על חולים סופניים ותומכים רוחניים

חלמיש

לין חלמיש מכרכור היא בעלת תואר שני ב"טנאטולוגיה" מאוניברסיטת ספרינגפילד באילינוי. חלמיש, אישה אצילית, שנראית חסונה כמו שמרמז שם משפחתה וגם תחום עיסוקה, מעבירה קורס בטכניון על 'אובדן ואבל' ועוסקת ב'טריינינג' של סטודנטים לרפואה ומטפלים המתמודדים עם מחלות סופניות. בעבר עסקה בטיפול פרטני באנשים ש"פונים אל המוות" (סופניים ובני משפחה שחוו אובדן), וגם כיום, "כדי לא להישאר בפילוסופיה", היא מקפידה לקבל חמישה שישה אנשים בשבוע לפגישות בנות חמישים דקות.

היא אוהבת את השם של המקצוע הנדיר שלה (יש רק עוד "טנאטולוג" אחד בארץ, לדבריה) "כי זה שם את המוות על השולחן. המוות זה הטאבו של העולם המערבי, זה כמו ענן שחור של פחד שסוחף אותנו ואנחנו צריכים בתוכו מסגרת שנוכל להחזיק בה. אבל ומוות גם לא מתאימים לעידן המהיר הזה, בגלל שהם ממושכים וגם בזה אני מסייעת. הייעוץ הוא בשיחות והמטרה שלי היא לקרוא לדבר הזה בשם, אם אפשר, ולגמור את הדברים שצריך לעשות לפני הסוף. אין לי בעיה עם הכחשה, להסתכל על המוות זה כמו על השמש, אתה יכול להסתכל לשנייה ואז להפנות את המבט. אבל לעתים ההכחשה פוגעת באנשים. היה לי מקרה של חולה שהתלבט אם לבקר את אחיו באוסטרליה ואני אמרתי לו: תיסע מחר. ואז הוא שאל אותי: מה אם אבריא? (וזו הייתה הכחשה) ואמרתי לו: אז תיסע גם בעוד 5 שנים. אני מאד פרקטית בגישה שלי. אני אומרת לאנשים: אני לא גרה במזרח. אין לי זמן לצד הפילוסופי או ה'הודי'. העיסוק שלי זה לעזור לבן אדם לעשות מה שחשוב לפני המוות".

חלמיש מוסיפה: "לרוב, האנשים שמסתכלים מבחוץ משוכנעים שהפחדים של האנשים החולים הם פילוסופיים. אבל בשטח זה לא נכון. הפחד של החולים הוא איך המוות יבוא? האם אעשה את זה באלגנטיות או בכיעור? לבדי? עם כאבים?"

ש: תוכלי לפרט יותר על עבודתך?

"טנאטולוגיה היה בשנות השבעים – איני מעודכנת כיום – מאסטר שבו נלמדים הצדדים המשפטיים והפסיכולוגיים הנוגעים למוות ואובדן. בפרקטיקה, אם מישהו, למשל, מגלה שלילד שלו יש סרטן והמרפאה בפאניקה אז קוראים לי ואני יושבת עם ההורים. או מבוגר שעומד למות ובא אלי ואני שואלת אותו מה במוות הכי מפחיד אותו. צריך להיזהר כאן עם השלכות. אני הכי מפחדת מכאב ואילו הפחד של האדם הספציפי יכול להיות מאובדן השפיות".

אני מבקש מלין לערוך סימולציה. "נגיד אני, חלילה,  – ". לין קוטעת אותי מייד: "הנה הטאבו! – 'חלילה'. חשוב לי להפיץ את הרעיון שאפשר וניתן לדבר על המוות ובוודאי שרופאים צריכים לדעת לעשות זאת. המטרה שלי היא לתת כלים להתמודד עם הענן השחור הזה ולפעמים גם מסקנות אופרטיביות. לפעמים ישבתי עם אנשים ופשוט תכננו את הלוויה שלהם ביחד".

לין מביאה לי דוגמה נוספת שממחישה את היחס המערבי המנוכר למוות: "אני מעבירה קורס בטכניון ואני מחייבת את הסטודנטים לערוך ריאיון עם ילד מתחת לגיל 8 על המוות. עליהם לשאול את הילדים שלוש שאלות: 'מה זה מוות?', 'מה גורם למוות?' ו'איפה המתים?'. יש פאניקה כשמדברים על המוות ועוד עם ילדים. לפני שנה הבאתי ילד בן 8 לכיתה. 'מה זה מוות?' שאלתי. והוא אמר: 'כשהלב לא פועם, כשהנשימה מפסיקה וריקנות מחיים'. הסטודנטים חשבו שהילד יתחיל לבכות והם היו המומים. 'מה גורם למוות?' שאלתי והילד ענה: 'נופלים מצוק, תאונת דרכים והתקף לב'. שאלתי אותו: 'יש עוד?' והוא ענה בעליזות 'אולי פיגועים'. שאלתי: 'איפה המתים?' ואימא שלו, החילונית, הופתעה מתגובתו כי הוא אמר: 'הטובים לגן עדן והרעים לגיהינום'. שאלתי אותו: 'וואלה, ואיפה הבינוניים?'. והוא אמר: 'וואלה, לא יודע'. אגב, הסטודנטים חשבו שהילד ציין 'נפילה מצוק' בגלל שהילד רואה סרטים מצויירים, אבל אביו של הילד מת באופן הזה וכך הראיתי לסטודנטים שילד תמיד מציין את המוות המוכר לו". 

ש: מהן התופעות המרכזיות העוברות על אדם שנוטה למות?

"קשה לעשות הכללה. יש אנשים שאומרים שזו התקופה הכי טובה בחייהם ויש כאלה שלא. אני יכולה לומר שיש תזוזה גדולה בין חילוניים לדתיים לשני הכיוונים. ביחסי אנוש זה אינדיבידואלי: יש אנשים שעושים התקדמות מדהימה ביחסיהם עם אנשים, אנשים רשעים שהפכו להיות 'בני אדם', אבל יש כאלה שלא. יש גם כאלה שהופכים אנוכיים יותר". וכאן לין מוסיפה דקוּת אבחנה מניסיונה "בגדול, אנוכיות נפוצה יותר במחלות לב ופחות בסרטן". "היה גבר קנאי לאשתו ובסוף, על המיטה הניידת, הוא פנה אליה ואמר לה להוריד את טבעת הנישואין:'את משוחררת'". 

ש: מה עמדתך לגבי רעיון "המוות הטוב"?

"יש בעיה עם הנושא של 'קבלה' ו'המוות הטוב' (מושגים שטבעה החוקרת הדומיננטית בתחום, קובלר-רוס – א.ג.). אנשים מצפים למשהו הוליבודי, מוות שקט ורגוע עם ציפורים. אבל מוות יכול להיות מכוער, קשה, סוחט. לבן אדם אחד 'המוות הטוב' זה דווקא מלחמה עד הסוף. הכל צריך להתאים לכל בן אדם באופן אישי".

לחלמיש יש הרבה לומר על היחסים הבעייתיים שלעתים נוצרים בין בני המשפחה לחולה:

"ההכחשה היא לא רק של החולה אלא גם של הסביבה ויש לפעמים חוסר סנכרון; החולה יודע שהוא חולה והמשפחה לא מפנימה ('אולי תבוא אתנו לסקי עוד שבוע?'). אחת הבעיות היא שהחולה צריך 'לשחק אותה' בשביל המשפחה, יעני (אנגלוסקסיים אוהבים במיוחד את המילה המזרחית הזו – א.ג.) הכל בסדר. לפעמים, כשמישהו אומר 'אני פוחד' וכולם אומרים לו 'יהיה בסדר', זו דרך לומר 'תסתום את הפה'.  יש גם נטייה לנטוש אנשים גוססים ואז יש להם 'מוות חברתי'. אפילו אם הצוות הרפואי לא מישיר מבט וכבר הבן אדם מרגיש מבודד. כולנו צריכים למות לבד אבל אף אחד לא צריך לעשות את הדרך האחרונה לבד".

ש: אנחנו יושבים בסלון הכפרי שלך, בוקר אביבי, הילדים שלך במטבח עומדים לצאת לבית הספר ומאזינים לאימא שלהם משוחחת על מוות בסלון. לא בחרת לך מקצוע מוזר?

"אני יודעת שלא הרבה הולכים למקצוע הזה ואין לי תשובה ברורה לשאלה שלך. בשנות השבעים היינו 10 אנשים בפרוייקט ואני אפילו לא יודעת אם התחום ממשיך או לא. אבל מה אני אומר לך, זה מתאים לי. אני אוהבת את העבודה שלי ויש בה הרבה רווח. אתה לומד לא להזיע על הדברים הקטנים, אם נקרע לך בגד וכו', הפרופורציות משתנות. הזקנה לא מפריעה לי כי אני יודעת מה האלטרנטיבה. אני מטפלת בדברים כשהם קורים כי אני מכירה אנשים שמתו להם אנשים קרובים בדיוק אחרי ריב. ההתעסקות עם המוות מאד מחברת אותי לחיים".

חיי התבוננות

אנדריאה פסקוף, 45, אישה יפה, ילידת ארצות הברית, חלתה לפני כעשור בטרשת נפוצה. אנדריאה היא שחקנית מלאת הומור ומודעות עצמית ואישה עם דחפים רוחניים מפותחים ועמוקים.

ש: מה הרגשת כשהתגלתה המחלה?

"המחשבה הראשונה הייתה: 'למה אני?' אבל אני שמחה שעברתי מהמצב הזה כי בעצם: 'למה כל אחד?'. הכעס עבר מהר כי אני אימא ואני לא רוצה לגדל את ילדיי בבית של טינה, אני לא רוצה ללמד שהחיים לא הוגנים ולא משנה מה בן אדם עושה וכל דבר יכול לקרות לכל אחד. איזה מין דוגמה אני נותנת להם אם אני פונה עורף לאלוהים. כשאתה דתי, מרגישים גם בהתחלה שזה מין עונש, כי את לא עושה דברים נכונים, אבל מתגברים על זה".

ש: מה השתנה אצלך בעקבות המחלה?

"זה הולך להישמע טיפשי – '5 הדברים טובים שלמדתי מהמחלה' – אבל השתנה משהו בקשר לשאפתנות. אנחנו בדרך כלל שאפתניים מאד, ושחקנית רוצה להיות השחקנית הכי טובה וכו', והצד הפוזיטיבי במחלה ששום דבר לא נלקח פור גראנטד, כי הרי אולי לא תעשה את זה מחר. הדברים הקטנים; בשבילי, יום שלא נתקלתי במקרר זה יום טוב. אם מצליחים לעבור מהתסכול למקום יותר שקט… הדרישות שלך מעצמך הופכות להיות פנימיות, מה קורה לי בראש, מה אני יכולה לקרוא."

ש: את מרגישה שיש לך מסר להעביר לבריאים?

"אני לא חושבת שמישהו בריא יבין את מה שאני חושבת על חיי התבוננות. לחולה גם ברור יותר שאושר הוא בחירה ואינו תלוי רק בדברים חיצוניים. אני מרגישה שאני יודעת כמה דברים שהבריאים לא יודעים אבל מצד שני ייתכן שהם יכירו את הודו בצורה שאף פעם לא אכיר…".

פסקוף מתייחסת בהומור עצמי משובח לתובנות רוחניות הנובעות ממחלתה: "יש תחרות בין אנשים 'רוחניים' מי עמוק יותר. וגם במצב כמו שלי יש 'תחרות' עד כמה אפשר 'לצמוח'. זו הבדיחה שלי ושל בעלי: stop growing'".

נוקש על דלתות שערי צדק

קום, לך לך אל "שערי צדק", ואם כהן אתה ואזהרה על מציאותם של המתים תצפה לך בכניסה לקומת הלובי. ובלובי, ליד דוכן ה"קופי טו גו", הבט וראית אנשים בוכים בחיקם של בני משפחתם. או אז ולחצת על לחצן המעלית ועלית לקומה שבע, לקומה האונקולוגית. ויצאת ושמעת במסדרון אח ערבי מסלסל לעצמו, ופנית ונכנסת ל"אשפוז יום אונקולוגי". וראית אחיות תולות שרשרות וכתובות "משנכנס אדר מרבין בשמחה", ולידן, על הקיר, הצץ ונפגעת מ"רבי המכר" המונחים שם לראווה: "מה אספר לילדי על מחלת הסרטן שלי?"; "תשישות ועייפות אצל חולי סרטן" וכיו"ב. ופנית שמאלה וראית מימינך את חדר ההמתנה של החולים. וראית אותם נותנים לֶחיים בידם, כמו בתמונה של מאוריציו גוטליב. ורָעַם באוזניך הרמקול המבקש מצוות בית החולים לתרום דם ואת האחות ב"אשפוז יום אונקולוגי" תשמע נענית במענה קולי ("שירותי בריאות כללית שלום") במין גרסה מקאברית ל"סנדלר הולך יחף". ומולך תצוץ פתאום אישה צנומה ודלה, ששערה הקוצני צבוע לבלונד, והיא נושאת קולה לאחות כמו לפי הוראת הכפלה ( X2) של שירה בציבור: "אחות, תביאי לי הכל, תזכי למצוות, אחות, תביאי לי הכל, תזכי למצוות". והאחות תגיע ותושיב את האישה הצנומה ותנסה להרגיעה. אך הבט כעת וראית את האישה הזועקת: "אני לא מעונינת בקרחת, תקראי לרופאה. אני לא מעונינת בקרחת, תקראי לרופאה. את סתם מנסה להפחיד אותי, את סתם".

קבוצת "תמיכה רוחנית"

ביום ראשון, בתשע בבוקר, ב"אשפוז יום אונקולוגי", מסתיימת ישיבת הצוות של המחלקה. ב"חדר הישיבות" המחלקתי, שהתפנה, יושב יונתן רודניק, "תומך רוחני" במחלקה האונקולוגית, מול שלושת תלמידי הקורס ב"תמיכה רוחנית" לסשן השבועי. יונתן עוצם את עיניו , מזמזם ניגון חסידי מחלחל ושלושת תלמידיו, שהניגון אינו מפתיע אותם, מצטרפים אליו. דקת דומייה משתררת עם תום הניגון ורודניק פותח חרישית וכאילו לעצמו: "אנחנו מודים על שבוע חדש, אור ושמש, שבוע לקראת פורים. אנחנו מבקשים להתחבר עם הגורל שלנו ושל כולם"

חני, אחת המתלמדות בקורס, תמללה מפגש שלה עם אישה חולה (השם הושמט מטעמי צנעת הפרט – א.ג.) ויונתן מציע שיערכו סימולציה. חיה, מתלמדת נוספת, מתפקדת כחולה ועזי, המתלמד השלישי, בתפקיד חני.          

"חני: שלום, הכרנו בשבוע שעבר, הייתי אצלך עם יונתן, אני עובדת אתו…

אישה: כן…

(היא שוכבת במיטה, מטופחת ועדינה, הזונדה שמשתלשלת מאפה לא מצליחה לשוות לה מראה חולני. ברור לי שזו אישה שגבולות פרטיותה חשובים לה. הביטחון שלי שהיא יודעת מה אנחנו אמורות לעשות יחד מתחיל להיסדק ובעצם בשלב הזה גם אני לא ממש יודעת…)

אישה: תזכירי לי, מה בדיוק אתם עושים כאן?

חני: אני חלק מצוות שעובד כאן במחלקה, מדובר בתפקיד חדש פה בארץ, בחו"ל הוא קיים בכל בתי החולים, זה נקרא 'תמיכה רוחנית'.

(אני מזהה איזה מבט מיוחד של צמא או סקרנות אבל גם חשדנות)

אישה: היית רוצה שנשוחח?

חני: מתאים לך עכשיו? אני אשמח…

אישה: כן, זה אפשר.

חני: אני אשב, בסדר?

(אנחנו חולקות מבוכה. אני מהמצב והיא מכך שלא הציעה כיסא בעצמה…)

אישה: מה בעצם אתם עושים? מה זאת התמיכה?

(אני אומרת משהו על כך שברור לנו כי כשהגוף חולה, גם הנפש שלנו מתקשה. אני מנסה להרגיע את שתינו ובעיקר את עצמי…)

(השיחה מתפתחת כעת לשיחה על ספרים ועל ירושלים – א.ג.)

אישה: את אישה דתייה?

