מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לפעמים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

בתקריב, בקריאה של שורה אחר שורה, וגם בהתבוננות מעט מרוחקת יותר, מה שבקולנוע מכונה, כמדומני, "מדיום לונג שוט", זה ספר יפה, יפה מאד.

הרומן מסופר בעברית שורשית עד עומקי שכבותיה הלחלוחיוֹת, המקראית, המשנאית, התלמודית, הביניימית, ובהתאם גמור לאופי גיבורו הראשי (ובנדיבות מנוקדת בקטעי השיבוץ הפחות מוכרים), ולא בראוותנות או במנייריזם ריקים. הוא מספר בעיקר על מוריס, המכונה גם דוקטור מאוּריסיוּ פוּסְקיניה, תלמיד חכם ירושלמי כבן שלושים, בן ליוצאי מרוקו שעלו בתחילת שנות הששים והשתכנו בבית שמש, שלא מוצא את עצמו בעולם התורה החרדי הארץ ישראלי ומקבל לפיכך בסוף שנות השמונים הצעת עבודה בסאו פאולו. בעיר קהילה יהודית גדולה ועשירה ומאוריסיו, שהתעתד בה להיות מורה תורני הופך גם לאיש עסקים, ומתיידד עם שני חברי קהילה, סלבדור פֵרֵיירה ומייקל קוֹפּלמן. החלקים המספרים על התערותו של מוריס בעיר הברזילאית מעניינים מאד, בהציגם כהלכה זווית לא מוכרת של החיים היהודיים (וגם של הפוליטיקה הברזילאית), אך הם גם בעלי מתיקות מיוחדת שנובעת הן מהסגנון העגנוני, הן מאופיו האפוליני-אינטלקטואלי, אם כי הרתחני בריתחא דאורייתא, של הגיבור (ענייני נשים אינם מעסיקים במיוחד את מוריס) והן בגלל החברות האמיצה הבין-גברית שמוצגת בהם. כך, למשל, מתוארת ביקור של מאוריסיו בצ'ורסקרייה (מסעדת בשר) ברזילאית: "ובעוד עשרות הסועדים שמילאו את האולם המעוצב מְכלים אל קרבם את תקרובת הבשרים כלחוך השור את ירק השדה, כבר מרגע התיישבו על כיסאו הפך מאוריסיו את כרטיסו לאדום. כי אף על פי שליבו של מאוריסיו היה בית ועד לפילוסופים, ואף על פי שחקר במופלא ובמכוסה, והיה לו עסק בַלא מורשה, וחרף כי בענייני הרוח נתן דרור למחשבותיו והיה מתאבק בעפרם של אבירי הדעה והמחשבה אריסטו, שפינוזה וקאנט, הרי שבענייני המעשה נזהר שלא לפרוץ גדר ושלא לעבור על חוקות ישראל ותורותיו. רק על משקה הוא לא ויתר. הברמן הציע לו קאיפיריניה, אך הוא העדיף סטרייט קשאסה".

דמותו של מאוריסיו-מוריס מעניינת. תלמיד חכם ספרדי, בעל נטייה למדנית-תלמודיסטית "מתנגדית", רמב"מיסט ורציונליסט ומתנגד לקבלה ובעל נטיות משכיליות. מי שמעיד על עצמו שהוא נוטה למצוא מומים בבני אדם אך נראה שהוא חותר למצוא לו מקום וקהילה בעולם. בישראל לא מצא את מקומו, ואשוב לנקודה הזו, אך בזיכרונותיו מעברו מוארות כמה פינות חשובות ביותר ולא מוכרות מספיק של הישראליות, למשל דמותו ההיסטורית של הרב שלום משאש, הרב יוצא מרוקו המתון והראוי להערצה (בויקיפדיה קראתי שהיה רבו של השר משה ארבל), או של בית שמש המזרחית של שנות הששים והשבעים, שהייתה בעבר מקום סובלני וראוי לכבוד, לפי התיאור כאן.

