על "אבא, בן, סבתא דינה", של יוסף בר-יוסף, הוצאת "הספריה החדשה" (180 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

בדיחה אקדמית ידועה מספרת על חוות דעת שהעניק פעם מרצה לעבודת דוקטורט שבחן. העבודה מעניינת ומקורית, פסק, אך מה שמעניין בה לא מקורי ומה שמקורי בה לא מעניין. לאחר קריאת שתי הנובלות הראשונות מבין השלוש המרכיבות את "אבא, בן, סבתא דינה" (כלומר לאחר קריאת "אבא" ו"בן") חששתי שבמובן מסוים זה יהיה בעיניי דינו של הקובץ.

החלק המעניין בקובץ, הנובלה החריפה "אבא", העוסקת ביחסיו של הסופר עם אביו, הסופר יהושע בר-יוסף, אינו לגמרי "מקורי". אין מדובר, חלילה, בהיעדר מקוריות פשוט, אלא בהיעדר מקוריות ביחס לפרוזה הקודמת של בר-יוסף עצמו. התחושה היא שקראנו חלק לא זניח מהפרטים שמסופרים כאן, שקראנום, למשל, ביצירה האוטוביוגרפית "הזקן הזה הקירח על האופניים", שהוציא בר-יוסף ב-2015 ואולי שקראנום באחת מיצירות הפרוזה האחרות שהוציא בר-יוסף בעשור וחצי האחרון. אכן, הכל כאן מעניין. דמותו של האבא, החרדי שהתפקר והפך לסופר, דמותו התחרותית, המרוכזת בעצמה, היצרית עד לכדי אובססיביות, המנסה להסתיר מעצמה שהאליטה החילונית הרוחנית לא ממש קיבלה אותה אל חיקה ועוד. בר-יוסף אמנם מחדש (למיטב זכרוני) בפרטים חריפים לגבי הדמות הזו; יהושע בר-יוסף, שבזמן השבעה על נכדו בן השבע עשרה (בנו של הסופר דנן), בלב הכאב המצמית הזה, מתעניין, בנרקיסיזם אטום, אצל נכדו הנותר: "מה חושב הדור הצעיר על 'אפיקורס העל כורחו'" (הרומן הסנסציוני המפורסם שהוציא יהושע בר-יוסף לאור ב-1985). והוא גם מחדש (למיטב זכרוני) לא רק בפרטי אירועים, אלא גם במחשבות של הבן על אודות האב ("והתחיל לנקר עוד משהו, חשוב אולי יותר: האם השאלה ההיא ברגע ההוא, מה דעתו של הדור הצעיר על 'אפיקורס בעל כורחו', האם היא אכן התמצית של חייו, האמת שלהם? בסך-הכל רגע אחד. נכון, היו אצלו תמיד רגעים של אטימות, של אגואיזם, אבל היו גם נדיבות ושמחה וחוכמה, ולא היה רוע"). הפסקה הפותחת של הנובלה היא רגע ניסוחי-רעיוני מפעים. בר-יוסף מהרהר ביום כיפור ובמשמעויותיו עבורו. פעם היה זה יום של "אין אלוהים", אבל לאחרונה, הוא מהרהר מוטרד, זהו יום של "אין אין-אלוהים", כלומר של אדישות לשאלה, המרמזת אולי על עייפות ואדישות ואינרציה כלליות. אך למרות כל אלה, רגעים רבים כאן מוכרים כבר למי שקרא את יצירות הפרוזה האחרות של בר-יוסף. האב שעוזב את האם האדוקה לטובת אישה חילונית נוצצת; כיצד שכנע לבסוף יוסף בר-יוסף את האב לחזור אל האם; הצריף הדל בשכונת מונטיפיורי וכיו"ב.