חני: כן

אישה: את יודעת, אני באה ממשפחה של חילוניות גמורה, ציינו את החגים אבל לא בצורה של דת. כשחליתי, התחלתי לחפש, אני רוצה תמיכה גם מאלוהים.

חני: זה מאד מעניין, בגמרא יש תיאור שהשכינה נמצאת למראשותיו של החולה. כנראה המחלה, עם כל הקושי העצום שהיא מביאה, פותחת כל מיני פתחים…

(השתיים לומדות ביחד פרק תהילים. לא קוראות – אלא לומדות. חני מעירה שמצבה של האישה מעלה פרשנויות שחני לא נחשפה אליהם כלומדת בריאה. א.ג.)

חני: יש למזמור הזה מנגינה יפה מאד…

אישה: תשירי לי?

(אני שרה. לפני שאני מתחילה אני לוקחת את ידה בין שתי הידיים שלי. כשאני מתבוננת בה לרגע אני רואה שהיא בוכה)".

עם סיום הסימולציה חני בוכה בעצמה. הדיון שמתפתח כעת ממחיש היטב את קשיי הלידה של תחום "התמיכה הרוחנית". בראש ובראשונה: ההפרדה בינו לבין פעילות "דתית" קונבנציונלית וכן המתודה הפלואידית שלו. חני מעירה שהיא הייתה זהירה עם האישה "מהצד הדתי" אבל האישה דווקא רצתה להגיע אליו. חיה צוחקת: "כן, היא רצתה שתעשי את העבודה שלך". רודניק מעיר שהוא אינו חושב שהשיחה הייתה "דוסית"; אבל האידיאלי זה להיכנס לקשר ולא לקפוץ לפרק תהילים, הוא מוסיף. עזי, המתלמד השלישי, שואל איך עושים את המעבר מדמות מרוחקת של "מלווה רוחני" לשיחה אינטימית וחני מציעה את הכלי של הלימוד המשותף. רודניק שואל את תלמידיו: "מה עלינו לענות על השאלה: 'האם את דתייה?'". עזי: "הייתי אומר 'כן' פשוט". חיה: "הייתי שואלת בחזרה 'למה את שואלת?', כי אולי זה יפתח ערוץ". חני (צוחקת): "צריך לכתוב מניפסט על התג: 'אני תומך רוחני אבל זה לא הטפה דתית וכו'".

יונתן רודניק – 'תומך רוחני'

(רזה, כיפה בצבע הסוואה שחור, קול מעט מזמרר, חוֹם ואף קונדסות מוצנעים מתחת למראה "נקי")

"נולדתי בארה"ב, בקנזס סיטי. גדלתי שם במשפחה מסורתית, ציונית, כך שתמיד היה קשר חזק לקהילה ולישראל. כשסיימתי תואר ראשון בכלכלה ותקשורת בקלרמונט, קליפורניה, הגעתי לארץ ולהפתעתי הרגשתי כאן הרבה יותר בבית. אני עדיין מנסה להבין את העניין הזה… עליתי ב – 94' ועבדתי בג'וינט. לאחר מכן התעניינתי מאד בחינוך יהודי והתקבלתי למכון מנדל למנהיגות חינוכית. 

ב – 98', כשהייתי בן 32, אושפזתי פה, ב'שערי צדק', במשך חודש וחצי לניתוח במעיים. חוויתי פה חוויה משמעותית, שרוב האנשים פה חווים אותה, שאתה נכנס למקום ובו כל המשאבים בתוכו מרוכזים בפיזי. כמעט כל ההתייחסות אליך היא לחלק מסוים בתוך כל התמונה. כשיצאתי, עם הרבה תודות לצוות על הטיפול, בלט לי מה שחסר. הייתה לי הרגשה שיש לי מה לתרום. שמעתי שיש הכשרה מיוחדת  ל – Pastoral Care  בחו"ל. נסעתי ולמדתי בתוכנית כזו בארה"ב. כמעט בכל עיר שם יש תוכנית של Clinical Pastoral Education . אלה לימודי תעודה שמוכרים על ידי בתי החולים. היה לי חשוב ללמוד בתוכנית בין-דתית כי ידעתי שבישראל המגוון האתני והדתי גדול.

בארה"ב כולם יודעים מה זה Chaplain אבל בארץ לא. כשחזרתי, פתחתי מילון וראיתי שצ'פל זו כנסייה קטנה או מרחב פרטי לתפילה והבנתי שתפקידי, כ"תומך רוחני", הוא להיות האדם שמנסה ליצור את המרחב הרוחני האישי בשביל החולה והמשפחה. והדגש הוא "בשביל החולה". לא לבוא עם סדר יום רוחני משלך. יש אנשים שבשבילם זו התחברות לדת, יש אנשים שזו התחברות לטבע, יש שמתחברים לזרימת הזמן, ויש כאלה שהרוחניות בשבילם היא למקם את עצמם בציר ההיסטוריה המשפחתית. כמו שאין אדם שאין לו פן רגשי כך אין אדם שאין לו פן רוחני. החשוב הוא שמישהו בתוך ביה"ח מאפשר לפתוח את המקום הרוחני ולא רק שואל איך אתה מרגיש.

כשחזרתי הבנתי שאני הצ'פלן היחיד בארץ ושיש ד"ר אחד, ד"ר צ'רני מהמחלקה האונקולוגית, שמעונין בזה ורואה את זה כחלק ממכלול התמיכה. ד"ר צ'רני אמר לי שיש עוד מישהו, הרב פסח קראוס, שאמנם כבר יצא לפנסיה אבל יוכל לשמש כמנטור שלי. פסח הכשיר אנשים ב"סעד רוחני" (Pastoral Care) בארה"ב אבל כאן אנשים לא ידעו על מה הוא מדבר. כאן בארץ הוא עבד על תקן מתנדב בהדסה עין כרם. בשערי צדק, בזכות ד"ר צ'רני ושאר הצוות, התחלתי לעבוד כ"מתנדב בתמיכה רוחנית" מ – 2002 עד יולי 2004. ד"ר צ'רני אמר: 'אתה תהיה חלק מהצוות, בכל יום חמישי יש ישיבה וגם אתה תהיה שם ותיתן את האינפּוט שלך'. הד"ר היה גם מציג אותי לחולים כ'תומך רוחני' והיה אומר לחולה שבמצבו ההשפעה אינה רק על הגוף ולכן גם אני כאן, לשירותו. מבחינת המנטליות הישראלית קשה לעכל שאותו אדם נכנס גם למשפחה חרדית, גם לחילונית, גם לנוצרים וגם למוסלמים, אבל מה שהפנמתי מההכשרה בארה"ב שזה אפשרי. ראיתי שההכשרה שלי מתקבלת בברכה והתחלתי לפתח את התוכנית הניסויית ב'תמיכה רוחנית', שהתחילה בנובמבר וכוללת הן את לימוד השירות עצמו והן את הפצת הרעיון מעבר ל'שערי צדק'".

ד"ר נתן צ'רני – 'מנהל היחידה לכאב אונקולוגי וטיפול תומך במכון האונקולוגי בשערי צדק'

(שיער כסוף, משקפיים, שלו ואִיוְושָתי. בעל כורחך מזכיר את ד"ר רייה מ'הדבר' של אלבר קאמי)

"קודם כל נשים את הדברים בפרספקטיבה. בעולם שלנו, אחד משלושה אנשים יהיה חולה בסרטן במהלך חייו ובסופו של דבר בין 50% עד 60% מאותו שליש ימותו במחלה. מהשלב שהמחלה אינה ניתנת לריפוי יש איומים על איכות החיים הן מההיבט הפיזי, הן אתגרים פסיכולוגיים (דכאון, מחשבות אובדניות, השלכות חברתיות) וגם מהיבטים רוחניים-קיומיים. טיפול תומך (להבדיל מ"תמיכה רוחנית", שהיא חלק מ"הטיפול התומך" ומהווה פיתוח אוונגארדיסטי בתוך התחום האוונגארדיסטי – א.ג.) זה התחום ברפואה שמתייחס לכל ההיבטים האלו. באוסטרליה, באנגליה, בקנדה ועוד מעט בארה"ב זה יוכר כהתמחות. בארץ, ההסתדרות הרפואית מתנגדת מסבות קונסרבסטיביסטיות לעשות מזה התמחות.

גדלתי באוסטרליה למשפחה ציונית ואבי היה רופא משפחה. בגיל 20 חליתי בסרטן האשך שהתפזר לריאות ועברתי כימותרפיה וניתוח רציני. זה נותן לך מגע עם האימורטליטי. זה גם נתן לי הבנה איך זה להיות חולה סרטן. בבית ספר לרפואה עשיתי מעקב אחרי בחורה בת 16 שעמדה למות מאי ספיקת לב. ישבתי אתה כל יום בחודש האחרון שלה והבנתי שאפשר להקל על הסבל גם כשאין סיכוי לריפוי. נפגשתי, כמה שנים אחר כך, עם מנהל בית חולים בניו יורק שבו שילבו שירות אונקולוגי וטיפול תומך והצטרפתי לצוות שלהם. ב – 1994, נפגשתי עם פרופסור יונתן הלוי, מנהל בית החולים, והתחלתי לעבוד כאן. בבתי חולים אחרים בארץ יש הוספיסים, יש גם יחידות לכאב בהרבה בתי חולים, אבל זה אינו תחליף לשירות שמתייחס למכלול ההיבטים. יצא לאחרונה מחקר על הסיבות לרצון לחיות אצל חולים סופניים. הגורמים המשפיעים היו תקווה (לא תקווה לריפוי! אלא למציאת משמעות), תחושת כבוד עצמי ותחושת נטל. הגורמים הללו עקפו בגדול את גורם הכאב.

הבנתי גם שאנחנו צריכים 'תמיכה רוחנית' במסגרת הטיפול התומך, אבל בגלל שאין תקציב ותקן אנחנו מתקצבים את התוכנית מהתרומה של הניו יורק ג'ואיש פדריישן שכוונתם לא רק להקמתה של יחידה כאן אלא שנשתמש בניסיוננו להכשרת אנשים לבתי חולים אחרים בארץ. הכוונה שזה לא יהיה ספוראדי אלא ממוסד. יש מדע סביב העניין הזה של התערבויות רוחניות, זה לא סתם מובנה מתחושות בטן. רוחניות זה דבר מאד אינדיבידואלי וכל אחד מוצא אותה בדרך אחרת וזו לא רק יהדות אורתודוקסית ולא רק יוגה או הרפיה. המלצתי ליונתן שצריך לתת הכשרה".

חני קרויזר – מתלמדת בתוכנית ל'תמיכה רוחנית'

(חובשת כיסוי ראש אבל לובשת מכנסיים. משכילה, פקחית ורגשנית. משיכה ארוכת שנים ל'תחום')

"גדלתי בי-ם בבית דתי-לאומי, כשעוד לא היו אלפי תתי-זרמים. באיזשהו שלב אחרי השחרור התחלתי ללמוד ולעבוד בבית מדרש 'אלול', בית מדרש פלורליסטי שהוקם על ידי רות קלדרון ומוטי בראור. לפני 4 שנים התגבשה קבוצה של לומדים 'מתקדמים', בוגרי 'אלול'. הנושא שנבחר היה התמודדות עם מחלה. נפגשנו פעם בשבוע לכמה שעות טובות ולמדנו. הייתה לנו רופאת משפחה, פסיכולוג, קרימינולוג, פילוסוף ונוצר מפגש של תחומי דעת שונים. עברנו גם תוך כדי אירועים בחיים האישיים. הלך והתחוור לי שאני רוצה לקחת את זה לעולם המעשה ולא להישאר עם זה בין כותלי בית המדרש. לקחת את הכלי של הלימוד למקומות אחרים כשהטקסט מתחייה ומחייה במגעו עם הקורא. זו לא ביבליותרפיה המשתמשת בטקסט רק כטריגר. מאז ומתמיד היה לי רצון לעבוד עם חולים ולהציע להם משהו שמחזק את הצדדים הבריאים. האדם בפיג'מה, מחובר לצנרת, אך מול הטקסט הוא שווה ערך לכל לומד.

כשעזבתי את 'אלול' אחד הדברים הראשונים שעשיתי זה להתנדב בהוספיס לחולים סופניים בהר הצופים. אני נמצאת שם גם עכשיו וזו חוויה חזקה. המפגש בשלב הזה של החיים הוא מאד אמיתי, אין זמן לתהליכי היכרות ממושכים. ממוצע השהות במקום הוא 17 יום… בהתחלה לא ידעתי עם איזו אג'נדה אני באה לשם, אין הגדרה ברורה למתנדבים בהוספיס, הם לא עושים פעילות טיפולית, נפשית או פיזית, הם נמצאים כדי להיות עם האנשים העומדים למות.

ההוספיס הוא מקום שאין בו שום יומרה ל'רוחניות' ויש אפילו הדיפה של זה. המדיניות של המקום היא בלי רב ובלי מטפל באמנות. למרות זאת אני חושבת שזה מקום שמאדיר את רוח האדם באופן הזהיר שבו האחיות מטפלות בחולים. לעולם לא תמצאו חולה שמטפלים בו בהורדת בגדים והוא חשוף. היה לי בהוספיס פה ושם אנשים שדיברנו על טקסטים. אבל העיקר הוא להיות שם כדי שאנשים לא יהיו בודדים כשהם מתים. 

כששמעתי על התוכנית ב'שערי צדק' החלטתי להצטרף אליה למרות שיש לי דיון עם השם 'תומך רוחני'. הוא נשמע גדול ומחייב".

אורה חביב – אשת מדעי החברה ועובדת במשרד המדע והטכנולוגיה. חולה בסרטן ריאות ומטופלת ב'שערי צדק'

(אשת שיחה שגם נוגעת ביד של בן-שיחה, אישה חמה וחכמה, מתייחסת בהומור, שמתחלף לעצב עמוק, למצבה. קולה צרוד ונשמע במאמץ)

"נולדתי בירושלים. אני בת 62, נשואה ואם לשלוש בנות: פסיכולוגית קלינית, וטרינרית ואחת שלמדה מדעי החברה. אני עובדת במשרד המדע, עסקתי גם בהוצאה לאור והייתי עורך המשנה של הרבעון לכלכלה. בפסח לפני שנתיים התגלה אצלי הסרטן. מזוטולומיה, סרטן הריאה שמקורו בחשיפה לאזבסט. זה מתפרץ לפעמים אחרי 40 שנה וכנראה בצריף ששירתי בו בצבא היה אזבסט. זו מחלה נדירה שמכרסמת בריאות ואין לה תרופה. בהתחלה טופלתי בבית חולים אחר, לא ב'שערי צדק'. שם, אחרי שאבחנו אותי הם גילו חוסר רגישות. היה שם רופא, שנראה כמו שחקן קולנוע, שעשה לי ביופסיה והזמין אותי ואת 3 בנותיי ואמר לי שיש לי בין חצי שנה ל – 11 חודש. הרגשתי שאני בתוך הצגה – ואין לי מה לשאול. לא פתחו לי שום דלת. יצאתי מבית החולים, ידעתי שאני לא בוחרת להתאבד ולא ידעתי מה לעשות. אין לי הורים כבר 40 שנה וגם לא לבעלי ופתאום אתה מבין שאין אימא שתחזיק לך את היד.

חברה שלי, שהיה לה סרטן קל, אמרה לי: 'ד"ר צ'רני יציל אותך'. שמו הוא 'נתן' והוא נותן לאדם את האמונה בחיים. הוא לא אמר לי אף מילה של אשלייה! אבל נתן לי את הרצון לחיות למרות ההבנה שאין לי סיכוי להירפא. קבעתי תור אצל ד"ר צ'רני והוא אמר לי: 'באת לכתובת הנכונה'. ההבדל העיקרי בין 'שערי צדק' לבית חולים הקודם הוא הנושא של התמיכה והאמונה. אבל היה גם טיפול קונקרטי, שכמעט הומצא במיוחד בשבילי, שצ'רני נתן לי יחד עם כירורג ערבי, ד"ר דיבּ, איש גדול ונעים ושניהם הציעו לי טיפול ניסיוני להקל על קשיי הנשימה. די מהר ידעתי פרטים אישיים על הצוות, שצ'רני חילוני ורווק, על המשפחה של ד"ר דיב, כמה קשה לו במחסום, למה הוא לא מעוניין לרדת מהארץ וכו'.

באיזשהו שלב הסתבר שהצטברו אצלי נוזלים מחדש והתחילו כאבים חזקים ואז בא ד"ר צ'רני ואמר שנגד הכאבים יש מדבקות. מדבקות עם מורפין, מסממות אבל לא בצורה שהראש לא עובד. הוא אמר לי שאני יכולה להשתמש בכמה שאני רוצה למרות שאני יודעת שיש רופאים שכלל לא מציעים את זה לאנשים ואני יודעת מבתי הוטרינרית שאנשים משלמים אלפי שקלים למדבקות הללו בשביל הכלבים שלהם. אגב, בעלי חיים, בניגוד לבני אדם שצורחים, מייללים בשקט (אורה אומרת את זה בהתפעלות לא מסותרת – א.ג.). אני זוכרת את הפתיחות שלו כשהוא ידע להרגיע אותי ולומר: 'את לא תהיי מסוממת'. מחנכים אותנו להתבייש מלהיראות כאילו אנחנו מאבדים את השפיות שלנו, בהזיות יש משהו שהוא כמו התערטלות והוא היה רגיש לזה.

האיש יושב לידך ומדבר לך לתוך העיניים, לומד להכיר את בני המשפחה. הוא מסביר את החשיבות של התמיכה, של החום, של ההקשבה. חלק מהבעיה במצב כמו שלי היא שאין 'כתובת' של ניתוח עתידי, כי המחלה לא ניתנת לריפוי, וזה משחק אכזרי בינך לבין הטבע, וצ'רני הציל אותי. הייתה לי גם שיחה עם יונתן רודניק, וזה בדיוק מה שמתאים לי עכשיו. להיפגש אתו פעם בשבועיים. ומה היה בשיחה אתו? אהבה, חום ואכפתיות. הדבר המרכזי בזה זה הידיעה שלמישהו אכפת ממך, שרוצה לדעת איך לעשות את החיים שלך טובים יותר. במיוחד כעת, שצ'רני הסכים אתי שהטיפול הכימותרפי נכשל ואני יותר מפחדת". 

על קו הקץ

ש: האם ישנן תופעות ותמורות אופייניות בפרק החיים המיוחד הזה שלפני המוות?

יונתן רודניק: יש אנשים שקוראים לעצמם דתיים שהמחלה מעוררת אצלם שאלות: איך זה יכול להיות? ואם אני כועס על אלוהים האם זה לא בסדר? ואנחנו מנסים לתת הזדמנות לשחרר, לתת ביטוי לכעס. אחד הדברים שקורים גם זה הורדת המסכה. יש אנשים שמתחרטים על העבר ומנסים לבקש סליחה מאנשים, או לפחות לתת לזה ביטוי. אבל חלק אחר מגיב ב"הכחשה", כפי שתיארה קובלר-רוס. אני חושב שחשוב שאנשים יהיו מודעים למציאות כי הזמן כן מוגבל ובמקרים רבים אנשים מתחרטים שלא אמרו מה שרצו לומר. וכאן האמנות שבתחום: עד כמה להציע 'לפתוח' ועד כמה לקבל את ההכחשה.

פגשתי, למשל, אישה פה שישבה שפופה והתחלתי לשאול אותה איפה היא נולדה וכו'. ומשפחתה באה ועירבתי אותם בשיחה, מה שלא קרה קודם, כי המשפחה לא התייחסה למציאות שהאישה הולכת למות ורוצה למות בגלל הכאבים. ואז גיסתה סיפרה איך החולה הצילה אותה פעם, וזה סיפור שמספרים ב'שבעה', והחולה זכתה לשמוע אותו בחייה. יש גם גילויים של אנוכיות, וזה לאו דווקא רע. 'עכשיו אני רוצה לעשות משהו בשביל עצמי'. נוצרת אבל בעייתיות כאשר המחלה נותנת רשיון להתנהג איך שאתה רוצה עם הסביבה. היה כאן גבר חולה, בן 40, עם הרבה כעס, והכעס יצא בעיקר על האישה. והשאלה עד כמה היא צריכה לקבל את זה. אם האנוכיות הופכת להיות דומיננטית אנחנו מסבים את תשומת לב האדם גם לכך.

ד"ר צ'רני (שרואה עשרות פטירות בחודש!): יש ויש. לרוב זה גורם איזשהו שינוי. הזמן מוגבל וזה משפיע על סדר העדיפויות. יש אנשים שבפוקוס על הדברים החשובים ויש שנכנסים למשבר: 'כלום לא שווה'. ושוב אני מדגיש: 'תקווה' במצב הסופני אינה תקווה לריפוי אלא, למשל, תקווה לזמן איכות עם המשפחה. היו לנו מקרים של גברים שבגדו בנשותיהם ורגשי האשמה ישבו עליהם והנושא עלה לקראת המוות. היו גם זוגות שנפרדו והבעל חזר לטפל באשתו החולה.

חני קרויזר:  יש כל מיני תגובות, אני לא יכולה לומר אמירות מרחביות. אתן לך דוגמה: מישהי בהוספיס ביקשה ממני לבקר לפני מותה בביתה. היא הלכה בקושי ואני הייתי מאד נרגשת, במיוחד כשהיא קראה לחתולים שלה לפני שנכנסנו לבית. טיפסנו לאט במדרגות ואז כאחוזת אמוק היא הוציאה קלסרים של חשבונות בנק וחשבונות ועד בית וכל האנרגיה שלה נשאבה לזה וכשהיא גמרה היא אמרה לי: עכשיו אנחנו חוזרות. אחרי 4 ימים היא נפטרה. הציפייה שלי הייתה למהלך עמוק של פרידה מהבית ואצלה היו בראש החשבונות. זה לימד אותי המון: צריך לפגוש את האדם במקומו הוא. עוד דוגמה: עשיתי מסג' בהוספיס לאישה שהתענגה עליו כל כך ואז נפתחה ואמרה שאף פעם לא נתנה שיפנקו אותה. הצעתי לה לראות את ביתה עוד פעם אחת והיא אמרה לי שהיא לא רוצה לראות אותו אחרי שניקתה אותו כל חייה. כך שזה מאד אינדיבידואלי.

אנשים במצב הזה נוהגים לספר את חייהם, נורא רוצים לספר אותם עוד פעם אחת, איך הם הגיעו, איך עבדו קשה בשביל להשיג, האם הייתה כדאית ההשקעה? יש הרבה "בועות" של חיים ולא שיחות "על החיים". רגעים יקרים של החזקת ידיים. יש לפעמים תמורות, כמו במקרה של גברת מבוגרת שמהר הבנו ששורשי משפחתה קרובים לשלי. היא הייתה אישה ללא ילדים, סגורה ואצילית ואחותה אמרה שהיא אף פעם לא נתנה שייגעו בה ואני והיא היינו הרבה עם ידיים אחוזות.

ש: מהי הדרך הנכונה ללוות אדם נוטה למות?

ד"ר צ'רני: its individual jurney, עם טווחי זמן וסימפטומים משתנים. הבריאים חושבים שחולי סרטן חשוכי מרפא הם עלובים אבל, לרוב, האנשים – ואנחנו עוזרים להם בזה – חיים בעולם והפוקוס הוא איך לנצל את החיים. באופן כללי צריך להבין את מגוון הבעיות, בעיות פיזיות, נפשיות, רוחניות וכלכליות ולבנות מסגרת תומכת הן לפציינט והן לבני משפחתו. ולא רק להגיב אלא להיות פרואקטיבי, לחזק את הנקודות החזקות של האדם והמשפחה, לבנות יחסי אמון בין הצוות המטפל לחולה. בנוסף, חלק גדול של האתגר שלנו הוא לשמור על הרצון לחיות כל עוד החולה יכול אך כשמתקרב המוות אז לעזור לו להשתחרר. יש פחד וצריך ללוות אותם, להרגיע אותם. למשל, חולה שמפחד ממוות בחנק להרגיע אותו שאם נראה שהוא לא יכול לנשום אנחנו מבטיחים – וזה חשוב! – סדאציה, טישטוש. כמוצא אחרון – יש סדאציה. אבל יש אנשים שלא רוצים סדאציה ואז תפקיד הרופא הוא פרזנס, ללוות את הפציינט, כי הנטישה זה הדבר הקשה ביותר.

יונתן רודניק: אנחנו מעבירים מסר לחולים: אנחנו יודעים שְלמה שאתה עובר יש מגוון סימפטומים רחב, מעבר לפיזיים. אישה אחת לדוגמה לא מצאה נחמה בפסיכולוגיה. התחלנו לדבר מאיפה היא באה. משפחתה נספתה בשואה וכנערה היא הגיעה לארץ. ניסינו להתייחס לשני דברים: א. מה נתן לה בנערותה את הכוחות לעבור מה שעברה והאם נוכל להשתמש בזה היום ? ב. לחפש את הרגעים בסיפור שלה בהם היא הרגישה הכי היא. הרפואה עוסקת בעיקר בתיקונים ו"תמיכה רוחנית" בחיבורים למשאבים שכבר ישנם. חשוב גם להעביר שיש הבדל בין מוות "טוב" למוות "רע".

חני קרויזר: אני לא יכולה לתת הגדרות כוללניות לליווי "נכון". זה מקום שדורש המון הקשבה. מבחינתי הקשר עם האנשים הוא קשר של 'חברותא'. אני באה מתוך רצון ללמוד מהם, פעם אני מובילה ופעם הם, כי לאדם החולה נפתחים מקומות שלא נפתחים בחיים הרגילים. 

ש: האם התחום הוא תחום "דתי"? מבחינת העוסקים בו? מבחינת מסריו? האם אתאיסט יכול להיות "תומך רוחני"? (כדאי לזכור בהקשר הזה את הסירוב ההרואי של גיבור "הזר" לקאמי להיוועץ בכומר לפני מותו)

 יונתן רודניק: "אני מתלבט עם השאלה הזו. בחו"ל זה בהחלט תחום של אנשים עם רקע דתי. אני חושב שכל מיני אנשים יכולים לתת תמיכה רוחנית אבל צריך רקע כלשהו וגם פרקטיקה רוחנית (תפילה או מדיטציה וכו'). הרקע לא חייב להיות יהודי. אני למשל שוחחתי עם חולה מוסלמית (כ – 20% מהמאושפזים בשערי צדק אינם יהודים – א.ג.) על סיפורים משותפים לתורה ולקוראן. אתאיסט יכול להיות תומך רוחני אבל זה מאד חשוב שהוא לא בא למכור את האתיאיזם".

חני קרויזר (בין שלושת המתלמדים, שחני נמנית עמם, יש השקפות דתיות מגוונות. אולם אין מי שמגדיר עצמו כאתאיסט): "אני עובדת ממקום דתי. באופן ראשוני: 'ביקור חולים' ומפגש עם השכינה שלמראשות החולה. המקום הקרוב למוות שבו נחשפת הפעימה של החיים. זה דתי לא במובן ההלכתי אלא במובן הראשוני של המילה. המוקד ב'תמיכה' הוא הבדידות של החולה, אז זה לא קשור לשאלה מה יש שם אחרי זה וגם אני עוד לא קיבלתי מסר מהמתים. לא בזה אני מתעסקת. אני פשוט עסוקה בלהיות שם סביב המעבר הזה. הנחמה אינה רק מה יש בהמשך אלא גם מה אני משאיר פה".

ד"ר צ'רני: "אני אגנוסטיקן. יש דברים שמחזקים אמונה ויש דברים שאני לא מוצא בהם רחמים או צדק. אבל 'רוחניות' אינה רק יחס לאלוהים אלא גם יחס לגורל, לשרשרת האנושית, למקומך בטבע, ולכן אתאיסט בהחלט יכול להיות "תומך רוחני".

אורה חביב: "אני חילונית, ולהפתעתי אני מתפללת לעצמי או לאיזו אלוהות שאני לא יכולה להגדיר אותה. אם מצליחים להוציא כעס, קיבינימט, על אלוהים זה גם טוב. קראתי גם כמה דברים על המזרח אבל האמת היא שפחות מעניינים פילוסופיים אני זקוקה יותר לדברים של כאן ועכשיו".

לד"ר צ'רני יש, לסיום, תובנה תרבותית חשובה בקשר לתרבות הישראלית והמצב הסופני: "למרות הדימוי שישראלים הם 'דוגרי' זה ממש לא ככה. זו קהילה מלאת שקרים לבנים ולא נדיר שאנחנו נתקלים בקרובי משפחה או חולים המבקשים להסתיר מידע מהאחרים. גם התקשורת בין רופא לפציינט פחות מפותחת בארץ ויש אווירה 'קונספירטיבית'. הרופאים לא לומדים איך לעשות את השיחות הללו וצריך לתרגל אותן כי הן דורשות סקיל (skill). בשביל לברוח מהקושי הרופאים הולכים לדבר עם המשפחה וזו טעות חמורה".

ד"ר צ'רני מספר סיפור אבסורדי על בני זוג ששניהם ידעו כי הבעל נוטה למות אך בשביל "להגן" איש על רעהו הסתירו זו מזה ולהפך את העובדה הזו…

לסיום אומר לי ד"ר צ'רני: "ראיתי הרבה מאד אנשים מתים אבל זה עדיין דבר מסתורי ביותר לראות את ההבדל בין גוסס למת. משהו נעלם –  ובשבילי זה עדיין מסתורי.

בערב, כשאני מבקש לצאת ממחלקת "אשפוז היום האונקולוגי" מסתבר שהדלתות כבר ננעלו. איש האחזקה הערבי מתלוצץ איתי: "לא בא לך להישאר פה?". אבל הוא יודע את התשובה ופותח לי את הדלת. 

התשובה נסחפת ברוח

 

טולסטוי טען שהדת שהוא הטיף לה בסוף ימיו היא רציונלית. ביטוי לפליאה ולאי-ההלימה שהאדם הסופי חש מול האינסוף והמוות. נדמה, ש'התמיכה הרוחנית', שבה דוגלים ב'שערי צדק', דומה לגישה הטולסטויאנית ואינה גולשת לתחומים ניו-אייג'יים מעורפלים. אבל "שוּק" המחלה והמוות נכבש בשנים האחרונות בכל הרעות החולות של הניו-אייג'.

 

לין חלמיש, הטנאטולוגית, ביקורתית לגבי גישות ניו-אייג'יות המשתוללות סביב המוות. " אתה נתקל בunbelievble alternative hilling" היא מספרת. "אנשים מביאים מאוסטרליה סנפיר של כריש שהופכים אותו לחוקן, למשל. כסף זורם בשלבים האלה, הדלת נפתחת לדברים אלטרנטיביים לא לגיטימיים ויש הרבה מקום לשרלטנות".

 

דוגמה נוספת נתנה לי אנדריאה, שרוחניות אינה זרה לה כאמור, שקיבלה מחברתה כמתנת יומולדת בילוי בספא.

"אני קיבלתי מסאג' תאילנדי. המסאג'יסט הגיע לגב התחתון ופתאום הוא אומר לי:' אנדריאה, את תפוסה'. התחלתי לצחוק אבל לא אמרתי לו שאני חולה. הוא המשיך במסאג' וסיפר לי 'סיפור קצר', איזה 10 דקות… סיפור על אישה בת 45, 'מבוגרת' – כבר לא אהבתי אותו – שבאה אליו עם כאבים בברכיים. והוא אמר לה – כי הוא 'עובד המון עם נפש וגוף' – שיש סיבה נפשית לכאבים ברגלים. אני שוכבת שם מתוחה כולי והוא אומר שהסיבה שיש למישהי בעיה בברכיים זה בגלל שהיא 'תקועה' בחיים. אז אמרתי לו שיש לי טרשת נפוצה. הוא שתק לרגע ואז אמר לי 'אנדריאה, מה את היית אומרת לי אם הייתי אומר לך שאת יכולה לרפא את עצמך?'. הייתי אומרת", מסכמת אנדריאה בבוטות לא אופיינית ומוצדקת, "שאתה פאקינג אסהול. הוא רצה שאני אשאל אותו מה הבעיה בנפש שלי אבל לא נתתי לו את הסיפוק. 'אני מאמין באלוהים שבתוכך, הוא אמר לי, ואם את ממש מאמינה…'. אמרתי לו שגם אני מאמינה באלוהים אבל לא כך'".  

 

אפריל 11, 2008 – 2:18 PM קטגוריות: ניסויים בניאו-ג'ורנליזם | תגובות (2)

על אורלי קסטל-בלום

בקלילות מעוררת הערכה מוליכה קסטל-בלום את עלילת הרומן החדש שלה, במהירות ובמיומנות היא בונה אחת אחרי השנייה את דמויותיה ובוראת יש מאין את קשרי הגומלין ביניהן, באורח אופייני אך פקחי ומשעשע היא מערבת שפה "גבוהה" ו"נמוכה", ובריקנות גדולה והולכת נמלא הרומן שלה, ריקנות שאי אפשר לתרצה ב"מימזיס".

קורות משפחה אחת, משפחת גרובר, מסופרות ברומן על ידי – קורצת לנו קסטל בלום קריצה מתבקשת מסופרת אירונית שכמותה – "מספר כל יודע". האב, עירד, מדען גאון ותמהוני, שוקד במשרד הביטחון על ייצור של מדים קלי משקל, מקורי עכביש, נגד פיגועי טרור. בפתח הרומן הוא נוסע לארצות הברית להיפגש עם ביולוגית, ישראלית-לשעבר, שפיתחה זן עכבישים שאינו מפסיק לרגע לטוות את קוריו הקשיחים. האם, אמנדה, מתמכרת לניתוחים פלסטיים ועומדת בפתח הרומן לעבור ניתוח להשתלת שכמות. הבן, דעאל, הוא צלף בשירות-סדיר שנוהג לקרוא יצירות מופת ספרותיות בין חיסול לסיכול. הבת, לירית, חיה במושב ברוש שליד תאשור בדרום הארץ, עם חבר שגילו כפול מגילה, ומנהלת אורח חיים אורגני. בעקבות כישלון הניתוח של האם חיי הדמויות ישתנו. או שלא.

כבר מצחיק? בטח מצחיק, אם כי צחקנו בעבר יותר מקסטל-בלום. ההומור של קסטל בלום קשור לרוב ישירות ללב הפרוייקט היצירתי שלה. למשל, כשלירית נקראת לעלות צפונה בעקבות כישלון הניתוח של אמה. "אין ספק שהבריחה מן החיים הטבעיים והאורגניים (…) עשתה לה טוב. סך-הכל היא מאד התגעגעה לציביליזציה ובעיקר לגלובליזציה, ורצתה לקנות כמה בגדים של דיזל" (עמ' 122). הדמויות חושבות בנוסחאות מן המוכן ("גלובליזציה", "ציביליזציה") ואין להן יכולת לנסח חווייה פרטית, אישית, או אפילו להבין לאשורן את הניסוחים השחוקים שהן משתמשות בהן (מה ההבדל בין "ציביליזציה" ל"גלובליזציה", למשל). דוגמה נוספת מלירית: "היא בחרה קוקטייל שהיה פחות או יותר על טהרת הקלונקס (…) וחישבה שכאשר תתעורר, תוכל להתמודד עם ההתרוקנות הפתאומית של נושא הזוגיות בחייה" (עמ' 125). "נושא הזוגיות". לכל חוויה יש כבר ניסוח-מן-המוכן שמעקר את האפקט הרגשי שלה. ועוד דוגמה מלירית: "התחילה לירית לתהות מדוע בושש אביה לבוא, ואף קיימה על כך שיחת טלפון נוגעת-ללב עם דעאל" (עמ' 185). שוב, ניסוח מן המוכן: "נוגעת ללב". לירית זו – הבה לא נחליף באמצע הביקורת סוסה מנצחת – עוברת למעשה ברומן תהליך של "התבגרות", בעקבות הסתבכות הניתוח של אמה. אבל המירכאות כאן כמובן אינן מקריות. בעולם של קסטל-בלום הכל (כמעט, ועל כך מייד) במירכאות.

וזה בסדר. זה הרי הייחוד של קסטל בלום, ההצבעה על הרגשות המלאכותיים בעולם שלנו, המופצץ בסיפורים, מינוחים והגדרות לכל חוויה אנושית, שמסרסים את היכולת שלנו למגע ראשוני עם רגשותינו. הבעיה ב"טקסטיל" אינה התזה "הריקנית" של קסטל בלום. הבעיה היא שהתזה הזו מוצגת בחוסר התלהבות. כמו שסיפור על שעמום לא יכול להיות משעמם כך גם סיפור על ריקנות לא יכול להיות לאה וריק. ביצירות הראשונות של קסטל-בלום הבשורה המרה שלה הומתקה בהתלהבות ובהתרסה. לקסטל בלום היה בוער להטיח בפנינו את האמת על העולם שלנו, להכריז על הצחיחות הרגשית הנוראה של עולם מורכב מדי, לא מובן ואבסורדי מצד אחד ומפוענח, מנותח ומפורשן מדי מצד שני. אבל ב"טקסטיל", התזה הזו מוצגת כבר דרך שגרה, בלאות, ובשביל לציין, בחוסר התלהבות, שהעולם אטום רגשית אני לא צריך את הספרות. תודה. יש לי את החיים בשביל זה.

בני משפחת גרובר האמידים גרים ב"תל ברוך צפון", תב"צ בפי גיבורי הרומן. תב"צ היא שכונה שאננה, אמידה וריקנית שמתכנניה, אומר המספר האירוני, "נטעו בחיי האוכלוסייה את מה שכל-כך חסר בפרברים אחרים של תל אביב – ביטחון שהמקום ישרוד גם מלחמה" (עמ' 120). השינוי הרגשי החי היחיד ברומן עובר על עירד גרובר, שבשבתו ברצות הברית התבשר שחייו שונו לבלי הכר. עירד, שחייו נחרבו, אינו רוצה לחזור לתב"צ המצוחצחת, כי הוא אינו מרגיש בה בבית: "לא טוב לקנות בית חדש באזור חדש, עם תשתיות חדשות, צמחייה חדשה, עצים חדשים, מדרגות חדשות, הכל חדש. לא טוב להיות הראשון במקום מסוים. זה מעורר חרדות. אני אוהב בתים שכבר גרו בהם, שחיו בהם" (עמ' 214). אבל השכונה החדישה והמצוחצחת היא מושא קנאתם של רבים, ביניהם גם "סוציאל-דמוקרטים למיניהם, שבאופן עקרוני לא היו גרים במקום שלכסף בו יש חשיבות גדולה כל כך" (עמ' 11). הסאטירה החומצית של קסטל-בלום מאכלת את כולם: גם את העשירים האטומים, שכונתם הפלסטיקית וניתוחיהם הפלסטיים, וגם את מבקריהם הצדקניים, המקנאים בהם בסתר.

גם זה, בעיקרון, מצוין. אבל זה היה מצוין לא רק בעיקרון אם זה היה חד יותר, דוקר יותר, צפוף יותר ודליל פחות. אבל ב"טקסטיל" להבי הסאטירה נשלפים לעתים רחוקות וכשהם נשלפים הם מתגלים לעתים כקהים.

קסטל-בלום היא אמנית מעניינת של השפה. הסיפור בגוף שלישי, למשל, מאפשר לה להגחיך (לדעתי, אינטואיטיבית, לא ממש במודע) את הנוסח הריאליסטי "הגבוה", "יודע-הכל" והכמו-מדעי. בנפיחות, בפרטנות מייגעת במכוון ובתאוות דיוק מופרכת מתאר, למשל, "המספר הכל-יודע" את הגינות בתב"צ: "בולט וגבוה מאלה היה מין דקל דקיק, שעליו הגדולים, המנוּצים, נראים כמתפרצים מתוך מזרקה בעלת זרם מינורי. דקל זה – אשר הובא ארצה בסוף שנות התשעים, והמכונה דקל הקוקוס (Syargus romanzoffiania ) אף שאין לו שום קשר לפרי הקוקוס האכיל – זקוק רק למעט מים" (עמ' 9). העירוב של הרבדים "הגבוהים" ו"הנמוכים" גם הוא יוצר אירוניה אפקטיבית ומשעשעת שחִציה מכוונים כלפי הכתיבה "הנכונה" ("הבעה נפולה, אומרת צער וייסורים, של מי שחטף לא מכבר איזה שוֹק" – עמ' 13. "חטף שוק" בצמוד ל"אומרת צער וייסורים"; "בדידותה, חוכמתה וגמישותה כבשו את ראודור, שממילא התחיל להשתעמם תופת עם אשתו" – עמ' 71. "השתעמם תופת" צמוד ל"כבשו את ראודור"). אבל הרגעים היפים הללו ברומן הם מועטים ולא מפצים על המרחבים שמקיפים אותם. אין מה להשוות בין הדחיסות הלשונית של "דולי סיטי", למשל, להברקות המבליחות מדי פעם ב"טקסטיל". 

לסיכום: "טקסטיל" בהחלט נימוח ונעים לקריאה אבל השריטה שלו בנפש הקורא אינה מעמיקה ומתאחה בקלות ותחושה של ריק מתלווה לסגירת הספר. 

 

אפריל 11, 2008 – 2:01 PM קטגוריות: ביקורות ספרות - מעריב | תגובות (7)

על אורלי קראוס-ויינר

כששלום-עליכם פרסם בשנת 1888 את מאמר הביקורת המכונן והמפורסם-בשעתו, "משפט שמ"ר", נגד הרומן הסנסציוני האידי ("שמ"ר" על שם "סופר" הרומן הרומנטי הזול : נחום מאיר שייקביטש) – מאמר רב השפעה שבישר את הפיכתה של היידיש לשפה בה נכתבת ספרות מודרנית בעלת ערך – ספק רב אם חזה בסיוטיו שאותן תופעות בדיוק שהוא מתאר בפרוטרוט במאמרו תחזורנה במדינת היהודים ובעברית מאה עשרים שנה לאחר מכן.    

כי "הרומנים המעניינים לעילא", בניסוחו הסרקסטי של שלום עליכם, כאן ובגדול, ודוגמה מובהקת להם היא "דיוקן הונגרי", שצועד כבר שבועות ארוכים ברשימת רבי המכר. למי שלא היה בארץ לאחרונה, ולכן החמיץ את הפרסומות הרפטטיביות של אלכס אנסקי ברדיו, הרי תקציר העלילה: הגיבורה, דריה שוורץ, דיילת בת 30, נחלצת לעזור במציאת מימון לניתוח יקר לאחותה החולה. חיפושיה אחר הכסף מובילים אותה למסע שורשים בו היא מתחקה אחר קורות סבה וסבתה בהונגריה. החיים בדור הסבים מתגלים לדריה כמלאי דרמות "מרגשות". סבה הרי היה "הגבר היפה ביותר…אולי גם בהונגריה כולה" (עמ' 36) וסבתה "הנערה הכי יפה" (שם). מה אתם יודעים על מה שהלך שם בהונגריה שבין ובתוך מלחמות העולם? ממש כשם שמחלת אחות יכולה להביא לגילוי אוצר משפחתי גדול ("מליונים מתגוללים אצל שמ"ר כאשפה", לעג כבר שלום עליכם), כל אהבה גדולה מהחיים בדור הסבים לוותה בבגידה מסמרת שיער. וזה מעורר מחשבות נוגות, כי הרי האהבות ברומן כל כך גדולות ומרגשות ("האישה היחידה שאהבתי בחיי", מצהיר בדרמטיות אחד הגיבורים, הצהרה לא בלתי אופיינית ברומן), אז מדוע הבגידות? אתמהה. ולא רק בהונגריה מתרחשים האירועים המרטיטים אף לב אבן:  כי הרומן עוקב גם אחרי שניים מאחיו של הסב, שנדדו בקרקס ברחבי אירופה, השתתפו במלחמת האזרחים בספרד, והתאהבו – אבוי! שניהם כאחד! – בנזירה (יפה, בטח יפה!) מלאכית בשם אנחליקה. בכלל, "המשולש הרומנטי" הוא תבנית רווחת ביותר ב"דיוקן הונגרי", אני ספרתי לפחות שבעה משולשים כאלה, כולל בחיי אביה של דריה ובחייה שלה, וזה, איך לומר, קצת מעל שיעור תפוצת המודל הפסיכולוגי הזה באוכלוסייה.  

"דיוקן הונגרי" הוא נציג מובהק למגמה, לשיטפון ליתר דיוק, שמטביע את הספרות הישראלית בשנים האחרונות. רומנים שנמכרים בעשרות אלפי עותקים מערבים באופן מרתיע כתיבה מלודרמטית וטלנובלית מובהקת בצאצא לא חוקי של ז'אנר "הרומן ההיסטורי" (למעשה, בעבודות "שורשים" תיכוניסטיות שעברו סגנון וייפוי "ספרותיים"). על הלחיים השמנוניות האלה מוסיפים סומק על ידי הכנסת מוטיבים מספרות ה"צ'יק-ליט" (הרפתקאות הרווקה בעיר הגדולה), ולַעיסה הדשנה בוזקים התפעלות בורגנית וקיטשית מכוחה של "האמנות" (כאן, מציוריו של אחי הסב) או, לפחות, מערכה הכספי…

אפשר היה לסנגר על הפנייה להיסטוריה ולהסבירה במשבר העמוק שעוברת הישראליות בעקבות האינתיפאדה השנייה, משבר שמחייב אותה להשקיף לאחור ולבחון איך הגיעה עד הלום (או, לפחות, משבר שממריץ לצאת ולגלות אוצרות באירופה, כמו גם אהבה להונגרי יפה תואר, שיסייעו בעת צרה…). אבל, למעשה, ברומנים המדוברים הפנייה לעבר ההיסטוריה נועדה בעיקר להעניק "מכובדות" לכתיבה שכשלעצמה ברורה זולותה. ויש כאן גם תופעה מעניינת יותר. "הסופרים" שכותבים בז'אנר הזה זיהו את הפוטנציאל הטלנובלי של ההיסטוריה היהודית במאה ה – 20. סוציאליזם ולאומיות, שואה, מלחמה ותקומה, כל התהפוכות ההיסטוריות הללו מגרות את חושיו של המלודרמטיסט. אם בשלוש שנים קם העם היהודי מן האפר והקים מדינה, אז דריה שוורץ יכולה בכמה שעות לקום ממיטת חולייה של אחותה ולמצוא אוצר גדול, משרתת יכולה להתגלות כנכדת אדם עשיר וכו' .      

לנתח את הסיבות ל"התקבלות" של הרומן הזה ודומיו נדמה כמעשה לא אינטליגנטי לאור שטיפת המוח הפרסומית, המניפולציה השיווקית, המוזכרת. האם הקהל רוכש את "דיוקן הונגרי" בגלל שהסיפור ההיסטורי עונה על צורך עמוק שלו או בגלל שאנסקי הנלהב קודח עמוק במוחו או המוכרת בחנות הספרים, כמדיניות יזומה, דוחפת את הרומן לידיו ועמוק לכיסו?

למען ההגינות: "דיוקן הונגרי" אינו האקזמפלר הגרוע ביותר שיצא לי להיתקל בו ב"ז'אנר". קראוס-ויינר עשתה, לפחות, שיעורי בית בהיסטוריה ולמעט טעות גסה אחת (אביה שהוסתר "בבית המחסה על שם ראול ולנברג"; ראול ולנברג הציל יהודים ולא קרא לבית המחסה "על שמו") לא נתקלתי בפרכות היסטוריות. אבל הכתיבה, הכתיבה. בצד הסנסציוניות השלטת, הרומנטיקה הזולה, הכל כאן על פני השטח, "לפנים" כפי שאומר העם. והכל בביטויים שחוקים כל כך: ("כמו אריות בסוגר"; עיירת קיט ציורית"; "שווים כקליפת השום"; "מאוהבת עד מעל לראש"; "קשור בכל נימי נפשו"; "טעמו אלוהי"). 

זו התוצאה של מערכת ספרותית בה, אם לחזור לביקורתו השוצפת של שלום עליכם: "כל הקוראים נעשו סופרים; כל הנערים, כל ההולכי-בטל – 'רומאניסטים'". את שמ"ר איש לא זוכר היום. ואת קראוס-ויינר האם יזכרו?

 

 

אפריל 11, 2008 – 1:59 PM קטגוריות: ביקורות ספרות - מעריב | תגובות (3)

על יהודית רותם

מדובר בתופעה, שלא לומר במגיפה. "כמיהה" של יהודית רותם מצטרף לשורה ארוכה של ספרים שיצאו בשנים האחרונות ושניתן לקרוא להם "הרומן הרומנטי ההיסטורי-ציוני". יצירות ששייכות לז'אנר הזה הן, בין השאר, "וידוי" של יוכי ברנדס, "רומן משפחתי" של עדנה מזי"א, ו"חוות העלמות" של שולמית לפיד, שספרה של רותם מזכיר אותו במיוחד מכמה בחינות. 

ניתן לשער שהסיבות לשפע הכמותי הזה מתפלגות לסיבות אותנטיות ומסחריות. האותנטיות – הערעור שהציבה האינתיפאדה השנייה על הנרטיב הציוני, והצורך לבסס אותו משורשו. המסחריות – המחשבה, שלמרבה הצער מוכיחה את עצמה, שיצירות שהן טלנובליות בבסיסן, תוכשרנה לבוא בקהל אם תתווסף להן ה"מכובדות" שמעניק העיגון ההיסטורי.

במה מדובר כאן? גיבור הרומן הארוך-ארוך הזה הוא הרופא מארק ז'יטלני. מארק נולד למשפחה של חייטי-עילית יהודיים, "אוסט-יודן" שהיגרו בהצלחה מרוסיה הנחשלת לקיסרות האוסטרו-הונגרית המאירה פניה ליהודים ברבע האחרון של המאה ה – 19. מארק נשלח ללימודי רפואה בוינה ומתיידד עם לוסיין, בנו של הברון הירש, הפילנטרופ היהודי הנודע. במקביל עוקב מארק בחרדה אחרי בני משפחת אביו שנותרו מאחור ברוסיה, וסובלים מעקת הפוגרומים. הוא נוסע לבקרם ומוצא עצמו נמשך לבת דודתו, רוחמה, שנאנסה בפוגרום ואינה יכולה להשיב לו אהבה במצבה.

יחסיו של מארק עם בית הברון הירש ועם רוחמה ילוו אותנו עשרות שנים עד סוף הרומן. עם מותו בטרם עת של לוסיין, מעמיד עצמו מארק לרשות הברון ונשלח בפקודתו להיות רופא במושבות הארגנטינאיות שהקים הברון ליהודים. רוחמה, לעומת זאת, נודדת למושבות שהקים אותו ברון עצמו באמריקה. אך בעקבות אהבה נכזבת של מארק לבת חוואים יהודיים נודד הרופא המזקין מול עינינו לארצות הברית ודבק סוף סוף ברוחמה. השניים מחליטים לעלות לארץ אבל ישיבתה של ארץ ישראל אינה מועילה לנישואיהם והם נפרדים. רוחמה מתאהבת בעלם צעיר, גר צדק טוב מראה, ומארק ממתיק את הפרידה בעבודה קשה בקרב אוכלוסיית הארץ היהודית והערבית כאחד. אך אל דאגה, אהבה חדשה ומפתיעה תצוץ בחייו של מארק לפני סוף הרומן, לפני שנסגור את הספר אחת ולתמיד.     

עם כל הכבוד לעידן הרלטיביסטי שאנחנו חיים בו, צריך לומר באופן חד משמעי: הספר הזה, למרות היותו צרור דפים אגודים בין שתי כריכות, אינו ספרות ואינו יצירת אמנות. צר לי לומר זאת: אבל הרומן הזה טוב לו שלא נברא משנברא. הוא אינו מביא כבוד לסופרת ולהוצאה, ולא מסב הנאה ועניין לקורא.

הסיבה הראשונית לשיפוט הגורף הזה היא שלא הגיבורים, לא השפה ולא העלילה של "כמיהה" מעידים על נוכחות של אמן מאחוריהם, שהעין שלו חדה, תפישת העולם שלו מקורית והשפה שלו "פרטית".

הדמויות עצמן הן "ארכיטיפיות" ולא מקוריות. החדירה ללבם של הגיבורים אינה ראויה לשם חדירה, או ליתר דיוק החדירה לנפשם של הגיבורים ראויה אולי לשם הזה אך היא קלה כל כך כי הגיבורים אינם בעלי נפח משמעותי.

השפה של הרומן הדורה ו"גבוהה" ואינה מעידה על מציאות של מעבדה פרטית של אמן שליט בממלכת המלים אלא על שימוש בקונבנציות לשוניות שנראו לסופרת "מכובדות".

העלילה ב"כמיהה" כוללת אינספור פיתולים דרמטיים. מותו של לוסיין, התאהבותו של מרק בתמרה בת החוואים הארגנטינאית, מפח הנפש שלו והתאהבותו המחודשת ברוחמה, מפח הנפש שלה וגירושיה ממנו, המפגש המחודש של מארק ותמרה הם רק מקצת הפיתולים החדים של העלילה הזיגזגית והמייגעת. התחושה היא שפיתולי העלילה הללו שרירותיים, מוקמים אד-הוק ליצירת גירוי מיידי, ואינם נובעים מחוקיות פנימית של אופי הדמויות. העלילה המפותלת הזו יוצרת שיממון קשה מנשוא. במאמץ רב מבוסס הקורא בין דפי הספר, כמו בשלג פושר ודלוח, ומצפה באימה לעוד דרמה שתתרגש עליו כמו מפולת שלגים באופקו של הפרק הבא. וכך, בסיוע העלילה השרירותית אך הנענית לחוקיות אחת: חוקיות המלודרמה, נוצר הפרדוקס של ספרות-בידור לא מבדרת, משעממת ואטית. כי בניגוד לדעה המקובלת, ספרות יפה באמת, בהיותה דחוסה ומקורית, היא תזזיתית ומפתיעה, ולכן גם מבדרת.

אבל מה שהופך את "כמיהה" לספר מעצבן באמת הוא האופי הלא ישר שלו. כי הרי, בינינו לבין עצמנו, מדובר בטלנובלה וברומן-רומנטי פר-אקסלנס. כל הסממנים כאן: עושר מופלג (של הברון הירש), אונס שלוב ביופי נשי יוצא דופן (רוחמה ותמרה ועוד), עשירים החושקים בבנות עניים (אהובתו של לוסיין), אהובים החוזרים ונפגשים אחרי שנים רבות, אותם אהובים השבים ונפרדים.

אבל מכיוון שרומן-רומנטי אינו ז'אנר "מכובד" עטוף הכל באירועים היסטוריים הרי גורל: פוגרומים והגירה, ציונות ואמנסיפציה, פרויד והרצל, הברון הירש והברון רוטשילד. טשטוש האופי הטלנובלי אינו נסמך רק על המכובדות "ההיסטוריונית". גם השפה הנופת-צופית, "הגבוהה" ו"המכובדת", נתפסת כבאה לטשטש את אופיו הזול של הרומן בבסיסו. אולם הרומן מתחסד גם באופן בוטה יותר. אחרי שהוא מביא ציטוט מעיתון רכילותי בן-התקופה כביכול על חיי משפחת הברון הירש מציין הרומן בשמו של לוסיין: "מי הם הקוראים שמזון קלוקל כזה ערב לחיכם?" (עמ' 68). כך מנסה הרומן ללכת עם ולהרגיש בלי ולהכריז על עצמו "טהור אני".

את ההשקפה האמיתית של הרומן על הספרות חושף הרומן בעצמו, כאשר מארק, בעוד פיתול עלילה מיותר, שרירותי, שאין לו הסבר או המשך, מתיישב לכתוב את זיכרונותיו בעצת חברו. כך אומר החבר: "אתה לא מעניין אף אחד, בור שכמותך! הברון הירש הוא שמעניין את כולם (…) הספר יפתח לך דלתות" (עמ' 251). אבל מה לעשות שאנחנו מבקשים מהאמנות שתחזיר לנו את חיינו-שלנו, הממוצעים, באופן חריף, רב-גוני, טראגי ומלא יופי ולא שתשלהב את רוחנו להעריץ את יוצאי הדופן והעשירים. בשביל הערצת עשירים קיימים המוספים הכלכליים – לא האמנות.

לימוד הזכות היחיד שניתן ללמד על הרומן הוא העלאת והזכרת פועלו ההיסטורי של הברון הירש, "הנדיב הלא-ידוע", לא על שום עשירותו אלא על שום פעילותו הפילנטרופית הלא-ציונית אמנם, אבל המשמעותית ביותר בשלהי המאה ה- 19.

אבל גם על לימוד הזכות בגין הרקע ההיסטורי של הרומן, אם לא בגין איכויותיו הספרותיות, מעיבה שורה של טעויות היסטוריות מביכות שפזורות לאורכו. לפני שנת 1887, השנה בה מת ברומן לוסיין, לא יכול היה מארק לקרוא את "התחייה" של טולסטוי (עמ' 30), שיצא ב – 1899, כמו שגיסו של מארק לא יכול להגיד על אותו טולסטוי "מי יגלה עפר מעיניו" (עמ' 339) לפני 1910, כי עיניו של הרוזן הסופר עדיין חיות וקיימות באותה עת. לורד בלפור לא היה ראש ממשלת בריטניה בזמן נתינת ההצהרה הקרואה על שמו, כי אם שר החוץ, וההצהרה עצמה ניתנה בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה ולא אחר סיומה (עמ' 511).

והמביך מכל: היישוב היהודי בארץ ערב מלחמת העולם הראשונה לא מנה "חצי מליון יהודים", ובטח שלא היה מספר הערבים "עוד פחות" מזה (עמ' 479).   מספר היהודים לא עלה על מאה אלף אז ומספר הערבים היה גדול פי שבעה לפחות.

   

 

אפריל 11, 2008 – 1:57 PM קטגוריות: ביקורות ספרות - מעריב | תגובות (1)

על סמי ברדוגו

לרגע אחד בנובלה הראשונה משתיים שב"יתומים" נדמה שמתרחש הנס, הנס הקטן של הספרות. נדמה לרגע שברדוגו מצליח ליצור את האטמוספירה המובחנת, הקפסולה הבדולה, הצבע המובחן שמאפיינים יצירה אמנותית של ממש. אבל אז הרגע פג, הקסם גז, ומשהו לא טוב קורה בנובלה, "משהו" שממשיך גם לנובלה השנייה והופך את "יתומים" בכללותו לספר לא מוצלח.

 

מה קורה שם אחרי כמה עשרות עמודים? התשובה לשאלה הזו, בגלל טיבו המעודן של הנוסח הברדוגואי, דקה כשם שהיא מורכבת מסעיפים שונים. אולם דווקא היומרנות שבטקסט, בלוויית המעלות הספרותיות הרבות שיש שתולים בסופר ואף בספרו הנוכחי, הופכות את התשובות לשאלה הזו לבעלות חשיבות מיוחדת בדיון על ספרות ישראלית בהווה.

 

שתי הנובלות בעלות אופי דומה ומובחן. שתיהן, ראשית, כתובות כמונולוג. בנובלה הראשונה נושא המונולוג הוא יחיאל, בן זקונים במשפחה יוצאת צפון אפריקה, המחכה חסר-מעש לגיוסו לצבא. בנובלה השנייה נושא המונולוג הוא שמואל, יוצא מרוקו, הנשוי לרחל האשכנזיה ואב לשני ילדים, שממתין לשובה של אשתו החולה שנעלמה מהבית לפתע .

 

הנובלה הראשונה, "אחי הצעיר יהודה", מתחילה בתנופה גדולה, כשמופעל ממש בראשיתה שעון-העצר הבא: "קרה לנו נס במשפחה. אמא נכנסה להיריון בגיל חמישים-ושתיים". הקסם הראשוני של הנובלה אינו קשור רק למציאות המיוחדת הזו, שמניבה כמובן דרמה משלה, או להמתנה החרדה של יחיאל לגיוס, אלא לשפה שבה יחיאל מתאר את עולמו, או ליתר דיוק: לאופן בו השפה המיוחדת של יחיאל מתמזגת עם העולם האינטימי הייחודי שלו. זו שפה ייחודית, עילגת באופן אוורירי כמעט, ילדותית ופיוטית. "המיטה שלי", מספר לנו יחיאל בנוסח העילג-ילדותי-פיוטי שלו, "עשיתי אותה בונקר. כל דבר שמפריע אני מעיף, ומתאמץ להיצמד אל הטוב של החוֹם הקשה ושל החושך הבהיר שבחדר" (עמ' 15). אנחנו ממש מרגישים שאנחנו נמצאים עם יחיאל מתחת לשמיכה, כי השפה הייחודית שלו מכניסה אותנו לרקמות האינטימיות של הווייתו ועוטפת אותנו בחום אנושי ייחודי. והעולם של יחיאל ייחודי לא רק בשפה, אלא גם באופן המקורי בו הוא מתבונן בעולם. למשל, באופן הפיוטי בו הוא תופס את תחביב גידול החומוס שלו: "האמנתי שנס קטן קורה לי (…) לפעמים הרגשתי שהעלים הטריים יוצאים ממש ממני" (עמ' 26). שימו לב לאופן המעודן בו קושר ברדוגו את התחביב של יחיאל להריון המפתיע של האם באמצעות שימוש במילה זהה לתיאור שניהם ("נס"). דוגמה נוספת לראייה המקורית של יחיאל, המערבת שפה ייחודית באופי מובחן, מצויה באופן בו תופס יחיאל את היחסים בין הוריו: "אבא לא יפיל את כל האחריות על אמא. יש לו אופי קל, שלא מפריע בשום דבר, כאילו הוא חומר נמס. רק אמא מרגישה אותו בתור חזק ויודעת שהוא צובר הכל בפינות של הגוף ומשתמש בזה במצב-חירום" (עמ' 25). העיסוק של יחיאל בחוזק הגברי אופייני לו לאורך כל המונולוג ונלווית לו אירוניה מעודנת מצד הסופר.  

 

אז מה קורה באמצע הנובלה שמכרית את הקסם של ראשיתה? קורים פה כמה תהליכים במקביל. ראשית, הקסם של המונולוג מהסוג הזה הוא שברירי. ברגע שנימה מזויפת נכנסת למונולוג בטלה האשליה מכל וכל. וברדוגו לא מצליח להימנע מזיופים שכאלה. למשל, כשיחיאל מתאר את תחושתו כאשר הוא שומע את אמו וסבתו מדברות ערבית: "הצליל שיצא מהפה שלהן עזר לי להרגיש שהן מדברות מלים רחוקות שנמצאות רק בשוליים של הידיעה הישראלית" (עמ' 55). כאן יש זיוף, כאן יש ליטרטיות ("בשוליים של הידיעה הישראלית").

 

אבל הזיוף אינו רק בגלל פגם במימזיס, ביכולת החיקוי של ברדוגו, הזיוף בנובלה שייך לתופעה חשובה ועמוקה יותר שפוגמת בה. יחיאל מספר לנו איך בעבר בטח בשפה: "אני זוכר שהשתמשתי בדיבור חופשי ומוצק (…) בבית הספר זה היה ככה. בשיעורים ובהפסקות השפה היתה בטוחה בפה שלי וכמעט ולא נעצרה. אני זוכר שנתנו לי לעשות את בן-גוריון בטקס לפני יום העצמאות" (עמ' 71); ואילו היום בטחונו בשפה התערער. המודעות העצמית הזו של יחיאל לשפתו הייחודית היא הרסנית. כמו במשל האלמותי של היינריך פון קלייסט: ריקוד המריונטה הלא מודעת תמיד יהיה יפה יותר מריקודו של השחקן המודע לתנועותיו. ברגע שגיבורו של ברדוגו מודע לאופי האידיוסינקרטי של שפתו, מצדיק אותו בגלוי, נפגמת הטבעיות של המונולוג; ליתר דיוק: ברגע שמפעיל המריונטה, הסופר עצמו, מטיל את צילו על הדמות שיצר, בדמות ביטויים מפורשים מדי במודעותם או שפשוט "גדולים" על הדמות, נפגמת האלגנטיות לעד.

 

אך גם הפגם הזה הוא רק חלק מתופעה רחבה יותר שפוגעת אנושות בטקסט של ברדוגו. הבעיה הקריטית של הטקסט הזה הוא כניעותו התרפסותו בפני אידיאולוגיה ו"שיח" רווחים ואופנתיים. ברגע שטלפיה הגסות של האידיאולוגיה – במקרה הזה: "הפוליטיקה של הזהות", שבאמצעותה מסביר יחיאל-ברדוגו למה הוא, כמזרחי, חורג מהנוסח הבהיר, "הציוני", של "בן גוריון", אל הנוסח העקלקל והאידוסינקרטי שלו – חודרות באלימות לספרות הקסם פג.

 

אני רוצה להתעכב מעט על הנקודה האחרונה כי היא בעלת חשיבות. תהיה אשר תהיה דעתנו כאנשים פוליטיים על "זהות מזרחית", ואני באופן אישי לא בלתי אוהד את חיבוטי הזהות המזרחיים, החדירה שלה (או של כל אידיאולוגיה אחרת) לספרות היא הרסנית ומנגעת את הרקמות הדקות ביותר. ולמה? כי היא הופכת את הספרות לצפויה וגסה, כי היא הופכת את הספרות למופשטת וקולקטיבית ולא לחד-פעמית, אינדיבידואלית וקונקרטית, וכי היא מבזה את חירותו של האמן, שמכפיף את עצמו לשיח רווח ונענה בהכנעה לציפיותיו.

 

בהערת אגב: כש"הפוליטיקה של הזהות" נכנסת גם לביקורת המצב הוא חמור ביותר. להתייחס לטקסט בסלחנות כי הוא מבטא "פוליטיקה של זהות" שאהודה על המבקר אינו רק שגיאה ביקורתית אלא גם סוג של התנשאות.

 

הגסות כאן אינה מצויה רק בפיתולי הספר – בהיענות, ההתמסרות וההתכוונות החשופות שלו ל"קריאה" ופרשנות אידיאולוגיות; אנחנו ממש חשים אצל ברדוגו איך הוא מייחל ומצפה לביקורת האידיאולוגית ש"תמצא" בספרו את כל הדברים "הנכונים" פוליטית – אלא ניכרת גם בשמה של הנובלה. קריאת התינוק, אחיו של יחיאל, בשם יהודה, כלומר השימוש האירוני בשיר של אהוד מנור "מאחורי גבם" של בני המשפחה, נועד לבטא את רצונו של יחיאל להשתייך לישראליות השורשית ואת חוסר יכולתו לעשות זאת. אבל האירוניה בקריאת השם היא אירוניה גסה וצפויה; הפאנץ' ליין של הנובלה אינו מפתיע אותנו באמת, כי הוא עומד בהלימה לאידיאולוגיה שמעיבה עליה כצל לכל אורכה.

 

ההרסנות שמביאה בכנפיה "הפוליטיקה של הזהות" ניכרת במיוחד בנובלה השנייה שבקובץ, "יתומים". גם כאן מערב המונולוג פיוטיות, אידיוסינקרטיות ועילגות אוורירית, באופן שיש בו יופי מסוים (אם כי פחות מבנובלה הראשונה). אולם כאן מטרותיו האידיאולוגיות של הטקסט חשופות בהרבה. כי שמואל זה, שאשתו כאמור חולה ובורחת ממנו, מקשר לאורך המונולוג שלו באופן בוטה ו"עיתונאי" את סיפור חייו, שאמור להיות חד-פעמי, לשורה של אידיאולוגיות רווחות ואופנתיות. את רחל החולה מקשר שמואל באופן צפוי, גס ולא מחדש למצב הלאומי בתקופת הפיגועים ("רחל מטושטשת ומתחברת לי עם המדינה הקשה ועם זכות קיומה"); את הזכרונות ממרוקו מקשר שמואל-ברדוגו לאקלים אידיאולוגי פוסט-ציוני שמתבטא בזיכרונותיו על הלבטים של משפחתו עם לעלות לארץ; את יחסיו עם אשתו מקשר שמואל להרהורים מתבקשים מדי וצפויים מדי על "זהות גברית" ו"זהות נשית". התבשיל שנוצר כך הוא אילוסטרציה ספרותית לנושאים הנלמדים בפקולטות למדעי הרוח היום. כך הופכת הגבירה-הספרות לשפחתה של האידיאולוגיה. 

 

אבל הנובלה השנייה מציעה גם הסבר פרוזאי יותר, אך חשוב לא פחות, לחולשה של "יתומים" בכללותו. החולשה הזו קשורה לכך שבפשטות הטקסט משעמם. הפסיביות של הגיבור, שמואל, המחכה לאשתו הנעדרת ומעביר את ימיו בהרהורים, בהיות, זיכרונות עמומים וחוסר-מעש, מפעפעת לקורא שחווה טקסט מנומנם שלא קורה בו כמעט כלום (וכשבסוף-בסוף נחשפת הדרמה בין שמואל לאשתו היא נחווית כלא-אמינה, שרירותית ולמעשה כזריקת מרץ מלאכותית).

 

גם כאן יש עניין עקרוני שחשוב מאד להתעכב עליו. ברדוגו, אני מניח, בהיותו סופר אינטליגנטי מודע לכך שלא קורה הרבה בנובלות שלו ונשען על כך שהן כתובות באופן מעניין (לדעתו), כלומר ש"המִשְחק בשפה" בנובלות מפצה על היעדר העלילה. וברדוגו לא לבד. הרי נוצרו בארץ, בקרב סופרינו, שני עמים: כאלה שיש להם מה לספר, או שחושבים שיש להם, אבל לא יודעים איך לספר, או לא חושבים שזה חשוב. לעומתם יש כאלה שיודעים איך לספר, או לפחות משקיעים בזה מחשבה, אבל אין להם מה, או שלא חושבים שה"מה" חשוב. ברדוגו שייך במובהק לסוג השני, שמשום מה השתרשה התפיסה בקרב "מבינים" למיניהם שהוא הסוג ה"איכותי".

 

אבל ספרות, חשוב להזכיר, היא לא רק שפה, לא רק משחק בשפה. מלבד שהמשחק בשפה בספר הספציפי הזה הופך משלב מסוים למנייריסטי, לספרותי, ל"אנין" ו"פיוטי" באופן מופרז ומלאכותי, הרי שהשקפה כזו כשלעצמה על ספרות, התפיסה שספרות נשענת על שפה בלבד, מולידה ספרים חיוורים, אימפוטנטיים, אידיוסינקרטיים, מייגעים. כי ספרות היא גם תוכן, עלילה, דמויות, או בקיצור: חיים, או בקיצור: עניין. מישהו – אולי זה שכתב על הכריכה האחורית שברדוגו הוא ה"מספר הבולט והמקורי בדור הסופרים שהחל לפעול בעשור האחרון" – נתן לברדוגו סיבה להאמין שמספיק לשחק בשפה כדי להיות סופר גדול וששעמום ספרותי מעיד על איכות ספרותית. ולא היא.

 

 

 

אפריל 11, 2008 – 1:54 PM קטגוריות: ביקורות ספרות - מעריב | תגובות (3)

על דרור בורשטיין

שנתחיל מהסוף? "הרוצחים", ספר הפרוזה השלישי של דרור בורשטיין (יליד 1970), הופך את מחברו, לפי שעה, לסופר המעניין ביותר בישראל בדור שאחרי אורלי קסטל-בלום. זו אמירה מלאת פָתוס, אני יודע, אבל אחת להרבה-הרבה זמן אין מנוס מלהיות מלא פָתוס, להסתכן בפאתטיות.

רגע לפני שאנסה לשכנע אתכם בנכונות ההצהרה הגרנדיוזית שלעיל הסתייגות עקרונית אחת: הסכנה בספרות שכותב בורשטיין, סכנה שהוא מודע לה, היא שתהפוך לספרות לסופרים. חלק נכבד מהיכולת ליהנות מיצירתו של בורשטיין מצריך ידע ספרותי מוקדם שבורשטיין דורש (באומץ) את נוכחותו אצל הקורא. לכן, למרות חשיבותה של הספרות שלו, ייתכן שהיא לא תפרוץ אל קהל רחב כפי שמגיע לה. אולם גם מעבר לחשש לגורל תפוצתו הספציפית של הרומן יש גם מקום להרהר (ואף להצטער) על כך שהספרות הצעירה המעניינת ביותר שנכתבת כיום מיועדת לקהל כל כך אקסקלוסיבי ומצומצם.

מה "עלילתו" של הרומן? שניים מגיבוריו הראשיים: שאול רובינזון ונחמן לורי הם אנשי ספרות. לורי הוא משורר מצליח יחסית ורובינזון סופר ומבקר כושל. באינסוף גרסאות, חלקן סותרות, חוזר הרומן ומשחזר את אירועי יום אחד הרה גורל ביוני 95', חודש אחרי פטירת דויד אבידן וחמישה חודשים לפני רצח רבין (המיקום הכרונולוגי המוזר הוא בעל משמעות). באותו יום ביוני משדל לורי את רובינזון לשדוד את ספרייתו של אביו של לורי, שרגא לוין, שרובינזון הוא בן ביתו כי הוא כותב את זיכרונותיו. לוין האב היה משורר מבריק, ידידו של אבידן, שהחליט לפרוש מהשירה. "אל תכתוב!", הוא מצווה לרובינזון, "כי אם את הספרים האלה, ששנינו יודעים כי הם אבני החושן של הספרות העברית, אם הספרים האלה נעלמים, אין מקום גם לספר שלך (…)אין מספיק קוראים כדי להחזיק את המפעל הזה, עודף תפוקה ומיעוט צרכנים" (עמ' 80). האינטרס של רובינזון בשוד, משדל אותו לורי, הוא הספרים הנדירים שמחזיק שרגא (ביניהם: "'סנוורים', הרומן הגנוז של ס' יזהר שנדפס, על פי האגדה בחמישה עותקים בלבד(…) 'אימה גדולה וירח' – העותק האישי של ביאליק (…) עותק הלילה  של ברנר שעל שוליו כתב את הסיפור שלא פורסם 'עפר ורפאים'" וכו' – חלק מהספרים, כמובן, מפוברקים). האינטרס של לורי בשוד, אותו הוא לא חושף בפני רובינזון, הוא עותק מספר שיריו הגנוז של אביו, "העיר", העותק האחרון שללורי חשוב מאד להשמידו. בהמשך אותו יום דרמטי, יום השוד, תמות גם אמו של לורי, גיבורה נוספת ברומן. 

אז מה כל כך מרשים ברומן? לפני כל הניתוחים כבדי הראש: זה ספר הפרוזה העברי המצחיק ביותר שקראתי זה שנים. ואני מדבר על צחוק בלתי נשלט, בקול רם, לעתים כזה שדורש את אחיזת הבטן הרוטטת, שמחפש מייד מאזינים לחלוק אותו עמם. בזמן קריאת הספר הטרדתי את חבריי הקרובים שוב ושוב בציטוטים מבדחים מהספר.

אולי אדגים את זה באמצעות דמות אחת, שאול רובינזון. רובינזון זה, המיואש מהקריירה הספרותית הכושלת שלו, בודה את מותו ושולח מודעות אבל לעיתונים, מתוך תקווה שכמשורר מת הוא יזכה סופסוף להכרה. כשהתחבולה לא מצליחה הוא פונה, מתוך הבנה שאין עתיד לשירה בעברית ("הספרות העברית יש לה מחלה אחת, שהיא ספרות בלשון שמבינים רק אנשים ספורים, בגודל של עיירה אמריקנית או סובחוז רוסי בינוני, אבל יש לה אספירציות"), לתרגם לאנגלית את מיטב השירה העברית של המאה ה – 20. בזה אחר זה דוחים אותו המו"לים בלונדון ("ביאליק שלך באנגלית זו שירה של סטודנט מוכשר למדי לתיאולוגיה, יוּרי זְבי גרינברג שלך באנגלית זהו משורר נפוח מן המעמד הנמוך באיסט אנד (…) אייבידן שלך באנגלית זה לא יותר מחרזן בן-עשירים, fearfully megalomniac מחוג לספרות באוקספורד" – עמ' 398). אבל זה לא נגמר כאן: רובינזון המיואש פונה לתרגם את השירה העברית הקלאסית מן האנגלית בחזרה לעברית ולתדהמתו הוצאות הספרים, שאינן מזהות את המקור, מסכימות להוציאו לאור כספר של משורר מקורי…

שנייה בחשיבותו להומור הפראי של בורשטיין, ובעצם חלק מההומור עצמו, היא היכולת המדהימה והמענגת שלו לחקות סופרים קלאסיים. על מי לא עושה בורשטיין פסטיש (=פרודיה קלילה)? רשימה חלקית: קפקא, אלתרמן, עגנון, גנסין, תומס ברנהארד, ויזלטיר, א.ב.יהושע וכמובן שבתאי, שחלקים נרחבים בספר כתובים ב"נוסח" שלו. חלק מהחיקויים הללו נעשים בלי אזהרה מראש, כחלק מרצף הטקסט, ומעוררים את הקורא למשחקיות מענגת של "ניחוש" המקור, אך חלק מהחיקויים נעשים במוצהר ומובילים את הקורא לתמה מרכזית ברומן והיא האפשרות לכתיבה מקורית בזמן הזה, כ"שכבר הכול נכתב"(עמ' 68).

רובינזון הוא סופר שאינו מסוגל לכתיבה מקורית: "רומנים של עגנון אני יכול לכתוב לך, שירים של אלתרמן, שמעת פעם על דבר כזה? (…) אסור לי לדבר על זה, אם זה ייוודע לשלטונות יאשפזו אותי" (עמ' 85). אבל רובינזון, מסתבר, הוא לא הגנב הספרותי היחיד ברומן ודרך דמויות "הגנבים" דן בורשטיין בשאלת המקוריות בכתיבה.

אולם הנושא הרעיוני הגדול של הספר הוא לא רק שאלת המקוריות אלא בכלל: משמעות הכתיבה (ובפרט: הכתיבה בעברית). בורשטיין דן במשמעות הכתיבה באמצעות הנגדה של עולם הספרות לעולם המשפטנות ועריכת הדין. אמו של נחמן, לאה, היא עורכת דין מצליחה מאד. לאה מתנה את תמיכתה הכספית בנחמן המשורר בכך שילמד עריכת דין ויזנח את השירה. לאורך הרומן שוזר בורשטיין תובנות על השונה (ובמפתיע: הדומה) בין עולם המשפט לעולם הספרות. תובנות שנעות החל מהמחשבה (האפלטונית) שעולם הספרות משלהב יצרים ורגשות מיותרים בעוד עולם המשפט הצונן מייצג את הסדר החברתי, עבור לנוקשות המשפטית בניגוד לחיוניות הספרותית ולא כלה בדמיון בין הכתיבה המשפטית לזו הספרותית ובדמיון הלא-מחמיא בין תאוות הכבוד והעושר שמניעה הן את הסופרים והן את עורכי הדין. האנלוגיה הזו בין עולם המשפט לספרות מעט מאולצת בתחילה אבל עם התמשכות הקריאה ברומן רחב היריעה הזה היא הולכת ומעמיקה ולבסוף מכניעה את הקורא.

מעט במפתיע, כשחושבים על זה, מכל גיבורי התרבות הראשיים של בורשטיין (שבתאי, גנסין, תומס ברנהרד) מזכירה היצירה בשפיעה המתרוננת שלה יותר מכל דווקא את עגנון (והיד, אכן, רועדת כעת על המקלדת). יש לציין שגם החלילוּת המסוימת שמאפיינת את הדמויות, חלילות שמתבלטת במיוחד כשמשווים את הדמויות לטכניקה המרשימה של הכתיבה, מזכירה את עגנון.

 

 

 

 

 

 

אפריל 11, 2008 – 1:53 PM קטגוריות: ביקורות ספרות - מעריב | תגובות (2)

על דב אלבוים

"מסע בחלל הפנוי" הוא יצירה יוצאת דופן. הספר, שמוגדר כ"אוטוביוגרפיה רוחנית", משלב קטעי וידוי חושפניים ונועזים בקטעי הגות פילוסופית-יהודית. במיטבם, רגעי הכנות האישית של הכותב מולידים אצל הקורא רגעי זיכוך מטהר, ואילו קטעי ההגות, במיטבם, מציגים פילוסופיה יהודית מקורית, בת המאה ה – 21. אולם, חלקים ביצירה סובלים ממופשטות יתרה, ורגעים אחרים בקריאה מעלים תהיה באיזו מידה האקזיסטנציאליזם הפילוסופי של אלבוים ראוי להיקרא "דתי", כפי שנרמז שהוא.

