מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

בשלהי המלחמה, מספר אלברט שְפֵּר בספר הזיכרונות המאלף והמפורסם הזה (שיוצא כעת במהדורה מחודשת), קראה צמרת הרייך השלישי בנוכחותו של שפר כתבת דיוקן על שפר שנכתבה ב"אובזרוור" האנגלי. הכתבה אפיינה את שפר כיוצא דופן בצמרת הנאצית, דמות של טכנוקרט לא אידאולוגי, מוכשר מאד, שלפי הכתבה מייצג טיפוס אישיות שיהפוך מרכזי בעתיד. ואכן כזה היה שפר, אדם מוכשר מאד (אם כי לאו דווקא טכנוקרט במובן צר האופקים של המילה, בגלל הכשרתו ועבודתו כארכיטקט והחוש האסתטי שלו), שלא הזדהה עם רעיונות המשטר הנאצי (בעיקר לא עם האנטישמיות), אך כן הוקסם מאישיותו של היטלר והפך לאחד ממקורביו (עד כמה שהיטלר היה מסוגל ליחסי קירבה; כפי שמציין שפר היטלר לא יכול היה לקיים יחסים חמים עם איש). בהתאם לכך גם נידון שפר במשפטי נירנברג ל20 שנות מאסר, אך לא למוות כמו ראשי משטר אחרים שקידמו רצחנות. עם זאת, באורח פרדוקסלי, אחריותו הלא ישירה של שפר לרצח מיליונים מבני עמנו כבדה יותר מאשר של נאצים רבים אחרים, בגלל שבהיותו אדם מוכשר, תפקידו כשר החימוש בשנות המלחמה האחרונות גרם להארכת המלחמה באופן ניכר וכך אפשר בעקיפין את המשך פעילות תעשיית המוות הנאצית. את הספר המהמם הזה פרסם שפר אחרי שחרורו בשלהי שנות ששים (הוא נולד ב-1905). הוא מביע בו חרטה עמוקה על מעשיו וקבלת אחריות מלאה. בממואר הוא אמנם כמעט ולא מתייחס ליהודים, אבל כן אומר בפתיחה שצילום של משפחה יהודית מובלת אל מותה שראה במשפטו "לעולם לא יימחק מזכרוני", ובספר הוא מתאר שיחה שניהל במלחמה עם אחד מעמיתיו ובו אותו עמית אמר לו שעדיף לו לא לדעת מה מתחולל במחנה אחד בשלזיה (הכוונה לאושוויץ). בלי להסיר מעצמו אחריות, שפר אומר שהעדיף לא לדעת דברים מסוימים במהלך המלחמה ומאידך גיסא הוא מקבל אחריות מלאה ומודה בפשעיו נגד עובדי כפייה שגויסו לייצור החימוש הגרמני שבניהולו (אם כי מציין שניסה להיטיב את תנאיהם). מלבד היכולת הנדירה שלו לתאר באופן ממוסמך ועשיר-בעובדות את החיים ברייך השלישי מזווית ההנהגה; בצד כושר החדירה לפרטים שיש לו הנוכח בד בבד עם כושר למבט-על ולסינתזה; מלבד היכרותו הייחודית עם היטלר שמעניקה מפתחות לאופיו וכוחו של הפיהרר, הרי ששפר פשוט כותב מצוין (איני יודע אם ועד כמה נעזר בכותבי צללים).

בשורות הנותרות אבחר כמה משיאי הספר שהינו תעודה היסטורית עשירה הנקראת בנשימה עצורה. קשה היה לבחור בין השיאים ורבים נותרו מחוץ לביקורת.

