בעיקר על ג'ורג' אורוול

זה כנראה אחד הספרים הטובים ביותר שיצאו לאור בשנה האחרונה, קובץ המסות של ג'ורג' אורוול, "מתחת לאף שלך", שתרגם מצוין יועד וינטר-שגב וערך והעיר במופתיות גיורא גודמן (אגב, מי זה?). הייתי מוסיף גם "חשוב" ו"רלוונטי" לולא החשש ששמות התואר השחוקים הללו רק מזגגים את המבט של קוראי הביקורות, ובמידה מסוימת של צדק. 

 

אנחנו רגילים לחשוב על אורוול בהקשר של "1984" ו"חוות החיות" בלבד. שתי יצירות, עלי להודות, שאינן חביבות עלי במיוחד ונראות לי מעט סכימטיות. לפני שהתוודעתי לאורוול המסאי אהבתי מאד דווקא רומן הרבה פחות ידוע שלו, "שאו את נס האספידיסטרה", רומן מצוין ורלוונטי (אבוי, שוב שם התואר הזה מתגנב לו!), על משורר עני שמסרב לעבוד כקופירייטר בחברת פרסום עד שהוא נכנע בגלל מצוקותיו הכלכליות. שנים גם התגאיתי בכך שאת השורה משיר המופת של שלמה ארצי "נרקוד נשכח", "בספר שאני קורא גם ג'ורג' זרוק דפוק", ניתן להבין רק אם מכירים את ספרו של ג'ורג' (אורוול), "דפוק וזרוק בלונדון ופאריס". אגב, מאז שקראתי בספר הזה את ההערה על כך שלו ידעו האדונים המכובדים, הסועדים במסעדות הפאר, באיזו זוהמה מצויים המטבחים שלהן, לא היו סועדים בהן יותר, בטל מעט טעמה של ארוחה במסעדה, תרתי משמע.

 

אבל אורוול, אֵריק בלייר במקור (1903-1950), היה הרבה יותר מכותב רומנים פוליטיים וריאליסטיים על רקע המשבר הכלכלי של שנות השלושים ואחר כך "המלחמה הקרה". את המקום של אורוול בתרבות האנגלו-סקסית צריך להשוות למעמדם הנדיר של הוגי דעות, שמהווים מגדלור מוסרי לדורם. שלוש דוגמאות קרובות מאד למעמדו של אורוול בתרבויות אחרות הן מעמדו של מבקר הספרות הרוסי ויסאריון בלינסקי (1811-1848), מעמדו של אלבר קאמי ומעמדו של ברנר אצלנו. כל הארבעה נפטרו בגיל צעיר, זכו למעמד של "קדושים חילוניים" ("סיינט ג'ורג'", כונה אורוול על ידי מבקריו, כתגובה להערצה לה זכה), ואולי הכי חשוב: היו (מלבד, אולי, קאמי) מבקרי ספרות בד בבד עם היותם מעורבים בפוליטיקה של עמם עד צוואר. הנקודה האחרונה היא משמעותית מאד: נראה שברנר ואורוול (אצל בלינסקי זה מורכב יותר דווקא בגלל שהוא היה "פשוט" יותר בתפיסה הפוליטית הרדיקלית שלו) היו חשדנים כלפי הפשטות תיאורטיות מימין ומשמאל כאחד, בדיוק בגלל שלרשותם עמדה הבנה ספרותית מעמיקה שמטבעה נאחזת בקונקרטי ובחד-פעמי. בקובץ אף יש מקומות בהם הדמיון בין השניים מדהים: אורוול, למשל, לועג להערצה האופנתית "הפקחית" למורשתו ההיסטורית של ביסמרק וה"ריאל פוליטיק" שלו (עמ' 102), סלידה שברנר ביטא אותה ב"מעורר", בלונדון עצמה וביחס לביסמרק, ארבעים שנה קודם לאורוול. במלים דומות ממש לאלה של ברנר, בביקורתו של האחרון על "הרוחניות" ביצירת איבסן, לועג אורוול על הנטייה של הימין השבע לבקר את "החומרנות" בתפישה הסוציאליסטית, שאינה פתוחה, כביכול, להבנה שהחיים הם יותר מאשר צורכי הקיבה.

 

אורוול כותב בבהירות ובשכל ישר על עניינים פוליטיים וספרותיים כאחד. במשך שני עשורים כתב אורוול אין ספור מסות, טורים אישיים ומאמרים, שמבחר מהם כונס בספר שלפנינו.

 

למה אורוול מעניין? ראשית, החיים שלו היו מעניינים. אורוול, בן המעמד הבינוני (אחת ההברקות הידועות שלו, שבאה לדייק ובו בזמן ללעוג לשיטת המעמדות, הייתה להגדיר את עצמו כבן "המעמד הבינוני-הגבוה-הנמוך"), שירת כשוטר בריטי בבורמה. ניסיונו הקולוניאלי הביא אותו לחיק הסוציאליזם. באנגליה הוא נהג לערוך מסעות תחקיר שהפכו לאגדה בהם הוא חי, מתחפש לצורך כך ממש, במשך חודשים בקרב מעמד הפועלים. במלחמה נגד פרנקו (מלחמה, אגב, שהבדיחה הרווחת טענה שהבריגדות הבינלאומיות שתמכו ברפובליקה תיקשרו ביניהן בה ביידיש…) נלחם אורוול ונפצע מכדור בצווארו. בקובץ מצויות מסות אוטוביוגרפיות שעוסקות בפרקי החיים הסוערים הללו. ביניהן המסה הידועה והמזהירה "לירות בפיל", בה אורוול מספר על ניסיונו כשוטר שנקרא להציל כפר מפיל זועם ונאלץ לירות בו כי זו הייתה הציפייה של תושבי הכפר. דרך הסיפור הזה ממחיש אורוול את "המסיכה", כלשונו, התפקיד הכפוי על הקולוניאליסט, שפוגע בו לא פחות משהוא פוגע בעמים הכבושים עצמם.

 

אבל החשיבות העצומה של אורוול נעוצה במיקום הפוליטי שלו. אורוול הגדיר את עצמו כ"דמוקרט סוציאליסטי" ומיקם את עצמו ב"שמאל", אבל עיקר חצי הפולמוסים שלו הופנו לעבר חבריו. אורוול תיעב את ההערצה לסטאלין ולקומוניזם, את האינטלקטואליות "השמאלית" (במסה אדירה משכתב אורוול פסוק פשוט מ"קוהלת" לז'רגון השמאלני האופנתי ומדגים את מגוחכותו – עמ' 219) ואת הדוגמטיות המחשבתית שלו (ה"תיאוריה הפשוטה שלפיה המדוכאים תמיד צודקים" היא "תיאוריה מוטעית" – עמ' 156). היעדר הדוגמטיות מביא את אורוול להעריך יצירות של אנשי ימין כדוגמת פרידריך האייק ("הדרך לשעבוד") או יוצרי עבר ריאקציונרים כדוגמת סוויפט. העמדה הזו של איש שמאל שעיניו עינן עצומות למציאות או לטענות יריביו היא בעלת חשיבות עצומה לזמננו.

 

אורוול מתגלה במסות גם כמבקר ספרות כביר. מסה על ספרות שנות העשרים (אליוט, ג'ויס וכד') הפסימית וה"שמרנית" (לא מבחינה אמנותית, אלא הגותית) לעומת ספרות שנות השלושים השמאלית, הרדיקלית והאופטימיסטית (אודן וספנדר וכו'), מבקרת את שתי ההשקפות כאחד. מסה אחרת מנתחת את ההבדל בין סיפור הבלשים הויקטוריאני לרומן הבלשי הניהיליסטי של שנות השלושים ומסיקה מסקנות תרבותיות מרחיקות לכת.

 

מתחת לכל המסות מסתתר אדם מפוכח אך אופטימי, פטריוט שסולד מלאומנות, הוגה חילוני שתפיסת ההומניזם שלו כמעט דתית.    

 

דלדולה של הרוח 1

כמבקר ספרות אני מוכרח לומר שפרסומות הבחירות הנוכחיות מפגינות דלות מחשבה ורגש מדהימות למדי. כמעט מדאיגות. "שמאלמארט"? נו, באמת, שילמו למישהו על זה? "פרץ – כי הגיע הזמן"? אני מקווה שלזה שהמציא את הסלוגן הזה לא יעלו את שכר המינימום. אבל המנצח כאן הוא ליברמן: "קדימה – נייט, ליכוד – נייט, ליברמן – דא". הקופירייטר פה, איך אומרים, לא הלך סחור סחור. נייט, נייט, דא – כאילו, דא?

דלדולה של הרוח 2

השבחים המופרזים שניתנו לסרט "קפוטה" על ידי מבקרי הקולנוע מים אל ים מדאיגים לא פחות. זה סרט חביב, מורכב במידה, אבל בהחלט לא יצירת מופת. "בדם קר", הספר של קפוטה, לוקח אותו בהליכה. ומה העניין עם השבחים המופרזים למשחקו של פיליפ סימור הופמן? אוסף של מניירות חקייניות, שעלמה זק ב"ארץ נהדרת" יכולה לבצע טוב יותר (בתפקיד קפוטה!). זה משחק מופתי? משחק מופתי היה המשחק של הופמן ב"אושר", לא זה. האם המצב התרבותי כל כך גרוע שסרט סביר אבל סכמטי וצפוי נוחל כאלה שבחים?       

על דויד אבידן

משהו על שירה ועל דוד אבידן

כיבדו אותי לא מכבר בהזמנה לדבר על המשורר דוד אבידן, לרגל פתיחתה של תערוכה מעבודותיו המוצגת בגלריה "דנון" (אבידן היה, כידוע, אמן רב-תחומי; משורר, קולנוען, וגם אמן פלסטי).

חשבתי לעצמי, לקראת הפתיחה, מדוע אני אוהב חלק משיריו של דוד אבידן בעוד שמשוררים אחרים רבים, וטובים לדעת רבים אחרים, אינם מניעים בי תמורות נפשיות ורגשיות משמעותיות?

השירה והפרוזה הן שתי אומנויות אחיות שנקיק תהומי מפריד ביניהן. למתבונן מרחוק נראה הצמד כשוכן על אותו רכס, אבל למי שקרב עדיהן מתגלה הערוץ העמוק שמפריד ביניהן בתווך.

בהכללה פראית: אמנם שתי האומנויות הן אומנויות של מלים אבל בעוד חומר הגלם של השירה הוא מאגר המלים עצמו חומר הגלם של הפרוזה הוא המציאות. לכן אנחנו מדברים לפעמים בביקורתיות על "פרוזה של משורר", פרוזה שחולשתה נובעת מכך שהיא נסמכת על להטוטי שפה ואינה מצליחה ללכוד נתח מציאות (דוגמה ל"פרוזה משוררית" חלשה-יחסית היא הרומן "לא מעכשיו לא מכאן" של יהודה עמיחי).

