מבקר חופשי

לקראת סוף הספר "פני השטח – הפלסטינים: מבט מבפנים" (ראה אור ב"כתר" לפני כחודש חודשיים) מתאר עיתונאי "חדשות 12" אוהד חמו את הנעשה ב"מעבר רחל", או "מחסום 300" בעגה הצבאית. במחסום זה מדי בוקר "אלפי בני אדם מצטופפים בדוחק לא אנושי בתוך שרוול צפוף תחום בסורגי ברזל". אלה פלסטינים שקמים באישון לילה על מנת לנסות ולזכות לעבוד בתוך ישראל. "האסוציאציה הראשונית היא עדר בקר. כולם מנסים להגיע אל פשפש זעיר […] חלק מן האנשים, לרוב צעירים יותר, מטפסים מעל לראשים שמסביב, נצמדים לסורגי השרוול ומנסים לעקוף את הדבוקה האנושית שלמטה".

המראה מזעזע. "ברגעים האלה", מוסיף חמו, "קשה להסתתר מאחורי חזות העיתונאי המרוחק, האובייקטיבי והמנותק רגשית […] אני נחרד ממה שאני רואה. מתקומם על האופן שבו המדינה שלי נוהגת באנשים האלה שלא חטאו בשום דבר פרט לעובדה שהם נולדו בצד הלא נכון של הגדר". "'אתם היהודים מתייחסים אלינו כמו חיות', הוא משפט ששמעתי אין ספור פעמים במעברים האלה", מוסיף חמו.

למרבה השמחה, גם בזכות שורת כתבות של חמו עצמו בנושא התנאים במעברים, הדברים השתנו לפני כשנה. "בשנת 2019 נפתחו מחדש שני הסמנים הקיצוניים ביותר של מחסומי עוטף ירושלים – מעבר 300 ומעבר קלנדיה. הצפיפות האיומה והתנאים התת אנושיים התחלפו במעברים מכובדים יותר שמשיבים את צלם האנוש לעוברים בהם" (כל הציטוטים מעמ' 256-259).

בשבילי זה הרגע המרכזי בספר. לא משנה אם אתה ימני או שמאלני, המידע הרב שמעניק ברהיטות חמו בספרו – שאגב, שומר על ניטראליות ואינו מביע את עמדותיו הפוליטיות בספר הזה – מאפשר לנו, הישראלים, כלומר הצד החזק בעליל בסכסוך העקוב מדם עם הפלסטינים (והעובדה שאתה חזק אינה אומרת בהכרח שאינך צודק), לשאול את עצמנו היכן אנחנו גורמים סבל מיותר ליריבנו.

סבל שהינו גם לא הומני וגם, בפשטות, מטומטם, לעתים קרובות, בחזקו את השנאה נגדנו.

סבל מיותר הוא מעשה שבעזרתו איננו נלחמים טוב יותר באויבינו, אלא סתם ממררים את חייהם. וזה סבל שעל ידי העלאת המודעות לו ניתן להפסיקו. כפי שמדגים חמו הלכה למעשה.

*

הסכסוך הישראלי פלסטיני נוגע בכולנו באופן אישי. בחלקנו יותר. במקרה שלי, הקשר החזק ביותר הוא זה: דודתי האהובה, נעה אלון, נרצחה עם נכדתה, גל, בפיגוע התאבדות בגבעה הצרפתית ב-2002 ב"אינתיפאדה השנייה", פיגוע שבו נרצחו שבעה בני אדם.

מיקומי הפוליטי הוא מעט שמאלה למרכז.

אבל אחזור ואומר: לא משנה מאיזה צד אתה של המפה הפוליטית ומה מידת החשיפה האישית שלך לסכסוך, ספרו של חמו מאפשר לנו לבחון באלה מקרים אנחנו ונציגינו מסבים סבל, פיזי ונפשי, מיותר לצד השני. מיותר וכאמור, לעתים, פשוט מטומטם, בכך שאנחנו יורים לעצמנו ברגל.

במסגרת דרך החשיבה הזו, איני מבין עד הסוף מה הם שיקוליה של ישראל כשאינה מעודדת את פיתוחה הכלכלי של רצועת עזה. פיתוח כלכלי כזה (כולל נמל ושדה תעופה, פתיחת המעברים וכו') נראה לי אינטרס ישראלי עליון (מעבר לאחריות המוסרית, שגם בה אין לזלזל). עזתים שחיים בתנאים מעט יותר נסבלים פירושם עזתים פחות חמאסיים. איני מבין מה מלבד שיקולי נקמנות ושלומיאליות מדינית גורמים לנו להתמהמה בסיוע הזה לפיתוח עזה. מה האינטרס שלנו שבעזה יהיו 52 אחוז מובטלים (כפי שמתואר כאן בספר), למשל? מה האינטרס שלנו שלא יהיה שסתום יציאה וכניסה מעזה (כמובן, בכפוף להגבלות ביטחוניות חמורות) שישקיט קצת את סיר הלחץ שהקיטור שלו מופנה תדיר אלינו? מדוע 2.1 מיליון בני אדם צריכים לחיות עם 4 שעות חשמל ביממה? שוב אדגיש: שיקולי הביטחון של אזרחי ישראל הם בעיניי ראשונים במעלה. אבל ילמדונו רבותינו: מה בפיתוח כלכלי של הרצועה יפגום בביטחון הישראלי? אשמח לתשובה על כך. איני טוען שאני יודע בדיוק מה המצב ומה הם השיקולים (גם אחרי הקריאה בספר).

כך אומר לחמו פועל עזתי: "תנו לנו לחיות. פתחו את השערים. אפשרו להמוני בית עזה להיכנס לישראל, באישור כמובן. תנו לנו להתפרנס ולהרוויח כסף, לבנות ולהיבנות. תשקיעו כסף בינלאומי בשיקום עזה, הסגר מזין את הקיצוניים. את חמאס. ברגע שיש לך מה להפסיד אתה מתנגד למלחמות. אתם תראו איך חמאס תיפול כשעזה תשגשג. תראו את אחינו בגדה. כבר עשור וחצי שהם בשקט. ניסיתם מלחמות, הפצצתם, הרגתם, הרגנו לכם – זה לא עבד. אולי הגיע הזמן לנסות משהו אחר?!" (עמ' 55).

בשביל תושבי שדרות כדאי להקשיב לפועל העזתי הזה.

*

ערכו הרב של הספר טמון במידע הנרחב שיש בו, המוגש כאמור ברהיטות, והינו פרי עשרים שנות עיתונות – לא בתזות כאלו או אחרות. אבל אם יש תזה עיקרית לספר הריהי זו: הפלסטינים, לפחות בגדה, לפי חמו, עייפו ממלחמות. ממלחמות – ואף מחלום המדינה הפלסטינית. בחלק גדול מהם מפעם רצון להיות, בקונסטלציה זו או אחרת, חלק מישות מדינית אחת שתכוּנן ממערב לירדן ביחד עם ישראל. הם מבינים שלא יוכלו להביס את ישראל אך גם אינם חפצים במדינה עצמאית (בין היתר, בגלל האכזבה מהרשות הפלסטינית). "'ניתוח ההפרדה כשל', הם אומרים. האלטרנטיבה עבורם ברורה – מחיקה של הקו הירוק, זה המקודש לישראלים ואשר מגדיר את הזהות הפוליטית אצלנו, אך חשיבותו מתגמדת בצד השני. מבחינתם מדובר במחיקה של הגבולות בין ישראל לשטחים וחיים משותפים בין היהודים לערבים. אלא שבניגוד לתקופה ההיא של שנות השמונים, הציפייה היא לשוויון זכויות ואזרחות משותפת במדינה הזו" (עמ' 19).

התביעה הזו ל"זכות השיבה" ל-1987, כמו שמנסח זאת חמו, כלומר ללפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה כשהפלסטינים מיהודה, שומרון ועזה היו חזון נפרץ בתחומי ישראל, מחדדת, בעיניי, כמי שמאמין עדיין בפתרון שתי המדינות ובהיותו פתרון הוגן וציוני, את דחיפותו ונכונותו.

בכל אופן, ספרו של חמו, בהציגו את התזה הזו, מצטרף כך לגל של התבטאויות בישראל מהשנים האחרונות הטוענות לקלישותו של יישום פיתרון שתי המדינות.

