מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

זהו הרומן השלישי של התיאורטיקן הפסיכואנליטי הנודע (יליד 1946), שהפך בעשור האחרון לסופר. בגוף שלישי מסופר לנו על בובי וג'ורג, אח צעיר ואח בכור בהתאמה, שגדֵלים בשנות הארבעים והחמישים בפרובינציה האמריקאית. בובי מעריץ את אחיו אבל דבר מה לא כשורה אצל ג'ורג'. כשהוא בגיל ההתבגרות, מעלה ג'ורג' באש דגמים של סירות מלחמה שבנה, ופוגע אגב כך פיזית בעצמו וכמעט מעלה באש את ביתם. לאחר כמה עשרות עמודים על בובי וג'ורג' אנו עוברים מהם לקרול. אותו מספר חיצוני מספר לנו על מערכת היחסים המעורערת בין אביה לאמה. לבסוף עוזב האב את הבית והטיפול באם, שהידרדרה לאלכוהוליזם חמור ולחוסר תפקוד, נופל על כתפיה של קרול בת השבע עשרה. בחלוף שליש הרומן מתבהר אט אט לקורא המסלול שלו: הסופר הולך להפגיש בין בובי לקרול. וגם מתבהר אט אט הנושא של הרומן: ההשלכה שיש להימצאות בילדות בסמיכות לבני משפחה הסובלים מפגיעה נפשית עמוקה; וההשלכה הספציפית יותר של ההימצאות בסמיכות הזו על היכולת לקיים מערכת יחסים בבגרות. בקיצור, זהו רומן על "המעגל השני" של הפגיעה הנפשית.  

הקריאה לא נעה על מי מנוחות. יש בפרוזה הזו, כמדומה, יסוד לא גמיש, מחוּתחָת ומכּוּחְכַּח. למשל: הדיאלוגים נשמעים כנאומים, הם רהוטים מדי. גם הפיזיות של אתרי ההתרחשות לא הצטיירה לי בקלות. בהמשך הרומן יש גם גסות והיעדר מיומנות נוספות, לטעמי, בקליעתו של בובי ללב התרחשות הסוערת של הסיקסטיז, לא פחות: להיכרות עם "מחתרת מזג האוויר" ולהבדיל לפעילות בתנועת הסטודנטים האמריקאית, SDS (Students for a Democratic Society).   

אבל כל זה בטל, אמנם לא בשישים אבל בשישה, בגלל הכבוד, הרצינות והבקיאות שמפגין אוגדן ביחס לפגיעות נפשיות חמורות. היחס של הרומן לפגיעות נפשיות מאד לא קיטשי, וגם לא מתהדר בהיעדר קיטש ורגשנות (כלומר, בעצם, קיטשי מכיוון אחר) – אלא הוא יחס אמפטי באמת. היעדר הקיטש מתגלם, בייחוד, בתשומת הלב שמעניק אוגדן לזעם של נפגעי הנפש, תכונה מאד לא מצודדת כביכול שלהם. חשוב לומר שגם אין כאן קיטש יותר מעודן, אך בכל זאת קיטש, שאופייני להלכי רוח ליברליים (במובן האמריקאי של המושג), שמצד אחד מתמוגגים מהיכולת הנעלה שלהם-עצמם להישיר מבט לעוול שעשה מי שעשו לו עוול ולסוכך עליו ברחמים נעלים מתפעלים מעצמם ("אין מישהו רע – יש מישהו שרע לו"), או לחלופין מתבוססים בפסימיזם דיכאוני-מיזנטרופי (בני האדם לא יכולים להיחלץ ממעגל הסבל).

אם ב"הפרטים שהושמטו", רומן הביכורים המוצלח שלו, התמקד הרומן בעוול הנורא שעושה אֵם לבנה בעקבות פגיעה נפשית עמוקה שנפגעה בילדותה שלה, כאן המציאות פחות מוקצנת. במהלך ההיכרות בין קרול לבובי יש מספר רגעים שבהם הפגיעוּת של קרול מתגלמת בתוקפנות חדה, לא אלימה אך פוגעת מאד. כאילו הפגיעוּת העמוקה שלה עצמה היא ערובה לחוסר יכולתה לחוש אמפטיה לזולתה: היא את חובה לחברה שילמה, את בני משפחתה הפגועים נשאה כבר על גבה, ולא תיתן למצב הזה להישנות. כך מהרהרת קרול בעקבות מפגש בג'ורג', אחיו של רוברט (בובי): "כששכבה שם, הפחד שלה החל להפוך לזעם. תחילה על אחיו של רוברט על שהטיל עליה אימה, אחר כך על רוברט על שלא הזהיר אותה שיש לו אח לא שפוי וחסר בית שעלול להופיע, ולבסוף על עצמה, על הבחירה האומללה שלה בגבר שאיתו חיה". לאחר מכן, כשבובי שואל אותה: "אבל את לא יכולה לגלות רחמים?" עונה קרול: "אני לא בטוחה בכלל". ובמקום אחר מתוארת השפעת זעמה של קרול על רוברט כך: "רוברט קמל בחום זעמה". והנה, במקום נוסף, עוד שבריר דיאלוג בין רוברט לקרול שמדגים את העניין העיקש של אוגדן בזעם ובתוקפנות של אנשים פגועים: "'הוא יודע שאין לי מה להפסיד, מה שהופך אותי למפחידה'. 'אותי את לא מפחידה'. 'עדיף לך שכן. אני רצינית'". ועם זאת אוגדן גם מאמין בריפוי, אנחנו לא הנתינים הצייתניים של הפגיעות הנפשיות שעברנו, אנחנו יכולים להתקומם ולהיאבק בהם. ההומניזם הזה הוא מקור כוח נוסף של הרומן.

 כך שהרומן של אוגדן ממחיש את גלי ההדף של הפגיעה הנפשית: מג'ורג' הסכיזופרן לאחיו בובי ומשם ליכולת של בובי לחיות את חייו כאדם בוגר; מהאם האלכוהולית לקרול ומשם ליכולתה של קרול להסתכן בהתקרבות לאדם שאוהב אותה. אך, כאמור, אוגדן לא מתעניין במקור הרעש, כלומר בג'ורג' ובאם, כי אם במעגל השני, בבובי ובקרול. מבחינה עלילתית הטקסט נדרך בשליש השלישי והאחרון כשברור שמרעומי הפצצות שהניחה הילדוּת בליבם של שני הגיבורים הופעלו ועתידים לפוצץ בקרוב את יחסיהם. אך עיקר כוחו של הרומן ביחס הכבוד הטבעי, הלא מוצהר ומנוּפנף ולכן האמין, לפגיעה הנפשית בכל רמותיה; יחס כבוד שמתבטא גם, כאמור, בהתבוננות בחלקיה המצודדים פחות.

אוגדן כותב מלודרמות, אבל במיטבו אלה מלודרמות-עומק. את הרומן הראשון של אוגדן אהבתי יותר מאשר את "די בכך". את השני לא קראתי עד הסוף בגלל תחושה של מלדורמטיות-יתר. השלישי נאה ומרגש – ודי בכך.