לפיכך, ועדיין באותה הכללה פראית, הפרוזה, הקרובה יותר למציאות, מזקיקה פחות עבודת-נפש סובלימטיבית לעומת אחותה השירה. ההישענות הכבדה של השירה על סובלימציה, הישענות שנובעת הן מכך שחומר הגלם שלה הוא עולם המלים (עולם "תחליפי" וסמלי כשלעצמו) והן מכך שהיא פחות נזקקת לנרטיב סדור ומסדיר כמו הפרוזה, מביאה אותי לבכר על פניה את הפרוזה.

ואם כך הוא, חזרה שאלתי למקומה: למה אבידן כן ורבים וטובים אחרים לא?

 

התשובה שנתתי לעצמי נחלקת לשניים: תשובה תמטית-ספציפית ותשובה צורנית-עקרונית.

הפער הזה בין העולם לעולם-המלים העסיק והטריד את אבידן עצמו, והמודעות לפער מקרבת אלי את שירתו. "בין נשים לבין מלים אני/ בוחר במלה. בין אשה לבין/ מלים אני בוחר/ באשה. אבל/ אני שומר לעצמי את/ המלה האחרונה", כתב אבידן. "איזה סקסאפיל יש למשוררים זקנים?", תהה אבידן בשיר מפורסם אחר. כלומר, עולם המלים אינו אוטרקי ואינו אוטונומי, סבר אבידן, ואם הוא אינו נשען על כוח (ארוטי, במקרה הזה) בעולם החיצוני הרי שהוא מדולדל, חלוש, רפה, חיוור.

גם השימוש של אבידן באוקסימורונים כדוגמת "הנמר הממושקף" או "קוהלת הצעיר" מבטא את הפער שהטריד אותו בין עולם-המלים למציאות (בין המשקפיים לנמריוּת; בין תבונת הזקנים של קוהלת לגוף צעיר ושוקק). אבידן, בקיצור, יודע גם לבוז למלים, לבוז למשוֹררוּת, ועם שירה כזו, מודעת לעצמה ולמגבלותיה, אני מרגיש בנוח, אני מרגיש את האותנטיות שבה.

 

אולם לא רק תמטית עוסק אבידן בפער בין המציאות לעולם-המלים ולשירה. יש משהו עקרוני יותר באופי של חלק משיריו שמבטא את הפער הזה.

 

שלושה משלים לי למעשה השיר; משל זכוכית המגדלת, משל המנסרה ומשל טורבינת הרוח.  

זכוכית המגדלת והמנסרה נוטלות אנרגיה מסוג אחד (חום השמש במקרה של זכוכית המגדלת; אור השמש במקרה של המנסרה) ובלי לשנות את אופי האנרגיה הזו עושות בה מעשים; זכוכית המגדלת ממקדת את חום השמש ואילו המנסרה מציגה את ספקטרום הצבעים של אורהּ. והנמשל: המשורר נוטל אנרגיה קיימת, מובנת-מאליו בעבורו, אנרגיית המלים, ועושה בה מעשים: ממקד או שובר, מזקק או פורשֹ כטווס.

טורבינת הרוח, לעומת זאת, נוטלת אנרגיה מסוג אחד (אנרגיה קינטית) ויוצרת בה תמורה לאנרגיה מסוג אחר (אנרגיה חשמלית). והנמשל: המשורר נשען על חוויות חיים היוליות, טרום-מילוליות וא-מילוליות, ומתמיר אותן לאנרגיית השירה.

אולם טורבינת הרוח עושה את פעולת ההתמרה באופן "חלק". בגלל הגלגל שמוצב במרכזה, נשיבת הרוח על כנפי הטורבינה אינה נתקלת בקשיים בהניעה את הכנפיים ובהפיכת האנרגיה הקינטית לאנרגיה חשמלית. וכך גם בנמשל: המשורר אינו נתקל במעצורים בהמירו את אנרגיות החיים ההיוליות, שמניעות את כנפיו המשוֹרריוֹת, לאנרגיית השירה.

 

אולם אבידן בחלק משיריו הוא משורר מסוג אחר, רביעי, המצריך לפיכך משל רביעי.

גוף הנע במהירות בחלל ונתקל בגוף אחר, מאין מוצא לאנרגיה הקינטית האצורה בו פולט את האנרגיה הקינטית שלו בצורת חום. לכן, אגב, כשאנחנו חוטפים מכה מציף גל חום את האיבר שבו נפגענו.

והנמשל: אבידן אינו משורר ש"רוצה לומר דבר מה", כלומר אינו משורר שמשחק בארגז החול של המלים, מתייחס אליהן כמובנות-מאליהן וכמקור אנרגיה מועדף ואקסלוסיבי, שהוא מנסה להתמיר (מלשון תמורה) אותו לצרכיו. לא, אבידן אינו רוצה "לומר דבר מה", אלא "רוצה לטוס גבוה", יש בו "תשוקה חזקה לזרום", "ללכת בגדולות". אבידן, לפיכך, הוא הגוף הנע בחלל במהירות גדולה ורק מכיוון שהוא נתקל בכותלי המציאות ומגלה שאין לו "בעצם לאן ללכת", רק משום כך, הוא פולט, כתופעת לוואי, לא בהכרח רצויה מלכתחילה, את המלים, את השירה.

 

זו המשמעות של מושג "התנופה" שאנחנו משתמשים בו לעתים בביקורת ושרלוונטי לחלק משיריו של אבידן. מהי "התנופה"? "התנופה" נוצרת כשהמלים הן התוצר של חוסר היכולת "לרוץ" בעולם הממשי; שירה או פרוזה שמניעות אותן חוויות ארציות חוץ-שיריות וחוץ-מילוליות עזות וטעונות אנרגיה, שנבלמות בעל כורחן. או אז פולט הסופר או המשורר הרץ-רץ-רץ-ונבלם את שיריו או סיפורו, כתוצר לוואי שהנו המרה של התנועה המהירה שלו במלים.

 

משורר כזה, ששירתו אינה פרי בחירה, אלא פרי כורח ההיבלמות, ששירתו טעונה באנרגיית התנועה המהירה שנבלמה באלימות, הוא משורר שאני מבין ואוהב.

 

סעד לתיאור הזה שלי את שירתו של אבידן, כשירה שנוצרת מתנועה שנבלמה, נותן אבידן עצמו:

"המצב הנפשי והגופני לניסוח קולע/ של הרגשה קולעת הוא, כידוע,/ מצב-של-הפעמות. אבל דווקא/ מצב של הפעמות דוחף, בראש/ ובראשונה, לתנועה, ורק אחר כך כשההפעמות כבר/ אזלה, לתנוחה. אם נְדמה/ את התנועה לקו ואת/ התנוחה לנקודה, הרי כדי/ לגבות את מס-ההפעמות דרושה/ נקודה מידית, ואילו כדי/ להמשיך לקים את ההפעמות דרוש/ קו מידי". הביוגרפיה של המשורר, אומר אבידן, היא לפיכך "קו, נקודה, קו, נקודה".

קצר – על ספרות וניו-אייג'; דו-קרב חרישי

הספרות, ליתר דיוק: הפרוזה, הספרות והפרוזה כאידיאה – סותרות את הניו-אייג', ואת הבודהיזם והתורות המיסטיות ("הקבלה", בין השאר) שהוא שואב מהם השראה.

 

הספרות, הפרוזה, הפרוזה והספרות כאידיאהתובעות מהאדם להכיר בטראגיות של המצב האנושי, בקיום האנושי כמצב של סתירה מובנית בין תשוקות קוטביות: בין גוף לנפש, למשל; בין אידיאת ה"חירות" לאידיאת ה"שוויון", למשל; בין האינדיבידואל לחברה, למשל; בין האסתטי לאתי, למשל; בין התשוקה למופשט לבין ההתאווּת הלא-מינית-בהכרח לקונקרטי, למשל; בין אהבה לסקס, למשל.

 

הן, הפרוזה והספרות כאידיאה, אינן מבשרות לאדם אפשרות לקיום הרמוני, כי קיום כזה אינו אפשרי בעיניהן, כאן על פני האדמה. הן כן מאפשרות הקלה רגעית, פינוי "מקום" זמני שיכיל את "הטראגי". הן מאפשרות "ניהול משבר" ולא פתרונו.

 

יש כאן טשטוש ובלבול מסויימים: כיון שאנחנו חיים בחברה שמקדשת את החומר, הספרות נתפסת כיום כנציגת "הרוח". זה נכון. זה נכון כיום. אבל כשם שהספרות – שוב: כאידיאה – סולדת מציביליזציה שמתכחשת לרוח, היא חשדנית בה במידה כלפי תרבות שמתכחשת לגוף ולאגו (כפי שהיה בזמנים שהרומן התפתח במאות ה – 16 וה – 17, אצל ראבלה, למשל, כמדומני; במובן אחר, מורכב, אצל סרוואנטס; כפי שהיה במאה ה – 20 בסאטירה האנטי-סובייטית). כי כשם שהמיניות הפרועה היום יוצרת ניכור-פנימי, ניכור של האדם מחלקיו הלא-מיניים, מנפשו (ואין זה משנה אם "נפשו" מורכבת מנוירונים ונוירוטרנסמיטורים; הקובע כאן הוא ה"פנומנולוגיה" של "הנפש"); כך ההתכחשות למיניות, וגם למיניות הפרברטית כביכול, זו חסרת השובע, "הדמונית", יוצרת ניכור.   

 

 

ואילו  הניו-אייג' –

הניו-אייג' קיצוני לכאורה מהספרות ורך ממנה. הוא קיצוני כי הוא מטיף לויתור על הבשר, לויתור על האגו. ובגרסאות המרוככות שלו הוא מטיף לקיום הרמוני, איזון עדין בין צרכי הנפש, ובינם לבין תביעות הגוף. הרעיונות הללו יפים, אין ספק; הם יפים הרבה יותר מאשר האידיאולוגיות הציניקניות, המטאריאליסטיות, שסייעו-כה, על דרך השלילה, לשגשוגו של הניו אייג'. אתם, עם הציניות והמטאריאליזם האלה, האנושות אכן אינה יכולה לחיות. פשוט אינה יכולה (לפחות חלקה המודע/הלא-אטום/הפגיע/ייתכן ודווקא החלק היצרי והחושני במיוחד!). 

אבל הרעיונות הללו יוצרים ניכור-עצמי. ניכורו של האדם לגופו, ניכורו של האדם לאגו שלו; הרעיונות הללו מתעלמים מהסתירה המובנית בקיום האנושי, ששום עבודת טיוח מתוחכמת לא תוכל לה. מכאן תחושת הצחיחות כשקוראים/מאזינים לאידיאולגיה ניו-אייג'ית יפהיפייה וטהורה (בלי ציניות!). כי היא מתכחשת, מכחישה, חלקים באנושי.   

 

הספרות, הפרוזה בעיקר, אמיצה ותובענית הרבה יותר מהניו-אייג'. היא דורשת מהאדם להכיר במצבו השסוע, הטראגי, על כל הכאב, הבלתי נסבל לעתים, הכרוך בכך. היא דורשת מהאדם לחיות תלוי באוויר, למעשה. לכן, לספרות ופרוזה טובה יהיו לנצח אוהדים מועטים בהרבה. לקיצוניות אפיל גדול מזה שלדרך האמצע; לרכות אוהדים רבים מדרך שאינה מציעה פתרונות שלמים, שלהפך, חותרת לשקף בצלילות את האי-פתרון.

 

אוהדי הספרות המעטים, אותם אלה, החזקים-החלשים, שאינם מוכנים להתנכר לחלקים בנפשם, או לגופם. גם אם האי-התנכרות הזו מסבה להם סבל.   

קצרים (הספרות והחיים)

1. קלישאה, נכון, אבל מדהימה אותי כל פעם מחדש: אנשים שפונים אלי כי הם רוצים להתייעץ בנושאי כתיבה, רוצים לכתוב ולפרסם, ואחרי בירור קצר מסתבר שהם לא קוראים הרבה או אף מעט (קשה להם לקרוא, חלקם אומרים). אנשים טובים, באמת, אבל העיוורון הזה, הסימפטום הזה, הנרקיסיזם הזה (שיראו אותי בלי שאטרח לראות אחרים) הוא לב-לבה הלקוי של התקופה (וגם מבקריו לא מחוסנים מלקותו, כמובן).

2.  אני לא רוצה שבאירוע ספרותי שלי, אם יהיה כזה בעתיד, יופיע זמר רוק. אני רוצה שבמופעי רוק, יראו לעצמם הזמרים לכבוד להזמין משורר או סופר לקרוא שיר או קטע פרוזה קצר.

3. ההתעללויות בילדים, הכתות הדתיות הביזאריות עם הגורואים המשונים שבראשן, חבורת "הניאו-נאצים" הישראלית – כל זה סימפטום של חברה ללא אב. כש"האב" הוא, כמובן, המדינה (ולא, זה לא פאשיזם; קוראים לזה סוציאל-דמוקרטיה). כשהמדינה נסוגה בדרמטיות ("רגע", משתאה ירון לונדון, כאילו הוא חוני המעגל שהקיץ באחת מתרדמתו הדוגמאטית, "למה חברה פרטית מאבטחת שם את המסוף? למה אנשים פרטיים נלחמים מול הלוחמים המאומנים של החמאס?!", ואלון בן-דוד, שלא מצליח לצאת מהפרספקטיבה והפרדיגמה השולטות בישראל היום "מסביר" ללונדון: "הצבא לא יכול לאבטח בכל מקום") – בוקעות הנוירוזות.

4.  ואפרופו "הניאו-נאצים". הטמטום התקשורתי הגיע בפרשה הזו לשיאים חדשים. שולחים את "הניאו-נאצים" ל"יד ושם" על מנת להסביר להם את חומרת מעשיהם! כחלק מחינוכם מחדש.

 אבל "הניאו-נאצים" אינם נערים שהושפעו עמוקות מ"מיין קאמפף", או מז'ורז' סורל ואבות הפאשיזם הצרפתי (אגב, שחתן פרס ישראל השתא, זאב שטרנהל, ביסס את המוניטין שלו על תיאור הגותם; מומלץ לקרוא את ספרו "יסודות הפאשיזם"), אלא זוהי התנהגות טיפוסית בשולי חברת מהגרים, מהגרים שהיגרו לחברה תחרותית שבה המדינה נסוגה ונסוגה. כמו בשפל.

5. באחת הכתבות על רשת נערות הליווי התורנית באמריקה (נדמה לי, שזו עסקה באותה רשת שבה נלכד כדג מפרפר אליוט שפיצר, מושל ניו יורק), ציינה הכתבת בהשתוממות שאחת ממארגנות הרשת היא "אשת ספר"! אשכרה אישה שלמדה ספרות!!!

מה הניגוד בין ספרות לרשת הליווי לא ברור לי. להפך, אפילו…

6. שירי ארצי ראיינה את שלמה ארצי ב"שבעה לילות" האחרון והזכירה לי כמה אני אוהב את שלמה ארצי (זה ממש לא קוּל, אני יודע; וכן, הוא מיינסטרים שבמיינסטרים, מה לעשות). ולמרות שאיבדתי קשר עם אלבומיו האחרונים, שנראים לי, משמיעה פה ושם, לא רלוונטיים במיוחד, אני מעריך אותו – בנוסף על ההערכה לכשרונו – על שלא הזדהם בזיהום הישראלי, זה שמזהם מפורסמים במעמדו. בהיותי פרח-מבקרים כתבתי פעם מאמר בוסרי על שלמה ארצי ושלום חנוך. הנה הוא, ואנא, תסולח הבוסריות.

7. יש פופוליסטים מזן מיוחד – פופוליסטים שפועלים בתוך האליטה, שהאליטה היא קהל היעד שלהם. כאלה שמכוונים להלכי הרוח הנמוכים יותר של האליטה ומשלהבים אותם וכך זוכים ב"השפעה" ובסוג מפוקפק של "התוויית-דרך" (שבעצם היא היגררות אחרי הלכי רוח קיימים).

8. אני קורא עכשיו אט אט את ספרו (השלם; לא הפרק שתורגם לעברית) של פרדריק ג'יימסון על הפוסטמודרניזם. ספר מרשים ביותר, מרשים ביותר. וחשבתי לי, שאחד היתרונות המעטים של ה"גאפ" התרבותי בינינו לבין אמריקה (אותו "גאפ" תרבותי, הדומה להתבוננות בקרני אור המגיעות מכוכב מרוחק אלפי שנות אור, בעוד הוא-עצמו כבר איננו קיים) הוא שאנחנו יכולים לחזות את העתיד, עתידנו התרבותי בישראל, דרך הקריאה בשרטוט המציאות האמריקאית. כי, לשם הדוגמה, מה שג'יימסון מתאר ב – 1990, כמציאות בת שני עשורים בקירוב, התחיל אצלנו רק בשנות התשעים.

9. אחד הביטויים, הפגעים, של הגלובליזציה הנוגעים לספרות הוא ריבוי העיסוק בשואה בספרות הישראלית, כשקהל היעד הוא כמובן גרמניה וארצות אחרות. כי באופן אותנטי (סליחה על המילה) הספרות הישראלית התמודדה עם השואה בעיקר בשנות השמונים והתשעים. עכשיו, לכתוב על השואה לקהל ישראלי – יש בזה קצת מטעמו של פאסטיש.

 

על שלמה ארצי

על שלמה ארצי

פורסם בכתב העת "ארץ אחרת", 2014

כשהייתי בשנות ה-20 שלי היה שלמה ארצי בשבילי לא רק יוצר נערץ אלא אחד מעשרה יוצרים עבריים, פלוס מינוס, שבזכותם חשתי שאני גא בתרבותי העברית-ישראלית, למרות הפגמים הרבים הגלויים שיש בה. ארצי (ואם אתעלם לרגע משלום חנוך, שאף הוא "נכנס" לרשימה הפרטית שלי) היה הזמר היחיד ברשימה שהורכבה ברובה המכריע מסופרים ומשוררים (ביאליק, ברנר, גנסין, שופמן, שבתאי, קנז, ובמידה פחותה יותר: יזהר, לוין, אבידן, ואולי עוד אחד או שניים שכרגע נשמטו מזיכרוני). במבט לאחור – אחד היתרונות היחידים של הבגרות – ברור לי היום יותר מדוע בעבר נקשרתי כל כך ליצירתו של ארצי. לבחור צעיר ומחפש דרך, שיצא מתחת כנפיה המסוככות אך הפוריטניות של הדת, הייתה גלומה ביצירה הזו הבטחה לקיום גברי מסעיר, גם אם פגיע, רמזים לתחכום מיני אורבני. זאת ועוד: כיתום מאב מגיל צעיר יחסית היה ביחס שלי לארצי מטעמו של חיפוש והתחקות אחר דמות אב, ואילו נערה שאהבתי בצעירותי באהבה נכזבת, אשר אהבה מצדה את שלמה ארצי, דרבנה אותי בדמיוני, באמצעות אהבתי אליו, לגעת איכשהו בה.   

אבל למרות הפיכחון המסוים של אמצע החיים שמתוכו ייכתבו הדברים שלהלן, ולמרות העובדה שברבות השנים בתל אביב המתוחכמת החילונית נתקלתי במבטי תימהון והשתוממות על אהבתי לארצי (שאתייחס אליהם בהמשך) – אני עדיין סבור שהליבה, לטעמי, של יצירתו של שלמה ארצי, כלומר זו המשתרעת מהאלבום "דרכים" (1979) ועד ל"ירח" (1992), היא אחד ממספר מצומצם מאוד של קורפוסים עבריים יוצאי דופן עד מאוד בהישגיהם. גם אם מעט נתקרר יחסי לארצי ברבות השנים, הרי שאין זמר אחר בעולם (מלבד, כאמור, שלום חנוך) שיחסי ליצירתו מתפעם ואינטימי כמו יחסי ליצירתו של שלמה ארצי.

במאמר הזה אני רוצה לעמוד על אפיון מרכזי של היצירה הארצי-ית, אפיון מרכזי שקשור הדוקות ל"ישראליות" שבה. המושג "ישראליות" (וגילומו בשאלה הלפידית כל כך "מה ישראלי בעיניך?") עבר פיחות נורא בעשורים האחרונים אצל המעמדות המתוחכמים שלנו. הוא עבר פיחות כזה לא רק משום שהמושג עבר תהליכים משחיתים של לאומניזציה, אלא, אולי באופן יותר יסודי ושורשי מכך, המושג "ישראליות" עבר תהליכים של ראיפיקציה וקומודיפיקציה. למה הכוונה? אלה מושגים מהמסורת המרקסיסטית. ראיפיקציה היא הפיכתו של קונספט מופשט, כמו "הישראליות", לדבר מה כמעט חומרי, לחפץ, וזאת על מנת להכשיר את השלב הבא, הוא הקומודיפיקציה, כלומר המסחר בחפץ הזה. כך הפכה "הישראליות", המיוחסת ליוצר זה או אחר, לחלק ממה שהוא מוֹכר; כך צורפה "הישראליות", באותו תהליך, למוצרי צריכה מן המניין על מנת לקדם את מכירתם (טלפונים סלולריים, מוצרי חלב וכו'). אפילו יותר מגל הלאומנות ששוטף את החברה הישראלית בשנים האחרונות – שהוא, כשלעצמו, לטעמי, לפחות בחלקו, תגובה לא מודעת לתחושה שהכל עומד למכירה, שהכל סַחיר, שאין עוד מוקדי הזדהות לא ממוסחרים, "קדושים", ואו אז נאחזים בכוח ובנוקשות ביסוד "מטפיזי" כמו הלאום; הדת היא המטפיזיקה של ההמונים, כתב שופנהאואר, ואילו הלאומיות, ניתן להוסיף, היא המטפיזיקה של ההמונים שאמונתם בדת נתערערה ושתהליך החילון העמוק של המסחור מאיים עליהם אף הוא – המסחור של הישראליות מוביל רבים למאיסה במושג הזה מכל וכל.