חטיבת טקסט גדולה, כ-80 עמודים מתוך 343 עמודי הספר, מספרת על אבותיו של מאוריסיו. סבא רבא שלו, רבי שלמה בן יצחק ועקנין, בעצמו "נצר לפילוסוף, לרופא, למשורר ולפרשן המקרא יוסף בן יהודה אבן ועקנין, ידידו הגדול של רבי משה בן מימון בפאס" שבמרוקו, יצא מטבריה למרוקו כשד"ר (שלוחא דרבנן, שליח מצווה לגיוס תרומות) של קהילתו. אך הוא נשתקע במרוקו והפך בה למנהיג רוחני, וכך גם בתו, עַלְיה. עיקר הסיפור על אבותיו של מאוריסיו מתמקד באביו, הנע ונד בין הרי האטלס והמדבריות לערי החוף, על רקע סערות מלחמת העולם השנייה במרוקו ושנות העלייה לארץ סביב קום מדינת ישראל. אביו "נחלק בינו לבין עצמו אם עברי בֶּרבֵּרי הוא או שמא יהודי מוגרבי, ולא עלה בידו להשיב" (כלומר, נחלק בינו לבינו מאיזה אזור במרוקו שאובה מחצית זהותו) ועולה אחרון ממשפחתו לארץ. חלק זה עז מאורעות, "אפּי", ומלמד גם הוא רבות את הקוראים.

אך חלק זה, החורג מעלילת מאורסיו בברזיל (ובהמשך בארה"ב), גם מרמז לתוכנית כוללת שיש לרומן. אך מה היא? שם רע יצא ופלבאיות אינטלקטואלית מיוחסת לשאלה "על מה הספר?", אך פעמים רבות הצבת השאלה הזו חושפת את התוכנית הכוללת שיש לספר או את היעדרה, את אחדותו או רפיפותו הניכרת רק במבט מרחוק, "לונג שוט" בשפת הקולנוע. וזוהי, לטעמי, הנקודה החלשה ברומן. לכאורה, הנושא הוא שייכות וזהות לאומית, ציונות ופוסט-ציונות. האב נאסף אל עמו וארצו ואילו הבן, מוריס, גולה ממנה. אלא שכשנדקדק בעובדות נראה שמוריס מהגר מארצו לא מסיבות של התנגדות ללאומיות הישראלית, אלא מסיבות שניתן לקרוא להן פנים חרדיות. הוא נחלק על עמיתיו בעולם הישיבות מסיבות פנים אורתודוקסיות ובגין אופייו העדין אמנם אך הנצחני. כל זה לא עולה בקנה אחד עם הסיפור על אבותיו שנתפס כעת כ"חומר מילוי", מצוין אך כזה שלא חובר לאחדות היצירה.

אולם, אשוב לשְבַח, הרומן הזה מדגים בצורה מעוררת הערכה איך ניתן לראות בעברית ארץ מולדת. העברית העשירה שלו יוצרת תחושת שייכות לאומית עזה, אצל הגיבור, אצל קוראיו. ולמרות שחשוב להזכיר שאין קיום חילוני מתמשך לעברית ללא מדינת ישראל (חשוב לומר זאת לנוכח ביטוין של כל מיני תפיסות "דיאספוריות" שאינן בנות קיימא) הרי שהעברית יכולה אכן להיות מכוֹרה נוספת.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

לא כל כך הבנתי את הנובלה. פרמנטו-צייזלר מספרת את סיפורו של רובי ירושלמי, קולנוען ודמות בולטת בעולם התרבות התל אביבי. בגיל ארבעים וארבע, בעקבות תחקיר עיתונאי על הטרדות ופגיעות מיניות (ואולי אף אונס), גולה רובי מישראל לדרום אמריקה ומנסה לסדר את מחשבותיו. נפח שווה פחות או יותר לרובי תופסת ברומן רומי הלר, דוגמנית ושחקנית צעירה שכמהה שיתייחסו אליה ברצינות.