בשלהי המלחמה ניסה שפר להשיג גז רעיל על מנת שיוכל לשפוך אותו לפתח האיוורור בבונקר של היטלר. היטלר, כשהתבוסה התקרבה והלכה, הורה להשמיד את כל אמצעי הקיום של גרמניה על מנת שלא ישמשו את האויב. כמובן, ידע שפר, בכך חרץ היטלר את גורלם של בני עמו ובחודשי המלחמה האחרונים פעל שפר, לפי תיאורו, רבות על מנת להפר את פקודת הפיהרר על הותרת "אדמה חרוכה". באחת משיחותיהם האחרונות אמר היטלר לשפר שלגרמנים לא מגיע לשרוד: "העם הגרמני לא עמד במבחן. הוא התגלה כחלש יותר מיריבו מן המזרח והובס". עד הסוף ממש האמינו רבים שלא ייתכן שאין להיטלר שפן בכובעו; "סמוך על הפיהרר שיש לו עוד משהו ברזרבה", אמרו לשפר שידע אל נכון כבר חודשים ארוכים שהמצב אבוד. גם הפיהרר נאחז בתקוות שווא עד הסוף. אחד הרגעים הגרוטסקיים ביותר בספר הוא השמחה שפקדה את היטלר וצמרת המשטר ב12 באפריל 1945 כשנודע להם שמת רווולט. ברלין מכותרת, בעוד ימים ספורים יתאבד היטלר, והנה העובדה הזו נראתה להם לשעה, מספר שפר, כמשנה את תמונת המלחמה לחלוטין!

גרינג במהלך משפטי נירנברג, מתאר שפר את חברו לכלא (ממנו סלד), החליט בשלב מסוים לא להתנצל על דבר. "אמנם יש בכוחם של המנצחים להרוג אותי", שמע אותו שפר אומר, "אבל בטרם יצאו חמישים שנה, יקימו לי אחוזת קבר שכולה שיש". וכששמע גרינג בנירנברג שחלק מיהודי הונגריה ניצל מהטבח, אמר, לעדותו של שפר ההמום, את המשפטים המצמיתים הבאים: "אה, כך, עוד נשארו? חשבתי שחיסלנו את כולם. כן, כן, שוב מישהו היה בטלן ועשה לו חיים קלים".

זווית הראייה של שפר את היטלר היא אחד ממוקדי העניין של הספר הזה. תשוקתו הגדולה של היטלר הייתה אדריכלות והוא ראה בשפר את מי שיגשים את חזונותיו האדריכליים. היטלר, חשוב להבין ושפר מחדד זאת, היה אדם בעל כישרונות מופלגים. גם במישור האדריכלי הצר הוא הרשים את שפר וגם בכושר הזיכרון המופלג שלו ששימוש אותו בירידה לפרטים בימי המלחמה. הבעייה שלו הייתה שהוא לא הכיר בכך שהוא חובבן ושלמרות כישרונותיו הגדולים יש דברים שהוא לא מבין בהם. באחד משיאי הספר מסביר שפר מה ייחד את היטלר ומה הביא למפלתו. היטלר, בפשטות, היה אדם שהאמין בעצמו. אלא שהוא האמין בעצמו באופן מוחלט, ב"צורה מעוותת" ו"חולנית".

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

ב"הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" (1984) העניק קונדרה הגדרה מפורסמת וחכמה לקיטש. הקיטש הוא התעלמות מהחלק הלא מצודד בקיום (קונדרה כותב בבוטות: מהחרא). יש קיטש סובייטי ויש קיטש קפיטליסטי, אך שניהם כאחד קוראים בצהלה "יחי החיים!", אומר קונדרה, ומסבים פניהם מהחושך, הכיליון, הסבל. קיטש הוא גם, חשוב לומר (ולהוסיף על קונדרה), התעלמות מהחלקים הלא מצודדים בנשמתנו. לאו דווקא האפילה, אלא הקטנוניות, האנוכיות, וחמור מכך אולי: האינרציה, המכאניוּת. עוד צריך להוסיף על קונדרה, שבאמנות המודרנית על כל אגפיה (כולל הספרות), השתרשה תפיסת קיטש חדשה: הקיטש של האנטי-קיטש. לא התעלמות מהחרא, אלא התמקדות בו; לא "יחי החיים!", אלא "בוֹאָה מוות"; לא הסבת פנים מהקטנוניות אלא ביזוי האדם. גם זה הוא קיטש שמתחפש לאנטי-קיטש, לתרבות גבוהה.

