מבקר חופשי

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

ישנה תגובת-קורא ייחודית לקריאה בזיידי סמית. לפחות כך הדבר במקרה שלי. כשאתה מגיע לחלקים מעט פחות מוצלחים ברומנים שלה אתה מייחל שהיא תיחלץ מהם עד מהרה, אתה רוצה שילך לה, שהיא תצליח. אני לא זוכר אף סופר שמעורר אצלי תגובה דומה. נדמה לי שהתגובה הזו מתעוררת מכיוון שסמית מציגה שילוב ייחודי של סופרת חכמה מצד אחד אך ש"ליבה במקום הנכון" (מוסרית) מצד שני, ועם זאת היא סופרת שלא רק שהיא נמנעת מקיטש רגשני וחותרת תדיר להצגת המחוספס, אלא שהיא מנסה לעשות זאת באופן כתיבה "אקספרימנטלי", ומתוך מחשבה על עתידו של הרומן בתרבות העכשווית. ברומן הזה, למשל, סמית מנסה לכתוב קצת כמו ג'ויס ולהציג, במידת האפשר, טוטאליות עירונית, אבל היא עושה זאת – בניגוד לג'ויס – עם הרבה חמלה, חום ואמפטיה, ועם כל זאת מבלי לגלוש לסנטימנטליות.

"NW", שם הרומן, מתייחס לאזור הצפון מערבי של לונדון בו הרומן מתרחש. זהו תוארו של המיקוד של צפון-מערב לונדון (כפי שמעירה המתרגמת), ואם יותר לי משחק מילים קטן, אכן הספר ממוקד בגלל האזור המוגדר בו הוא מתרחש, וכך נמנעת סמית מלגלוש למה שג'יימס ווד, המבקר הבריטי, כינה, בעקבות ספרה "שיניים לבנות", "ריאליזם היסטרי" – כלומר ריאליזם שמנסה לומר הכל על הכל. ארבעה גיבוריו הראשיים של הרומן שייכים במקור למעמדות הנמוכים, שלושה מהם שחורים ואחת לבנה. לונדון הצפון מערבית היא לונדון לא זוהרת, שבה מוחשים פערים מעמדיים וגזעיים בולטים (ואלה לא תמיד חופפים). ליאה, הגיבורה הלבנה, גדלה במעמד הפועלים והיא נשואה לגבר שחור ועובדת בעמותה בשכונה שמטרתה להיטיב את מצבו של האזור העני. ליאה היא אשת-ביניים: בין פרולטרית לבורגנית, בין שחורים ללבנים, בין סטרייטים לחד-מיניים (יש לה תשוקות לסביות), בין פסיכוטים לשפויים משעממים (היא נוירוטית למדי). חברתה הטובה מאז ימי בית הספר, נטלי, לשעבר קישה, היא שחורה ממעמד צנוע שטיפסה לחיי משפחה יאפיים. היא עורכת דין שנשואה לגבר אמיד ואם לשניים. נטלי, בעיני ליאה, היא סמל הנורמליות המעצבנת; בעוד היא, ליאה, מסרבת לבקשתו של בעלה להיכנס להריון מציגה נטלי חיי בורגנות מופתיים כביכול. אלא שעד מהרה מגלה לנו הרומן שנטלי מחפשת מין מזדמן פרוע על מנת להתרענן מעט מהמחנק הבורגני. שני הגיבורים האחרים הם שני שחורים שנפגשים משני כיוונים סותרים של המדרגות הנעות של המוביליזציה החברתית: בעוד פיליקס מנסה לטפס מעלה הוא נתקל (גם כפשוטו) בנייתן, חבר נוסף של ליאה מימי בית הספר, שמידרדר מטה לתהום של פשע ואלימות.

"הנושא" של הרומן, אם כן, הוא הניסיון והאפשרויות והמחיר לניעוּת חברתית של מי שנתוני הפתיחה שלהם אינם מזהירים. ישנו כאן דיון עקרוני, חלקו תת-קרקעי, באפשרות לחיות חיים נורמליים קטנים במערכת הקפיטליסטית הנוכחית. בצדם, הקוראים נתקלים בשברי תפיסות אוטופיסטיות מהסיקסטיז הנוגעות, בביקורתיות, במערכת הזו עצמה ובמוסד המשפחה שקשור אליה הדוקות. בולט גם כאן העיסוק של סמית – שנוכח לאורך כל יצירתה – בשחורים שנחושים להצליח במערכת הזו, שמקבלים גם את מוסכמותיה הכלכליות, כלומר בשחורים "ימניים" בהשקפתם.

אבל כל הנושאים החשובים האלה כתובים בפרוזה דחוסה ומקוטעת במכוון. כאן ניכרת ההשפעה המוזכרת של ג'ויס: בניסיון להעביר את הטוטאליות של המהומה העירונית בצד הטוטאליות של המהומה התודעתית הקולטת אותה. המראות של העיר נשזרים בתודעה ומשפיעים עליה, אך המראות גם מושפעים בחזרה מאותה תודעה. הנה הפתיחה הג'ויסיאנית למהדרין שממחישה זאת: "השמש השמנה משתהה ליד עמודי הטלפון. צבע נגד-טיפוס הופך לזרחני על שערי בית ספר ועמודי תאורה. בווילסדן אנשים מתהלכים יחפים, הרחובות הופכים לאירופיים, יש שם מאנְיה לאכילה בחוץ. היא מקפידה להיות בצל. אדומת שיער. ברדיו: אני המחבר היחיד של המילון שמגדיר אותי. אמירה יפה – לרשום אותה על השער האחורי של מגזין. בערסל, בגן של דירת קרקע. מגודרת, מכל הצדדים". השמש "שמנה" כי כך תופסת אותה תודעת הדמות היושבת בגן (מדובר בליאה). הדמות קולטת את המציאות האורבנית כמו שהיא קולטת את הרדיו, כלומר חוש הראייה מושפע באופן חודרני כמו שמושפע חוש השמיעה. הדמות "מגודרת, מכל הצדדים" – גם במציאות, אך גם מבחינה מטאפורית, בתודעתה, כפי שנלמד עד מהרה (כלומר, היא מוגנת אך גם כלואה).

הכתיבה הזו תובעת מהקורא קריאה אקטיבית, אבל כזו שלרוב היא משתלמת. יש כאן – אחרי שהושקע המאמץ מצד הקורא – קטעים נרחבים של קריאה מלאת חדווה בפרוזה שכמו מחוללת חופשיה באוויר. לעיתים, לעיתים רחוקות, התחושה היא לא של סחרור פרוזה נהדר, אלא של ניסיון מאולץ ליצירת סחרור ויטאלי כזה. הסופרת מטילה את צלה על הדף, זיעתה ניגרת עליו. אבל אלה רגעים מעטים בקריאה, וכאמור, גם בהם, איכשהו, אתה מוחל לסמית ומייחל שהיא תיחלץ מהם במהירות. והיא גם עושה זאת.