העלילה הבסיסית מבוססת, כמובן, על שורה של מקרים, וביניהם מקרה אחד בולט, שהסעיר את עולם התרבות הצעירה התל אביבי לפני שנים אחדות. והבלבול הבסיסי שלי לנוכח הנובלה נבע מכך שלא הבנתי מה ביקשה הסופרת להוסיף על אירוע המדיה ההוא. מצד אחד היה נראה לי שיש כאן ניסיון להציג את המורכבות בדמותו של הפוגע. רובי אינו תופס את עצמו כיָפה והוא גם הגיע מהפרובינציה, נהרייה, אל תל אביב. את עלייתו החברתית-תרבותית הוא לא רכש בקלות. פצוע והלום הוא מספר בעיירת החוף בה הוא שוהה מחוץ לעונה את סיפורו לבחורה נוודית שהוא מסייע לה: "תראי, אני לא אגיד לך שתמיד התנהגתי הכי יפה עם בחורות, ואולי היו כמה פעמים שניצלתי את זה שבחורות רצו אותי, כי הייתי די מפורסם […] אבל אני מעולם לא התכוונתי לפגוע באף אחת. ובעיקר, לא היה בי את הדבר הזה שנקרא זדון". הוא אף מדגיש בפני המאזינה הזרה שהוא לא אנס, "ממש לא". בקיצור, מגמה אחת ניכרת כאן, לגיטימית, להציג את הסיפור של הפוגע באופן מורכב. יש גם איזה רמזים לגישה של סליחה נוצרית בטקסט, למשל כשאותה מאזינה נוודית מצטטת מהברית החדשה: "כמה פעמים יחטא לי אחי ואסלח לו? האם עד שבע פעמים? השיב לו ישוע, אינני אומר לך עד שבע פעמים אלא עד שבעים ושבע'". אגב, ישו כאן, כמו ברובי תורותיו, הוא פשוט יהודי טוב (רק מוקצן, לעיתים). רעיון התשובה, היכולת לתיקון, שאולי הגילום המרשים ביותר שלו ניתן בתנ"ך בספר "יונה" (אבל הוא נוכח בו במקומות רבים), הוא אחת התרומות הגדולות של התרבות היהודית לעולם.

אבל מגמה זו נסתרת לכאורה לחלוטין כשמופיע בהרחבה סיפורה של אחת הנפגעות, אותה רומי. ראשית, המפגש המתואר בינה לבין רובי הוא אונס, חד וחלק. "'די, תרד ממני!' היא הודפת אותו, כבד כמו לווייתן. ורובי תופס אותה בשני פרקי הידיים ונועל אותם מעל ראשה, 'רומי, כבר התחלנו. תני לגמור. מה, את ילדה, תגידי? מה, את בתולה?' הוא לא מפעיל כוח רב, אבל לא נדרש כוח רב". ולאחר האונס מתמקדת הנובלה במשבר הנפשי העמוק, המסוכן, שרומי שוקעת בו, שמזקיק לבסוף אשפוז. כך שמגמת קרוב לחצי מהטקסט היא להמחיש את מה שפגיעה מינית יכולה לעולל לנפש.

כמובן, ניתן עקרונית להחזיק ביצירה אחת הצגה של תפיסה מורכבת של הפוגע ועם זאת המחשה של עוצמת הפגיעה. אבל מלבד שהנובלה משאירה בעמימות את השאלה הקריטית האם רובי יודע שהוא אנס, ובכך חומקת מאפיון מרכזי של הגיבור, התחושה הכללית היא של היעדר-הכרעה, התנודדות בין שתי פרספקטיבות ואפילו ניסיון לפצות באמצעות הדגשת כאבי הנפגעת על החשד שיכול להתעורר בקוראים שהמחבר המובלע אמפטי מדי כלפי הפוגע. לתחושת הבלבול הרעיוני לנוכח אי ההכרעות שיש ברומן מתווספת התהייה על מהות תרומתן של כמה דמויות משנה שמבליחות ונעלמות כמו גם של פרוטוקול משפטי בדבר ערעור על הרשעה באונס (לא הסיפור של רומי!) שמצוטט כאן. התחושה היא של יצירה שהיה צריך להשאיר אותה עוד בתנור.

עידן מיטו, מלבד היותו עידן היסטורי חשוב ומתקן, הוא גם תופעה מרתקת המשוועת לניתוח עומק. ראשית, במובנים רבים, מיטו הוא חלק מגל הפופוליזם העולמי. יש לזכור שרוב הנשים הנפגעות בעולם לא סובלות דווקא מסלבריטיז. ואילו במיטו מתמקדים במפורסמים. ניתן כך מוצא עקיף לטינה כלפי אותה אליטה שקשה כל כך בחברה שמאמינה שהיא מריטוקרטית לגעת בה, אליטת הסלבז. מוסד הסלבריטאות הוא גילום של הניאו ליברליזם בשדה כלכלת תשומת הלב. וכפי שהימין הפופוליסטי מתקיף בעשורים האחרונים את האליטות המקצועיות השונות, מיטו – ושוב אדגיש: בנוסף על המחאה העניינית והמוצדקת נגד פגיעה מינית שמגולמת בו – גולש גם הוא על גל הפופוליזם הכללי.

