לא נעימה לנו, אינה ראויה לגינוי כי אם להכרת תודה. הגינוי שלי שמור רק לעמדות שמביעה היצירה (והיצירה כמכלול! – לא דמות כזו או אחרת בה), לא לעצם אזכורן של עובדות שלא נעים לי להכיר בהן או לזכור אותן. ולעמדות שמציבה היצירה במרכזה (כמו במקרה של "נאנא").

ג. במסגרת "תרבות הביטול" יש התומכים בהחרמה של יצירה בגלל מעשיו הנלוזים של היוצר גם אם הם *אינם מתבטאים ביצירה*. בעמדה הזו אני בוודאי לא תומך והיא למעשה סוגייה אחרת לחלוטין מזו שאני דן בה: גינוי מוסרי *ליצירה* (לא ליוצר).

ד. ולאחר כל זאת, אכן דיברתי בביקורתי על גינוי מוסרי בהקשר של יצירת אמנות. אך אין זה אומר שאני מסכים עם כל גינוי מוסרי ליצירת אמנות באשר הוא או שכל סוג של פגיעה מוסרית ברומן היא בעלת ערך שווה בעיניי. יש הבדל גדול אם עמדה מוסרית בעייתית בוטאה בפריפריה של הרומן או במרכזו ויש הבדלים גדולים בין סוגיות מוסריות כאלה ואחרות.

הערה קצרה על קצב בפרוזה

אני קורא עכשיו פרוזה ישראלית טובה. וחלק מהסיבה שהיא טובה היא חוש הקצב שיש בה.

תמיד התרשמתי מהקטע הזה ב"מדוע אני כותב" של אורוול (כלומר גם מהקטע הזה; יש שם קטעים מרשימים רבים) בו הוא מסביר את "העניין האסתטי" שמביא סופרים לכתוב.

ובכן, בצד יופי הנובע מהשפה, יש גם יופי הנמצא בעולם ושהשפה לוכדת. אבל בצד שניהם יש "לכידות של פרוזה טובה" ו"קצב של עלילה טובה". סופרים רבים, רבים מדי, זונחים את הרכיבים האלה (לכידות וקצב), שהם לא פחות חשובים בפרוזה מהשפה.

הציטוט מתוך קובץ מאמרי אורוול העברי המשובח, בתרגום יועד וינטר שגב ובעריכת גיורא גודמן.

על "שכול וזיקוקים" של שמעון צימר ("פרדס", 119 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

על מה הנובלה הזו? (לכנותה רומן, כפי שנעשה על גב הכריכה, מעט מופרז). נכון שמאז הפצעת המודרניזם באמנויות לא כל כך נעים לנו לשאול את השאלה הזו. ובכל זאת. אורוול, בביקורת על הפֶטיש הצורני של המודרניזם, ציטט פעם קריקטורה בה מתואר צעיר ספרותי מתנשא שנוזף בדודתו בצדקנות: "ספרים הם לא על משהו, דודה". ובכן, אני הדודה. הדודה צודקת. במיוחד אם ב"עַל" מתכוונים לשאול מה המוקד של הספר (ואם יש כמה מוקדים: כיצד הם קשורים ביניהם?) ומה סוג החוויה שרצה הסופר ליצור אצלנו. כשלא ברור עַל מה הספר, ייתכן בהחלט שהסופר עצמו היה מבולבל ושלו עצמו לא היה ברור מה הוא רוצה שיחוו קוראיו.

לכאורה, ברור על מה. רמז דק מצוי בכותרת. זהו ספר "על" שכול צבאי. אחד מגיבוריו הראשיים הוא אבנר קורץ, אב בן ששים ששכל את בנו, גיא, ב"צוק איתן" ב-2014. בהתאם, חלק ניכר מהספר מתרחש ביום הזיכרון לחללי צה"ל וביום העצמאות. אבנר הלום היגון מספר לנו על תאונת דרכים שעבר ועל בריחתו מבית החולים ונסיעתו במונית "לבקר" את בנו: "זו כתובתו החדשה של הילד. בכורי. בית העלמין הצבאי של קריית שאול". בחלק קצר המסופר מפי "גיא רוח רפאים", אומר לנו הבן עצמו: "אתם מגניבים מבט לשעונים. אתם לא רוצים לאחר לארוחת הערב. בלווייה ייללתם כמו להקת מקוננים, נדמה היה שתקימו אוהל ליד הקבר […] הגיהינום, מסתבר, איננו אש אדומה שורפת, אלא שכחה קרה. עוד מעט תקומו, תמתחו את הרגליים, תנקו את החול מהמכנסיים ותיסעו הביתה. בדרך עוד תדברו עליי, ייתכן גם שתכבדו אותי באנחת צער או שתיים. אז תיכנסו למקלחת ותשטפו אותי מעליכם עם שאר החול. רק אבא ואמא ימשיכו לדמם". זה הנושא הוותיק של השכול, אם כן. שנאמר כאן בנוסח הוותיק של חנוך לוין. בקיצור, אין חידוש. אין כאן את הרגעים המצמיתים, של נגיעה באזורים לא ידועים של הנפש, שיש ב"נופל מחוץ לזמן" של גרוסמן, שעסק גם הוא בנושא הוותיק אך מתוך מקוריות מיוסרת. עם זאת, צימר כן מנסה להכניס זווית חדשה לנושא, כשאבנר, האב השכול, חוצה גבולות מוסריים ביחסו לאשתו, אותה הוא למעשה אונס, וביחסו לבת זוגו לשעבר של בנו המת, אותה הוא מסמם מתוך כוונה לשכב איתה. אבל זו הקצנה תפלה ודיון תפל בעקבותיה (אכן, לאב שכול לא מותר הכל!).

אבל למרות שאולי הסופר חושב שהנובלה היא "על" השכול, אני לא חושב שהוא צודק. לא פחות, ואני חושב שיותר, זוהי נובלה על הזדקנות גברית ועל תשוקה גברית נואשת. אבל הנושא הזה אולי נראה לסופר לא מכובד להופיע בציבור כשלעצמו, או לתודעתו נראה ראוי להיוותר במחשכי הלא מודע. אבל ההזדקנות והתשוקה הנואשת מרכזיות הן אצל אבנר קורץ והן אצל הדמות ראשית השנייה בנובלה, יאיר ברגר, אמן בן גילו. הקישור המאולץ בן סיפורו של יאיר לנושא הרשמי ו"המכובד" של הרומן הוא ההזמנה שמזמין יאיר את אבנר ורינה קורץ, ההורים השכולים, למסיבת ערב יום העצמאות בביתו. הוא מקווה שדרכם תתאפשר לו "נגיעה בשכול הישראלי". אבל הוא נמלא תשוקה כשהוא מחבק את רינה: "מה קורה לי שדווקא הערב, כשאני נכון לראשונה לְמַסד מפגש של פרידה מוסדרת מיום הזיכרון לפני פרוץ השמחה, ושבגללו הזמנתי את כולם – פנימיותי המאוסה מתעקשת להכריז על נוכחותה?". נדמה לי שגם הנובלה עצמה חוששת מ"הפנימיות המאוסה" הזו ולכן נזקקת לסיפור של השכול כסיפור כיסוי. הנה, בהרהוריו של אבנר, העירוב הזה בין המכובד לנבזה כביכול, שאולי (כך, נדמה לי, "חושבת" הנובלה) יציל את התשוקה הגברית המזדקנת מלעמוד עירומה: "אני חושב [כשהוא מביט בהריונית]: זיינו אותה. היא מזדיינת. היא נדפקת כל הזמן. ואני זקן. חלפו החיים שלי. עד לא מזמן גם אני חייתי. הייתה לי בת זוג, הזדיינו כל הזמן, נולדה לנו ילדה, ולאחר מכן עוד ילד. תחילה כבתה התשוקה ואז מת הילד ועוד מעט גם אני אמות".

צימר הוא כותב קל עט. זהו בהחלט כישרון. יש גם קטעים רעננים בנובלה (חברתו של הבן החייל שמפרסמת שירי שכול ונתפסת על ידי האב כמי שעושה קריירה על גב בנו; היחסים בין בני הזוג השכולים), ויש חלקים בעלי מקוריות התחלתית ופוטנציאל. אבל אלה לא מבשילים. וכשהם מצטרפים לתחושה שלסופר לא היה ברור על מה הסיפור שלו, שהוא קיבץ כמה סיפורים המחוברים ביניהם בקשר רופף וקיווה לטוב, או שהוא חשש מלכתוב על מה שבאמת מעניין אותו והסווה אותו בצעיף המהוגן של השכול – לא נוצרת חוויית קריאה חדה.