אני מקדים הקדמה זו כי שתי הנובלות של אודי נוימן שרויות באזור הקרינה של הקיטש. הסיבה לכך היא ששתיהן מתמקדות באופן מובהק באנשים טובים שעושים מעשים טובים. בנובלה הראשונה (שתיהן מסופרות בגוף שלישי), מיכאלה, גרושה בת ארבעים ושבע ללא ילדים, רואת חשבון חילונית, מחליטה לתרום כליה. בשנייה, רענן, עורך דין צעיר המצוי בזוגיות, מתנדב קבוע בהוספיס של הנוטים למות. כך נוצרת אהדה מוקדמת ומעט זולה לַגיבורים. סממני קיטש נוספים לא נעדרים כאן: את תרומתה מייעדת מיכאלה לילד ודווקא לילד. והילד שנבחר הוא אף בן יחיד להוריו. הסכנה למות ילדים היא סממן קיטש מפורסם. איך דקר אוסקר ויילד? רק בעל לב של אבן לא יכול לקרוא את מותה של נל הקטנה (גיבורת "בית ממכר עתיקות") אצל דיקנס בלי לפרוץ בצחוק. מיכאלה היא גם עקרה, והיא מבקשת, כך מסיק הקורא, לזכות בילד דרך תרומת הכליה. כלומר, לא רק צדיקה אלא גם מסכנה. ואילו רענן נפגש באנשים לפני מותם. חלקם מהרהרים בהתאחדות עם אהבות נעוריהם. אהבה ארוכת שנים, מוות קרוב, גם אלה נושאים קרובים מדי לקיטש.

אבל "מתנה וצלקת" אינו ספר קיטשי, למרות שהוא חג באיזורי הקיטש; ובשורה התחתונה הוא יצירה מעניינת, למרות חִיגָה זו שלו ולמרות כמה תפניות עלילה חדות מדי.

ראשית, הוא כתוב בקצב טוב. התקדמות העלילה מתמדת והיא מחולקת לפרקונים קטנים שמחושבים בשֹוֹם שכל להוליך את ההתקדמות הזו. אך שנית, וחשוב יותר, באופן מובהק – דבר מה שממחיש חשיבה ספרותית שעומדת מאחורי הולכות העלילה (תחושת נוכחות "בעל בית" בטקסט שכשלעצמה תורמת לחוויית הקריאה) – הנובלות הללו אינן רק שכנות של הקיטש אלא הופכות את הקיטש למושא מחקרן. ליתר דיוק, הן בוחנות מקרוב את המניעים וההשלכות להתנהגות האצילית של גיבוריהן. וזאת לא על מנת "לפרק" אותה ולגלות שמאחורי כל זה מסתתר חושך גדול, או בקשת עוצמה במסווה של הרעפת חמלה (כמו ששגה ניטשה בתיאור חלקי של המוטיבציה בניתוחיו הגאוניים-פגומים). הנושא הרעיוני של נוימן כאן הוא המתח בין האלטרואיזם הכללי של הגיבורים ליחסיהם עם הקרובים להם. וזה אכן נושא מעניין ומקורי.

בנובלה הראשונה, העימות הזה מתבטא בשלל דרכים. למשל, בהחלטה של מיכאלה לחגוג בארוחת חג עם משפחת הנתרם שלה על חשבון מחויבותה להוריה. וכשהיא נרשמת לאתר היכרויות היא כותבת על עצמה "מאמינה שאני בן אדם טוב" והיא מרוצה מהניסוח שבחרה: "אני באמת בן אדם טוב". אבל כשהיא מגלה לדייט שלה שהיא תרמה כליה התגובה שלו אינה חיובית כל כך. זו דוגמה לתפנית עלילה חדה ומעט לא סבירה, אבל במישור הרעיוני זו תפנית מעניינת מאד. חלק מההתאהבויות שלנו נובע מהמשיכה לנרקיסיזם של מושאי האהבה. ומישהו שמכריז על עצמו כמסור לכלל יכול לפגום במשיכה אל היסוד הנרקיסיסטי שכלולה באהבה. גם הסיום של הנובלה הזו מעט חד מדי מצד אחד, אך מבטא באופן מעניין מאד את העימות הזה בין אהבה אלטרואיסטית, כללית, לאהבה אישית, פרטית.

גם בנובלה השנייה מעומתת האהבה האלטרואיסטית עם האהבה הפרטית. למשל, באותו יום בו התחייב רענן ללוות נוטָה למות לקיבוץ בדרום הארץ, מציעה בת זוגו שיערכו פיקניק ונעלבת מדחייתו את ההצעה: "אני לא מאמינה שאתה מעדיף את החברים המתים שלך על פניי".