ומיטו בישראל הוא בעל מאפיינים מרתקים משלו. מצד אחד הוא היווה חלק משקיעת השמאל ושקיעתה של תל אביב. חלק מהמקרים המפורסמים של הגל בישראל נגעו לאייקונים של השמאל. במקרה שעליו מבוססת ככל הנראה הנובלה המקרה אף מעניין במיוחד כיוון שמדובר בו במיטו בתוך מעגלי "התרבות הגבוהה" והאקטיביזם הסוציאליסטי, וליתר דיוק הניסיון להפוך את גיבורי התרבות במעגלים אלה לסלבז. רומי, "שלא כמו חברותיה הדוגמניות והשחקניות העולות, שיוצאות לברים נוצצים במרכז העיר" מעדיפה את ה"סטייל של מחתרת, של שוליים, של חשיבות עצמית של המורדים בעיני עצמם", של רובי וחבורתו. אבל היסודות הייחודיים והמעניינים הללו של המקרה הספציפי אינם מפותחים כאן.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

בסוף הביקור של עמוס עוז בעופרה, שתועד בספרו "פה ושם בארץ ישראל בסתיו 1982", פונה המחבר אל מאזיניו בהתנחלות בשאלה: "ובאמת, מה קורה אצלכם בתחום היצירה הרוחנית? מדוע רוב האנשים היוצרים בארץ הם 'שמאלנים', רחמנא ליצלן? האם זו קונספירציה? […] מדוע זה אצלכם מדבר-שממה יצירתי?"

ובכן, מדבר השממה הפך לאחרונה – אם לא לגן פורח אז למרחב ובו מָגֵן ומסתור מִשמש. וההכרזה בשבוע שעבר על שלושת המועמדים לפרס ספיר לספרי ביכורים ל-2024 – כולם (הספרים, הסופרים) קשורים הדוקות לדת ורובם לציונות הדתית – רק מיקדה לרגע את המבט בתופעה. אכן, סיפורת שעוסקת בציונות הדתית ו/או נכתבת בידי סופרים שבאים מתוכה הפכה להיות תופעה ספרותית משמעותית מאד בשנים האחרונות. אזכיר רק כמה שמות (ובתוכם כמה שהם לטעמי): אמונה אלון, חיים סבתו, שהרה בלאו, יאיר אגמון, יאיר אסולין, יונתן ברג, נעמה דעי, אריאל הורוביץ, צבי בן מאיר, רבקה רוזנר, אהוד פירר, ליאור אנגלמן. תמונת הציונות הדתית העולה מהיצירות שכותבים הסופרים האלה מורכבת יותר מאשר התמונה שעלתה מיצירות בנות תקופות קודמות או אף מקבילות-בזמן שעסקו בה והדגישו את הפן "המשיחי" והימני-קיצוני שלה, גם יצירות שנכתבו על ידי אנשים שבאו מתוכה (דוגמה ליצירות שעסקו ב"משיחיות" של הציונות הדתית: "עת הזמיר" של חיים באר; "אבנר ברנר" של דרור בורשטיין; "השלישי" של ישי שריד; "הגבעה" של אסף גברון). וגם אם, ככלל, היבול הספרותי של הציונות הדתית הינו אמנם טוב, אבל אינו מעמיד קורפוס יצירתי שאין להתעלם ממנו, נשאל ומי כן מעמיד קורפוס כזה היום? אינני חושב שקם בעשור וחצי האחרון בספרות הישראלית קורפוס יצירתי כזה (למעט, אולי, מאיה ערד); ככלל, יש לא מעט ספרים טובים בספרות הישראלית וכמה טובים מאד – אין ספרות גדולה.

מה ההסבר לנוכחות ההולכת וגוברת הזו, בכמות ובאיכות, של סופרי המגזר בספרות הישראלית? ההסבר הראשון הוא פשוט ומתבקש. הציונות הדתית אכן הפכה לאליטה החדשה של הישראליות. אליטה משרתת. כפי שמדגימה בצורה חד משמעית סטטיסטיקת הנופלים בקרב במלחמת "חרבות ברזל". כפי שהדבר התבטא גם בהגעתו של איש הציונות הדתית למשרה הרמה של ראש הממשלה (ושהסקרים הנוכחיים מבשרים על תמיכה גדולה בו אם יתמודד גם בבחירות הבאות). צמד הרומנים מהשנים האחרונות של אריאל הורוביץ, "טובי בנינו" ו"סופר צללים", רלוונטיים להסבר זה. הורוביץ מציב במרכז הרומנים שלו דמויות שאפתניות בתחום הפוליטיקה והתרבות, חלקן ימניות וחלקן שמאלניות, אך כולן שייכות לציונות הדתית, המגזר השאפתני-ראסטיניאקי ביותר מבין המגזרים. בכלל, דומה ששאפתנות חברתית – הלחם והחמאה של הרומן כז'אנר – היא נושא שהספרות החילונית בישראל ממעטת לעסוק בו, בגלל הרוח האגליטרית, המוסרנית ונמוכת-הקומה של הליברליזם המערבי כיום.

הסבר נוסף לנוכחות של סופרי הציונות הדתית בספרות הישראלית היום נוגע לעמדה הליברלית הדחופה שסופרים אלה מבטאים. "מי שסוכתו נופלת" של צבי בן מאיר, אולי הספר הבולט ביותר של השנה האחרונה (מבחינת תשומת הלב הציבורית והביקורתית) ואחד מהמועמדים לפרס "ספיר" לספרי ביכורים, רומן המספר על הומו דתי-לאומי שהתחתן בהמלצת החברה שגדל בה ונאלץ לבסוף להתגרש, ממחיש את הדחיפות הליברלית שצומחת באופן אותנטי בציבור שחלק מתביעותיו מבניו הם להתיישר ולהתכנס לאורח חיים אחיד (דילמה דומה, בצדה הנשי, על לסבית דתייה, הציג הרומן "בבת אחת" של רבקה רוזנר מלפני שנים אחדות) . הרומן כז'אנר צמח על רקע של התפשטות האינדיבידואליזם המערבי במאות ה-18 וה-19 (הרומן הוא ז'אנר "פרוטסטנטי", הגדיר זאת פעם אורוול במאמר ביקורת) ובציונות הדתית יש לפיכך צורך אותנטי בכלי הביטוי הזה לגילום העימות של היחיד מול החברה. אך לא רק להט"בים או חוזרים בשאלה (כמו הגיבור של בן מאיר או אלה של יאיר אגמון ויונתן ברג וחלק מדמויותיו הראשיות של אהוד פירר; "שמשהו יקרה" של יאיר אגמון, מ-2017, מבטא את העימות בין היחיד לחברה באופן מעניין במיוחד) נושאים את נס היחיד. גם סופרים דתיים שנותרו דתיים מבטאים עמדה ליברלית ואינדיבידואליסטית שהפכה להיות עמדה המותקפת גם משמאל, בעידן פוליטיקת הזהויות והמוסרניות החדשה. כך, למשל, אצל יאיר אסולין. ולמוטיב ה"ליברלי" הזה יש לייחס, אולי, גם את הבחירה של אייל חיות-מן לשוב ולעסוק בכופר הגדול, אלישע בן אבויה, בספרו "מסכת תהום" (גם הוא במועמדים לפרס ספרי הביכורים השנה).

סיבה שלישית למרכזיות הגוברת של סופרי הציונות הדתית בספרות העברית קשורה בשפה. מו"ל ותיק אמר לי פעם שהוא מזהה תוך עמודים אחדים אם הכותב בא מקרב הציונות הדתית לפי הריבוד הלשוני של כתב היד. הקשר האינטימי עם העברית שיכול להיווצר מהיכרות עם טקסטים פולחניים וקיום מצוות לימוד התורה ובסיוע – יש להוסיף עובדה טריוויאלית, כביכול, הנוגעת בעצם ליחס לטקסטים בכלל – נוכחותה של השבת, בה פתיחת ספר היא אחד מצורות פעילויות הפנאי המותרות הבודדות.

