אחת הדמויות ב"הקטרקט בעיני הרוח", ספרו השני של אופיר טושה גפלה, רוצה לכתוב ספר בלשי על רוצח של רוצחים סדרתיים. הדילוג הזה לרמת ה"מֶטה" מאפיין גם את היצירה של גפלה שהיא יצירה מבדרת על יצירתן של יצירות.
על מה הרומן? פרק אחר פרק מציג גפלה דמות שונה של פרח ספרות הנאנק ליצור ומגיע לעתים למסקנות ביזאריות על אופי הכתיבה. דמות אחת מחליטה שהכל כבר נאמר ולכן עליה ליצור גרסאות כיסוי ליצירות מופת, כמו בתעשיית המוזיקה; דמות אחרת משתכנעת שהספר שהיא כותבת מוכתב לה על ידי רוח רפאים; דמות שלישית מנסה לסיים ספר שמחברו נפטר לפני שסיים אותו וכן הלאה. פרחי הספרות הללו נובלים בטרם עת בידיו של רוצח סדרתי שמתקומם על ריבוי הכותבים הבינוניים בדורנו. הגעגוע של הרוצח ליוצרים מקוריים וגאוניים (הרוצח אף מתעתד לכתוב ספר על מסע הרציחות שלו בטענה, המעניינת והמטרידה, שיצירה כדוגמת זו היא מקורית ומעניינת בהכרח) עומד בניגוד להתקוממות "דמוקרטית" כנגד עריצות המאסטרים הספרותיים שמובעת ביצירה הן בהגיגי הסופרים הכושלים והן באמצעות עלילות משנה (למשל, הרעיון המשעשע והמבריק, שמופיע ברומן, על ייסודן של ספריות של אוטוביוגרפיות, בהן יכתבו אנשים מהיישוב את סיפור חייהם).
טושה גפלה כתב רומן עדכני שמתמודד עם מציאות עכשווית של ריבוי כותבים ודלות כתיבה, של שפעת ייצוגים ופיחות בערכם, של התרחקות גוברת והולכת מחוויית "המקור" וגעגועים גוברים והולכים אליו. ההמצאות המתוחכמות שלו, הנבקעות בזה אחר זה כמו מעיינות תחת רגלי הקורא, משעשעות ומעוררות עניין והקריאה בכללותה מבדרת ואף מתגמלת מבחינה אינטלקטואלית אם כי מעט פחות מבחינה רגשית.
הרומן של גפלה הזכיר לי יצירה ייחודית ורחוקה ממנו לכאורה מאד: "איש עומד מאחורי אישה יושבת" של חנוך לוין. בספרו של לוין מופיעים בזה אחר זה שברי סיפורים, קטעי מכתבים בדויים, קטעי הגות ועוד שבעקשנות, מעוררת תמיהה ומבוכה ואחר כך הערכה ועניין, עוסקים כולם בחוויה המזוכיסטית הגברית. יש משהו בעקשנות מעוררת ההשתאות של לוין לייצר מגוון אדיר של טקסטים ולצוּר מיני-גיבורים סביב התמה הזו, שמשכנע אותנו להתמסר לסדרי העדיפות של היצירה ולהשתכנע בדחיפות של התמה החריגה שלה ואף להבין, לבסוף, את ההומור המשחרר שבהתוודעות לאובססיה. אצל טושה גפלה מוחלפת התמה הלא שגרתית של לוין בתמה "מהוגנת" יותר, שאלת המקוריות בספרות, ובעלילות סובלימטיביות יותר, הניסיונות של גיבוריו להפוך לסופרים, אולם התמה הזו חוזרת בעקשנות שוב ושוב ובמגוון גדול כל כך של גרסאות עלילתיות, שהאפקט האובססיבי שמשכנע אותנו בדחיפות התמה ובמבודח שבה בו זמנית קרוב ליצירתו של לוין. ובעוד עניין יש קירבה בין היצירות: יחסו של המספר לדמויותיו. אמנם טושה גפלה רחום יותר מלוין אבל גם אצלו יש מין יחס גוגוליאני של תיעוב מהול באמפטיה לגיבוריו הנאנקים בניסיונם לכתוב את ספריהם. במידת החומרה ביחס לשפה ובעומק הפסיכולוגי אין היצירה של טושה גפלה מגיעה לרמתו של לוין אבל בכושר האמצאה ובעקשנות האובססיבית ויוצרת העניין וההומור יש מקום להשוואה.
*
לאופיר טושה גפלה יש נכסים שאין לכותבים רבים. יש לו עולם ספרותי ייחודי לו וסגנון משלו. העולם של גפלה הוא עולם של דמויות אקסצנטריות, שוליות, מבחירה ולא מבחירה, לעתים גרוטסקיות (וכאן הוא מזכיר את חנוך לוין). הדמויות שלו חיות בעולם ריאליסטי רק למראית עין או בעולם פנטסטי במפגיע. ותו ייחודי חשוב נוסף: לעתים קרובות הדמויות שלו הן דמויות של סופרים. הסגנון של טושה גפלה הוא סגנון היברידי לעילא, המערב מפותלות של ספרות ויקטוריאנית, סלנג ישראלי, סלנג "תל אביבי" קוקטי של תרגום מאנגלית של סדרות טלוויזיה, משחקי מילים והצטעצעות "ברוקית" בלשון גבוהה ומצוחצחת. את הפואטיקה שלו ניתן לכנות "פואטיקה של שפע": שפה העולה על גדותיה. אך הנכסים הייחודיים הללו לא הועילו לו הפעם, ברומן החדש שלו.
כמה גיבורים ראשיים יש ב"מאחורי הערפל". עמנואל פיקנט הוא מאבטח אנמי, בשנות השלושים לחייו, החי עם דודתו ושבליל ערפל יחיד במינו פגש אישה מסתורית בפארק תל אביבי ובילה אתה לילה בלתי נשכח. כשמאיר השחר ועמנואל העירום מוצא את עצמו לבדו הוא יוצא במסע חיפושים בעקבותיה. גיבורה נוספת היא ארגמן, אישה נשואה שלא באושר, העובדת בניקיון (בין השאר בביתם של עמנואל ודודתו) ושחלום חייה הוא להיות זמרת. חייה ישתנו במהלך הרומן. צמד דמויות מרכזיות, בילי וסקוטי, הן דמויות ברומן שבתוך הרומן, רומן שארגמן מוצאת וקוראת באחד הבתים שהיא מנקה. סקוטי, הנכה, ובילי, אמנית דיוקנאות אקסצנטרית, מנהלים ברומן המתורגם סיפור אהבה ויקטוריאני ואפל-גותי, עתיר עליות ומורדות, המתרחש באנגליה, סביב מלחמת העולם השנייה.
העולם הייחודי של טושה גפלה נוכח גם ברומן הזה. "העולם נחלק לשחקנים ראשיים שדומה כי העולם חג סביבם וסביב עלילותיהם, לשחקני משנה שנועדו לשרת את צורכיהם וקורותיהם של הקודמים ולאינספור ניצבים" (עמ' 23), מהרהר עמנואל וההגדרה האחרונה מגדירה הן אותו והן את ארגמן. טושה גפלה יודע להציג את שוליות הדמויות שלו בחוש קומי משובח. למשל, כשדודתו של עמנואל מכנה אותו "הערת שוליים" (334). או כשעמנואל משמש כ"פקק אנושי" בחברת האבטחה שהוא עובד בה ומהרהר שכעת "הפך מניצב לניצב מחליף" (עמ' 146). גם חלום חייו הקשיח של עמנואל, "שכל רצונו בעולם הזה הוא אישה, ילד וחיית שעשועים" (עמ' 42), חלום משולש המוצג על ידו באובססיביות, מצחיק כשם שהוא נוגע ללב. הקומיות הגרוטסקית והביזארית צצה בכמה מקומות לאורך הרומן, ותענוג לחלוק בה. למשל, בסיפור הביזארי שמספר עמנואל על ההורים שרצו בן זכר ומשנולדה להם בת קראו לה "אכזבה" (עמ' 189). או השיחה המצחיקה, ה"סיינפלדית", שמתנהלת במפתיע בין ארגמן למחלקת פלייארים ברחוב ("את לא חושבת שזה מגעיל? אפילו לא הסתכלת בפלאייר שנתתי לך. אפילו לא חיכית שאתרחק קצת" – עמ' 217). או אהובתו של עמנואל, שמתגלה ששמה מונה גייגר (אמנם מוֹנָה ולא מונֶה).
גם מבחינה עלילתית הרומן לא נעדר רגעי תפנית דרמטיים, כמו הרגע בו גילה עמנואל שאימו לסבית וש"דודתו", שגרה עימה, אינה בעצם דודתו. או הרגע בו עמנואל, שאיתר את אהובתו הערפילית, מגלה שיחסה לאהבה הרומנטית שונה לחלוטין משלו ושהיא נעזרת בשירותיהם של נערי ליווי.
אבל ביחס הכמותי בין הרגעים הקומיים והגרוטסקיים הללו או רגעי התפנית והתמצית העלילתיים לשפתו של הרומן, נעוץ אחד משורשי הבעייתיות שלו. כי הרגעים המצחיקים ורגעי התפנית הדרמטיים בעלילה מכוסים במלל לשוני שמטביע אותם, הם פשוט דלילים מדי ולא מצליחים להחזיק את הקורא בעניין. ביחס לשפיעה הלשונית פשוט חסרה ברומן הדחיסות וכושר-ההמצאה העלילתיים וכן כמות מספקת של חלקים הביזאריים-קומיים.
ניקח לדוגמה את תיאור הערפל שפותח את הרומן: "הערפל הוא תוספתן בבריאת היקום, פטמה בחזה הגבר, השתטה עמנואל (…) הוא זמן שמתבזבז בעמידה בתורים, בהמתנה לאוטובוס, בעיכוב בשדה התעופה, בציפייה לאהוב מתאחר, בבטלה נטולת טעם (…) סיגריה אלוהית שהופכת את כולם למעשנים פסיביים. תעלומה חסרת פשר. פילטרים כחלחלים בסרט אפל" (עמ' 16). הגודש הלשוני הזה, שכולו הרי סוג של סינוֹנים (ביטוי נרדף), מייצג את הגודש הלשוני שחונק את עלילת הרומן.
כי בעצם, הסגנון השופע וההיברידי של טושה גפלה, הסגנון הייחודי שלו, הוא, למעשה, סגנון "גרפומני" מובהק, של מי שקולט מכל הבא ליד (ספרים, טלוויזיה, עיתונות וכו'). כל עוד עסק טושה גפלה (ברומנים הקודמים) בדמויות של סופרים, ובייחוד סופרים כושלים וגרפומנים, הייתה הלימה ייחודית במינה בין הסגנון "הגרפומני" (שנהפך למודע-לעצמו) לתוכן. כשגפלה מנסה לספר סיפור על דמויות "רגילות", ההיברידיות והשפע הלשוני הבזבזני, נטול-החומרה והמשמעת, מייגעים.
ומעניין לעניין באותו עניין. הדמויות והעלילות שמספר טושה גפלה ברומן הזה רק לכאורה הם "ריאליסטיים". טושה גפלה, כאן וביצירות קודמות, מאגד צרור של סיפורים שמה שמלהיב בהם אינו האמירה שיש בהם על המציאות. הדמויות והעלילות אקסצנטריות מדי מכדי שייחשבו מייצגות "עולם". מה שמלהיב בהם זו דווקא המלאכותיות שלהם, התשוקה שעולה מהרומנים לספר סיפור כמו ש"סיפור" מסופר בספרים, כלומר תחושת ותודעת "הספרותיות" שלהם. הגיבורים של טושה גפלה מדברים כמו בספרים והעלילות מפותלות כמו עלילות בספרים. "האירוע הזה גדול מהחיים", מהרהר עמנואל על פגישתו עם האישה בפארק, "כי הוא מתנשא מעל בינוניותם המשמימה ומעלה אותם לדרגת בידיון" (עמ' 19). לכן טושה גפלה במיטבו כשהוא מספר על סופרים והספרים שהם כותבים (כמו ב"קטרקט בעיני הרוח", הרומן הקודם והמוצלח שלו).
אמנם גם ברומן הזה חטיבה גדולה היא, כאמור, סיפור בתוך סיפור. אבל הסיפור בתוך סיפור שברומן מתמזג לבסוף עם עלילתו החיצונית, כלומר הופך ל"מציאות". קורות חייהם של בילי וסקוטי מתגלים לא כבדיה אלא כ"אמת", אמת שנוגעת לחייו של עמנואל. ברגע שהרומן של טושה גפלה מתחזה למציאות, כלומר מוותר על מלאכותיותו המכוונת, ברגע שהרומן רוצה להיות רומן "סטנדרטי", שיש לו יומרה ל"ייצוג" כלשהו, ל"אמירה" על היחס בין חלום ומציאות, למשל (ארגמן וחלום השירה שלה; עמנואל והחלום המשולש שלו), או על יחסי גברים-נשים (עמנואל ומונה), הוא הופך ליצירה שרירותית, מפותלת ומופרכת ובמקביל לבנאלית.
מבקר חופשי 