כבונוס, יש איזה רכיב-משנה מעניין בשני הסיפורים הקשור ביחס לדת (שוב אדגיש שעצם חזרתו של נושא ביצירה תורמת לקריאה כי היא מדגישה שמאחורי הטקסט ניצבת ישות מאופיינת ומעוצבת, "בעל בית"). בנובלה הראשונה מצוין שרוב תורמי הכליה הינם דתיים ושמיכאלה חריגה ("יוחאי [תורם דתי מהתנחלות] ודומיו הם הרוב המוחלט של התורמים האלטרואיסטים"). ואילו בשנייה, טל, חברתו של רענן, היא חוזרת בשאלה ובעוד הוריה מתפעלים מהתנדבותו בהוספיס ("איזה צדיק, החתן שלנו"), טל מסויגת יותר. בהקשר אחר אומר רענן: "היא דתל"שית […] עזבה את הדת בגיל שמונה עשרה, עזבה בכעס, כאילו כל הזמן הרגישה ששיקרו לה, שהדת חונקת אותה. מאד חשוב לה החופש שלה". נוכח כאן רעיון עוברי מעניין על הקשר בין דת לאלטרואיזם כללי ומחויבות על הטוב אך גם הרע שבהם, כפי שמבטאות שתי הנובלות.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

דאג סוּלסטד הוא סופר נורווגי יליד 1941 שהלך לעולמו לפני שבוע. הוא סופר נחשב מאד במולדתו ולא רק שם, שזה הספר השני שלו שמתורגם לעברית (אחרי "רומן 11, ספר 18" היפה).

הגיבורים של סולסטד נואשים, חנוקים, על פי תהום. הפרוזה שלו מוזיקלית מאד, עתירת חזרות וּואריאציות, והוא מזכיר את – וכנראה מושפע מְ – הסופר האוסטרי תומאס ברנהרד. כיניתי פעם את הספרות של שורה של סופרים בני המחצית השנייה של המאה ה-20, שהמוזיקליות של הכתיבה שלהם דומיננטית בצד קדרותה, "ספרות שֶטֶף". ההתערסלות המוזיקלית בפרוזה שלהם והפרץ השטפוני המכניע שלה, הם אלה שמפצים על התכנים הנואשים. הם גם מפצים לעיתים על היעדר של אמירות מהותיות ומרעננות על העולם. מלבד ברנהרד, ניתן למנות בספרות הזו את חוויאר מריאס הספרדי, בולניו הצ'יליאני וזבאלד הגרמני.

הרומן, שראה אור במקור ב-1994 ומתרחש באותה תקופה, מספר בגוף שלישי על מורה בתיכון באוסלו, בשנות החמישים לחייו, בשם אֶליאס רוּקלָה. אליאס הוא מורה לספרות נורווגית ובשליש הראשון של הרומן, בעקבות אדישותם התהומית של תלמידיו (בשיעור שעוסק במחזה "אווז הבר" של איבסן; מחזה שאגב גם תומס ברנהרד עסק בו באחד מהרומנים שלו), הוא מאבד את עשתונותיו בנוכחות תלמידיו. לא מדובר בהתמוטטות מוחלטת, אבל באירוע שקשה יהיה להחליקו. בעקבות ההתמוטטות הוא יוצא לשיטוט בבירה הנורווגית, שבמהלכו הוא נזכר בהתחברותו בשנות הששים לדוקטורנט מבריק לפילוסופיה בשם יוהן קורנליוסן, פרשן מרקסיסטי שאפתן של קאנט, שרוקלה העריץ עד שדרכיהם נפרדו באמצע שנות השבעים.

זה רומן מובהק של שנות התשעים. במובן זה שהיו אלה שנים שבהם נדמָה היה שעולה שחר חדש על העולם ודפוסים ישנים אינם רלוונטיים עוד. כך סיפור התמוטטותו של המורה לספרות, סיפור בעל תווים ארכיטיפיים (הנעורים המתפרצים לעומת הבגרות המנסה להנחיל "תרבות"), ולפיכך דוגמאות דומות לו יש ביצירות רבות (למשל, ב"התגנבות יחידים" או בשיר "חנוך המחנך" שכתב עירן צור), ממוקם בעידן שהולם אותו במיוחד. רוקלה מסרב להפוך את המחזה של איבסן ל"רלוונטי" על ידי, למשל, דיון בהתאבדות של צעירים (במחזה מתאבדת ילדה). הוא מתעקש שתפקידו הוא "לעצב את תלמידיו אלה הלא-בשלים כך שיבינו הנחות יסוד מסוימות שעליהן בנויה האומה הזאת, והציוויליזציה הזאת […] ללמד מספר מסוים של יצירות ספרותיות מהמורשת התרבותית המשותפת שלנו".