בהקשר לכך, אומר אמירה פרובוקטיבית: הספרות העברית המודרנית היא ספרות של חוזרים בשאלה. של אנשים שמרדו בקיום הדתי אך לא רצו ולעיתים לא יכלו להתבולל בחברה הכללית. "מסביב לנקודה" של ברנר מ-1904, המספר על סופר עברי שמתחבט אם עליו לעבור ולכתוב ברוסית, הוא הרומן שביטא בעמקות הגדולה ביותר את המציאות הזו. בפועל, בגולה, בניהם של המשכילים פורצי הדרך של הספרות העברית המודרנית עברו פעמים רבות לחיות ולדבר בשפות האירופאיות השונות. ובארץ? מה באמת מעמד העברית בארץ היום בקרב הציבור הכללי? המשכילים, אנשי האקדמיה, נושאים עיניהם לפרסום באנגלית ואינם מצטיינים בכתיבה בעברית. ההמונים מאזינים ב"כוכב הבא לאירוויזיון" לשירים באנגלית וזונחים באופן תמוה את אחד מפלאי היצירה הישראלית, הזמר העברי. ובעיר העברית הראשונה מפגין השילוט העירוני בורות רבת משמעות כשהוא כותב כהסבר לשם "שדרות ההשכלה": "הנאורות שהתפשטה באירופה במאה ה-18". את ספרות ההשכלה העברית – שכולנו נשענים על כתפיה, בהחייאתה את העברית ובמלחמתה לקיום תרבות יהודית חילונית – שביקש שם הרחוב להנציח (בסמוך לשדרה ניתנו שמות רחובות לכמה סופרים חשובים בתקופה הזו) החליף השילוט הבור בהשכלה הכללית, הכלל-אירופית. יש כאן סמל עגום ליחס לתרבותנו ולשפתנו הלאומיות.

(תמונה: ויקיפדיה)

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

הנה כמה רגעים ראויים לציון בקובץ המסות הזה של מורקמי על כתיבה (קובץ שראה אור במקור לפני כעשור).

את טיוטת הרומן הראשון שלו, "שמע את הרוח שרה", תרגם מורקמי בעצמו לאנגלית בסיסית למדי ואחר כך חזר ותרגם את התרגום ליפנית. וזהו הנוסח שפורסם. כך נוצר, פחות או יותר במקרה, סגנון כתיבה חסכוני ו"רזה" (המטפורה אינה של מורקמי), "סגנון כתיבה 'ניטרלי' זורם, נקי וללא קישוטים מיותרים". מורקמי מתייחס לביקורת נגדו ש"הכתיבה שלך נשמעת מאד מתורגמת" (ובכלל, כפי שעולה מהטקסט, הוא רגיש לביקורת; כלומר, במחשבה נוספת, הוא אנושי), אך טוען שרצה לחמוק מספרותיות יתר, טוען כי "לא ביקשתי לכתוב פרוזה יפנית 'מדוללת', אלא להשתמש ביפנית מהמקום המרוחק ביותר ממושגים כמו 'שפת הרומן' או 'מבנה ספרותי נאות'".

מורקמי מדמה את הכתיבה הטובה להאזנה ליצירת מוזיקה טובה: "אפשר אולי לומר שאיני כותב פרוזה בראש, אלא מתוך תחושת הגוף. אני שומר על קצב ועל צליל הרמוני יפה ומאמין בכוחו של האילתור". זו, כמובן, קלישאה של כותבים, האמירה הזו. ומה שמחלץ אותה מעט מהקלישאתיות כאן היא התוספת הגופנית שמורקמי מוסיף לה ("תחושת הגוף", ובכלל הדגש על הגופניות של הכתיבה שמצוי בטקסט שלו; במקום אחר הוא מספר, ללא חרטה כמעט, כי פעם בראיון טען ש"ברגע שסופר משמין, הוא גמור"). אבל כדאי להתבונן בקלישאה הזו, מה היא אומרת, בעצם. היא מבכרת את הצורה של הכתיבה (הקצב, החופש שבאלתור, ההרמוניה) על התוכן, על מה שהמילים "אומרות"; היא כמו מעט-מתביישת במדיום של המילה ורואה בו דבר מה נחות ביחס למוזיקה. אבל בהקשרים היסטוריים אחרים ניתן לדבוק במילה ביתר גאווה, כפי שעושה, למשל, המספר של "דוקטור פאוסטוס" של תומס מאן, שמנגיד את ההומניזם של המילים לדמוניות של המוזיקה.

