מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

קתרין מנספילד (1888-1923) היא סופרת של סיפורים קצרים ממוצא ניו זילנדי שפעלה באנגליה מגיל צעיר ונחשבת לאבן דרך במודרניזם האנגלי. הקובץ שלפנינו כולל ארבעה סיפורים שלה.

הסיפור הארוך בקובץ, בן 40 עמודים, ואחד משני הבולטים בו, "בנותיו של הקולונל המנוח", הוא סיפור איטי, לעיתים איטי מדי, על שבוע האבל לאחר מות אביהן של שתי נשים אנגליות מבוגרות שנותרו ברווקותן. הנשים הן בנות המעמד הבינוני ומשפחתן שירתה בעבר בקולוניות, אם הבנתי נכון: בציילון שליד הודו. האחיות נוירוטיות, נרפות, הססניות ולא יודעות לעמוד על שלהן. האם זה בסדר שחלוקי הבית שלהן אינם צבועים בשחור כמו בגדי האבל שלהן? האם הן מחויבות להציע לאחות הרפואית שטיפלה באביהן המנוח לגור עוד שבוע בביתן ועל חשבונן? האם מותר להן לתבוע דברים מהמשרתת שבביתן? והדג לארוחה, הוא צריך להיות מטוגן או מבושל? ובכלל, איך העזו לקבור את האב? "מה יגיד אבא כשייוודע לו"!

אט אט צובר הסיפור כוח ומשמעות. קונסטנטיה וג'וזפין, האחיות, מסתבר לקורא, סורסו בידי אביהן הרתחן והפכו מאימתו לעלים נידפים. הוא הטיל עליהן את חיתתו בחייו וכעת גם במותו. זאת אם בכלל הוא באמת מת: "איך תוכל להסביר לקונסטנטיה שאבא נמצא בשידת המגרות?". אבל חלק מהכוח של הסיפור, ואולי בעצם הייחוד שלו ממש, נובע מכך שלא המספר, לא הקוראים ולא האחיות עצמן, מצליחים למקד את מבטם ולהגיע למסקנה נחרצת מה בעצם גרם לחיי האחיות להתבזבז כך. הסיפור הופך כך לסיפור חזק על ערפול תודעתי כשאנו והאחיות תוהים מה ומי חרץ את גורלן לקיום נרפה ואינרטי? "לו הייתה אמא נשארת בחיים, אולי היו מתחתנות? אבל לא היה עם מי להתחתן. לאבא היו חברים אנגלים-הודים עד שהסתכסך איתם. ולאחר מכן לא פגשו קונסטנטיה והיא אף לא גבר אחד מלבד אנשי כמורה. איך אפשר לפגוש גברים?". כך מתכנס הסיפור הזה לסיפור חזק על אחת התחושות המפחידות ביותר שיכולות לפקוד אותנו, התחושה שאיננו מסוגלים להיות הפרשנים והמפענחים של סיפור חיינו. הכל אפוף ערפל של דו-משמעות, שכחה, פסיביות ואין-אונים קוגניטיבי: "היא ניגשה לג'וזפין. היה משהו שרצתה לומר לג'וזפין, דבר-מה חשוב נורא, לגבי – לגבי העתיד ומה…[…] ואז אמרה קונסטנטיה חלושות, 'ג'וג, אינני יכולה לומר את מה שהתכוונתי לומר, כי שכחתי מה…מה זה היה שהתכוונתי לומר. ג'וזפין שתקה לרגע. היא בהתה בענן גדול במקום ששם הייתה השמש קודם לכן. ואז ענתה בקצרה, 'גם אני שכחתי'". זהו סיפור על קיום מחוק שחלק מנוראותו נובעת מכך שהוא אפילו לא מצליח להגיע לכלל מודעות עצמית בהירה.

