חניף קוריישי קורא לקפיטליזם הרגשי הזה, בספרו 'אינטימיות' – התאצ'ריזם של הנפש. והספר, מ-1998, יצא עוד לפני הבום של אתרי ההיכרויות באינטרנט. חדירת הנורמות של תרבות הצריכה לתחום היחסים הבינאישיים היא הקללה של תקופתנו.
כמה הופתעתי מתיאורי הסקס של הארוקי מורקמי בספר "יער נורבגי". היתה בהם רעננות גדולה וחשבתי לעצמי שאם המהפכה של שנות השישים השיגה משהו,זה את התיאורים המשוחררים האלה.
ובהקשר הזה יש מקום להזכיר גם את "מאהבה של ליידי צ'טרלי" ספר פורץ דרך בזמנו מהבחינה הזאת.
אבל בגדול אני מסכימה אתך שתחום הסקס הוא בעייתי וחסר בספרות. אני עצמי נתקלת בקשיים בכתיבה שלי כשאני נוגעת בו, והמאמר הזה שלך בהחלט מסייע לי להרהר בקשיים האלה באופן חדש. תודה.
הספרות "מפגרת" אחרי המאורעות גם ובעיקר מפני שכתיבת ספר רציני, עריכתו והוצאתו לאור לוקחות זמן רב. כך קורה שכמעט ולא ניתן להדביק תופעות שבהווה כמו במדיה של האינטרנט, הטלויזיה, העיתונות ואפילו הקולנוע.
בעצם אין סיכוי לספרות רצינית (בניגוד לשירה, אולי) לנתח את חווית ההווה בעודה מתרגשת. יש אולי יתר אנינות בספרות, אבל יש בזה גם התרסה נגד אורגיית הכסף והמין שמוחקת את מה שהספרות מציבה במרכז והוא הנפש, וסליחה על האנינות, כאמור.
אני מקווה שחריגתך מההרגל של לכתוב ביקורת על ספרות מקור השבוע, כמו גם הרשימות האחרונות שמדברות על ביקורת ספרות מה היא, לא מרמזות על פרישתך מתפקידך החשוב.
אני, אוסקר מתל אביב, אצטער על זה מאוד.
תודה על התגובות, והתגובות החמות.
אוסקר – אני לא פורש כל עוד ייתנו לי שכר מינימלי באחד העיתונים. אני פשוט אוהב את המקצוע הזה, לא נעים לומר(:
דודי, נראה לי שיש הבדל בין הגות לספרות ויש יתרון לאחרונה בהראותה אדם חי החי תחת אפיסטמה או פרפסקטיבה מסוימת שהופכת את חייו לגיהינום. זה הפרויקט של וולבק.
וולבק כותב רומנים פילוסופים. כסופר הוא לא מגיע לקרסוליים של לואי-פרדינן סלין, אותו הוא מעריץ (עורך אחד ב"חלקיקים האלמנטריים" מציין באוזני מישל, הגיבור, שכל הסופרים הגדולים באמת היו ריאקציונרים: דוסטוייבסקי סלין). כפילוסוף הוא הוגה מקורי ביותר ואמיץ ביותר. באמת, לעתים כשאני חושב על האומץ של אדם לא אטרקטבי לפי הנורמות המקובלות לקרוא תיגר על התרבות המערבית כולה, ובאפקטיביות, זה מרגש אותי ממש. לענייננו: אם הוא היה כותב את תובנותיו כהגות האפקטיביות שלהן הייתה קטנה יותר (אגב, הוא התחיל את דרכו כמסאי וכמשורר ולא כסופר!).
דודי – הגישה שלי בביקורת היא אקלקטית במודע. אני מנסה להבין איפה הספר הזיע משהו בתוכי. לעתים זו הצורה המהוקצעת, לעתים טיפול מעמיק פסיכולוגי, לעתים ההומור, ולעתים מקוריות מחשבתית. אח"כ אני משקלל את הרכיבים ומנסה להבין אם הספר בעיניי ראוי לשבח. יכול להיות ספר עם מקוריות מחשבתית אבל חלוש בשאר המרכיבים ואז המקוריות לא תכריע. אצל וולבק יש שילוב של מקוריות מחשבתית והבנה מסוימת של מדיום הסיפור היום, ויותר מכך סוג של פואטיקה אתגרית (בקצרה: רתימת הפורנוגרפיה לטובת אמנות הספרות; כלומר, לא פיתוי וגירוי הקורא באמצעות הפרנוגרפיה – לא רק – אלא הפלה בפח של הקורא לשמיעת התובנות, באמצעות הפורנוגרפיה; רתימה בעייתית, כמובן, אבל מעניינת)
לעופר – אני צריך לבדוק
שניה, תכ אחזור
(:
תגובות
ומענג. תודה רבה
תודה רבה!
תודה רבה על העונג שבת שהסב לי השבת מאמרך זה ב"מעריב", גם כשלא הסכמתי עם כל טענותיך.
בעיקר לאור דלילותם של מוספי ספרות אחרים. תודה
חניף קוריישי קורא לקפיטליזם הרגשי הזה, בספרו 'אינטימיות' – התאצ'ריזם של הנפש. והספר, מ-1998, יצא עוד לפני הבום של אתרי ההיכרויות באינטרנט. חדירת הנורמות של תרבות הצריכה לתחום היחסים הבינאישיים היא הקללה של תקופתנו.
מאוד מעניין הפוסט הזה, תודה רבה לך
כשמאפו, עגנון וברנר מציצים מחור המנעול, ולפעמים קרוב אפילו יותר, ממש עד מעבר לכתף? וכשדבורה בארון מצטרפת, אצל חלקנו לפחות, אז בכלל.
שיגיד, ולא יטריח אותנו ואת דמויותיו האומללות בספר עלילתי. ספרים לא נועדו לניתוחים חברתיים, בשביל יש, כפי שכתבת, סוציולוגיה. וולבק, לטעמי, משעמם ביותר.
כמה הופתעתי מתיאורי הסקס של הארוקי מורקמי בספר "יער נורבגי". היתה בהם רעננות גדולה וחשבתי לעצמי שאם המהפכה של שנות השישים השיגה משהו,זה את התיאורים המשוחררים האלה.
ובהקשר הזה יש מקום להזכיר גם את "מאהבה של ליידי צ'טרלי" ספר פורץ דרך בזמנו מהבחינה הזאת.
אבל בגדול אני מסכימה אתך שתחום הסקס הוא בעייתי וחסר בספרות. אני עצמי נתקלת בקשיים בכתיבה שלי כשאני נוגעת בו, והמאמר הזה שלך בהחלט מסייע לי להרהר בקשיים האלה באופן חדש. תודה.
הספרות "מפגרת" אחרי המאורעות גם ובעיקר מפני שכתיבת ספר רציני, עריכתו והוצאתו לאור לוקחות זמן רב. כך קורה שכמעט ולא ניתן להדביק תופעות שבהווה כמו במדיה של האינטרנט, הטלויזיה, העיתונות ואפילו הקולנוע.
בעצם אין סיכוי לספרות רצינית (בניגוד לשירה, אולי) לנתח את חווית ההווה בעודה מתרגשת. יש אולי יתר אנינות בספרות, אבל יש בזה גם התרסה נגד אורגיית הכסף והמין שמוחקת את מה שהספרות מציבה במרכז והוא הנפש, וסליחה על האנינות, כאמור.
אני מקווה שחריגתך מההרגל של לכתוב ביקורת על ספרות מקור השבוע, כמו גם הרשימות האחרונות שמדברות על ביקורת ספרות מה היא, לא מרמזות על פרישתך מתפקידך החשוב.
אני, אוסקר מתל אביב, אצטער על זה מאוד.
תודה על התגובות, והתגובות החמות.
אוסקר – אני לא פורש כל עוד ייתנו לי שכר מינימלי באחד העיתונים. אני פשוט אוהב את המקצוע הזה, לא נעים לומר(:
דודי, נראה לי שיש הבדל בין הגות לספרות ויש יתרון לאחרונה בהראותה אדם חי החי תחת אפיסטמה או פרפסקטיבה מסוימת שהופכת את חייו לגיהינום. זה הפרויקט של וולבק.
וולבק כותב רומנים פילוסופים. כסופר הוא לא מגיע לקרסוליים של לואי-פרדינן סלין, אותו הוא מעריץ (עורך אחד ב"חלקיקים האלמנטריים" מציין באוזני מישל, הגיבור, שכל הסופרים הגדולים באמת היו ריאקציונרים: דוסטוייבסקי סלין). כפילוסוף הוא הוגה מקורי ביותר ואמיץ ביותר. באמת, לעתים כשאני חושב על האומץ של אדם לא אטרקטבי לפי הנורמות המקובלות לקרוא תיגר על התרבות המערבית כולה, ובאפקטיביות, זה מרגש אותי ממש. לענייננו: אם הוא היה כותב את תובנותיו כהגות האפקטיביות שלהן הייתה קטנה יותר (אגב, הוא התחיל את דרכו כמסאי וכמשורר ולא כסופר!).
"שכר נאות", הבה נאמר. לא מינימלי (שלא אלכד בלשוני)
חשבתי שההתייחסות לספר על-פי מטענו ההגותי, ועוד על-פי העדכניות של מטענו ההגותי, אינה מקובלת כל-כך והשיפוט נעשה לפי תכונות אחרות.
הייתי אפילו אומר, שאם אפשר להפיק הגות מגובשת מתוך איזו יצירה, משהו לוקה בה כיצירה.
בקשר לאפקטיביות, כנראה נכון.
האם המלים "באורך ממוצע" מתייחסות למאמר, או, בהקשר של הנושא, למשהו אחר?
שמתי לב שאני ממלא ע"פ רוב את תפקיד האופוזיציה בבלוג, אני מניח שזה יכול לעצבן בשלב מסוים.
מכל מקום, זה לא מעיד על חוסר הערכה לרעיונות ולאופן הבעתם אלא אולי להיפך.
דודי – הגישה שלי בביקורת היא אקלקטית במודע. אני מנסה להבין איפה הספר הזיע משהו בתוכי. לעתים זו הצורה המהוקצעת, לעתים טיפול מעמיק פסיכולוגי, לעתים ההומור, ולעתים מקוריות מחשבתית. אח"כ אני משקלל את הרכיבים ומנסה להבין אם הספר בעיניי ראוי לשבח. יכול להיות ספר עם מקוריות מחשבתית אבל חלוש בשאר המרכיבים ואז המקוריות לא תכריע. אצל וולבק יש שילוב של מקוריות מחשבתית והבנה מסוימת של מדיום הסיפור היום, ויותר מכך סוג של פואטיקה אתגרית (בקצרה: רתימת הפורנוגרפיה לטובת אמנות הספרות; כלומר, לא פיתוי וגירוי הקורא באמצעות הפרנוגרפיה – לא רק – אלא הפלה בפח של הקורא לשמיעת התובנות, באמצעות הפורנוגרפיה; רתימה בעייתית, כמובן, אבל מעניינת)
לעופר – אני צריך לבדוק
שניה, תכ אחזור
(:
ופורטנוי, כמובן