אבל רוקלה חש שהתרבות של זמנו זרה לו; שהוא שייך ל"מיעוט שהובס"; שהנושאים שהעיתונות מבליטה כחשובים מטופשים; שמותה של מגישת חדשות נורווגית הופך לאבל לאומי בעוד על מותו של משורר פיני חשוב שמע רק באקראי; שאנשים משוחחים רק על כסף וענייני חומר; שבעצם הוא מצוי במלכוד רעיוני לא פתור כמי שמתנגד ל"דמוקרטיזציה של התרבות" אבל תומך במשטר הדמוקרטי. "לעזאזל, חשב, הרי אני אדם רגיל המעורה בחברה, עם השכלה טובה ויכולת שיפוט בריאה פחות או יותר. אני גם איש ספר. מדוע הפכתי ללא מעניין בעיני נותני הטון?".

אמנם הרומן הזה מעורר עניין גם מצד תוכנו, אך לא שם מצוי כוח הכובד שלו. פעם או פעמיים בקריאה בלבד התפעמתי מתובנה מקורית במיוחד של הסופר (לא מעט, אגב, אבל גם לא הרבה). הנה אחת הפעמים: "האם נכון הדבר שלעיתים קרובות אלה עם תאבון-החיים הגדול ביותר בוחרים ללמוד פילוסופיה? ואם כך, מדוע בעל התאבון הגדול ביותר לחיים בוחר בלימודי המחשבה האנושית כתחום עיסוקו? במקום למשל ללמוד הנדסה? כשאליאס רוקלה הרהר בזה, התחוור לו שאלה מבין חבריו לספסל הלימודים בתיכון שהחלו ללמוד הנדסה לא הצטיינו בתאוות חיים גדולה במיוחד, וזאת על אף שבחרו במקצוע שאמור להעלותם על מסלול שבסופו יהיו אנשי מעש". ואילו הערותיו של רוקלה על "ברווז הבר" מעניינות אך יש לשים לב שחלקן מבליטות את הייאוש המודרני שמבטאת היצירה ("איזו אכזריות עומדת ביסודו של המחזה הזה, קרא נסער. אח בכור דוחק את אחותו הקטנה אל מותה, ואחר כך הוא מוכרח לראות צער אמיתי אצל האב המדומיין, אחרת לחיים אין ערך". "ודוקטור רלינג צודק", מוסיף בליבו המורה, כלומר, לפי היגיון הקטע, צודקת הדמות במחזה שעמדתה מובילה למחשבה שהחיים חסרי מוצא וערך). גם לקראת סוף הרומן, כשמהרהר רוקלה בהערצה שלו למה שהוא מכנה "הרומנים של שנות ה-20" (קפקא, מאן, פרוסט, מוסיל, בְּרוֹך ועוד), יש לשים לב, הוא מעריץ אותם על שום שהם נכתבו "בנקודת זמן שבה האמת מתבהרת, ומכאיבה". כלומר, "התרבות הגבוהה" שהגיבור חש את עצמו כנציגהּ בעולם שחדל להעריך אותה היא בעצמה תרבות פסימית, ואין דיון מספק של הספר ביתרונות האמיתיים שיש בהנחלת תרבות כזו, כלומר במה שבאמת אבד בשנות התשעים, לכאורה.

אך הכוח העיקרי של הרומן הוא צורני. אותם משפטים מוזיקליים, חזרתיים ובעלי ואריאציות, שמערסלים את שיטוטי המורה באוסלו. וגם המבנה המעט מוזר לכאורה של הרומן, שבמחציתו השנייה מגולל את מערכת יחסיו הרת התוצאות של רוקלה עם אותו מרצה מבריק, גלילה שמדרבנת את הקורא לגשר בין שני חלקי הרומן ולנסות לפצח את ה"חריזתם".

והם "מתחרזים".