*

הרבה מידע בנושאים חשובים מספק חמו. למשל, על השנאה בין הרשות הפלסטינית לחמאס. איש חמאס אף אומר לחמו: "תן לי מאה שנה בכלא הישראלי ואף לא יום אחד בכלא של הרשות" (עמ' 61). בנוסף, חמו מתאר התפתחויות אידאולוגיות בחמאס ואף בג'יהאד האיסלמי, ארגון קטן יחסית אבל לא זניח בהשפעתו (חמאס היום יותר לאומית-טריטוריאלית מדתית, לפי חמו, אם להביא דוגמה לאחד לניתוחיו). התיאור של חמו את התנועות האיסלמיות כולל התבטאויות מדהימות של אנשי חמאס מפוכחים (מהגדה, עם זאת!) כמו זו: "הסכסוך הישראלי פלסטיני הוא המאבק הכי מורכב ומסובך בעולם, כזה שלא ישווה לשום סכסוך אחר וככזה גם אינו פתיר בשום צורה. לא מדובר במאבק בינינו לבין אויב קולוניאליסט שנמשך לכאן בעקבות כסף. גם המתנחלים היהודים אינם קולוניאליסטים במובן הקלאסי של המילה – כמו הצרפתים באלג'יר למשל. מדובר בשני עמים חדורי אמונה דתית ואידיאולוגיה לאומית שנאבקים על שלהם: אני נלחם על אלאקצא שלי ואתה נלחם על הר הבית שלך" (עמ' 85). חמו מציין, עם זאת, שלמיטב הבנתו, למרות קולות מפתיעים שהוא שומע (לרוב כאלה שאינם מוכנים להזדהות בשמם בפומבי), חמאס לעולם לא תוכל להכיר במדינת ישראל: "בניגוד לתנועת הפת"ח ששאבה את האידיאולוגיה שלה ממקורות לאומיים ומטקסטים ארציים בני שינוי, הציווי החמאסי הוא דתי וקוראני ולפיכך נצחי, ולהבנתי, לפחות, לא יכול להשתנות מהותית לעולם" (עמ' 87). דא עקא, שבפרק אחר מתאר חמו את שקיעתה של אותה פת"ח בהווה הפלסטיני. חמו עוסק במעמדם המיוחד של האסירים הביטחוניים הפלסטינים ובעובדה המעניינת שבכלא הם לומדים להכיר טוב את החברה הישראלית, היכרות שמביאה את חלקם הן לשאוף לחקות את ישראל בתחומים רבים והן להבין שהסיכוי שלהם לנצחה אפסי. פרק שלם מוקדש לפליטים ומדגים את אותו צד של הסרבנות הפלסטינית הרת האסון לוויתורים ולהתגמשות מכל סוג. לדוגמה: מלבד העיסוק החברתי הנמרץ של הפליטים בכפריהם המקוריים של אבות אבותיהם (במעין אגודות של כפרי המקור), הפליטים הפלסטינים הם הפליטים היחידים בעולם שמוגדרים ככאלה גם כשהם כבר בני ריבעים וחמישים לאבותיהם, הפליטים המקוריים.

בפרק המוקדש למשת"פים קשה שלא להיגעל מהעובדה שהפכנו חברה אחרת לחברה שבה אנשים חשים מנוטרים יומם ולילה (סטייל "1984") ויודעים שכל מילה שיוצאת להם מהפה יכולה להיות מועברת על ידי בוגד אינטימי לאויביהם. חמו ממחיש איך התופעה הזו מרסקת מוסרית חברה שלמה. כך אומר לו איש שב"כ שהתמחה בהפעלת משת"פים: "תשמע, לצד דברים טובים שהבאנו לחברה הפלסטינית גם השחתנו אותה. לצד הכיבוד נולד מנגנון שלם של טובות הנאה, וזו לא תפיסה פוליטית – זו עובדה. נולדה שם תרבות של גטו, עם שחיתות וטובות הנאה. חברה בריאה היא חברה עצמאית והם לא בריאים. בסוף צריך לזכור שבצד השני יש בני אדם כמונו, ורובם רק רוצים לחיות" (עמ' 252). ואיש השב"כ מוסיף: "כשמישהו אומר לי שבתו חולת סרטן ואני עושה על זה מניפולציה – זה כואב לי. בסופו של דבר גם אני מרגיש שיש לי יותר מדי כוח בידיים, כוח לא טוב. מה שמפריע באמת זו העובדה שאתה לוקח בן אדם, מערבב אותו עד כדי כך שהוא הופך להיות שקוף ממש בשבילך" (עמ' 252).