האודיסיאה הרוחנית של אלבוים נמשכת על פני שנה תמימה, מיום הכיפורים לחודש אלול שאחריו. בצד סבל גופני עִצְבּי, הטריגר הביוגרפי לחשבון הנפש מובחן ואמין: "לא מכבר פרשתי, מרצוני החופשי, מעבודתי כמגיש תוכנית טלוויזיה (…) הרגשתי מין חוסר סיפוק שאינו מרפה" (עמ' 85). באופן פחות גלוי, נדמה שמה שמניע את אלבוים לעריכת חשבון נפשו, הוא הזמן שחלף מעזיבתו את העולם הדתי בגיל 17, המשתווה ועולה על זמן היותו בן אותו עולם. לא פחות חשוב: מניעות אותו ההתלבטויות שמציבים בפני אב טרי צדדים בעולם החילוני: "שהרי איך אחנך את בנותיי שלא לסגוד לעגל הזהב בעולם נטול חוקים? (…) הרי אני חייב למצוא להן לוחות ברית שניים (…) כדי שלא ייפלו ברשת הנוראה של פולחני שווא מודרניים: חיצוניות, מראה גוף, הכסף והדימוי, שאין מי שיכול להיחלץ מהם" (עמ' 127). 

את המסע הרוחני בחר אלבוים לעשות במחיצתה של ההגות הקבלית והחסידית. לפיכך מחולקים פרקי הספר לעשרה, וניתנים להם שמות "עשר הספירות", שבהגות הקבלית משרטטות מניפסטציות שונות של האל, השתלשלות של האינסוף האלוהי למציאות הארצית.

הבחירה של אלבוים להסתמך דווקא על הקורפוס המיסטי היהודי בחיפושיו מעניינת מאד. לוז המשיכה של ההגות הקבלית בשביל אלבוים מצוי במושג "החלל הפנוי", המופיע בכותרת הספר. המונח המיסטי הזה פירושו אזור הדמדומים שבין האלוהות לעולם הגשמי. באזור הזה מצויים כל הגוונים של ההוויה בגולמיותם ההיולית, לפני התפרטותם ופירודם במציאות. בהיותו אזור גבול, הוא יכול להכיל את הסתירות הלא מתלכדות של הקיום. המסע של אלבוים הוא היטלטלות בין החברה הדתית לזו החילונית, בין אמונה באל-מלך ואל-אב לאמונה באל-רע ואף להיעדר אמונה. "את מערכת החיים הדתית אמנם עזבתי בשלב מוקדם בחיי, אך מעולם לא חדלתי להאמין באלוהי אברהם, יצחק ויעקב" (עמ' 122). ומצד שני: "פגשתי אלוהים רע, יורק אש. אלוהים רב-מזימות והתנכלויות" (עמ' 47). על מנת להיחלץ מכף הקלע ההגותית והקיומית הזו מנסה אלבוים, תוך הישענות על מושג "החלל הפנוי", לפתח הגות שתוכל להכיל את פניו השונות של האל ואף את הסתר פניו.

חיפושי האלוהים מובילים להתבוננות בעבר. הגדילה במשפחה חרדית מרובת ילדים וטרודת פרנסה; הלימודים האינטנסיביים בישיבה; ההתפקרות; המעבר לעולם החילוני ועשיית הקריירה בו. מצויים כאן קטעי וידוי רבי רושם, נחקקים. למשל, השאיפה לגדלות שטופחה בילדות: "כמעט כל חיי שאפתי לגדולות. הייתי בן זקונים, ילד שפונק עד כדי שחיתות בידי אמו" (עמ' 201). כדרכה של היצירה הזו משולב זיכרון אוטוביוגרפי עז (התחפשות כילד לאדמו"ר בפורים ותוצאות מעשה ההיבריס הזה – עמ' 248), בדיון מאלף בדמותו של יוסף המקראי, בן הזקונים המפונק. מוטיב אוטוביוגרפי נוסף שחוזר הוא אי האמון באנשים ובאהבה והעדפת הערצה על פניה: "ביני לבין עצמי העדפתי שיעריצו אותי, שיחששו ממני, ובלבד שלא יאהבו אותי" (עמ' 177). אלבוים, בחושפנות אך ללא ראוותנות נרקיסית של מתוודה, לא מסתיר גם רגשות פחות פוטוגניים, כמו חרדות פרנסה או ההכרה בכך שלעולם לא יהיה סופר גדול. הטיפול הפומבי של אלבוים בנגעי-עצמו נוגע בקורא עמוק פנימה.

בצד הרגעים האישיים החזקים ופרישת ההגות הקבלית במגעה עמם, מפזר אלבוים כמה וכמה מדרשים מקוריים מבריקים. למשל: פרשנות העקידה כניסיון שאברהם נכשל בו. אברהם הנלהב מדי, חסר חוש המידה, שלא מציע להציל את צדיקי סדום ולהמית את רשעיה, אלא מבקש להציל את כולם או אף אחד, אברהם שנתן דוגמה רעה לאחיינו, לוט, המציע, בהיעדר חוש-מידה זהה, את בנותיו להמון הסדומי, אברהם זה מגיע לפסגת כישלונו בהתכוונו לרצוח את בנו.

אולם ניתן להשתמש בדוגמה האחרונה כדי להעביר גם את חולשתו של הספר. אלבוים מסביר את דמותו של אברהם וכישלונה, בכך שאברהם, בהגות הקבלית, מייצג את ספירת "חסד". "חסד" מסמלת את השפע נטול הגבולות, חסר-המידה "והרי זו הבעיה שלנו כאשר אנו עוזבים את החלל הפנוי" (עמ' 121). המושגים הקבליים-הגותיים הללו מופשטים ולא רק שהם מרחיקים בכך את הקורא, הם מסתבכים בסתירות פנימיות. כי מדוע אותו "חלל פנוי" כאוטי ורב-סתירות לא יתפרש גם כחסר-גבולות כמו ספירת "חסד", המובחנת ממנו כביכול? המופשטות הקיצונית נוכחת לכל אורך הטקסט. למשל: ספירת "תפארת", אשר מאפשרת "להשיג את הסינתזה הנכונה שמפוגגת את המתח המקורי שבין חסד לגבורה" (עמ' 158). אם הספרות מחפשת את המגע בין החד-פעמי הקונקרטי לעקרונות-העל שמניעים את בני האדם, בחלקים נרחבים דן אלבוים בעקרונות-על מנותקים, ולכן יש משהו אנטי-ספרותי במהותו בחלקים מהיצירה.

נקודה נוספת שעומדת לרועץ לטקסט: לא ברורה מידת המחויבות הדתית של היצירה. כלומר, אלבוים מצהיר על אמונתו באלוהים ומוכיח שליטה מרשימה במקורות יהודיים, חלקם נידחים ורובם נפלאים. אני מודה שחוסר היכולת להתנתק באכזריות מהאמונה מובן לי אבל גם מפליא אותי. אולם, גם אם נלך לשיטתו של אלבוים, הפרשנות הסופית שהוא נותן לאמונה כה רחבה, שהיא מכילה בתוכה גם את הכפירה. ואו אז מה נותר בעצם מהאמונה באלוהים, מלבד החיפוש אחר נקודה ארכימדית מופשטת, "בדיה נחוצה", שמאפשרת יציאה מהמחנק של התרבות המערבית החומרנית שאנחנו לחוצים תחת מכבשהּ?  

 

 

 

 

 

    

אפריל 11, 2008 – 1:50 PM קטגוריות: ביקורות ספרות - מעריב | תגובות (1)

על מאיר שלו

ראשית – הבהרה. כמו שאומרים: מה שהסופר מאיר שלו הספיק כבר לשכוח רוב מושכי העט שלנו עוד לא התחילו ללמוד. העברית של שלֵו, ההומור שלוֹ, ההומור-העברי שלוֹ (דוגמה אחת מני אלף: הגיבור הקורא לרכב ההסעות שלו בשם "בּהמוֹת"), רצינות התחקיר המקדים שלו, ממקמות אותו, בצדק, מעלה בקרב כותבי הפרוזה הישראלים. ב"יונה ונער" שלֵו גם מקפיד שהעברית לא תגנוב את ההצגה על חשבון הסיפור, התמכרות מתפנקת ומתיפייפת לשפה שהייתה בעוכרי הרומנים הראשונים שלו. לפיכך, חוסר הנחת שמעורר הרומן "יונה ונער", ושיפורט להלן, הוא חוסר נחת יחסי.

"יונה ונער" מורכב משני סיפורים המסופרים לסירוגין ונקשרים ביניהם לקראת סופו באופן שאין הדוק ממנו. המספר של שני הסיפורים, יאיר מנדלסון, הוא מדריך תיירים חולמני ופסיבי, שנשוי לא באושר לאשת עסקים נמרצת בשם ליאורה. בסיפור הראשון, יאיר מספר לנו תחילה על ילדותו התל אביבית ולאחר מכן הירושלמית. על הוריו – אביו, הרופא הקריר, ואמו הסוערת, חסרת המנוח – על גירושיהם ועל התחושה של זרותו בקרב משפחתו. "ביני ובין בני משפחתי (…) מבדילות כמה תכונות(…) הם יודעים את השמים שמעל ראשם ואת האדמה שתחת רגליהם, ואני עפיפון שחוטו ניתק. הם מעזים – ואני מהסס. הם מחליטים ועושים, ואני מסתפק בייחולים ובתקוות" (עמ' 100). החלק הזה, עד אמצעיתו, מסופר במלנכוליה בזוקה בהומור וספוגה בגעגועים לאם. בהמשכו מחליט יאיר, בעצת אמו הגוססת, לקנות לו בית משלו בכפר. לשם שיפוץ הבית הוא שוכר את שירותיה של תרצה, אהובתו מילדות שהפכה להיות קבלנית, ובמקביל לתיאור הבנייה מתפתח רומן מחודש בינו לבינה.

שלו אוהב בעלי מלאכה כשם שהוא אוהב, באופן מפוכח ולא רומנטי, את נופי הארץ, על צמחייתה ובעלי החיים שבה, והעברית שלו מצליחה ללכוד בפירוט מרשים את עבודות בניית הבית כמו גם את הנופים שסביבו: "בריכת האגירה של המעיין נהרסה אבל הֵלך מים דקיק עוד זוחל בתעלה  שיוצאת מסבך עצום של פטל ושל נענע פראית. סביב-סביב גלי אבנים (…) או קשת עקשנית ועליה גרפיטי של חיילים בניווטים: 'צוות יָלי', 'מחלקת השבוזים', 'born to kill' (…) וכמו בכל כפר נטוש כזה, משוכות של צברים, שקדים שנעשו מרים, גפנים זוחלות על הרצפה מאין להם מַדלה וגוזם ובוצר. וגם כאן תאנים עזובות משוועות, עליהן השמוטים ופגיהן התפוחים מעידים על המאמץ הנורא של האמהוּת, שעה שהן מפנות את מעט הלחלוחית שנותרה בהן אל הפרי הגמֵל" (עמ' 218). יפה, לא?

הבעיה בחלק הזה נעוצה בכך שהתנופה שקיימת בתחילתו, כשיאיר מגולל את סיפורי ילדותו, נבלמת כשתיאורי בניית הבית מתארכים מדי. הסיפור מתחיל "ללכת לרוחב" במקום להתקדם ולמרות התיאורים היפים החלק הזה מעט משעמם.

בחלק השני של הרומן מסופר סיפור אהבה עז ופיוטי בין נער ונערה המתמחים בתקופת המנדט בגידול יוני-דואר של ה"הגנה" והפלמ"ח. הנער, המכונה "התינוק", גדל כילד-חוץ בקיבוץ בצפון הארץ ועובד בו כיונאי. הוא פוגש בנערה התל אביבית, העובדת כיונאית בגן החיות שבעיר, ושניהם, בצד עיסוקיהם כיונאים של ה"הגנה", מחליפים ביניהם מכתבי אהבה באמצעות יוני הדואר שברשותם. במלחמת השחרור, בירושלים, בעיצומו של קרב בו נפצע "התינוק" פצעי מוות, הוא משלח את יונתו האחרונה על מנת שתעוף תל-אביבה, וברגליה מסר אחרון ומיוחד במינו לאהובתו. גם כאן, שלו מתאר בפירוט את מלאכת היונאות ואילוף יוני הדואר, אולם כאן התיאור קצר יותר ולכן אינו מעיק.

שני הסיפורים, המתאחדים ביניהם, כאמור, לקראת סוף הרומן, מלאים ב"טיפוסים" ססגוניים מהסוג ששלו אוהב. למשל, הקבלן העשיר משולם פריד, ידיד משפחת מנדלסון, רחב הלב והיד, אביה של תרצה, אהובתו של יאיר. משולם זה, למרות בורותו והשגיאות היצירתיות המצחיקות שהוא עושה בעברית, מתגלה לעתים כבעל חשיבה מקורית ומשעשעת. "משולם פריד לא עשיר בכסף כמו מה שכולם חושבים, אבל בזמן הוא עשיר מאד (…) כל כך הרבה זמן יש לי שאני בטח אמות לפני שהוא ייגמר" (עמ' 130). בסיפור האהבה בין היונאים, ממלא את מקום משולם, דוקטור לאופר, הוטרינר והיונאי היקה, שרגיל לכנות בשם "חבר" כל אדם, בעל חיים וחפץ הנקרה בדרכו, ומדבר בגוף ראשון רבות ("ואיננו צריכות להזכיר לכם את היונים שלנו מהתנ"ך", הוא מכריז בפני חברי הקיבוץ הנרעשים – עמ' 80). הסיפורים גם מלאים ב"ויצים" עבריים מוצלחים (יאיר מכנה את תרצה "אאובתי", בגלל דרכה לא להגות את הה"א; מאמו הוא רגיל לערוך לפני כל החלטה את שיקולי "הבעד" ו"הבנגד" וכיוצ"ב).

למה, אם כן, "יונה ונער" מעורר אי-נחת? מלבד ההתמרחות בתיאור בניית הבית, התחושה שהרומן פשוט ארוך מדי, יש כאן כמה עניינים עדינים יותר. ראשית, יש משהו מרתיע בשילוב שבין הפיקחות והשנינות של הסופר לילדותיות של הגיבורים הגבריים שלו, יאיר (המכונה אירלה והמכנה את אהובתו, תרצה, תירלה) ו"התינוק", הפלמ"חניק השתקן. קצת כמו אי הנוחות המתעוררת כשרואים גאון מנבל בהנאה את פיו כמו ילד. קשור לכך אבל חשוב מכך: הרומן של שלו אמור לרגש אבל הוא נחווה כמבריק הרבה יותר מאשר מרגש. יש מעין מחיצת זכוכית שקופה שנמתחת בין הקורא לבין הדמויות. אני לא בטוח ששלו אוהב את דמויותיו באמת והן נחוות כמופשטות, חסרות זיעה אמיתית. ההזדקקות התדירה ל"טיפוסים" ססגוניים באה לטשטש את חוסר האהדה לדמויות בשר-ודמיות רגילות.

באחד הקטעים בספר יאיר מגדיר את הסיפור שהוא מספר כ"סיפור שייגע לא רק אל השכל ואל הידיעה אלא גם יכווץ קרביים ושרירים, וירפרף ויפרפר בשסתומי העיניים והלב" (עמ' 319). להגיד ששלו כותב ל"שכל" יהיה לא הוגן ולא מדויק. שלו מתוחכם מספיק בשביל לטשטש את שכלתנותו. אבל אפשר לומר כך: אם ללב היה שכל משלוֹ, השכל הזה היה נהנה מסיפורו של שלֵו.  

 

מה שכתבתי לאחר פטירתו של מאיר שלו ב"ידיעות אחרונות"

 

אפריל 11, 2008 – 1:47 PM קטגוריות: ביקורות ספרות - מעריב | תגובות (2)

על איל מגד

"ארץ אשה" של איל מגד היא יצירה נדירה במקומותינו. אוטוביוגרפיה חשופה, עתירת יופי ותבונה, זעם ורכות, נרקיסיזם וענווה, מרי והשלמה, קינה וסטואיקניות, אפיקורסיות ורליגיוזיות, שנאה ואהבה. הקריאה ב"ארץ אשה" היא חוויה אינטימית מרעידה, מגע נפש בנפש. לכאורה: מגע נפשו של הקורא בנפש העירומה של הכותב. אך באורח פלא: הכותב החושף את סודותיו הכמוסים ביותר חושף ונוגע דווקא בנימי הנפש הפרטיים והכמוסים ביותר של הקורא. ואת הרטט האינטימי הזה בנפש הקורא, רטט שיכול להביא לפרקים לסף בכי, את הרטט האינטימי הזה, צר ורחב לי לומר, שום טלוויזיה, קולנוע ואינטרנט לא יוכלו להרטיט. רק הספרות.

