פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"
את עמדת מתנגדי המהפכה המשפטית שמרעידים את הארץ במחאותיהם בחודשים האחרונים ניתן להציג בשני אופנים. באופן אחד, מבקשים מתנגדי המהפכה המשפטית להדגיש את הרכיב "הדמוקרטי" בזהותה של ישראל כ"מדינה יהודית ודמוקרטית" (כפי שנוסח אופי המדינה ב"חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו"). ואילו באופן שני, מבקשים מתנגדי המהפכה המשפטית לחזק את "המַקָף", כלומר לשמור על האיזון בין "יהודית" ו"דמוקרטית".
קיים הבדל לא זניח בין שתי התפיסות. התפיסה הראשונה מוּנעת מערכים אוניברסליים ומהחשש מפני פגיעה בהם. ואילו התפיסה השנייה, אוחזת בהשקפת עולם הרואה חשיבות בזהות הלאומית הישראלית הפרטיקולרית, ומוחה נגד הפרת האיזון שמפרה המהפכה המשפטית המוצעת בין ערכיה היהודיים והדמוקרטיים של המדינה לטובת הראשונים (בגלל פוטנציאל הסרת הבלמים והאיזונים – הקיימים בשיטה הנוכחית – מעל פעולות הרוב היהודי).
כלל המוחים נאחז במסמך ההיסטורי של מגילת העצמאות; מסמך עברי מרשים ואפילו מרטיט זה, שנחתם, כידוע, בה' באייר תש"ח. והנה המסמך הזה תומך – בגלוי אך גם בסמוי, כפי שאציע – במציאת איזון בין היסודות הדמוקרטיים-אוניברסליים ליסודות היהודיים-פרטיקולריים.
את "מגילת העצמאות" ניתן לנתח, כמובן, בכלים היסטוריים. את הוויכוחים שקדמו לה; את ההסכמות שהגיעו אליהן וכיצד; לְמה התכוונו החותמים והמנסחים לפי עדויות היסטוריות שונות; מה הושמט מנוסח המגילה ומה הובטח שיושלם אך לא הושלם וכולי. אבל ניתן לנתח את המגילה גם בכלים ספרותיים ובפרט באותה גישה שקידמה האסכולה הידועה בתולדות חקר הספרות בשם "הביקורת החדשה" (שעיקר השפעתה בארה"ב בין שנות ה-30 ל-50 במאה שעברה). אחד מהטקסטים המכוננים של האסכולה הוא מאמר מ-1946 בשם "כֶשֶל הכוונה", שגרס שכוונות הסופר המשורר בכותבו את הטקסט, ככל שהן ניתנות לידיעה מִכְּתבים שהשאיר לנו או מאמירה מפורשת שלו למקורביו, הן מִשניות בפרשנות היצירה בהשוואה לעדויות העולות מהטקסט עצמו. זאת משום, בין היתר, שלא תמיד מחברים מודעים למשמעות המלאה של היצירה שיצרו; ומה שחשוב בסופו של דבר זו היצירה המוגמרת; ולפיכך המחברים הם, ככלות הכל, קוראים נוספים של יצירותיהם שלהם, שפרשנותם אינה עדיפה ואף נחותה מפרשנות אחרת שמביאה עדות חזקה יותר מהטקסט המוגמר גופו.
הטקסט הבהיר, הפשוט, הגלוי, של מגילת העצמאות, מביא שלושה סוגים שונים של צידוק לזכותו של העם היהודי על ארצו. שניים מהם הוא מכנה בשם "זכות היסטורית" ו"זכות טבעית" ואת הזכות השלישית ניתן לכנות "זכות הסכמת משפחת העמים". הפסקאות הראשונות במגילה יוחדו ל"זכות ההיסטורית": העם היהודי קם בארץ ישראל; לא חדל מלחתור לחזור אליה; ובדורות האחרונים עשה מאמצים כבירים לכונן בה מחדש את ביתו הלאומי. ל"זכות היסטורית" זו מוסיפה המגילה את "הזכות הטבעית": זכות פילוסופית א-פריורית של עם להגדרה עצמית לאומית, זכות בסיסית העומדת לכל עם ועם. אך בנוסף לשתי זכויות אלה, מדגישה המגילה באופן בולט מאד את ההסכמה הבינלאומית שזכה לה המפעל הציוני בעבר (בהצהרת בלפור ובהסכמת "חבר הלאומים") וכמובן בהווה, בהחלטת כ"ט בנובמבר של עצרת האומות המאוחדות. את הזכות הגיאופוליטית שיש ליהודים להקים מדינה מכוח הסכמה בינלאומית, מגבה המגילה בשלל דרכים, גלויות יותר ופחות: עמידה על התרומה של היישוב היהודי לניצחון על הנאצים; ההדגשה על היד המושטת לשלום לשכנים הערבים; רצון לתרום ל"קידמת המזרח התיכון כולו". כי כן: המגילה, במודגש ובמובהק, אינה נוקטת לא גישה של "עם לבדד ישכון" ולא – אם לקפוץ מהתנ"ך לאחרי-הפלמ"ח – את הגישה שלימים יבטא הראש והראשון לחותמיה במכתם: "או"ם שמוּם". המגילה דווקא חפצה מאד שהעולם "[י]קבל את מדינת ישראל לתוך משפחת העמים".
שלושת סוגי הזכויות הללו הן אלה המתכנסות במשפט המפורסם: " ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות". "היסטורית", אחת. "טבעית", שתיים. ו"על יסוד החלטת עצרת" האו"ם, שלוש.
וזהו לב העניין: יש במגילה מתח פורה בין האוניברסלי לפרטיקולרי; בין הפילוסופי להיסטורי; בין הבין-לאומי ללאומי; ובין מה שלימים נכנה "דמוקרטית" ל"יהודית". והמתח הפורה הזה מתגלה במגילה גם בדרכים סמויות, במעין "התקוממות" של חלק אחד משני האגפים כאשר מדברים יותר מדי על החלק האחר. הפתיחה, הדנה בזכות ההיסטורית של היהודים למדינה בארץ ישראל, פיסקה פרטיקולרית למהדרין, מדגישה שהעם יצר בארצו "נכסי תרבות לאומיים". אך מייד מוסיפה: "וכלל-אנושיים והוריש לעולם את ספר הספרים הנצחי". כלומר, אנחנו מיוחדים, בהחלט, אך הייחוד שלנו תרם לאנושות כולה, הוא אוניברסלי. ואילו בפסקה האוניברסלית המפורסמת והבאמת נעלה, המדברת על כך שמדינת ישראל "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין", היו כביכול כפויים מנסחי המגילה לשרבב את היסוד הפרטיקולרי: "[מדינת ישראל] תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל". הנה, גם עקרונות החירות, הצדק והשלום הם שלנו! ואכן כך הוא במידה רבה, כפי שטוענים חוקרי תולדות הרעיונות המייחסים לתנ"ך משקל בהיווצרותה של ההגות האירופאית הדמוקרטית.
המסמך המכונן הזה הוא מסמך לאומי נאור, שמבקש לשמר על אופיינו הלאומי אך בלי להתכחש לערכים כלל אנושיים ולרצון להיות חלק לא מתבדל מהאנושות כולה.
מבקר חופשי 