מבקר חופשי

פורסם לראשונה, לעיתים בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

לאחרונה אני חוזר וקורא במה שמבחינתי הוא סלע-קיום ואבן-שתייה ספרותיים: יצירת דוסטוייבסקי. ב"החטא ועונשו", אותו קראתי בהתפעלות מחודשת, שמתי לב הפעם למה שפחות החשבתי כקורא צעיר יותר, כאשר, אכן כמו אדם צעיר, התלהבתי בעיקר מהחלק ההגותי של הרומן: הגאוניות של קטעי הפעולה. בראש ובראשונה בתיאור רצח הזקנה המלווה בריבית. ועיקר הגאונות – הפשטות. ראשית, רסקולניקוב, כזכור, נגרר לרצח נוסף, לא מתוכנן, של קרובתה של הזקנה; כי, בגאונותו, לדוסטוייבסקי חשוב להדגיש שפעמים רבות מעשי פשע משתבשים. שנית, פיזור הנפש המצמרר שגורם לרסקולניקוב לרצוח את ליזוואטה, הקרובה, כשדלת הבית פתוחה לרווחה! שלישית, הרגע המותח עד הקצוות, כשרסקולניקוב מצוי מעבר אחד של הדלת ושני לוֹוים חשדנים דופקים עליה נמרצות מבחוץ. רביעית, חמיקתו של רסקולניקוב "על הקשקש": הסתתרותו בדירה ריקה משתפצת, כשמשלחת חיפוש שלמה עולה במהירות לחקור מה אירע לזקנה. איזה מתח! ובאלה אמצעים טבעיים ופשוטים ואמינים הוא נבנה!

המותחן החדש של ליעד שֹהם יעיל ומהנה למדי לקריאה, אבל הוא סובל מהיעדר פשטות, גודש מיותר וחלקים שאינם אמינים; כלומר, הנאת הקריאה נשענת על העלמת עין מכל זה.

רב פקד ענת נחמיאס (שכיכבה גם ברומן המתח הקודם המוצלח שלו, "עד מפתח") חוזרת לחקור כאן מציאתה של אצבע כרותה ולאחר מכן גופה שהייתה מחוברת אליה. הגופה נקשרת בשמו של איתמר קלנר, עורך דין שחשף שמדענית ומנהלת כריזמטית ומצודדת של חברת ביוטק, המפתחת אמצעים פשוטים לגילוי מוקדם של סרטן השחלה, ד"ר קרן חורש שמה של המדענית, לא העניקה קרדיט ראוי לאחראים האמיתיים לתגלית המדעית שניצבת בבסיס המוצר שלה.

מלבד היכולת המקצוענית לשמור על קצביות ומתח, חלקים מהנים בספר הם אלה שבהם מפגין שֹהם בקיאות בעולם הביוטק, או כשהוא מתאר באמינות עבודת משטרה סיזיפית. ישבתי והתפעלתי, למשל, במיוחד, מהדרך בה ענת נחמיאס, שהפתולוג מבשר לה שהאדם שנרצח עבר ניתוח לתיקון אשך טמיר, מגלָה את זהותו של הנרצח באופן הבא: היא מקבלת בצו בית משפט ממשרד הבריאות את רשימת המנותחים בגיל הרלוונטי; היא מנפה את המתים; אח"כ היא מקבלת בצו נוסף מידע מחברות האשראי והתקשורת על מי שלא ביצע אף פעולה בעשרת הימים האחרונים (מאז מועד הרצח). וכך "נותרו לה שלושים ושניים שמות. שלושים ושניים גברים בין הגילאים שלושים ושתיים עד שלושים ושבע, שעברו ניתוח לתיקון אשך טמיר, שלא השתמשו בנייד שלהם ולא הפעילו כרטיס אשראי בעשרת הימים האחרונים". בעבודת ניפוי נוספת היא מגיעה לשמו של הנרצח. אמין זה יפה. שֹהם גם יודע מתי להעניק לנו מידע ומתי להסתיר אותו. כך, רק בשלב מאוחר ומותאם לכוונות המתח, אך מבלי ליצור תסכול ובלבול אצל הקורא, מתגלים לנו סדרי המאורעות המתוארים לאשורם. זאת כי ראשית הרומן כוללת מעבר-לסירוגין קצבי בין ענת נחמיאס וחקירת הרצח שלה לבין תיאור חקירתו של איתמר קלנר ברשות לניירות ערך, כאשר לא ברור מתי מתרחש כל חלק. מענגות כמו עיקולים חדים לנהגי מירוץ, אם כי מעט מסחררות מדי, הן התפניות החדות והמפתיעות בעלילה. למשל, האם בעלה של נחמיאס בוגד בה? והאם חוקר ניירות ערך מציע לה הזדמנות לפתוח ברומן מהצד משלה? בנושא הזה, חייה האישיים של החוקרת, אם כי שֹהם, ככלל, וכמו סופרי מתח רבים, לא מצטיין במקוריות (בדרך כלל כותבי מותחנים מיומנים קלישאיים להחריד במה שלא נוגע לעלילת המתח; ובעיקרון אין עם זה בעיה, לא קוראים אותם בגלל המורכבות הפסיכולוגית, הם לא דוסטוייבסקי), הרי שכאן יש תו מקורי בכל זאת. נחמיאס לא אוהבת את המחשבה שעליה להפוך לחוקרת של עצמה, לבלשית של נישואיה. היא מעוניינת להפריד בין עבודתה לבין כלי המחקר שיש ברשותה שמאפשרים לה לפצח את החידה האם בעלה מנהל רומן או לא. זה פיתול עלילה ותו אופי מעניינים.

אבל יש גודש ויציאה מטבעיות העלילה כאשר שֹהם מוסיף לה רכיב לא זניח: מסתבר שאיתמר, חושף השחיתויות, הפך את סיפור חשיפת השחיתות לסדרת טלוויזיה מצליחה, בסגנון True Crime. אמנם ההתפתחות הזו מוסיפה תפניות מתח דרמטיות לעלילה, אבל בעיקרו של דבר התוספת הזו מכבידה, מסרבלת, לא לגמרי אלגנטית או אמינה. היא בבחינת "כל המוסיף – גורע". בנוסף, יש כמה קווי עלילה לא סבירים: לא סביר, למשל, שמישהו שמעורב בפלגיאט מדעי ירצה להפליל את שותפיו לפלגיאט, כי הרי כך הוא מסתכן בחשיפתו שלו. בשלב מסוים ברור לקורא שהחיצים המפנים לכיוון הרוצח/ת יופרכו, כי ברור מדי לקורא שמדובר במה שמכונה בעגת ביקורת ספרי המתח "red herring", כלומר, הטעייה מכוונת. ואילו מניעיו ומעשיו של הרוצח/ת האמיתי/ת, כשהם מתגלים, לא לגמרי סבירים והם מופרזים באופן אופראי.

באסקפיזם של שֹהם – ואני בכלל לא מזלזל בתפקיד הבידורי, כלומר המבדר-המפזר-המסיח את הדעת, של חלק ניכר מיצירות התרבות; זהו צורך קיומי בסיסי – צריך לעיתים להסיח את הדעת מהפרזות המסיחות את הדעת מהסחת הדעת המהנה שהוא מציע.