מורקמי מדווח על כך שהוא נהנה מאד מהכתיבה. "אפילו פעם אחת לא הרגשתי שהכתיבה גורמת לי מורת רוח". אני מאמין לו. ויש דבר מה מלהיב בהכרת התודה העמוקה שהוא מביע על כך שנפלה בחלקו הזכות להיות כותב רומנים. מורקמי גם טוען שאינו מוטרד מההתרחקות מקריאת ספרים עליה מדברים רבים. הוא מעריך ב"הערכה גסה" שכחמישה אחוז מהאוכלוסייה זקוקים לספרות באופן קבוע והדבר לא עתיד להשתנות. מעניין.

נדמה שמעל הכל מעריך מורקמי אצל כותבי הרומנים את יכולת ההתמדה. הכתיבה של רומן אחר רומן אחר רומן נראית לו יכולת ייחודית. הוא טוען שאנשים חדי שכל לא מצטיינים בכתיבת רומנים, התובעת סבלנות ויכולת הסכנה עם החלקים האפורים של הקיום והעלילה. זו תובנה שמזכירה את הבדיחה של מרטין איימיס זכרו לברכה (משום מה אני חווה את אובדנו הטרי של הסופר והמבקר הבריטי השנון הזה באופן חמור יותר מאשר אובדנם של אישי ספרות אחרים) שענה כך על השאלה מה נדרש על מנת להיות סופר טוב? "עדיף לא להיות יותר מדי אינטליגנטי, איכשהו זה מזיק".          

מורקמי הוא קורא נלהב בעצמו. וההמלצה הראשונה שלו למי שרוצה להיות סופר היא לקרוא הרבה ספרים. הוא מודע לכך שזו המלצה נדושה "אבל אני באמת חושב שזו ההכשרה החשובה והחיונית ביותר לכתיבה". בהינתן עזות המצח של התרבות העכשווית, בה רבים אלה שרוצים להיות כותבים אך אינם קוראים בעצמם, המלצה זו אינה מיותרת. ההמלצה הבאה לחפצים להיות סופרים מעניינת: "להתרגל להתבונן מקרוב מאוד בדברים ובתופעות שאתם רואים. בראש ובראשונה, להתבונן בזהירות ובתשומת לב באנשים ובמה שמתרחש בסביבה". ההמלצה הזו, שלא הייתי מעלה בדעתי שדווקא מורקמי ימליץ עליה, אכן חשובה מאד. אולי במיוחד לבעלי גישה "מודרניסטית" גבוהת-מצח שרואים בספרות אמנות מילולית גרידא ולא אמנות שכוחה במתח שבין המילים למציאות המיוצגת בהם.  

ישנן כאן גם כמה התייחסויות מעניינות לקריירה הבינלאומית של מורקמי ובהקשר זה כמה הערות מפתיעות של "הצופה לבית יפן" שהוא משמיע בביקורתיות על התרבות היפנית.

ההיכרות שיש לי עם כמה מספריו של מורקמי לא עוררה בי התלהבות לקרוא את מחשבותיו על ספרות. את מה שאני מכיר מכתיבתו אני לעיתים מכבד (בייחוד את "יער נורווגי"). אבל הוא לא סופר שאני מרגיש קרוב אליו ברוחי. כשהוא, למשל, מספר כאן אנקדוטה על סכום כסף פלאי שהוא ואשתו מצאו בצעירותם והציל אותם מחובות שהיו שקועים בהם באותה תקופה ("משום-מה, דברים מוזרים כאלה קורים בחיי מדי פעם"), משהו מ"המסתורין" הזה שנוכח גם בספריו מזכיר לי סיבה אחת לריחוק שלי ממנו. אבל הרשימות האלו התגלו כמעניינות לקריאה. הן מציגות, למעשה, דמות מובחנת, דמותו של הכותב. לא רק, אף לא בעיקר,  בעזרת פרטים אוטוביוגרפיים מעניינים (נטייתו לבדידות; הרגישות המוזכרת שלו לחוות דעת של מבקרי ספרות; הצורך שלו להתרחק מיפן לתקופות ממושכות; הגאווה התמימה שלו ביכולת ההתמדה ככותב; נישואיו הארוכים נטולי הילדים ועוד) אלא, חשוב יותר, בזכות סגנון כתיבה מובהק, מובחן, של הרשימות האלה עצמן. ישנו יסוד זורם, חופשי, שוטף וגמיש בכתיבה הזו על כתיבה. היא – כמו מורקמי עצמו – רצה.