אבל מה האלטרנטיבה? אני שואל את עצמי. בניגוד למקרים של עוול מיותר בעליל, התנהגות לא מוסרית בעליל, שגם פוגעת בנו כבבומרנג, בחלקם נגעתי לעיל, הרי כאן מדובר בפעילות מגעילה שמצילה חיי ישראלים, חד וחלק. איני יודע לענות על כך. מה שבטוח פסול מכל וכל הינה ההפקרה שמפקירה, לעתים, ישראל את מי ששיתפו איתה פעולה (ושחמו מביא לה דוגמאות). הפקרה זו היא גם טמטום, כמובן, לא רק מעשה לא מוסרי. הצמד הזה, לעתים קרובות, הולך יחד: מעשה מגונה מוסרית ומטומטם פרקטית.

חמו מקדיש פרק לפיגועי ההתאבדות. נדמה שהתופעה המזוויעה הזו, הלא אנושית, חתמה כמעט לעד את דימויה של החברה הפלסטינית בעיני החברה הישראלית ואף בעיני חלק מהקהילה הבינלאומית. "זו הייתה טעות", מודה אף איש חמאס: "פיגועי ההתאבדות היו שגיאה מרה. בפיגועים האלה, ובמיוחד בתוך ישראל, איבדנו את תמיכת העולם ואת הכיוון שלנו" (עמ' 153). ההתבטאות הזו אולי לא מייצגת את המיינסטרים בחמאס, מציין חמו, אבל יש לשים לב שמ-2005 פסקו כמעט פיגועי ההתאבדות שיצאו ביוזמתה של חמאס. הם כמעט נפסקו, כמובן, גם בגלל השיפור הדרמטי ביכולות הסיכול של צה"ל והשב"כ, גם בגלל גדר ההפרדה וגם בגלל פעילות סיכולית של הרשות הפלסטינית (עמ' 154). אבל, בנוסף על כך, "רבים השתכנעו כי השימוש בפיגועי התאבדות, בעיקר בתוך הקו הירוק, היה אכן טעות" (שם).

*

הפלסטינים הם חברה מובסת. הקרע בין החמאס לרשות, בין עזה לגדה; הניצחון הישראלי ב"אינתיפאדה השנייה" (שגיאתם הגדולה של הפלסטינים; שנייה, אולי, רק לאי קבלת הצעת החלוקה ב-1947); ירידתם מסדר היום הבינלאומי (הרבה הרבה לפני הקורונה, כמובן); השלכות פיגועי ה-11 בספטמבר והטרור האיסלאמיסטי באירופה על עניינם; האכזבות המרות מ"האביב הערבי" ומלחמת האזרחים בסוריה שגימדו את המאבק הפלסטיני ואף הטילו עליו צל בעיני העולם; האכזבה מהרשות הפלסטינית ועוד.

אבל דווקא עם חברה מובסת ראוי להתנהג בכבוד (ולא לדחוק אותה אל הקיר) וכדאי לנסות לנצל את ההזדמנויות המדיניות מולה. כי יש לנו מה להפסיד: ההפסד הוא המשך הדהרה לעבר מדינה אחת שתהיה אחת משתיים: או מדינת אפרטהייד או מדינה לא יהודית.

באופן מצומצם וממוקד יותר: יש לשים לב ששיתוף הפעולה הביטחוני שמציע אבו מאזן בעשור וחצי האחרונים – אבו מאזן שהתנגד גם לאינתיפאדה השנייה, כפי שנטען כמה פעמים בספר! – הוא בעל ערך רב בהצלחת חיי ישראלים רבים. אין לקחת את שיתוף הפעולה הזה כמובן מאליו ויש לדאוג שהוא יימשך.