הסיפור השני הבולט בקובץ הוא "אושר". זה סיפור פואנטה קלאסי, כלומר כזה שסופו מפתיע וחריף. אבל בניגוד לסיפור הקודם הוא כתוב כולו בתנופה. ואין להתפלא, כי נושאו השוצף, הדוהר, כפי שניכר כבר משמו, הפוך לחלוטין לזה המזדחל של "בנותיו של הקולונל המנוח". ברתה יאנג, הגיבורה בת השלושים, שטופת אושר: יש לה בעל אוהב, ילדה מקסימה, חוג חברים בוהימיינים, מבריקים ואופנתיים ומצבה הכלכלי יותר משפיר. "מה את יכולה לעשות אם את בת שלושים וממש בפינת הרחוב שלך משתלטת עלייך, לפתע פתאום, תחושה של אושר – אושר מוחלט! – כאילו בלעת פתאום חתיכה בוהקת של שמש בין-הערביים הזו והיא בוערת בחזך". מנספילד מתארת יפה את האושר כדבר מה כמעט מכאיב: "'אני שמחה מדי – שמחה מדי!' מלמלה לעצמה". לא השאלה "האם?" האושר יתנפץ מותחת את הקורא המנוסה, אלא השאלה "איך?".

מנספילד שייכת, כאמור, למודרניזם האנגלי בן התקופה. היא הייתה מקורבת לחוג בלומסברי ולוירג'יניה וולף. בחוג מכיריה, כפי שמציינת המתרגמת רעות בן יעקב באחרית הדבר, היו ט"ס אליוט וד"ה לורנס. המודרניזם, בחלק מההיסטוריות השונות של הספרות, מתואר בנאיביות כתנועה של התקדמות אמנותית ביחס לכתיבה שקדמה לו. כביכול ג'ויס בתחום הרומן הוא אמן משוכלל ומתקדם יותר מטולסטוי או דוסטוייבסקי ואילו ט"ס אליוט הוא משורר מתקדם יותר מהמשוררים שלפניו, בטח מהמשוררים האנגלים הרומנטיים וכו'. אני לא שותף להערכה הנאיבית הזו, ומהזווית שלי (חלקית ומוגבלת, כמובן), בחלק מהמקרים מדובר לא בעלייה אלא דווקא בירידה. בתחומי ז'אנר הסיפור הקצר, לכתוב סיפור קצר מודרניסטי פירושו לכתוב סיפור קצר פוסט-צ'כוביאני. צ'כוב הפך נקודת התייחסות מרכזית לאלה שהתכוונו לכתוב סיפורים קצרים בדור המודרניסטים כותבי האנגלית בראשית המאה ה-20. ואכן צ'כוב מצוי בקובץ פעמיים. בפעם הראשונה, כשברתה בסיפור "אושר" מהרהרת בכך שסועדי ארוחת הערב בביתה, הארוחה בה מתחוללת העלילה הראשית, הם אנשים נפלאים ומרתקים, "ועד כמה הם מזכירים לה מחזה של צ'כוב!". ואילו באחרית הדבר מצטטת בן יעקב מיומנה של מנספילד: "צ'כוב טעה בחושבו כי לו היה לו עוד זמן היה יכול לכתוב באופן שלם יותר, לתאר את הגשם, ואת המיילדת, ואת הרופא בשעה שהוא לוגם תה. האמת היא שיש גבול למה שניתן לכלול בסיפור".

בלי קשר למי צודק בוויכוח המקומי שלה עם צ'כוב (כפי שמנספילד מציגה אותו), המדגם של סיפוריה בקובץ שלפנינו נופל בעיניי ממיטבו של צ'כוב. וחלק מהסיבה לכך נעוץ במחלה מודרניסטית אופיינית שרכיביה הם עודף מעודנות ועודף תובענות. קפיצות אחדות ללא התרעה ממציאות לדימיון; שימוש גולש ומעודן במבע משולב שכורך יחד את המספר והדמות; מקטעי זרם תודעה ששזורים בסיפורים. כך שאולי זו חלק מהסיבה לכך שאמנם ככלל נהניתי מקריאת הקובץ, ולעתים נהניתי מאד, אך עם זאת לא יצאתי מגדרי.