מבקר חופשי

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

באמצע הרומן שואל וולטר ברגלנד את חברו, מוזיקאי הרוק ריצ'רד כץ, שניים מתוך שלוש הדמויות הראשיות ב"חירות", איך ההרגשה לזכות סוף סוף בתהילה, כשהוא כבר באמצע שנות הארבעים שלו. ריצ'רד משיב: "אולי הייתי שונא את החוסר של זה, אבל אני גם לא אוהב את הדבר עצמו". הדיאלוג הקצר הזה ועילתו מקפלים בתוכם תיאור של הקריירה המדהימה של פראנזן עצמו והסבר לחלק מסוד קסמו. במסה מפורסמת וחשובה ביותר, שפרסם פראנזן ב-1996, "Why Bother?" שמה (מדוע לטרוח לכתוב רומנים היא כוונת הכותרת), קונן הסופר האלמוני-למדי אז, בן ה-37, על שקיעתה של הפרוזה האמריקאית. במסתו, שנכתבה במתכונת "ברנרית" של קינה שבסופה "ואף על פי כן", ציין פראנזן כי מאז צאתו של "מלכוד 22" לאור, בתחילת שנות הששים, לא לכד אף ספר פרוזה את תשומת לבה של אמריקה בכללותה. והנה, "חירות", שראה אור במקור ב-2010, עשה זאת (לאחר ש"התיקונים", מ-2001, כבר עשה זאת, אך באופן פחות חד משמעי). פראנזן עשה זאת. זו אחת הדוגמאות הנדירות של נבואה-שאיפה פומבית שמתגשמת. אבל מה שמקסים בפראנזן הוא שאתה מאמין שלא נוח לו במיוחד, כמו לריצ'רד, עם התהילה. אכפת לו לא רק מעצמו, אתה מאמין, אלא מאמנות הפרוזה. אכפת לו, אתה מאמין, גם מבני אדם. לעתים נדירות "הטובים" מנצחים בצורה מובהקת כל כך. פראנזן הוא מ"הטובים" ולכן משמח כל כך נצחונו הספרותי.
הבחירה של פראנזן, המבקש להחזיר את עטרת הפרוזה ליושנה, בגיבור רוקיסט, מתבקשת אף היא לאור המסה מ-1996. שיר הרוק או הפופ בן ארבע הדקות הפך להיות צורת האמנות הדומיננטית של העידן בו אנו חיים, העידן הפוסט מודרני (או העידן בעל השם שעדיין אין לנו למה שאולי בא אחריו). בניסיון המוצלח של פראנזן ללכוד דמות של מוזיקאי רוק ברומן רחב יריעה ישנה נקמה מתוקה של אמנות הפרוזה הוותיקה באמנות הצעירה והיהירה, נקמה שנולדה מטינה ארוכת שנים.
"חירות" – שנפתח בטון ג'יין אוסטיני של סאטירה לא מרושעת, של קומדיית מנהגים המתרחשת בפרובינציה, בסט. פול, אך מרחיב עד מהרה את יריעתו לכדי יצירה טולסטויאנית שמנסה ללכוד חברה שלמה – מושתת על משולש רומנטי. פטי, הברווזון המכוער במשפחה ליברלית אמידה מאזור ניו יורק, מכירה בקולג', בסוף שנות השבעים, את וולטר, צעיר אידיאליסט וחנון מהמעמד הבינוני-הנמוך ואת חברו הטוב ריצ'רד כץ, סולן כריזמטי של להקת פאנק שולית. פטי בוחרת בוולטר. אבל בקפיצה שמתרחשת עד מהרה משנות השבעים ותחילת השמונים לשנות האלפיים, שבהן מתרחש עיקר הרומן, פטי משנה את דעתה. סיפור משנה מרכזי ברומן הוא יחסיה של פטי עם בנה האהוב ג'ואי, שהיא לא מצליחה להתאושש מהתנכרותו לה בגיל ההתבגרות ובחירתו בבת השכנים, ממשפחה ווייט-טראשית רפובליקנית.
ככלל, זהו ספר פחות חד וזועם מ"התיקונים", יותר מיושב בדעתו. אך זה רומן משובח. הוא משובח בראש ובראשונה בגלל עיצוב הדמויות עתיר הדקויות, האמפאטי-סטירי. בייחוד משקיע פראנזן כישרון ותשומת לב בעיצוב דמותה של פטי. לעיצוב הדמויות המוקפד, מתווספת תכונה מעט חמקמקה אך רבת חשיבות של הפרוזה הזו, שניתן לקרוא לה "אנרגיה נרטיבית". אתה חש בקריאת המשפטים ובהפיכת הדפים באנרגיה אדירה שהתאפקה זמן רב וכעת נפרקת סוף סוף במעשה גלילת הסיפור, אך נפרקת בכל זאת במתינות הולמת, למרות הלחץ האדיר לשחרורה של האנרגיה הכלואה. התוצאה לפיכך היא, בפשטות, ספר שמתגעגעים אליו בזמן הפסקות הקריאה. מתגעגעים כי גורל הדמויות מעסיק את הקורא, כי הקורא מאמין שיש לסופר דבר מה חשוב או מעניין לומר לו, על הדמויות ובכלל, דבר מה שאותו לא יוכל הקורא לקבל באף מקום אחר, ומתגעגעים מכיוון שהקורא משתוקק להיכנס פעם נוספת לאותו נהר, לזרם העז שמחוללת אותה אנרגיה עצומה ודוחקת הנפרקת עם זאת במתינות.