ואילו הנובלה הארוכה הבאה, "בן", היא אכן מקורית, אבל נראית לי מאולצת ולפיכך לא מעניינת. בר-יוסף (המספר של הנובלה מזוהה עם הסופר עצמו) מספר לנו על קרוב משפחה שלו, נחום, במאה שערים החרדית של שנות הארבעים, החמישים, השישים והשבעים, שנישא לפליטת שואה, גולדה, ומהרהר באוזניה שמא הבן שייוולד להם יהיה המשיח. כי הרי לא ייתכן שלא יבוא המשיח אחרי מה שקרה בשואה, הייתכן?! נחום זה נוהג לקפץ גבוה באוויר, קופצנות תמהונית שנושאת חן בעיני גולדה. ואילו גולדה נוהגת לצבוע את שפתיה בליפסטיק, דבר מה שאינו נהוג במאה שערים, כמחאה, לא מודעת לה, למה שאירע למשפחתה בשואה ואולי כמחאה על "גיוסו" של בנה לטובת הבאת גאולה כמשיח עתידי. אלה דמויות מקוריות – הדמויות, לא התֵמוֹת, כמובן – אך מקוריותן מאולצת. האקסצנטריות של הדמויות ואף של דרך הסיפור, החספוס והעסיסיות והגמגום והגולמנות, של הדמויות (אך גם של הסיפֵּר), מודגשים מדי, לא טבעיים. כך, למשל, הדיאלוגים הרצוצים והלא רהוטים במכוון, כמו זה: "'אני אוהב אותה', אמר לאמא שלו מתנשם אחרי שעשה שלוש סלטות ואולי ארבע. פתאום אמר לה כך, כאילו יצא מעצמו עם אחת ההתנשפויות. 'מה?…' אמרה, 'את מי? אני לא מבינה'. 'באיזה עניין?' אמר. 'עכשיו אמרת…' אמרה. 'אני אמרתי? לא זוכר', אמר ועשה עוד סיבוב של סלטות" – ובכן, הדיאלוגים האלה נראים לי מנייריסטים.    

אך הנובלה הארוכה השלישית, "סבתא דינה", מטה את הכף לטובת הספר הזה. בר-יוסף זונח בה את ההקשר האוטוביוגרפי, כך שאיננו יודעים אם "סבתא דינה" היא דמות אמיתית הקשורה לסופר אם לאו. אך העיסוק בקו התפר בין דת לחילון, תֵמה משותפת לשתי הנובלות הקודמות, מצוי גם פה. למעשה, הנובלה הזו מגוללת את רגעי חייה המשמעותיים של הגיבורה, דינה, כיום כבת שבעים וחולה במחלה קשה. אלה חיים גדושים ברגעים חריפים. למשל, החלטתה בגיל שש עשרה לנטוש את הבית הירושלמי השותק והקר בו אביה ואימה החליפו ביניהם עוינויות בדממה ולעבור לקיבוץ. עבודתה הראשונה בקיבוץ, אולי מעין מבחן לנחישותה, הייתה בשבירת מפרקות לעופות שהובאו לקיבוץ חיים לכבוד סעודת ערב שבת. בר-יוסף אוהב את הרגעים האלה, רגעים בהם משהו פראי ולעתים לא מצודד, משהו מטבעם החייתי של החיים נחשף. אלא שכאן אין מדובר ברגע מאולץ. בהמשך נישאה דינה לגבר יפה ומשכיל שנפל במלחמת יום הכיפורים. החלק החריף ביותר, החזק ביותר, בנובלה, עוסק בבנה של דינה, מיכאל, וביחסיה אתו. מיכאל היתום, הסוער, בעל הנפש המעונה, שמחליט בסוף לחזור בתשובה ולדבוק בשידוכים עם נשים מכוערות דווקא, ואז לחזור בשאלה, תוך שימור טעמו זה בנשים למרות זאת, הוא דמות חזקה מאד. הכעסים, החרון האלים ממש, המעורבים באהבה, שהוא מעורר באימו (בייחוד בגין התעקשותו להפנות עורף ליופי) פוצעים גם את נפש הקורא. היותה של דינה, הסבתא, זו שמגדלת בפועל את בנו של מיכאל, רועי, הופכת את חששה שימיה ספורים לטעונים אף יותר. הנובלה הזו מקורית ומעניינת כאחת.   

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: