מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

הסיבה לשימוש בקלישאות ביצירות סיפורת אינה נובעת רק מאוזלת יד, כלומר מהיעדר יכולת המצאה של היוצר. היא נובעת מכך שקלישאות, פעמים רבות, וכמו שאומרים, עובדות. כלומר, הקלישאה מייצגת איזה ארכיטיפ תרבותי (נגיד, דמות "הזקן החכם") או ערוץ נרטיבי (נניח, "סיפור מסע") ברי קיימא, סגוליים, שהינם חלק בלתי נפרד ממלאכת הסיפור מראשית ייסודה המוכר לנו (למשל, ב"עלילות גילגמש" – אחת מיצירות הסיפורת הקדומות בעולם, שראתה אור לא מזמן בתרגום חדש – יש גם "זקן חכם" וגם "סיפור מסע"). לכך שקלישאות, פעמים רבות, מייצגות יסודות אמיתיים, בסיסיים, של מלאכת הסיפור, יש להוסיף את ההקלה הקוגניטיבית שהן מאפשרות לקוראים בקליטת היצירה החדשה: זיהוי הדפוס המוכר מקל על הטמעת היצירה החדשה בתודעה.

אכן יש להימנע מקלישאות. ומכמה סיבות: הערך שהתרבות שלנו מעניקה, ובצדק, לחד פעמיות של היוצר תובעת מקוריות ביצירתו; ובו זמנית, החד פעמיות שהתרבות שלנו מזהה, ובצדק, במציאות, שאינה חורזת וחוזרת על עצמה בדיוק באותו אופן שוב ושוב, מחייבת מגע רענן עם מציאויות חדשות. קלישאות אמנם "עובדות", אך מותירות טעם לוואי, שלפעמים נדחק לזמן החוויה עצמו ולא מסתרח-מתלווה מאחוריה, ולפעמים הוא מעיב על כל חוויית הקריאה בתחושות עייפות ולאוּת ומיותרוּת. אך מי שמבקש בצדק להימנע מקלישאות, צריך לתת את הדעת על כך שלהימנע מהן, בלי לדעת כיצד יוצרים פיצוי למה שהן מעניקות, אין זה מספיק. Make it new המודרניסטי אינו יכול להיות תנאי מספיק ליצירה מוצלחת.

ספרה למבוגרים של סופרת הילדים המצליחה, מאירה ברנע-גולדברג, לא נבוך, כך נראה, משימוש בקלישאות, ולא ניכר שהוא סובל מאנינות מודרניסטית עודפת. העלילה המרכזית עוסקת בסבתא לאה בת התשעים ושמונה, שאינה יכולה עוד לשאת את הטיפול של נכדיה בה (בתה הלכה לעולמה), ואת העוזרת הפיליפינית, שלהרגשתה פוגעת בחירותה במגורים שלה ובאוטונומיות של קיומה, המחליטה לברוח מהבית. מטרתה? לפי לשון הכריכה "לצאת למסע בעקבות סוד משפחתי ישן". היש קלישאה גדולה יותר של רבני מכר, הראשונים לציון של הרייטינג, ממרדף אחרי "סוד משפחתי"? מה גם שהוא כולל אוצר [!] אבוד; מה גם שהוא נכנס במפתיע באמצע העלילה, כביכול חשה הסופרת שצריך לחזק אותה, כמו במשקה שנמר טעמו ונדף אלכוהולו. אבל עיקר אי האנינות ניכר בדמויות המסודרות כל כך באופיין המובחן של הנכדים. עידן איש העסקים הבכיר, המצוי תדיר ב"ישיבה חשובה" ואין לו זמן להתעסק בטיפול בסבתו. נתי, הסטלן המובטל, שמרוב בטלה הממלאת בריקנותה את כל סדר היום שלו, אינו יכול לשמור על סבתו, שסבתו נוגסת פעם בטעות בעוגייה מסוממת שלו. תמרה, הנכדה המסורה, המנסה לפצות על אזלת היד של שני אחיה. והנה לאח הוורקהוליק יש אישה הולמת בשם הדר, משפיענית רשת ביצ'ית, המשתמשת בבנותיהם ובסבתו של בעלה, על מנת לסחוט לייקים מעוקביה: "לאה לא ידעה אם בוקר או ערב כשהדר התפרצה לחדרה בחיוך רחב ועם מצלמה פתוחה. 'באנו לשמח את סבתא שלנו. היא כבר בת תשעים ושמונה'. הדר כיוונה את המצלמה אל שתי הבנות שלה, ים ואגם [! – אכן, דמות סאטירת לפניכם – א.ג.], שנופפו לשלום למצלמה" וכו'. היש קלישאה גדולה יותר בתרבות זמננו מהמשפיענית האטומה המנצלת את סביבתה בחוסר רגישות בגלל תאוות הבצע והפרסום שלה? שבחוסר רגישות מסבירה לצופיה, בנוכחותה של הזקנה, מדוע חשוב לעשות סרטון עם סבתא "לפני שיהיה מאוחר מדי"?

אך על אף האמור – הנה הטוויסט, כמו שאומרים, בעלילה! – הקריאה בספר של ברנע-גולדברג מהנה. לולי הייתי בתפקיד לא הייתי ממשיך בקריאה, אבל משהמשכתי בהחלט לא סבלתי. ראשית, קלישאות, כאמור, "עובדות". סבתא שבורחת מהבית, דבר שצפינו בו וקראנו עליו לא אחת, היא, בכל זאת, סיטואציה מעוררת אהדה. ודרוש כישרון גם להשתמש בקלישאות (קצב נכון בטפטופן; פרישה נכונה של הפַּלֵטה שלהן; אפילו, הייתי אומר, דרוש חוסר מודעות מסוים לשימוש בהן). ואם להשתמש בקלישאה עצמית: כמו שחזרתי וכתבתי כאן כמה פעמים, סיפור "ברור", בניגוד לאמירה זהה ביחס לתינוק, הוא באמת מחמאה; וקלישאות מעניקות הרבה פעמים תווים ברורים לסיפור. בנוסף, יש כאן חלקים מעניינים ולא קלישאתיים, למשל בתיאור היחסים של המטפלת הפיליפינית, כריסטין, עם בנה שנותר בפיליפינים. הבן, אשף בעולם הוירטואלי, מסייע לאמו מרחוק בניווט בטבע הפראי המסוכן של פתח תקווה, בה גרה לאה. גם בבניית דמותו של נתי הסטלן, למרות שכאמור הוא לא דמות מקורית במיוחד, יש הומור מלבב. ובעצם גם בדמותה של לאה, הרוטנת על בורותם ההיסטורית והלשונית של סובביה, יש הומור כזה. ובכלל, המסע שנקלעים אליו לאה, כריסטין ונתי, חביב ומושך לקריאה למדי. ברנע-גולדברג אוהבת או לפחות מתעניינת בגיבוריה, יש בה סקרנות אנושית שמוחשת כאמיתית. משפטיה רהוטים וקולחים ולא צמיגיים או מסתכסכים אלה באלה. היא רוצה מאד לספר סיפור; התשוקה, או, הבה נבחר מילה פחות דרמטית, הרצון העז, ניכר ומפעפע אל הקורא. כל אלה תכונות נצרכות לכתיבה טובה.