יש שני סוגים של אוטוביוגרפיות. זו המרוכזת בפרישה "עניינית" של סיפור החיים וזו המרוכזת בניסיון לפרש אותו. קוטזי ב"ילדות" ו"עלומים" הוא דוגמה לראשונה וסארטר ב"המלים" לשניה. מגד, הדובר אלינו בגוף ראשון (לפעמים פונה אל נמענת שהיא כנראה בת זוג), בחר באופציה הסארטרינית. זו אוטוביוגרפיה דחוסה, לא-כרונולוגית, משתהה, מתווכחת, מפרשנת, מטילה את הצל המתארך של האדם הבוגר על צל-הצהרים הצנוע של הילדות.

אירוע מכונן באוטוביוגרפיה הוא "הזוגיות", בלשונו של מגד, שנכפתה עליו ועל אביו בקיבוץ שדות ים, כשהיה בן שנתיים. אמו נשארה לכמה חודשים בתל אביב והריחוק מהאישה, סבור מגד,  חרץ את גורלו. "לאשה יישמר מעתה ועד עולם (…) רגש הנגזר מהיזקקות, מהתמכרות (…) האשה שתמיד באה והולכת. האשה המייצרת מתח: מתי היא תבוא ומתי תלך" (עמ' 17). ההיעדרות של האם עומדת גם, לפי דעתו, בשורש המשיכה למלים. הצורך של הילד להסביר לעצמו את היעדרות האם לפני שרכש את השפה מבארת את הצמא למלים: "המלים נבראו מעצמן (…) כמו חוש הכרחי, או נשק, שנמסרים לצייד קדמוני מדורי-דורות. זה הנשק שיציל אותך. בעזרתו תצלח את החיים האלה" (עמ' 15). חשוב להדגיש שההרהורים הארס-פואטיים הללו של מגד מדודים, ואינה הפטפטנות השגרתית, של כל מיני "אמנים" בעיני עצמם, שמלהגים על "השפה", "הלשון", "העונג שבטקסט" וגו' בחוסר אחריות ובחקיינות.

אירוע מכונן נוסף באוטוביוגרפיה גם הוא קשור בהיעדרות. הפעם של שני ההורים שנהגו בערבים להסתופף בחיק הבוהמה התל אביבית ולהשאיר את בדידות הלילה לילדם. "כל היום", מספר למגד חברו הותיק מהילדות, "היית שקוע במאמצים לוודא שלפני רדת החשיכה יהיה לך קרש להיאחז בו. סוף היום הציב בפניך איוּם" (עמ' 97).

לכאורה, מקשה על עצמו מגד, מה הם נוראות ילדותי לעומת "הילד אהרן אפלפלד, השוקע בבוץ האוקראיני אפוף רעב ומוות" (עמ' 19)? אבל הדחף לכתיבה האוטוביוגרפית נובע מהצורך להבין את הילדות, את ה"דכדוך שליווה אותה, העוגמה המלווה את ההיזכרות בה" (עמ' 107), מהרצון לפענח את המשפחה, כי "משפחה, בסביבה שלי לפחות, הייתה הוויה לא שמחה" (עמ' 86).

ילדות בשנות החמישים, לפי מגד המתגעגע הלא-נוסטלגי, לא הייתה אושר גדול: "הורים וילדים נמצאו אז משני צדי המתרס. אויבות ואיבה שררו ביניהם. להיות ילד בתקופה ההיא, משמע להיות אריס נטול זכויות. הילדות הייתה, בעיני לפחות, מעין מושבת עונשין" (עמ' 83). "כל מה שייחלתי לו אז", מוסיף מגד, "היה להשתחרר מעול ההורים". לא שיערתי, הוא מתוודה, ש"שדה הקרב הזה, משיתפנה מן ההורים, ישמש במהרה זירה לפעולות איבה הדדיות בינינו לבין נשות חיקנו" (עמ' 150). 

ההתבוננות בילדות נעשית ומתאפשרת על סף הזקנה, מסביר מגד בכמה מקומות מלאי יופי. בילדות, מבאר מגד את תנודת בועת-הפלס החמקמקה של החיים, "היה לי עתיד" (עמ' 150), ובו הייתי ממוקד. כעת, במדרון, הבועה צפה למעלה, אחורה, ומתמקדת בעבר: "שנים רבות עוד יעברו בטרם החיים יפסיקו להיות חידוש והתשוקה תתהפך, ובמקום לשאוף לעתיד ולמרחקים – תתגעגע" (עמ' 147). אבל הבגרות, שלא לומר הזקנה, חשוב להדגיש, אינה רק מדכדכת ומתגעגעת, כי הרי "אם החיים כבר מאחורי, שום דבר לא מפריע לי להיות מאושר"! (עמ' 277).

מגד מצליח לשכנע באנלוגיה שהוא עורך ב"ארץ אשה" בין החיים הפרטיים שלו לחיים הציבוריים שלנו בארץ. המסע האוטוביוגרפי הוא מסע לחשיפת מה שמסתתר מאחרי ההדחקות הותיקות. במסע לצורכי היזכרות לקיבוץ שדות ים רואה מגד קניון שהוקם על צומת האקליפטוסים של ילדותו. ההווה מנסה להשכיח את העבר: את נטישת הילד איל כמו גם את גירוש הערבים שישבו בכפר דייגים סמוך לשדות ים. "הסיפור ההיסטורי שאותו למדנו בילדות, כמו גם ההיסטוריה הפרטית שלי, מלאים חורים שחורים" (עמ' 35). הקיום האישי, כמו גם הקיום הלאומי, מצריך התמודדות עם ההדחקות של הילדות.

אבל ההתמודדות הזו נעשית מתוך אהבה לארץ הזו, לא מתוך ניכור והתבדלות. הרומן האוטוביוגרפי הזה מלא תיאורי נוף מלאי הוד ועדינות, נופים שהיוו תפאורה לחיים ולפעמים אף התעוררו לחיים והשתתפו בהצגה כשחקנים. הכרמל והגליל, ים המלח וחיפה, תל אביב וירושלים. אבל לא רק לנופים שיופים ידוע ומוסכם: "לפעמים יוצא הלב אפילו לצומת סירקין.

לאקליפטוסים המסתירים שורות של שיכונים ומחנה צבאי. פעם חשת שזהו נוף דפוק, שמי שחי בו דפוק (…) אלא שמאז השתנו הרבה דברים, מסתבר שלא רק לרעה" (עמ' 203). התשוקה של מגד היא להפוך את הארץ, כמו את האישה, למציאות של קבע: "כנראה שבעומק התחושה היא של ארץ על תנאי, אהובה על תנאי (…) מקורן של שתי התחושות באובדן קדום" (עמ' 298).

עוד רגעים בולטים בספר: שרטוט עדין ומשתמע של יחסיו של המחבר עם נשים בבגרותו; הרהורים על רגשותיו הדתיים ויחסו ליהדות ולנצרות; מחשבות על הכתיבה בכלל ועל חיים במשפחת סופרים בפרט; המשיכה של מגד לאאוט-סיידריות ומרדנות (הידידות עם ביבי: "ביבי הוא … לא תקני, מנודה, מוחרם…מוקצה מחמת היותו מתריסן כלפי הסביבה התרבותית הטבעית שלו"). 

יש כמה מקומות ב"ארץ אשה" של ניימדרופינג (מהרמב"ם, מהקבלה) מיותר, יש גם כמה קטעים סתומים, סתימויות של משורר, שהיה אפשר להוריד בעריכה. ובכלל, אם מדברים על עריכה, אפשר היה, כמו שאומרים אצלנו, לקצץ קצת.

אבל כל זה בטל בששים לנוכח היופי, התבונה, הרגישות, האומץ והאינטימיות שמרעיף הספר על קוראיו. הנוף הצלול שנשקף ממנו, כמו בילדות, אינו נובע מצלילות האוויר "אלא בעיקר הודות למבט הטרי של העין" (עמ' 17). 

אפריל 11, 2008 – 1:43 PM קטגוריות: ביקורות ספרות - מעריב | תגובות (4)

על אגור שיף

שתי דמויות מרכזיות, גברים תל אביביים בגיל העמידה, יש ב"מה שרציתם". יודי מורן, קבלן מצליח, וזיגי בן-ארצי, קולנוען כושל. איש המעשה ואיש הרוח הללו חוברים יחד להגשמת פרוייקט פנטסטי: הקמתה מחדש של עיירה יהודית מזרח אירופאית, על כל פרטיה ודקדוקיה, ופתיחתה כפארק שעשועים לקהל הרחב.

הרומן המשובח של אגור שיף הוא חוליה נוספת במה שהוא כבר מגמה בספרות הישראלית של השנים האחרונות, זרם ספרותי שניתן לכנותו "הרומן הסאטירי-סוריאליסטי הישראלי". בשורת הרומנים המוצלחים בדרך כלל הללו (עמם ניתן למנות את "העולם, קצת אחר כך" של אמיר גוטפרוינד, "כביש מספר חמש" של אמנון רובינשטיין ועוד), בין אם הרומן נכתב מנקודת מבט ציונית (כמו במקרה של גוטפרוינד) או מנקודת מבט פוסט-ציונית (כמו במקרה שלפנינו), מושתת חלק מהמזג הסאטירי של הרומנים על הפער המעיק בין האירועים החדשותיים הגדולים שהארץ הקטנה הזו מייצרת לבין חייהם של האנשים הממוצעים שחיים בה, ואילו חלק מהאופי הסוריאליסטי מושתת על תחושת הכאוס והקרנבל העצוב שמעוררים החיים בישראל העכשווית.

בחנות ספרים משומשים, בתוך תיק מאובק, מגלה זיגי המובטל אוסף תמונות ורישומים תחת הכותרת "ז'ילוניץ' קמה לתחייה". בירור מעלה שאת הצילומים והרישומים צילם ורשם ב – 1938 צייר בן העיירה שנפטר זה מכבר, ושבנו הוא יודי מורן הקבלן. מורן זה, מלנכולי ויגע ממש כמו הקולנוען, "נתקע" זה עתה עם חלקה גדולה שרכש בשטחים. האפשרות לנצל את כברת הארץ השוממה שרכש באמצעות הקמתו של ז'ילוניץ'-ווֹרלד בשומרון, כשאת מקום יהודי העיירה ישחקו תושבי הכפר הערבי הסמוך המובטלים בגין האינתיפאדה השנייה, קוסם לקבלן.

הרומן הסאטירי-סוריאליסטי של אגור שיף מושתת על תפיסה היסטוריוסופית. בישראל מוכת הטרור של 2002, בישראל, שבגין הטרור אך לא רק באשמתו, נוהגת בפלשתינאים בדרכים לא מוסריות, מפרש דודו הקשיש של זיגי, שֹרוּל, את האידיאולוגיה של הרומן: "הארץ הזאת קלקלה את כל מה שהעם היהודי הצליח להשיג באלפיים שנות גלות (…) למשל היכולת לחשוב בהגיון. לספר בדיחות. או הרצון לחיות, למשל" (עמ' 57). והוא מפרש עוד: "כן, זיגיל'ה, האמת היא שהעם היהודי שייך לגולה" (עמ' 225). הקמתה של ז'ילוניץ' בלב המפעל הציוני (ועוד על החלק שבו ששנוי במחלוקת) היא לפיכך אירונית; הכנסתה של האלטרנטיבה לציונות בדלת האחורית. אבל תהליך ההקמה של ז'ילוניץ' אינו רק ביקורת על הציונות. הוא גם ביקורתי במובן אחר, בכך שהוא מצביע על האופי החמדני והחומרני שקבלו חלק החיים בישראל בהווה, בה ההיסטוריה הלאומית הופכת למצרך ככל מצרך. בישיבה אצל "ראש אגף התקציבים" מפליג ראש האגף בחלומות התעשרות: "כמובן שבהמשך נעודד הקמת פרוייקט דומה שייתן ביטוי גם לתרבות עדות המזרח…מין מקום אותנטי כזה, מקום שמח, עם הרבה צבע" (עמ' 129). בנוסף, רומז הרומן על אנלוגיה מצמררת בין ז'ילוניץ' שנחרבה למפעל הציוני. 

אבל תפארתו של הרומן הזה אינה על משנתו האידיאולוגית (שבחלקה אינה עומדת בבחינה אינטלקטואלית כלשהי, בהתחשב בגורל שפקד את יושבי ז'ילוניץ', ה"שייכים לגולה", כביכול). מה שהופך את את "מה שרציתם" לרומן מצוין הוא הטון הסאטירי-מלנכולי היציב בו הוא כתוב, חוש ההומור המעודן והפרוע כאחת שבו, הדקויות המרובות והמענגות של כותב רומנים מיומן שיש בו, ההפלגות הסוריאליסטיות שמתפרצות ממנו.

שתי דוגמאות קטנות שנבחרו באופן אקראי. הראשונה, תובנה סאטירית: "השידוך המובן מאליו בין מסעדות מזרחיות לבין תחנות דלק, בין בנזין לבין דייסה של קטניות, עורר בזיגי בן ארצי חשדנות. האם באמת היתה זו רק ברית נוחה בין שני ספקי אנרגיה עממיים, שאל את עצמו, או שמא הייתה זו מזימה מתוחכמת לגרום הזדהות מוחלטת בין המכוניות המרוות את צימאונן לבין בעליהן המאביסים את עצמם" (עמ' 200). השנייה, דוגמה לניואנס שנובע מציטוט תרבותי הכורת ברית בין הסופר לקורא "מאחורי גבו" של הטקסט; נהג המונית הפלשתיני, שמוביל את יודי וזיגי לאתר העיירה, מגיב כך לקריאת ג'יפ משמר הגבול "יו אר טוקינג טו מי?" (עמ' 195).

אפשר להדגים את סגולות הרומן  דרך דמויות המשנה המלבבות והקומיות שבו. דמות משנה אחת כזו היא מָלָה מרמלשטיין, אמו בת השמונים וחמש האנטיפתית של מורן, שלעת בלותה פוקדים אותה חלומות פורנוגרפיים פרועים: "הבזקי תמונות שהבליחו במוחה לשברירי שניות, מלווים בהרגשת עקצוץ מתוק באיבריה הכבויים, הרחוקים" (עמ' 7 – כדאי לשים לב לדיוק שיש בבחירה במילה "רחוקים"; גופו של הזקן נהיה זר לו, "רחוק"). מורן, המעונין להכניס את אמו לבית זקנים, לפיכך ודאי שמח לשמוע מפי מנהלת המוסד, שבצד מסיבת "פורימון" לכבוד פורים, ניתנות במוסד הרצאות לישישים : "על פמיניזם ומגדר" (עמ' 14). דמות משנה מרגשת ומצחיקה היא הדוד שרול, משורר ומספר גוזמאות, המעשן קנביס להנאתו ולהפגת כאביו. את הקנביס משיג זיגי, אחיינו, מערבי המוכר גם זעתר ("'אל תיתן לי זעתר בטעות', אמר הקולנוען. 'זה צמח בר מוגן, אתה יודע. אני לא רוצה לשתף פעולה עם הפשעים שאתם מבצעים נגד הסביבה'" – עמ' 142) תמורת קונדומים ותרופות שהוא מייבא לכפרו המסוגר בגדה. באווירת החשד של פגועי הטרור הגדולים, ששיף מיטיב לתארה, נחשד הערבי שהוא מחבל מתאבד ובחורה צעירה, שעובדת כמטפלת של גברת מרמלשטיין, נחלצת לעזרתו. כך נוצר סיפור משנה נוסף, סיפור אהבה מרגש וקומי, ברומן. ויש בין דמויות המשנה גם את אשתו של זיגי, עורכת הדין, החוקרת אותו ביסודיות של בית משפט כשהוא חוזר לביתו, ואת הדמות המכונה "המתווך", שקצת בדומה לארבינקא של קישון מייצג את הצד האפל של היזמות הקפיטליסטית הישראלית, כמו שמייצגים צד זה צמד סוחרי החלקים באוטובוסים מפוצצים, המוכרים אותם לאספנים, המופיעים לרגע סוריאליסטי מצמרר ונמוגים. 

אם, כאמור, הרובד האידיאולוגי המוצג בחזית הרומן לא משכנע בחלקו, הרי שדווקא חוש המידה הסאטירי, שפע הניואנסים והמיומנות הרומניסטית ששיף מגלה הופכים, בהיזון חוזר מעניין, את חלק מהביקורת הפוליטית ברומן לאמינה ומטרידה כאחת.

    

 

 

  

אפריל 11, 2008 – 1:39 PM קטגוריות: ביקורות ספרות - מעריב | פרסם תגובה