אבל היצירה של שלמה ארצי, אני מבקש לטעון, מבטאת, למרות כל האמור זה עתה, דבר מה "ישראלי" באופן אותנטי ולא ממוסחר; דבר מה שאינו דווקא חיובי או שלילי (למעשה הוא גם וגם, לטעמי) – ודבר מה שלא שמו אליו לב עד כה, כמדומה, בדיון ביצירתו, אם דיון כזה התקיים בכלל. הצלחתו האדירה של שלמה ארצי בקרב הקהל הישראלי מוסברת לא רק בכישרונו האדיר (וכישרונו כתמלילן וכמלחין הוא אכן כזה); לא רק בכך שהוא עובד קשה ורצוף בהוצאת אלבומים ובהופעות שוטפות; לא רק בכך שהוא גם איש עסקים מוצלח וממולח (והוא, כנראה, גם כזה); או בכך שיש אכן, פה ושם ובממדים לא גדולים, חנופה ביצירתו לקהל שלו (למשל: השימוש החברמ'ני-סלנגי מנייריסטי בתחילית ת', כמו בשורה "תן לה לשתות לך ת'שוקו"; או מוטיב הג'ינס שחוזר ביצירתו כעדות לאיזו עממיות ואי מכופתרות ומעיד בעצם על המוצא הבורגני של ארצי עצמו, שבו לבישת ג'ינס, ולא חליפה, היא עדות לחתרנות) – אלא בקליעתו (האותנטית!) ליסוד מרכזי בפסיכה הישראלית.

היסוד הנפשי שאני מבקש לדון בו ביצירתו של שלמה ארצי מבאר, לטעמי, מדוע היצירה שלו הצליחה להבקיע בהצלחה מרובה כל כך את חומות "ישראל הישנה" או "הראשונה" (האשכנזית, החילונית) ולגעת בחלקים נרחבים של ישראל החדשה, או השנייה והשלישית, כלומר בקהלים של דתיים, דתיים לשעבר, מסורתיים ויוצאי עדות המזרח. ניתן לנסח את היסוד הנפשי שעליו אני רוצה לדבר בכמה ניסוחים תמציתיים. כגון: ארצי האשכנזי הוא בעצם סוג של 'זמר מזרחי'. או: יצירתו רוויה בתפיסת עולם דתית למרות שהיא עוסקת בנושאים שאין חילוניים מהם. או: ארצי הוא ישראלי מאוד בהיותו כן בצורה קיצונית, נטול הומור, מלא פאתוס, היסטֶריוני, מתקשה להיות ציני או אירוני, אנטי אינטלקטואלי, מודרני וקדם-מודרני אך לא פוסטמודרני.

אבל על מנת להעניק בהירות ובשר לטענות המעט מעורפלות האלה שלי, אני רוצה להתמקד בכמה מוטיבים ביצירה של ארצי ובעיקר בקשר ההדוק שנמתח ביניהם בקורפוס שלו. המוטיבים הללו הם "אהבה" ו"מלחמה" בראש ובראשונה, ובצדן "הדת".

*

שלמה ארצי הוא זמר-יוצר שכותב (החל מ-1978, מהאלבום "גבר הולך לאיבוד") את רובן המוחלט של מילות שיריו. המילים אצלו חשובות מאוד והוא אף מחובר בגלוי לספרות בכלל ולספרות העברית בפרט (לדוגמה: הספר מהשורה בשיר היפה "נרקוד, נשכח" – "בספר שאני קורא גם ג'ורג' זרוק דפוק" – הוא ספרו של ג'ורג' אורוול "דפוק וזרוק בפריז ובלונדון"; ואילו ב"עבד הממהר" נמצאת השורה: "'זמן צהוב' קורא גרוסמן למצב הרע"). באופן ספציפי יותר, בתחילת יצירתו הושפע ארצי ממשוררים עבריים בכלל וממשוררים בני "דור המדינה" בפרט, שאת שיריהם גם הלחין, משוררים כדוגמת זך, עמיחי ונתן יונתן.

כעת, דור המשוררים הזה – בתובנה שהפכה כבר לאחת הקלישאות הגדולות, גם אם הנכונות, בתרבות הישראלית – בישר וניסח את הפניית העורף של תרבות העלית הישראלית לקולקטיביות הישראלית ולאתוס הציוני ותחתם הדגיש את חשיבותם של החיים הפרטיים האנטי הרואיים. דור המשוררים הזה ייצג תפיסת עולם "אזרחית" ומחולנת וביטא גישה ספקנית כללית. באופן ספציפי יותר ניתן לאתר ביצירתם של בני הדור המרכזי הזה התנגדות לפולחן המלחמה ולתרבות השכול הישראליים. את הסנטימנט של דור היוצרים הזה בהקשר למלחמה ניתן לתמצת במשפט משירו המפורסם של יהודה עמיחי: "אני רוצה למות על מיטתי". לא בשדה הקרב – אלא בבית, ואם ניתן להוסיף תוספת חשובה: בצדה של האהובה.

דן מירון, במסתו העקרונית מ-1987, "מיוצרים ובונים לבני בלי בית", היטיב לתאר את התפיסה הכוללת של דור היוצרים הזה: "במקום חברה המונחית על ידי פולחן ההיסטוריה (והארכיאולוגיה, המנוצלת למטרות הוכחת לגיטימיות פוליטית), הממלכתיות והקולקטיביות הלאומית, תבעה ביקורת זו [של דור המדינה] חברה המכירה בחשיבות החיים הפרטיים והיומיומיים. במקום האדרת הגבורה המלחמתית ופולחן המתים ההרואיים […] תבעה הביקורת רגישות ל'קטנות' החיים האנושיים ולבעיותיהם. במקום השאיפה לגרנדיוזיות, לאמיתות 'הצופות פני עבר ועתיד', היא תבעה אותנטיות קיומית ותשומת לב להווה. במקום מדינת ישראל 'גדולה', 'אור לגויים' ומבצר צבאי בעת ובעונה אחת, היא תבעה מדינת ישראל צנועה, מכירה במגבלותיה הרוחניות והפיסיות, פרגמאטית, שקודה על רווחת חייהם של אזרחיה. אכן, סופרי שנות ה-50 היו חשדניים ביחס למילים הפוליטיות הגדולות […] הם רצו למות על מיטתם; לתקן את חיי החברה רק במידת האפשר על פי מידות האדם וללא אשליות והעמדות פנים. אין פירושו של דבר שיצירתם חסרה ממד ציבורי; היא רק הטיפה – בעקיפין – לחברה מסוימת; בלתי-קולקטיביסטית ובלתי-משיחית".

בתוך תפיסת העולם הכוללת הזו, האהבה בין בני הזוג, תמציתם ושיאם של החיים הפרטיים, נתפסה ככזו שאמורה להחליף את הפאתוס של הציונות והמאבק על הארץ. לסנטימנט האנטי מלחמתי הזה שאפיין את דור היוצרים והצייטגייסט שהשפיעו על ארצי בצעירותו, הצטרף עד מהרה מקור השפעה נוסף ורב עוצמה, בעיקר בהקשר הרוקנרולי שבו ארצי פועל: תרבות הסיקסטיז. עשו אהבה – לא מלחמה, גרסו ילדי דור הפרחים ואלה שהושפעו מהם בארץ. 

לכן לא ייפלא כי בתחילת דרכו כזמר ניתן לאתר גם אצל שלמה ארצי גישה דומה לגישה האנטי-הרואית של משוררי "דור המדינה" ושל תרבות הסיקסטיז. השיר "אני שומע שוב", שכתב סרן נמרוד גאון, שנהרג במלחמת יום הכיפורים, ושהולחן בידי ארצי לאלבום המעולה "דרכים" מ-1979, מבטא בדיוק את היחס הזה אל המלחמה והאהבה: "כי אני הוא אדם, המחופש לחייל, כפות בכתונת משוגעים – אז בכי לי ילדה על רגעי הבדידות, על הציפיות ועל השנים, ובכי על שני לבבות אוהבים ורחוקים". הצבא ומדיו הם השיגעון וכתונתו. והם אלה המכשילים את הגשמת החיים האמתיים, שהיא האהבה ("שני לבבות אוהבים ורחוקים").

היחס הספקני של ארצי הצעיר ביחס ללאומיות ולשירות הצבאי כתמציתה עולה בקנה אחד, כאמור, עם היחס הספקני הכללי של דורו של זך ועמיחי בשירה. ולכן אך טבעי שארצי הלחין ושר שיר ספקני אופייני של זך, שנוגע בסוגיות תיאולוגיות: "אני יושב על שפת הרחוב ומסתכל באנשים. הם אינם יודעים שאני בהם מסתכל. האם כך מסתכל בנו האל, מבלי שנרגיש דבר, מבלי שנבין, מבלי שנשאל? אינני יודע". לא רק שבאופן אופייני זך הופך בשיר את הוודאויות התיאולוגיות לספקות ("אינני יודע"), אלא שהוא גם מחלן באופן עמוק את האלוהות עצמה – כלומר, גם אם היא קיימת – בהמשילו אותה לדבר מה יומיומי כמו התבוננות חסרת תכלית ברחוב באנשים, התבוננות שגם אינה יכולה לשנות דבר בגורלם של אותם אנשים.

אבל הגישה החילונית-ספקנית-אירונית-צנועה הזו של ארצי לא התמידה שנים רבות. מי שקשוב ליצירתו יכול לגלות בה שינוי מהותי שהתרחש באמצעה, קו-שבר ממש. איני מתכוון לנקודה שארצי עצמו מציין בהתבטאויות שונות כתחילת הקריירה הרצינית שלו, הוצאת "גבר הולך לאיבוד" ב-1978. קו השבר שאני מכוון אליו התרחש מאוחר יותר והוא מצוי בעיניי במקום אחר, שש שנים מאוחר יותר, עם הוצאת האלבום "תרקוד" ב-1984. דבר מה מרכזי אירע עם הוצאת האלבום הזה, וארצי אז כבר אינו ילד עם קול ענוג וכישרון עצום אלא גבר בן שלושים וחמש, שקולו מחוספס כבר וההפקה של לואי להב מעניקה נפח דשן לשיריו. אותו "משהו" שאירע ב"תרקוד" – והגיע לשיאו באלבום המעולה "חום יולי אוגוסט" מ-1988 – מאפיין את ארצי במהלך העשור הבא, העשור המכריע של פריצתו הפנומנלית לתודעת הקהל הישראלי. החל מהאלבום "שניים" ב-1996 ועד ימינו אנו, ניכרת היחלשות ביצירה הזו, אף שהיא מכילה עדיין שירים רבים-רבים מצוינים. ארצי ממשיך בפרק הזמן הזה, מ-1996 ועד ימינו, את הקו שפרץ באופן מרהיב ב"תרקוד", אבל באופן מוחלש מעט ותוך חיקוי עצמי לעתים ואולי בעיקר בהיעדר אותה קונקרטיות מאלפת שהייתה נוכחת בשורת האלבומים מ"תרקוד" ועד ל"ירח" (1992). אותם אלבומים הם אלה שהפכו את ארצי למי שהוא ולאחד מגדולי היוצרים הישראלים בכל התחומים ובכל הזמנים, וזאת מבלי להמעיט בחשיבותם של אלבומים נהדרים כמו "דרכים" (1979), "חצות" (1981) ו"מקום" (1982) (דווקא "גבר הולך לאיבוד עצמו" הוא לטעמי אלבום חלש למדי) – שסימנו להבנתי את פרידתו של ארצי מאישיותו היוצרת הקודמת, יותר מאשר בישרו על הפצעתו של ארצי החדש. לא במקרה האלבום שקדם ל"תרקוד", "מקום", מכיל כולו שירי משוררים שארצי הלחין, כמו נפרד הזמר מתקופתו הראשונה והמשוררית-ענוגה באלבום זה. 

החל מ"תרקוד" סטה ארצי מנוסח זך-עמיחי האירוני והספקני והצנוע וחשף משהו אחר ביצירתו ובישראליות עצמה.

*

כמה מאפיינים חדשים תפסו מקום מרכזי בכתיבתו של ארצי החל מ"תרקוד". ראשית, הכתיבה שלו נהייתה ריאליסטית, כנה וספציפית-קונקרטית באופן חסר תקדים בפזמונאות הישראלית (ואגב, גם חסר חיקוי  למיטב ידיעתי). לא ארחיב בנושא זה כי אין הוא מוקד המאמר. אבל אציין שאפילו פרטים זניחים בכתיבתו של ארצי מעידים על האותנטיות והישירות הזו. למשל, השימוש בחודשי שנה לועזיים, ציון שלמרבה הפלא ארצי הוא כמעט היחיד (ואולי היחיד) בפזמונאות הישראלית שעושה בו שימוש שיטתי. לא "מת אב ומת אלול ומת חומם" של נתן יונתן, כי אם "חום יולי אוגוסט". והרי מה יותר אותנטי מכתיבה לפי לוח השנה שישראלי-חילוני מנהל לפיו את חייו? ועוד דוגמה לכנות: העיסוק הרפלקסיבי של ארצי בדמות הזמר מבלי להצניע את האמביציות שלו ("עולם מתמוטט מרוב אמביציות").

אם כן, החל מ"תרקוד" נדיר למצוא אצל ארצי הצטעצעות ופרכוס שיריים ומעט חמקניים א-לה כתיבת המשוררים. למעשה, הנוסח של ארצי עבר משירה לפרוזה-בשורות-קצוצות ולפרוזה נוקבת. לא עוד "חתולים מחשבים את קיצם לאחור" מ"חצות" (1981) (אגב, משפט נהדר שהמלינים הרבים עליו, יש לשער, אינם יודעים שירה מה היא), אלא "חיי בתל אביב – הסדרים רומנטיים", ללא כחל ושרק, מ"חום יולי אוגוסט". הכתיבה של ארצי גם הפכה לבוטה מאוד, ושוב באופן חסר תקדים, ואני דורש את זה בשבחה ("אין לי בית אין לי יעד אין לי זיונים", למשל, מ"ימים כאלה" שב"חום יולי אוגוסט", או "אני חרשתי אלף את עברת מאה", מ"אני כבר מצטער" שבאותו אלבום, הן שורות שלא היו עולות על הדעת לפני "תרקוד"). ואגב, אם הייתה בשורה חדשה ב"גבר הולך לאיבוד" (שיר שאינני אוהב), כפי שארצי עצמו גורס שהייתה, הרי היא טמונה בישירות שבהידרשות למילה "גבר". בצד "המרפסת" הישראלית כל כך ("גבר הולך לאיבוד דרך מרפסת"), מופיע הכינוי האוניברסלי ביותר. זו לא בחירה מובנת מאליה, ההפשטה של הקיום ליסוד הביולוגי-יצרי שיש בבחירה הזו, והיא מעידה על תפיסה אקזיסטנציאליסטית ישרה וישירה.

בכנות ובישירות המוזכרות, כבר נהיה ארצי יוצר ישראלי מאוד. כי התרבות שלנו מכילה כמה מפסגות הכנות שקיימות בתרבות המודרנית בכלל, ואנחנו בהחלט יכולים להתגאות בזה. אינני מכיר בספרות העולמית סופרים כנים יותר מברנר, גנסין ויעקב שבתאי, לשם הדוגמה. הייתי אפילו מפליג ואומר שהציונות עצמה הייתה תנועה של כנות – תנועה פוליטית של ביקורת עצמית וראייה נכוחה של המציאות – וכפועל יוצא מכך חתירה לשינוי מצב רקוב ומסוכן.  

*

אבל באופן ממוקד יותר, מה שאירע החל מ"תרקוד" הוא זה: ארצי הפך ליוצר מלא פאתוס, וזאת הוא עשה באמצעות הטענתה של דרמת החיים הפרטיים, ובראשה האהבה הרומנטית, בתחושת הסכנה וההישרדות של המלחמה. כלומר, ארצי יצר זיווג מיוחד במינו – וישראלי מאוד – בין מקומה של המלחמה בתרבות הישראלית, על כל הפאתוס שבה, לבין חוויית היסוד של החיים הפרטיים, הלא היא האהבה בין בני זוג. האהבה הזו הפכה להיות הרת גורל ומסוכנת בדיוק כמו המלחמה.

יש לזכור את התקופה בה יצא "תרקוד": הימים הם ימי מלחמת לבנון השנויה במחלוקת וההפגנות הגדולות נגדה. ארצי, ברובד אחד, גלוי, הוא יוצר שמאלן מן המניין, שגנבו לו את המדינה ושיוצא נגד המלחמה (למשל: "על המלחמה אני לא רוצה לדבר", מתוך השיר הנהדר "וכבר עבר די זמן" מ"'תרקוד"; "זו לא אותה המדינה", מתוך "שדות של אירוסים" היפהפה, מ"לילה לא שקט" (1986); "בכיכרות עם ההמון הפגנו נגד מלחמות, אבל הגדוד נפל שדוד בשדה הקרב", מתוך השיר המרגש, מ"לילה לא שקט" גם הוא, "ליד הבית שגרתי בו"; "יש לנו ארץ, למה עוד אחת", מתוך השיר מלא הפאתוס המשכנע  ,"ארץ חדשה", מ"חום יולי אוגוסט" (1988)).

אבל בעוד ברובד אחד, הצהרתי יותר, פוליטי באופן רשמי, מוצג קו שמאלי-ליברלי, הרי שברובד אחר, עמוק לא פחות ואולי יותר, הרי שראיית העולם של "הימין" הישראלי – תחושת החיים במצור, החיים במלחמה לא נגמרת, החיים כמאבק הישרדות הרואי, הפאתוס של המלחמה – פעפעה אצל ארצי לתוך החיים הפרטיים. אלה, החיים הפרטיים, הפכו לרבי הוד ופאתוס כמו המלחמה והלאומיות עצמה, ומצאו הד בקרב ישראלים רבים שרחוקים מארצי בהשקפותיהם הפוליטיות (ואף התיאולוגיות, כפי שיוצג להלן).

חשבו, למשל, על מלות השיר החזק "רוב הזמן את אשתי" מ"תרקוד". היחסים בין הגבר לאישה בשיר מכילים "מילים חדות כסכין". הגבר "מכותר בך", "מכותר" באישה, מילה שהשדה הסמנטי המובהק שלה הוא שיח המלחמה. ואולי שיא הפטאליות של האהבה בא לידי ביטוי באדיפליות הבוטה והנוקבת שבשורה: "ובלילה חלמתי על היום הראשון היחיד, ועל אמי שהאמנתי שהיא היפה בנשים". האהובה היא גורלית כמו אם. כמו אם היא לא ניתנת להחלפה. האוהב תלוי בה. האהבה, כמו המלחמה, היא עניין של חיים ומוות. האוהב בלי אהובתו יהיה נטול-אם, כלומר לא רק נטול אישה, אלא נטול חיים.

וכך, בשורה ארוכה ארוכה של שירים הופכת האהבה בין גבר לאישה להיות אינטנסיבית והרת תוצאות כמו המלחמה. אמנה רק כמה דוגמאות, מבחר מצומצם מתוך רבות אחרות.

  1. "מחכים למלחמה, לאישה הנכונה" – הקבלה בין מלחמה ואישה ("סייסטה מקומית", בתוך "לילה לא שקט" – 1986).
  2. "איזו מין אישה אני אוהב, מלחמת התשה לא תסתיים, היא מובילה אותי עוד שעל להזדמנות האחרונה" – לא רק מלחמת ההתשה והאישה מתמזגות כאן, אלא שהיחסים הזוגיים מתוארים בביטוי ששייך במובהק לוויכוח הפוליטי, כלומר למאבק הלאומי על האדמה ("אף שעל") – ("ימים כאלה", בתוך "חום יולי אוגוסט" – 1988).
  3. "סוגר את החדר, גם אלוהים לא ייכנס פה, פתאום אביך נכנס, נראה כמו בוכה, בתעלה פלוגה שלמה חטפה אש נ"ס ב'טמפו'" – לאמצע מעשה האהבה חודרת המלחמה ואש נגד הסוללות מהתעלה מגיעה ללבה של ישראל, תרתי משמע ("חום יולי אוגוסט", מתוך האלבום הנושא שם זה).
  4. השיר "לילה לא שקט" (אגב, שיר יפה אך הרכיב הקיטשי בו חזק מדי) כולו מהאלבום הנושא את שמו (1986) מערב בין המלחמה לאהבה; אלמנת החייל ההרוג מפתה את הדובר בשיר והוא חושב תוך כדי כך על חברו שנפל. הוא מתייחד, "אך לא איתה" אלא איתו, עם חברו ההרוג, וגם "שוכב איתה, כן, כאילו במקומך". מעשה האהבה הוא התייחדות עם ההרוג במלחמה.
  5. "ומאז, תנועת צבא בדרך היא סימן למלחמה, ותנועה בחדר היא סימן חיים" – אל לניגוד שהמשפטים מציבים בין האהבה למלחמה להסתיר מעינינו את ההקבלה הבסיסית שנמתחת אף היא בין השתיים – (מתוך "כמו חצר גדולה", "חום יולי אוגוסט" – 1988).
  6. "בגוף שלי צמרמורת, בלאו הכי, מטרור ואהבה" – אהבה ומלחמה מצמררות שתיהן כאחת – (מתוך "תחת שמי ים התיכון", בתוך: "חום יולי אוגוסט" – 1988). 
  7. בכלל, האלבום הכפול "חום יולי אוגוסט" כולו, בהציבו זה בצד זה שירים אינטימיים, שעוסקים ביחסיו של ארצי עם אשתו ("אני כבר מצטער" ועוד), עם בתו ("טלפני, טלפני") ובנו ("ארץ חדשה"), עם אמו ("בגרמניה לפני המלחמה") ואביו ("נסיעה לרומניה"), בצד נושאים לאומיים מובהקים (שואה, מלחמה, הסכסוך עם הפלסטינים) מעניק לחיים הפרטיים את האינטנסיביות של המציאות הישראלית הפוליטית. האישי הרה גורל כמו הפוליטי. החיים הופכים להיות חיים במתח גבוה, מסוכנים, היסטֶריוניים (אמנם "לא כל האנשים נולדו רעים", אומר ארצי לבנו ב"ארץ חדשה", אך, בשיר הבא, הוא מזהיר את בתו מפני בני האדם ש"יאכלו אותך, ניסו גם אותי"), מיוזעים, מטפיזיים (השיר על ההתאבדות "באיזשהו מקום"), כנים, נטולי הומור, ציניות או אירוניה. מכאן נובע האפקט האדיר של האלבום המסעיר הזה על ישראלים רבים, אני בכללם, כמו גם ההסתייגות ממנו אצל אחרים, שאולי אינם מבינים עד הסוף את הסתייגותם האינסטינקטיבית, שהיא, בעיניי, הסתייגות מהפאתוס שמוענק לחיים הפרטיים תוך הקרנה של המציאות הישראלית הדרמטית לתוכם. שיר הנושא של האלבום מגשר בין האהבה למלחמה לאלוהים בלכידות מרבית: "גם אלוהים לא ייכנס פה", לחדר האוהבים, אבל האב כן, האב שמודיע על ההרג בתעלה, כפי שצוין לעיל. 

*

בצד הפעפוע של הפטאליות המלחמתית ליחסים האינטימיים ביצירתו של ארצי, וכך יצירת אינטנסיביות ופאתוס בלתי רגילים (ולחלקנו בלתי נסבלים) שלהם, הרי שהגורליות של האהבה אצלו נובעת גם מהצמדתה למוטיבים דתיים. כלומר, העצמתה של האהבה הפרטית לכדי אירוע מיתי נעשית אצל ארצי גם בדרך הזו. למשל, בשיר הגדול "נבראתי לך" (מ"חום יולי אוגוסט") – שאין להמעיט באומץ היחידאי של ארצי לשיר אותו, אומץ שבא לידי ביטוי לא רק בכתיבתו של שיר שהוא הרי, ללא כחל ושרק, שיר בגידה (ובכלל, "חום יולי אוגוסט" מכיל כמה משירי הזוגיות הכנים והחשופים ביותר שאני מכיר, לא רק בתרבות הישראלית, שירים כמו "אני מצטער" ו"ימים כאלה"). ב"נבראתי לך", תחושת הסכנה הספציפית ("מסוכן לנו כל כך", "אסור היה לי אז") של בני הזוג נעטפת בתחושת סכנה כללית של הקיום האנושי ("אנשים שלא עמדו בקצב החיים הזה, השתגעו, התאבדו, או הלכו לעזאזל"). רק האהבה יכולה להציל משיגעון או התאבדות, והאהבה היא "גן עדן" ("שנינו יחד כמו גן עדן"), והאהוב מיועד לאהובה מלידתו ("כי אני נבראתי לך"). זו תפיסת אהבה אנטי-חילונית באופן עמוק. 

ועוד בהקשר הדתי: "כך מאבדים ברגע משהו נצחי", שר ארצי לאשתו בשיר "אני מצטער", מ"חום יולי אוגוסט" אף הוא, "את הזיונים שלנו, את הרוך, האמונה". האהבה, אם כך, כוללת "נצחיות" וכוללת "אמונה". כלומר יש בה משהו דתי.

ואילו השיר "סיטואציה", מהאלבום "כרטיס ללונה פארק" (1990), הוא שיר אהבה שהמתואר בו מתרחש בפשטות בתוך בית כנסת. שיר גדול אחר ולא מוכר מספיק מאותו אלבום מספר על גבר שמחפש אחרי אשתו שברחה ממנו, והשיר משתמש במילים "כמו שכתוב" (כלומר, כמו שכתוב במקורות) שוב ושוב לתיאור החיפוש הזה (כך גם נקרא השיר).

עלי להדגיש, ארצי אינו אביתר בנאי (אם ליטול דוגמה עכשווית), הוא לא מבטא רגשות דתיים במובן הרגיל של המילה. הוא משתמש בסנטימנט הדתי כבד הראש והרציני על מנת להטעין את החיים הפרטיים בפאתוס! ממש כשם שארצי אינו "ימני", הוא לא עמיר בניון, נניח, אלא הוא משתמש בסנטימנטים של תפיסת העולם הימנית להעצמת החיים הפרטיים!  

*

צריך להבין שאנו מדברים כאן, אם כך, על תפיסה לא חילונית של האהבה. זו תפיסה שהולמת יותר חברות שמרניות ודתיות. תפיסה דומה לגורליות של האהבה שיש בשירים מזרחיים (וארצי היה ער לזמר המזרחי, לפחות כך מעידה השורה האירונית "עכשיו יש את הזמן במזרחית" מ"חום יולי אוגוסט"). אני חושב שבעומקו של דבר הפאתוס הזה, והתפיסה הדתית של האהבה שהוא מבטא, גרמו בד בבד להסתייגות מארצי בקרב המעמדות האשכנזיים והמשכילים ולקבלתו אל חיק "האליטות החדשות".

ארצי, אם כך, מ"תרקוד", הפך להיות זמר לא מחולן, ואין זה משנה שבאורח חייו הוא חילוני והוא אינו מאמין באלוהים או שהוא אגנוסטי. היחס שלו לחיים ולאהבה הפך להיות רציני עד אימה, כמו היחס של האדם הדתי לקיום – כי מות האלוהים, כמאמר ניטשה, הוא הפחתת משקל אדירה במשקלם של החיים. חברה מחולנת היא חברה שגם האהבה בה מחולנת ולפיכך פחות גורלית. לא צריך להגיע לשיר הפוסטמודרני של ענבל פרלמוטר מ"המכשפות" ("אם זה נגמר זה חבל") שביטא באופן קיצוני את העמדה המחולנת הזו, שיר שבו מונה פרלמוטר רשימה ארוכה ארוכה של מאהבים ומאהבות ומכריזה באופן אירוני שכל אחד הוא האחד והיחיד, או האחת והיחידה. אפשר ללכת גם אל ארצי המוקדם עצמו ולמצוא תפיסה מחולנת של האהבה. למשל, בשיר המצויין "צוותא" מ"דרכים", שם מופיעה השורה הבאה: "אם אהיה פה מחר, צלצלי אלי כבר בתשע, כי אחר כך אצא, מי יודע מתי אחזור". היחסים כאן קלילים ולא מחייבים. או בשיר המשובח באמת "אף פעם לא תדעי" מאותו אלבום, המבטא אף הוא גישה מחולנת וקלילה ("את ישנה ודאי עם מישהו, נושם אותך עמוק, ידי אינן ידי האיש ההוא, ידי המקנאות"), לא בלתי רגשית, אבל לא הרת גורל ("ופעם שהכל יהיה יותר פשוט"). "תמיד אני חשוד במשהו, שוטר מדבר אלי, האם כדאי לומר לו שאני לבד?" שואל ארצי בשיר הזה, "אף פעם לא תדעי", בהומור מאוד מאוד חריג אצלו, הומור שמקומו לא יכירנו מ"תרקוד" ועד "ירח".

תפיסת האהבה של ארצי, אם כן, הפכה לישראלית מאוד במובן כפול: מצד אחד היא הולמת את תפיסת האהבה בחברות שמרניות ודתיות בהן היחסים בין המינים אינם יחסים של תחלופה תדירה והם עטופים במסתורין ובפטאליות של הדת. ומצד שני היא גם הולמת את האטמוספירה הרגשית של הימין (והמרכז) הישראליים, שחי בפאתוס ובאתוס הרואיים, אלא שאצל ארצי האתוס והפאתוס הועתקו לרובד האינטימי.

*

בקיץ 1994, בחופשת "רגילה" מהצבא, נסעתי לבדי ל"פסטיבל ערד" על מנת לצפות בהופעה של שלמה ארצי. לא נהניתי מההופעה. הביצוע החי של השירים שייף את בליטותיהם האינדיבידואליות והתוצאה נדמתה כשיר אחד זהה וארוך. גם אלפי האנשים שצפו איתי יחדיו בהופעה הפריעו איכשהו להנאתי. מאז לא ראיתי את ארצי שוב בהופעה.

ב-1996, עדיין בצבא, המתנתי למפקד שלי ששהה בדיון ב"קריה" בתוך הרכב הצבאי שלו בחניון הפנימי של מחנה מטכ"ל. יעל דן בגלי צה"ל בישרה בהתרגשות בפתח יומן אחר הצהריים (!) ששלמה ארצי הוציא סינגל חדש מאלבומו הממשמש ובא ("שניים"). לא רק יעל דן שידרה ציפייה. הייתה ציפייה באוויר לאלבום הזה, שיצא בסמוך לרצח רבין, ציפייה לאמירה ממי שהפך להיות בשנות ה-90 בכיר זמרי ישראל. השיר שנוגן בפתח היומן היה "האהבה הישנה". זה שיר יפהפה, צובט לב ממש, ביקורת מלב מורתח על השטויות שמאז רק הלכנו והתמכרנו להן יותר ויותר ("מזמן, לפני כל הסרטים הפורנוגרפיים […] אין שום פטנטים, העולם נהיה כבר גימיק […] חלליות עפות למעלה ולמטה"). אבל משהו בו היה חסר.

מדוע הלכתי והתרחקתי מארצי ברבות השנים? לא, מעולם לא התרחקתי עד כדי לא להבין את הייחודיות של היצירה שלו, את התרשמותי העמוקה ממנה, כפי שמבטא מאמר זה. אבל בכל זאת, לא רכשתי את האלבומים שהוציא החל מ"שניים" ועד היום, והסתפקתי בהתפעלות משיר ששמעתי ברדיו פה ושם.

אין לי תשובה אחת לשאלה זו. ישנן בהחלט כמה סיבות "נמוכות" להצטננות שלי. סנוביזם היא אחת מהן – כלומר, התחושה שאני לא רוצה להיות חלק מהעדר שקיבל את ארצי לחיקו בהתלהבות כזו. קנאה פשוטה היא סיבה "נמוכה" אחרת – הקושי לאהוב מישהו מצליח כל כך.

אבל ישנן גם כמה סיבות מכובדות יותר. הזכרתי כבר כי כתיבתו של ארצי המאוחר איבדה חלק מהקונקרטיות והריאליזם הספציפיים והמפורטים שאפיינו אותו בתקופת השיא, מ"תרקוד" ועד "ירח" (למעשה, כבר ב"ירח" ניכרת הנסיגה מהקונקרטיות והספציפיות). פה ושם גם ניכר בארצי המאוחר מנייריזם, כלומר חיקוי של האמן את עצמו, את מה ש"הלך" לו בעבר. הזכרתי כבר את העממיות המודגשת מעט יתר על המידה ביצירה של ארצי המאוחר (שבאה גם לידי ביטוי בדואט המוזר והמיותר עם ריטה ב"שניים"). יש להניח שגם המודעות העצמית שרכשתי ברבות השנים באשר לסיבות שהביאו אותי להתחברות ליצירה של ארצי תרמה מעט להצטננות יחסי אליה.

