על "ספריית קיץ", של מרי אן קלארק ברמר, בהוצאת "תשע נשמות" (תרגום: מיכל שלו, 168 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

אחד מאותות החיים הבולטים של הסצנה הספרותית הישראלית כיום היא הוצאת "תשע נשמות". ההוצאה הנמרצת, בראשות אוריאל קון, מוציאה כותרים רבים, מכירה לקהל הישראלי קולות חדשים, מרעננת היכרות עם סופרים ותיקים, ומציעה, בעיצוב ובגודל הספרים, חוויית קריאה מזמינה ולא מכבידה (תרתי וכולי). ישנה כאן, מצד הצורה ולעיתים גם התוכן, תפיסה ספרותית שניתן לכנותה "הדוניסטית-אוונגרדיסטית". קרי, התרחקות מדרך המלך של ז'אנר הרומן, שהינה הרומן הריאליסטי רחב היריעה ועתיר הפרטים (והכבד…), לטובת צורות קצרות, לעיתים ליריות וניסיוניות, שקרובות, לפרקים, לא פחות מאשר אל צורת הנובלה – אל השירה. אך אלו צורות, לרוב, קומוניקטיביות ומהנות לקריאה, לעיתים משחקיות. האופי ה"הדוניסטי" נוכח גם במטפורות הקולינריות שאהובות על תיאורי הספרים ב"תשע נשמות": "זהו מעדן עבור אוהבי ספרות". או: "בדומה ליינות מובחרים שמיוצרים במהדורה מוגבלת, סדרת RESERVE מציעה לקוראי וקוראות העברית הזדמנות להתוודע לבציר המשובח של מפעל האוצְרוּת הספרותית שלנו".

על אף שאני חסיד של דרך המלך המוזכרת של הרומן, אני שמח מאד על נוכחותה המתסיסה והוויטאלית, אוהבת החיים והספרות, של "תשע נשמות" בזירה הספרותית בישראל. מה שאין פירושו שכל כותר שמוציאה ההוצאה נראה לי בעל ערך רב או אף בעל ערך כלל.

ו"ספריית קיץ"? נאגדו כאן שתי נובלות אוטוביוגרפיות של הסופרת שלמדתי שנולדה בניו יורק ב-1928 ונפטרה בז'נבה ב-1996. היא נולדה למשפחה קוסמופוליטית, חצי-יהודית אם הבנתי נכון. הוריה נספו במלחמת העולם השנייה בהתקפה גרמנית על ספינה שבה הפליגו. הסופרת אף עלתה ארצה אחרי הקמת המדינה אך עזבה את ישראל ונדדה בין גרמניה, שווייץ וצרפת. בשנות ה-70 החלה לכתוב את זיכרונותיה בעידוד הסופר השוויצי פרידריך דירנמאט (עד כאן מהפרטים שנמסרים בדש הכריכה).

הנובלה הראשונה מתארת את שובה של הגיבורה ב-1946 לבית דודהּ שנפטר לא מכבר בכפר צרפתי קטן. הגיבורה, כמו הסופרת, מתאבלת על הוריה שנספו במלחמה בנוסף לאֶבלהּ על דודהּ שבביתו עברו עליה היפים בימי ילדותה ונעוריה. מרי אן, הגיבורה-המספרת-הסופרת, מועסקת על ידי פרנסי הפרובינציה הצרפתית בארגון הספרייה הכפרית, שנהרסה בזמן המלחמה. זו נובלה של אווירה, יותר מאשר של עלילה, אבל משהו בה עובד. אווירת הימים הראשונים של אחרי המלחמה ההיא, כמו ימיהם הראשונים על פני האדמה של נוח ובניו עם תום המבול; אהבת הספרים של מרי אן; התחקותה הכמו בלשית אחר חבר של דודהּ שמתגלָה כאהובה סודית שלו שעקבותיה השתמרו בין הספרים שהותיר אחריו; אווירת הנעורים והאהבות הראשונות.

ספרים שעוסקים באהבת ספרות, כמו סרטים שעוסקים באהבת קולנוע, נתפסים בעיניי לעיתים ככאלה שמפעילים טריק שיווקי זול: המוצר הוא גם הפרסומת למוצר. ואף על פי כן שייטתי בהנאה מסוימת מעל דפי הנובלה, והגיבורה, באהבתה למבקר הספרות ויליאם הזליט, הדביקה אותי בהתלהבותה והזכירה לי את רצוני שמכבר לעיין בכתביו. "חודש יולי כבר היה בעיצומו כשפגשתי את ויליאם הַזליט. התאהבתי מייד בחוכמתו, בחוש ההומור שלו, בחדות ההבחנה ובעידון שלו. אחרי דודי, הוא היה הגבר הראשון שעורר בי כבוד מוחלט – מובן שכיבדתי נשים רבות מאוד… הוא היה המזור – ולו הזמני – למצוקה שלי, לאותו כאב חסר שם […] רציתי להיות איתו כל הזמן, להקדיש לו את כל עיתותיי. כמעט נעשיתי לחסידה בכת של הזליט. סיפרתי לסוזאן עליו. בהתלהבות. היא חייכה בזמן שאני מלמלתי את המילים שלי. הייתה רק בעיה אחת: ויליאם הזליט מת ב-1830".

הנובלה השנייה, עם אותה גיבורה-מספרת-סופרת, קופצת כמה עשורים קדימה בזמן. הגיבורה נישאה לאהוב נעוריה, אותו הכירה בכפר ההוא בצרפת, עלתה לישראל, התאלמנה מאהובהּ (שנהרג במבצע קדש, אם הבנתי נכון). היא חיה בשווייץ והיא מספרת באופן חידתי, קופצני ולא מצטבר, על מערכות יחסים טובות ולא טובות שהיו לה עם גברים, על חוויות קריאה טובות ומקוממות שחוותה עם הספרים ועל יחסי חברות מיטיבים בדרך כלל עם נשים. באחד הרגעים בנובלה המפוזרת הזו כותבת מרי אן: "התמזל מזלי לחיות ברווחה, ברווחה כלכלית שלמרות זאת משאירה את כל הזמן לסבל, מעמידה לרשותו שעות על שעות לצמוח בהן". ופתאום הוּאר הפרויקט שלה, כפי שהוא מופיע בנובלה הזו, באור לא מחמיא: פרויקט של אישה אמידה שיש לה יותר מדי זמן פנוי והיא מנצלת אותו ל"כתיבה". כך "כותבים" על כל מה שעובר בראש, ככל שיעלה המזלג, באופן לא ממוקד. לימוד הזכות העיקרי שיש לי על הנובלה הזו הינו שהיא מזכירה כך את הבעיה של כולנו בעידן הספרותי פייסבוקי שלנו: כולנו, כולנו, בעלי זמן פנוי רב מדי, שגורם לנו ליצרנות-יתר של טקסטים, שמציפים את העולם כמו קשים מפלסטיק המציפים את האוקיינוסים וחונקים את אחרון צבי הים. ולמרות זאת עוד נשאר לנו "את כל הזמן לסבל", למרות זאת נשארות לנו "שעות על שעות" להצמיח אותו בתוכנו.   

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • ד  ביום נובמבר 7, 2021 בשעה 9:42 AM

    התובנה בסוף מעניינת מאוד. בעיית יצרנות-היתר של טקסטים היא תחושה שהיתה למיטב זכרוני ללא מעט אנשים גם לפני תקופת הפייסבוק, אבל כשחושבים על זה, בעצם איך מגדירים מהי כתיבה מיותרת?
    ביני לבין עצמי די ברור לי מהי כשאני נתקל בה, אבל יש בנושא הזה גם משהו שמזכיר את הדיבור על כך שיש כביכול יותר מדי בני אדם בעולם וצריך לצמצם את הילודה: לא מעט אנשים מסכימים לאמירה הזאת, אבל אף אחד לא מוכן להיות זה שמצטמצם.
    נראה לי שחלק מהקושי בהגדרה הוא שיש לפחות שתי משמעויות עיקריות לכתיבה. אחת היא פשוט התבטאות בכתב על כל נושא שבעולם, והשנייה היא "ספרות" במרכאות, שהיא סוג של תעשייה שבה באים לעבוד וכותבים גם כשאין על מה, בדיוק כמו שטבח במסעדה מבשל גם כשהוא לא רעב.
    אין ספק שהסוג הראשון הוא בעל פוטנציאל אדיר לזיהום כתיבתי, אבל האם השני פחות אשם בתופעה? החובבנים לפחות מדברים לעתים קרובות על משהו שחשוב להם לומר, אפילו אם הוא לא חשוב במיוחד לאחרים. אבל המקצוענים לעתים קרובות מדברים על משהו שאפילו לא חשוב להם-עצמם, וזה הופך את הזיהום לא רק למשהו מזיק אלא לתופעה צינית ממחוזות התאגידים, סוג של הרס סביבתי לטובת שורת הרווח.
    כתיבה חשובה ונכונה היא אולי ספרות בלי מרכאות, כזו שלא משתייכת לאחד הסוגים האלה. אבל לי, כקורא מהשורה, קשה יותר לנסח מה בעצם ההבדל ואיך מזהים אותו.

  • Aviad Tal  ביום נובמבר 7, 2021 בשעה 3:50 PM

    ברגע הראשון, התובנה שכתבת בסוף עצובה נורא. אחרי שנייה של מחשבה, אפשר לומר שהספרות והכתיבה לא מיוחדים בהקשר הזה. מכיוון שהיום יש הרבה יותר זמן, כל חובבני-האומנויות 'פורחים' – יותר אנשים רוצים להיות שחקנים ומאמינים כי הם מתאימים לזה, מוזיקאים אנונימיים מוציאים אלבומים, ואפילו העיסוק בקונדיטוריה עולה.
    לכן אולי השאלה המרכזית היא האם אתה מתפתה ונופל לאמונה שיש לך משהו מיוחד באומנות שלך, שיש לך בשורה כלשהי, או שאתה מצליח לשמור על פיכחון מסוים ולבחון בכנות האם אתה לא סתם חובבן. כלומר, אולי התקופה שלנו מיוחדת במידת הנרקסיסטיות שבה, כשכל אחד מאמין שהעולם רק מחכה לשמוע אותו, והזמן הפנוי אינו שורש העניין אלא רק זרז ל"יצרנות-היתר" של האומנות עליה כתבת.

  • אריק גלסנר  ביום נובמבר 7, 2021 בשעה 6:16 PM

    תודה רבה על תגובותיכם. לא רציתי להעציב בדעה שהבעתי בביקורת. יש הרבה טקסטים בעולם מכל מיני סוגים ויש להם מקום בכל מיני הקשרים. אבל הטכנולוגיה והעידן גורמים לידנו להיות "קלה על ההדק" ולהוציא לפעמים לאוויר העולם טקסטים שאין סיבה להוציאם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: