על "שעות הערב", של חֵרַרְד רֵוֶה, בהוצאת "עם עובד" (מהולנדית: רן הכהן, 264 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

לפני כמעט עשור ראה אור בעברית רומן הולנדי מ-1966 בשם "לא לישון לעולם" של סופר בשם וילם פרדריק הרמנס. הרומן חולל, בצדק, מִיני-סנסציה בחוגי הספרות הישראליים. אני מציין זאת על מנת להפנות את תשומת הלב לרומן הזה, מ-1947, שראוי גם הוא להתקבלות דומה, אם לא לגדולה יותר. מה גם שכותבו, חֶרַרד רווה, ביחד עם אותו הרמנס וסופר הולנדי נוסף בשם הארי מוליש כונו יחדיו "שלושת הגדולים" של הספרות ההולנדית אחרי מלחמת העולם השנייה.

זו, נדמה לי שמותר לומר, יצירת מופת, שכתב צעיר בן עשרים ושלוש. כמו ספרות ה"תלושים" העברית, שנכתבה גם היא בידי צעירים מאד, גם זה רומן על "תלוש". הגיבור שמו פריץ פָן-אֶכטֵרס. כמו הסופר בשעת הכתיבה גם הוא בן עשרים ושלוש (והרומן הוא אוטוביוגרפי במהותו, כפי שמספר באחרית הדבר המלמדת המתרגם המצוין, רן הכהן). הרומן עוקב אחרי פריץ בימיה האחרונים של 1946, מה-22 בדצמבר עד ליל השנה החדשה. ו"עוקב" לא לתפארת המליצה. יש כאן דיווח מדוקדק ביותר של כל מעשיו, דיבוריו ומחשבותיו של פריץ, כולל של חלומותיו, בימים אלה, למעט מעשיו במשך היום, בעבודתו הלא מעניינת כפקיד. ולכן: "שעות הערב". הזמן נבחן במדוקדק אך ניגר ומדמם ללא תכלית.

מדוע זה רומן גדול? באופן קצבי ביותר, ללא הקדמות ואקספוזיציות (חומרי רקע) ולכן מתוך כבוד לאינטליגנציה של הקוראים, אך עם זאת בבהירות רבה, אנחנו מתוודעים לדמות יוצאת דופן עד מאד. פריץ הוא צעיר נואש, עוקצני, ציני, מיזנטרופי ומורבידי. אבל מדובר בייאוש, עוקצנות, מיזנטרופיה ומורבידיות חיים ביותר. נושאי השיחה האהובים עליו, עם שלל חבריו עמם הוא נפגש בערבים, הם ההתקרחות שלהם, כסמל לשקיעה, להתנוונות ולמוות, וסיפורים, אמיתיים או מומצאים, על שלל מחלות ומיתות משונות. הנה דיאלוג אופייני: סרטן "זאת מחלה יפה מאד, המשיך, קראתי עליה דברים נחמדים. זה תא פראי. הוא צומח יש מאין ולא מפסיק לגדול. דרך כל דבר. מאיבר אחד לאחר. חוצה את האיברים הפנימיים. זה מחריד, חשוך מרפא, אדיר […] זאת אחת המחלות המרשימות ביותר". ועם זאת, מדי פעם מבליח הכאב שמאחורי כל זה ומלחלח את עיניו של פריץ (הרגעים האלה מופיעים בתדירות נמוכה ביותר ומתוארים בלקוניות ולכן לא מזדהמים ברגשנות). אחת הסגולות של הרומן היא שבלי הסברים מכבידים אנחנו בכל זאת מבינים מהר שפריץ ידוע בקרב חבריו כאדם שמדבר כך, הם התרגלו, ולכן רק לעתים רחוקות, כשמישהו שאינו מקרב מכריו מאזין לו, מתפרצת השאלה "איך אתה מדבר כך?" (הדוגמה שנתתי על הסרטן היא בהחלט לא הקיצונית ביותר). כשהוא לא משוטט מחבר אחד לאחר, או בחברת כמה חברים, פריץ נמצא בביתו, עם הוריו. בהם הוא מתבונן בביקורת, בסלידה, גם בחמלה לעתים. הדיאלוגים ביניהם עוסקים בשלל נושאים מרתקים כמו הוספת פחמים לאח, מה יש לארוחת בוקר ומה משדר הרדיו, שקטעי שידור שלו, תלושים גם הם כמו הגיבור, מנמרים את הטקסט. פריץ, למעשה, נהדף מהבית החוצה ואז נהדף בחזרה הביתה במהלך כל הערבים הללו, לא מוצא מנוח לא כאן ולא כאן.

מלבד זאת, יש ברומן הזה ייצוג וירטואוזי לעובדת-חיים אנושית בסיסית: הגבול הקיומי העקרוני בין עולם המחשבה לעולם הדיבור. הומירוס משתמש תדיר בביטוי "גדר-שיניו". ואכן השיניים הן גדר משוננת, המפרידה בין שני עולמות שונים לחלוטין, העולם הפנימי וזה החברתי. רוה, באותה קצביות מהירה, מתאר ללא הרף את המעבר בין הדיבור למחשבה וחוזר חלילה. באותה פסקה, למשל, הוא עובר כמה פעמים מ"אמר" ל"חשב" כשהוא מתאר קטעי דיאלוג ואת המחשבות שמאחוריהם. זה אחד ההבדלים בין רוה לג'ויס, שנדמה שהוא מושפע מ"דיוקן האמן" ומ"יוליסס" שלו: הוא לא מתעניין בתודעה כשלעצמה, אלא במתח בינה לבין הדיבור. עוד ייצוג מבריק שיש כאן הוא הייצוג של האדם כשהוא בחברת עצמו בלבד, על כל המגוחך, התפל, התמוה, מכמיר הלב והנואש שאנחנו מציגים לפני אף-אחד כשאנחנו לבדנו. בלי להיות מגעיל ועם זאת בלי להיות לא מדויק או סנטימנטלי, רוה מציג לנו את התמהונות הבסיסית של התנהלותנו כשאנחנו באין רואה: המחשבות המוזרות, הליכתנו לכאן ולשם, בחינת הגוף במראה, הדיבור-המהום לעצמנו, השעמום, התפלות וכן הלאה. אני לא זוכר ברגע זה רומן שמציג את המצב האנושי הבסיסי של להיות עם עצמך באופן בהיר כל כך.

וכל זה, חשוב לומר, נמסר כחוויית קריאה מלאת חיים. הייאוש בספרות לא צריך להיות נוח, אבל צריך להיות לו כוח. הוויטאליות הזו ניזונה מהקצב המוזכר, מהאטמוספירה המובחנת מאד שיוצר הסופר (בין השאר על ידי "סימני הפיסוק" הייחודיים שיצר, כמו אותן הערות על התקרחות, שחוזרות מדי כמה עמודים, או אותם קרעי שידורי רדיו) וכן מההומור. כי זה גם ספר מצחיק לעתים קרובות.

הרומן נתפס בהולנד כהתמודדות עם אימי מלחמת העולם השנייה. זאת על אף שהמלחמה, כולל רצח מאה אלף יהודי הולנד, נרמזת כאן באופן אוורירי ולאקוני ביותר רק פעמיים או שלוש. אבל אפשר, כמובן, להבין את אישיותו המורבידית של פריץ כמושפעת השפעה מכרעת מאימתהּ. עם זאת, זו גם יצירה אקזיסטנציאליסטית קלאסית, שמזכירה את קאמי וכו' וכאמור את התלושים שלנו. בעיקר את גנסין של "בינותיים" הזכירה לי היצירה.

סקס אין ברומן. עובדה שקשורה אולי ליציאתו מהארון של הסופר כמה עשרות שנים אחרי צאת הרומן לאור. הסופר גם הפך לקתולי לימים, ואת זה דווקא אפשר להבין היטב מהייאוש שמפכה לכל אורכו של הרומן הזה, ייאוש שאינו מומתק ולו לרגע ברגשות נוצריים, למרות שהעלילה מתרחשת בעיצומם של ימים דתיים מאד (היחס לחג המולד כאן הוא חילוני במפגיע).

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: