פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
אם זכרוני אינו בוגד בי, היה זה הסופר הבריטי השנון, מרטין איימיס, שענה פעם על השאלה "לְמה זקוק אדם על מנת להיות סופר?" בתשובה: "רצוי שלא יהיה יותר מדי אינטליגנטי, איכשהו זה הורס". המיני-טרגדיה של האנשים החכמים, האנשים הידענים, המבקשים להיות סופרים, היא גם בשורש הפגם של הספר הזה. ספרות גדולה חייבת להיכתב, כנראה, גם מכוח אינסטינקט-דחף אטוּם ואולי אף מתוך אי רצון יצרי לדעת יותר מדי מה עושים מתחריך, ולא מתוך מודעות עצמית וידע נרחב בדבר מה זו ספרות גדולה, מודעות עצמית וידע נרחב שהספרות-שמבקשת-להיות-גדולה של לבני סובלת מהם. ועם זאת, למרות שבניגוד לספרות גדולה שהינה יצרית, רגישה לדקויות ומלאת הומניות ותבונה, לבני כותב ספרות שלעתים היא "יצרית", "רגישה לדקויות", "הומנית" ו"נבונה" – כלומר ספרות מודעת מדי לעצמה ולְמה זו ספרות גדולה – למרות כל זאת: הטקסט מכיל גם קטעים ורגעים רבי יופי, כוח, תבונה ודקות, קרי ללא מירכאות.
לבני, יליד 1934, אדם עתיר פעלים ומעש (בין היתר היה: מפקד גל"ץ, מנכ"ל רשות השידור, יו"ר חברת החדשות של ערוץ 2) כתב בעשורים האחרונים רומן רב ממדים ששמו "חומר החיים", רומן בעל תשתית אוטוביוגרפית אך בהחלט לא אוטוביוגרפיה. מתוכו בחרה הסופרת אלאונורה לב עשרים ותשעה קטעים שעומדים כל קטע בזכות עצמו ואף כולם כמכלול עצמאי בנפרד מכתב היד שהם נלקחו מתוכו. ישנם כאן, בין השאר, זיכרונות ילדות על התעללות של ילדים תל אביביים בעכבר בראשית שנות הארבעים, התחקות אחר זיכרונות ילדות בקטע מצמרר בו מספר לבני על עמידתו כאדם בוגר מול דלת חנות הכובעים לשעבר של אביו שמת, הרהורים פילוסופיים על הבחירה שלנו בחיי נוחות ממיתים לעומת חיי חירות מסוכנים אך אכן מְחיים, קטעים מכמירי לב על יחסיו עם ילדיו.
אולי אדגים את הכוח והחולשה בטקסט של לבני בסיפור שהזכרתי, הסיפור על ההתעללות בעכבר. הכותרת של הסיפור היא "תל אביב, קיץ 1942: העכבר". כמובן, כפי שהדבר נעשה ב"ספרות גדולה", ניתן כאן רק "רמז דק מן הדק" ותו לא. הקיץ הארור ההוא הרי היה הקיץ שבו יצא לדרך "הפתרון הסופי" (אחרי ועידת ואנזה בראשית 42'). אבל זהו למעשה "רמז דק" כקורת בית הבד, זוהי אירוניה אוורירית כמו גל האובך שאפף אותנו לפני כמה חודשים. וגם ללא ציון השנה ובלי זיכרון השואה, הרי שכל החלק בסיפור שבא להראות איך "הרֶשע מצוי בכולנו, גם בילדים קטנים", כל הרובד ה"פילוסופי" הזה הוא בנאלי ביותר, קלישאה של ספרות איכות. ובכל זאת זה קטע מצוין! הוא מצוין בגלל התיאור הפלסטי המדויק והמבקש להיות מדויק של תנועות העכבר בתוך המלכודת. יש כאן לכידה במילים (וסליחה, עכבר, על המטפורה), לכידה חושנית במילים של תנועות העכבר במלכודת.
ואולי אתן עוד דוגמה לכוח ולחולשה של הספרות של לבני. בקטע "הפלגות הלילה של אבא", המתאר ללא כחל ושרק, אלא בססגוניות של צבעים אחרים וכהים יותר, אך כן בלוויית קולות, את מעשיו של האב בבית השימוש. הרי אתה חש, הקורא, את החגיגיות הפוגמת של המודעות העצמית, כמו אומר הסופר לעצמו – ולאוזניך – בחיכוך ידיים: אח, הרי כך עושה ספרות גדולה, היא אינה מסבה פניה מהפסולת, הופכת אותה ליהלומים, האם לא ג'ויס היה זה שתיאר חרבון ב"יוליסס"? ועם זאת, למרות תחושת הלוואי הזו, הרי שהקטע גם מרשים בדקדקנותו ובפרטנותו.
היה ניתן להסיק משני הסיפורים האלה, וכך חשבתי בהתחלת הקריאה, שיש להפריד בין לבני הקונקרטי, שהוא מצוין, ללבני של מוסר ההשכל, או זה שמבקש להגביה מעל רובד הסיפור, זה שלא מסתפק בסיפור כסיפור ומבקש להיות גם כבד הגות ושרעפים. אבל ההבחנה הזו לא עומדת ביחס לחלקים אחרים בהמשך הספר, בהם, לעיתים, דווקא ההתבוננות המדוקדקת, המיקרוסקופית, נחווית כמאולצת, כלומר כ"מיקרוסקופית" ו"מדוקדקת", ואילו ההפלגה הפסיכולוגית-רעיונית היא המוצלחת. כך, למשל, הפירוט הפרוסטיאני-יזהרי שבו מנתח לבני לנתחים דקים ונאים מדוע בן מסתייג מחיבוקו של אביו (מעבר להסתייגות הפשוטה מהאב, אולי "הוא לא רוצה להעליב אותי, וחוסר הבעה ימנע הבעה של רוגז"; ואולי הוא פשוט "לא רוצה להיות מוסח ממה שהוא נתון בו, מהמסגרת האוטונומית של אישיותו"; ואולי הקיפאון הזה של ילד שנדרך לחיבוקו של אביו הוא רק כלי עזר, הוא "בוחן בלי-לדעת מאחורי קיפאון הפרצוף שלו את רצוני לחבק אותו"). או בקטע מעניין שנקרא "טיוטה קצרה לארס פואטיקה" ובו דן לבני במהות הספר שקטעים מתוכו מוצגים לפנינו.
כל הקטעים כתובים בעברית נהדרת. חלק מהקטעים זוהרים ונקיים. ובכולם, בצד, לעתים וכאמור, מודעות עצמית פוגמת, או התבוננויות מיקרוסקופיות שחלקן מחושבות אף מייגעות, בצד עמקות רשמית מדי, כולם, אני אומר, כלומר כולל אלה הפגומים, מכילים בתוכם רגעים מוצלחים.
מבקר חופשי 