אבל פראנזן רצה גם לומר משהו על אמריקה בכללותה (ובגלל שאמריקה, עדיין, היא ההווה והעתיד שלנו מבחינות רבות, אמירתו זו רלוונטית גם לקוראים זרים). הדמויות האינדיבידואליות נווטו, לפיכך, לייצג תופעות מרכזיות בעיני פראנזן בחברה האמריקאית או להיקלע לזירות-פעולה מרכזית באותה חברה (ועם זאת "נווטו" באופן מוחלק ושאינו מוחש כמלאכותי). וולטר, למשל, העסוק באופן כפייתי בגורל הכלל או הפלנטה, משמש בידיו של פראנזן כדוגמה עדכנית לאידיאליזם האמריקאי, אותה תכונה שעוררה מאז המאה ה-19 את הערצתם ובוזם של האירופאים: ההתמסרות לרעיונות נעלים, שלפעמים מסתירים מעיני המתמסרים עצמם את שאיפותיהם הקטנוניות יותר ("המלחמה למען הדמוקרטיה" של בוש הבן, שהינה רכיב לא שולי ברקע של הרומן, היא דוגמה קיצונית במיוחד וימנית במיוחד לסתירות של אותו אידיאליזם אמריקאי). באופן ספציפי יותר: עמדתו של וולטר, שמטיף לשימור אקולוגי ולהגבלת הילודה, ניתנת לפירוש לא רק לגופו של עניין, כתשוקה לשימור הטבע, אלא כתשוקה להימלט אליו מהסיבוכיות של החברה האנושית. נדמה כי פראנזן טוען בין השיטין – או שהרומן מאפשר ומעודד פרשנות כזו – כי יחסי האנוש בחברות המפותחות כיום הפכו ליותר ויותר מסובכים. המקום הנכבד שמוקדש ביצירתו לדיכאון מבטא גם הוא את אותה סיבוכיות. הטבע, לפיכך, הוא סוג של מפלט מיחסי אנוש דוויים. ובאופן אירוני, הטבע הזה נצרך ביתר שאת דווקא בזמן שהוא הולך ונעלם.
פראנזן מבקש גם לעסוק בקיטוב באמריקה. אמריקה של שנות האלפיים הולכת ונקרעת בין האגפים הליברליים לאגפים הרפובליקניים שלה (גם בהתקטבות המחריפה הזו מדינת מהגרים מסוימת במזרח התיכון מידמה לה). אך מה שהופך את פראנזן לדמות שיכולה להבין את אמריקה, ואינה כלואה בדוגמות המוסרניות, הגם שצודקות ברובן, של האגף הליברלי אליו הוא שייך במובהק, הינה, אני מבקש לטעון, השאפתנות הספרותית הכבירה שלו עצמו. בגינה של שאפתנות זו הוא מבין משהו בסיסי על "החלום האמריקאי", משהו על אינדיבידואליזם קיצוני, על התשוקה של האינדיבידואל להתעשרות אגדית ולכוח, תשוקה שמפעמת כאן, למשל, בג'ואי.
יש משהו הרואי בניסיון של אדם אחד להבין את תקופתו ולחלוש עליה. ויש משהו משמח בכך שהניסיון ההרואי הזה הצליח כאן במידה מסוימת. אמנם השאלה האם יש לפראנזן תזה על המציאות האמריקאית, או שאולי הוא רק שועל, בניסוחו של ישעיהו ברלין, כלומר מי שמתעניין בתופעות רבות באמריקה העכשווית, אך אין לו תזה "קיפודית", אמנם השאלה הזו נותרת פתוחה. אבל היעדרה המשוער של תזה כוללת לא פוגע ברומן בכללותו.

*
הערה קצרה על פראנזן ווולבק:
"חירות", כאמור, הוא רומן מיושב בדעתו. יישוב הדעת הזה מסביר מדוע, לפחות בעיניי, "החלקיקים האלמנטריים" של וולבק (1998) הוא עדיין הספר החשוב ביותר של העידן שלנו. זאת למרות שפראנזן, הטוען הרציני ביותר לכתר, עולה על וולבק לאין שיעור ביכולותיו הטכניות כסופר ובסקרנות שלו ביחס למגוון האנושי. וולבק הרבה פחות מיושב בדעתו מפראנזן. וולבק כותב במסורת של "כתבים מן המחתרת" לדוסטוייבסקי ופראנזן כותב באמצע קו דמיוני שנמתח בין ג'יין אוסטין לטולסטוי. וולבק שונא את המציאות שהוא מתאר ולכן מערער אותה ומהרהר באופציה אוטופית חלופית. ואילו פראנזן חוקר לעומק את המציאות כמו שהיא אך לא עוקר אותה משורשה. וולבק, לפיכך, הוא עדיין המלך של הפרוזה במפנה המאה ה-21. לטעמי, כמובן. אבל פראנזן הוא בהחלט הסגן.