כל זאת ועוד: יש הבדל בין סופר או משורר לזמר רוק. מחד גיסא, הקשר של הרוקנרול  לחרושת התרבות הדוק יותר מזה של הסופר והמשורר. כי עוד משהו קרה מאז "ירח" ב-1992 והוא הופעת "ערוץ 2" המסחרי ותרבות "ערוץ 2" ב-1993. כך שלמרות העובדה שארצי אנין ביחס שהוא מגלה כלפי הטלוויזיה (הוא לא מופיע בפרסומות; ממנן את הופעותיו בטלוויזיה בשום שכל, הוא לא מתבזה ב"מנטורה" באף תכנית זמר טלוויזיונית, נכון לעכשיו; כותב: "אני קם ומדליק את מכשיר הטמטום […] רואה ערוץ של סרטים, ערוץ של סוטים"), ויש להעריכו על כך, הרי שבלתי אפשרי לזמר במעמדו לא להינגע מעט בהילה השלילית השחורה של מדורת ההבלים הטלוויזיונית, של חרושת הסלבריטאות הכללית. ומאידך גיסא, העמדה של זמר הרוק, מי ששם את עצמו באור הזרקורים, מי שמבליט את עצמו, היא עמדה שקל להטמיע אותה בצייטגייסט ניאו-ליברלי כללי, צייטגייסט של "יזמים" אינדיבידואליסטים ש"עשו את זה", של יחידים שבולטים מההמון והכל מגיע להם ולכאורה בצדק. כשם שהאקזיסטנציאליזם יכול להזדהם ולהפוך לאטומיזם ניאו-ליברלי, בו "איש לנפשו", כך גם העמדתו המשחררת של היחיד במרכז, העמדה כנה וחשופה, כפי שהיא מתבטאת ביצירתו של ארצי, יכולה להפוך, בהקשר תרבותי אחר, לשיתוף פעולה עם הסטטוס קוו החברתי-כלכלי. במילים אחרות: ארצי ייצג ביצירתו את הרגע הליברלי הישראלי, את השחרור של היחיד מכלא הקולקטיביות המחניקה (אם כי, כפי שמוצע במאמר זה, הליברליזם שלו ספוג בפאתוס של הקולקטיביות), אולם בעשור או שניים האחרונים הפך הליברליזם לגורם מפוקפק במציאות הישראלית הלא שוויונית.   

בהתבטאות מלאת קלאסה סיפר ארצי שכאשר פנו אליו ב-2011 וביקשו שיופיע בהפגנות המחאה החברתית – שהתחילה כמחאה על מחירי הדיור – הוא אמר לעצמו: "לי הרי יש כבר דירה". אבל מיד, הוסיף, גם נרתם למשימה, הופיע ושר את "לא עוזב את העיר". זו התבטאות מלאת קלאסה כי היא כנה מאוד; ארצי לא מתחסד, הוא לא מצרף את עצמו באופן "מוחלק" להמון המרושש – הוא לא מרושש – ומצד שני הוא כן מגלה סולידריות ואכפתיות ומצטרף להפגנה בלי היסוס.

אלא שבשני העשורים שחלפו מאז "שניים", יצירה שמתמקדת בחיים הפרטיים ומתרחקת ממאבק הקיום הישראלי היומיומי הפכה להיות פחות רלוונטית.

 ואחרי כל מה שנאמר, אומר (שוב) גם זאת: ארצי (לצד שלום חנוך) הוא עדיין, בעיניי, גדול הזמרים שלנו.          

שובו של "התלוש" כאיש התרבות הגבוהה

המאמר כונס בספרי, "מבקר חופשי", בהוצאת "הקיבוץ המאוחד", 2019

https://www.kibutz-poalim.co.il/a_free_critic

על ניצן וייסמן

ארבעה סיפורים מאוגדים בספר הביכורים של ניצן ויסמן (יליד 1956). שלושת הראשונים מסופרים בגוף שלישי והרביעי בגוף ראשון.

בסיפור הראשון אנחנו פוגשים את ד"ר אלכסנדר יפה, מרצה לפילוסופיה בעל הישגים אקדמאים בינוניים, בחדרו שבמרומי מגדל אוניברסיטת חיפה. היום הוא 22 בדצמבר, "יום ההיפוך החורפי", וד"ר יפה מקבל מכתב דחייה נוסף מכתב עת מדעי. בד בבד עם מצוקות ההווה נזכר ד"ר יפה ביום חורף אחר, 31 שנה קודם לכן, כשאמו ניצולת השואה קפצה אל מותה.

בסיפור השני חורחה, עולה ישן מקולומביה שחי בישראל אולם בילה תקופה משמעותית במנזר זו ביפן, נוסע לקולומביה לבקר בפעם האחרונה את אמו הגוססת. חורחה מנצל את הנסיעה לאיתור המקום בו, עשרות שנים קודם לכן, בטיול משפחתי לכבוד בר המצווה שלו, מצאה אחותו הקטנה את מותה הפתאומי.

בסיפור השלישי אנחנו מתלווים אל עורך הדין בועז כצמן בלילה חיפאי של נדודי שינה. לאחר הלילה הזה מגיע בוקר שבו כצמן אינו מסוגל לחזור לתלם עבודתו המייגעת ולוקח לעצמו יום חופש בים.

בסיפור הרביעי דוקטור עידן תירוש, רופא שהפך ליזם רפואי, מספר לנו על פגישותיו התכופות עם המשקיעים האיטלקים של הפרוייקט לציוד רפואי שהוא המנכ"ל שלו. הפרוייקט נקלע לקשיים, ה – Exit מתמהמה, והאיטלקים מסיטים בנימוס את ד"ר תירוש מהנהגת הפרוייקט. ביום הפגישה הרת הגורל הזו, נפגש תירוש במקרה באהובת נעוריו, מהתקופה שעוד לא היה איש עסקים אלא נער טרוצקיסט, והם, 27 שנה אחרי פגישתם האחרונה, יושבים לאכול ביחד במסעדה רומאית.

אלה הפרטים היבשים; הפרטים היבשים שבוודאי לא מעבירים את התחושה שבקריאת "על גבול יערות הרוזמרין". ומה נאמר, אם כן, על חוויית הקריאה? קראתי את הקובץ הלא ארוך הזה ופשוט לא ידעתי את נפשי. לשני סוגי ספרים שמור מקום של כבוד מיוחד: ספרים שמגרים לצחוק וספרים שמביאים לבכי. והספר הזה מביא את הקורא בו לסף הבכי ואף מעבר לו.

אבל לא ידעתי את נפשי לא רק מפני סגולתו זו יקרת-המציאות. לא ידעתי את נפשי גם ממבוכה. כי מה בסך הכל יש פה, לכאורה? מבחינת הסגנון: כתיבה ישירה ולא מתחכמת, מעודנת ומלוטשת אך בהחלט לא וירטואוזית. מבחינת העלילה: תיאור של כמה רגעי חיים, טעונים אמנם, אך פשוטים, שכיחים, לא רבי תהפוכות, או להפך: רבי תהפוכות מדי, זימוני מקרים מלודרמטיים לכאורה.

הספר גם "קל" לניתוח. ארבעה גברים, סביב שנות הארבעים לחייהם, אנשי משפחה, שחווים רגע משבר: כישלון מקצועי (שני סיפורים), סדק קיומי שנובע מנדודי שינה (סיפור אחד), גסיסת הורה (סיפור אחד). רגעים ארוכים הגברים שבסיפורים שרויים לבד עם עצמם, עם בחינת-חייהם. שלושה מהסיפורים מקשרים בין המשבר בהווה למשבר בעבר (אהבת נעורים נכזבת, מות אחות, התאבדות אם). שלושה מהסיפורים מנצלים את המשבר המקצועי לבחינה ביקורתית ומעודנת של המרוץ הקרייריסטי, והסיפור הנוסף, הרביעי, מרמז על הזווית הבודהיסטית שממנה נעשית הביקורת הזו.

איך מהרהר ד"ר יפה בסיפור הראשון: "מעניין איך היה בולי (א.ב.יהושע-א.ג.), או מישהו כמוהו (…) הופך את חייו שלו, אליק, לסיפור: חיפה של שנות הששים (…) משפחה קטנה שיש רבות מסוגה. הורים ניצולי שואה, הרבה שתיקות קטנות שמצטרפות לשתיקה גדולה, ילד בן תשע שאמו מתאבדת. חומר טוב, בעיקרון (…) עכשיו העלילה מקבלת אופי של סרט טורקי" (עמ' 18). האירוניה העצמית של יפה ושל הסופר ברורה: "חומר טוב, בעיקרון", אבל קצת "סרט טורקי". 

אז מדוע הם כל כך חזקים הסיפורים הפשוטים למדי הללו? ניתן לענות שאיכות ספרותית, כמו אלהים, נמצאת בפרטים הקטנים. למשל, בקשר המעודן שנוצר בסיפור הראשון בין תהפוכות חייו של ד"ר יפה ל"יום ההיפוך החורפי" ולתנועת הזמן. או באופן המפתיע ובעיקר הלא מיסיונרי בו חורחה מתאר את התנסויותיו במקדש הזן ביפן (כשהגורו מתגלה כליצן ערמומי: "תאמר לי בבקשה, מה גורם לך לחשוב שהעצמי הזה שאתה מדבר עליו, זה שלא הצלחת להיחלץ ממנו אצלך בבית, מחכה לך דווקא אצלי, שתיחלץ ממנו?" – עמ' 59). או ברגעים המצמרר בו חורחה האתיאיסט מטלפן לרב הקולומביאני ומבקש ממנו שיכתיב לו את תפילת "אל מלא רחמים", שברצונו לאומרה באתר המוות של אחותו, מלון דרכים נידח בקולומביה. או בסצינה הקומית אך המרגשת בו שולח עורך הדין כצמן, שרוצה להיוותר לבדו, את כלבו הנאמן במונית בחזרה לביתו. או בצורה האמינה בו מתאר ד"ר תירוש את עולם העסקים המעונב והחלקלק שסגר עליו פתאום בנימוס אך בתקיפות ("זוהי אפוא התוכנית…הם ישאירו לי את החדר היפה במפעל בהר חוצבים ואת המשכורת ואת הרכב, אבל בשקט בשקט יתחילו לחפש מנכ"ל חדש. בינתיים יעניקו לי תואר של נשיא או משהו דומה, ובאחת מישיבות הדירקטוריון בעוד כמה חודשים … תתקבל ההתפטרות שלי ללא כל התנגדות" – עמ' 136). או בתיאור החזק של הסיבה בגללה זנח תירוש את אמונת נעוריו הטרוצקיסטית בעקבות שירותו בצבא ("ראיתי אז איך הם מעדיפים להשתקע איש איש בענייניו הפעוטים…מי מגיע בזמן לשמירה… …וככל שהתחככתי בהם, כן התמעט רצוני להקדיש למענם את חיי. הרגשתי שההמוניות, כל המוניות שהיא, דוחה אותי" – עמ' 160; הסבר שעליו עונה אהובת נעוריו שפגש לפתע: "בקיצור, נפגשת עם החיים"). או בקרבת הנפש המרטיטה שמתגלה בין חורחה לאחותו בשיחה בה היא מבקשת שיספר לה מדוע נמלט ליפן ("'אתה יודע עד כמה אני דואגת לאחי הקטן'. הוא הביט בה מהצד. 'אז מה אם אתה כזה גבוה', אמרה, 'ונולדת שלוש שנים לפני'" – עמ' 54).

"כשאני בא לשאול את עצמי מהו סוד קסמה של כתיבה זו אינני יכול שלא להשיב במילותיו של הפילוסוף פלוטינוס: החשוב ביותר", סיים בראשית שנות הששים נתן זך מסה מפורסמת-לשעתה על ברנר.

בלי, חלילה, להשוות, הרושם העז של יצירתו של וייסמן – העוסקת באובדן אהובים וזהות אישית-מקצועית, וההיחלצות הפרטית והמינורית מאד אך גם ההרואית מהאובדנים הללו – נובע מכך בדיוק: מעיסוק בחשוב ביותר. 

 

 

על חיים לפיד

ערן חפץ הוא תל אביבי מבוסס, בסוף שנות הארבעים שלו, נשוי ואב לשלושה. בארוחת יום הולדת לאשתו, בעודו מבלה בנעימים אתה ועם חברים במסעדה צרפתית יוקרתית, תוקפת את ערן אמנזיה משונה. כטוב לב המסובים עליהם, מזכירה אשתו פרשייה משעשעת מהעבר המשפחתי, תוכי שנקנה אי אז לבתם הבכורה ונמלט. ערן, לחרדתו, מגלה שהוא אינו זוכר דבר מאותו אירוע.

והחלל הזה שנפער בזיכרונו, מגלה ערן, "החור השחור" הזה כפי שהוא מכנה אותו, אינו בודד. אט אט חושף ערן עוד שמונה "חורים שחורים" כאלה. אירועים מהעבר, שגם אם לא היו הרי גורל, הרי שלא ניתן להסביר את חמיקתם מהזיכרון בפעולות המחיקה והשכתוב הנורמליות שעורך מוחנו בזיכרוננו. רציונליסט ושיטתי כפי שהוא מנסה ערן לפענח את חורי הזיכרון הללו ולמצוא אם יש בהם מכנה משותף.

בבסיסו, הרומן המוצלח של חיים לפיד, המסופר בגוף שלישי, הוא מותחן פסיכולוגי. במקום ההתחקות של בלש אחר פושע, כאן הבלש, כלומר ערן, מתחקה אחר עצמו. ממצאיו מובילים למסקנות מסמרות שיער ולשאלות זהות מערערות. מהר מאד הוא מגלה בחקירותיו שסמוך לאותם "חורים שחורים" אירעו במרוצת השנים מעשי הצתה סדרתיים. המצית אמנם נתפס ונכלא, אך הוא מכריז שהוא חף מפשע. האם יש קשר בין ערן להצתות? האם הוא שכח את האירועים ששכח משום שהיה אז, כמצית בסתר, מישהו אחר? משום ש"אני זה לא אני" (עמ' 51)? תהליך החיפוש והגילוי העצמי של ערן עובר דרך קריאה בספרי פילוסופיה, פנייה לפסיכולוג ולאישה מסתורית, "אישה חכמה", מהגליל. התהליך הזה הוא גם תהליך של התפרקות (פעם זו התפרצות תוקפנית כלפי אשתו – עמ' 36; ופעם התפרצות תוקפנית כלפי בתו: "אם עוד פעם תקראי לי אבא'לה, אני אהרוג אותך" – עמ' 111 וכדומה).

אולם בצד היסוד הבלשי-פסיכולוגי, המעניק לרומן את המסגרת העלילתית והמתח, שני יסודות מכריעים נוספים תורמים לרומן. הראשון הוא ידיעת-החיים שנוכחת בו הן באמצעות חיוויים כלליים והן באמצעות מסירת נתחי חיים מעברו של ערן. שתי דוגמאות קטנות, שתיהן חיוויים גיאוגרפיים. ערן נולד בפתח תקווה: "אשר כבר אז, בשנות החמישים המוקדמות של המאה הקודמת, הפכה מ'אם המושבות' לעיירה ישראלית חסרת זהות" (עמ' 5). וכך חושב ערן על שדרות רוטשילד בתל אביב: "הייתה לו תחושה שהן נושמות, מתרחבות ומתכווצות כריאות בתוך מעטפת הבניינים השמורים היטב שמשני עבריהן" (עמ' 43). החיוויים הקטנים, הזניחים-לכאורה, הללו, מדגימים את הרגישות, את הדיוק בפרטים (פשר האכזבה האוורירית העודפת, שמשרה המפגש בפתח תקווה הקונקרטית בניגוד למפגש בערי לוויין אחרות, למשל) שגורם לשטח הפנים של הרומן להיות מתולם ועשיר. והנה דוגמה לחיווי בעל אופי כלל יותר: "התברר לו משהו על טבע האש. יש אנשים, כך הבין לפתע, שאינם אלה כלי שרת בידי האש, שטבעם הוא לשלח אותה לחופשי בכל מקום אפשרי, כדי שתוכל לטרוף טרף, לצמוח ולהתפשט. טבעם של האחרים הוא חומרי, והכל מומר אצלם לכסף ולשווה כסף" (עמ' 253; כדאי לשים לב שהחלוקה הדואלית הזו אינה כוללת במכוון חלוקה מוסרית, ל"טוב" ו"רע"). במהלך הרומן אנחנו מתוודעים בעומק לחייו של ערן, ליחסיו עם אשתו הפסיכולוגית, שהוא חושש שאינה אוהבת אותו עוד, לרומנים המגוחכים (בפרוזאיות, בבנליות ובשלומיאליות שלהם) של ערן מחוץ לנישואין, ליחסיו עם בתו הלסבית ועם חברו הטוב דורי, אתו הסתכסך לפני שנים ושצץ בעיצומו של הרומן והוא על ערש דוויי ועוד. כש"האישה החכמה", אליה בא עירן להתייעצות במשבר הקיומי שלו, דורשת ממנו לפשוט את בגדיו ולהיוותר עירום גם אנחנו כבר מכירים את ערן לפני ולפנים.

ליסוד השני, שתורם תרומה מכרעת לחוויית הקריאה המענגת ברומן,  ניתן לקרוא האופי ה"צ'כי" או ה"פולני" שלו. הרומן משופע בקטעי הומור שחור, בממזריות קומית קודרת ואפלה, לעתים פרוורטית, לעתים מסופרת בפנים חתומות של המספר, שמעלה על הדעת ספרות מזרח אירופאית, ספרות של עמים קטנים ורמוסים בידי מעצמות, ושיודעים, לפיכך, מה זו אוזלת יד אנושית. תענוג גדול לחלוק כאן כמה וכמה דוגמאות. למשל, בדיחה "רשמית" המופיעה ברומן, בדיחה פסימית ועמוקה באמירה שלה על יחסי גברים-נשים, אותה מספר שותפו התחמן של ערן. הבדיחה היא על אישה הנופלת מבניין רב-קומות ובכל קומה מושיט אליה גבר את ידו ומציע להצילה אם תיאות להגשים את תאוותיו השפלות. כשהאישה מסרבת היא נשמטת לקומה הבאה וכן הלאה. לבסוף, מיוזמתה, היא מציעה לאחד מהגברים בטור הקומות לענג אותו. "'איזה פה יש לך', אומר האיש בשאט נפש" (עמ' 7) – ושומט אותה. הומור קונוונציונאלי יותר מצוי בסיטואציה ישראלית מובהקת, כשערן לוקח טרמפיסט מילואימניק ומספר לו בלהט סיפור חשוב מילדותו, סיפור שממש לקראת התגשמות שיאו, נקטע במילים הצוננות של המילואימניק: "סליחה, עוד רגע הצומת, ואני אצטרך לרדת" (עמ' 20). והנה דוגמה להומור שמסופר בפנים חתומות של המספר: "מבחינתו הייתה זו כעת השאלה המכרעת: מהו הדבר הקובע את זהותך? הוא נזכר כיצד פנה פעם לקצינת הקישור בחטיבה ואמר לה, 'קרה משהו, נעמי? את נראית זוועה', ורק אז גילה שמדובר בקצינה אחרת (…) ואשר לא החליפה עימו מאז ועד היום אפילו מילה אחת" (עמ' 86). ולקינוח הומור פרוורטי, שלא מתאים לכל קיבה, אבל הוא אפקטיבי: "הוא מעולם לא סיפר זאת לאיש, אבל כשהיה נער, והיה מאונן בלילה בפנימייה, היה עולה ובא אליו כנגד רצונו המראה של שרה אהרונסון המוטלת בחצר ביתה בזכרון-יעקב, ירויה באקדחה שלה, חוט של דם ניגר מפיה ושמלתה מופשלת מעל רגליה. בדיוק כך תיאר אותה באוזניו השומר הזקן של מוזיאון משפחת אהרונסון (…) הוא השמיט את התיאור הזה מעבודת בית הספר המהוללת שלו על פרשת ניל"י" (עמ' 46).    

גם אם ניתן היה לצפות לטוויסט בסוף הרומן, שבהיעדר טוויסט כזה הופך למעט צפוי, הרומן הזה משובח ונותן תמורה מלאה לקורא בו.  

     

על מירי רוזובסקי

אחרי כמה עשרות עמודים ב"אותה האהבה, כמעט" קורה מה שנדיר כל כך שקורה. אתה בפנים, טבול כולך ברומן, וכשצורכי החיים שולפים אותך ממנו מדי פעם אתה נתקף בגעגועים.

 

גרעין הרומן סב סביב עלייתה ונפילתה של חברוּת בין שלוש נערות ואחר כך נשים על פני קרוב לחמש עשרה שנה, מאמצע שנות השמונים עד סוף שנות התשעים. אבל בניגוד לספרות "החברות הכי טובות" האופנתית הוא לא רק משעשע וכן-במידה אלא גם אכזרי וטראגי ועמוק.

 

מספר כל יודע (אך, באופן חשוד, מעורב ובעל קול מובחן) מספר לנו על בַּלי, שלומקיצ ונעמה, שהתחברו ביניהן בתקופת התיכון. בלי ושלומקיצ למדו ביחד בירושלים ואת נעמה פגשו בקיבוץ בצפון אליו הסתפחו כהכנה לשירות בנח"ל. בחלק הראשון של הרומן, בד בבד להתגבשות החברות ביניהן, מנהלת בלי היפה פרשיית אהבים דלקתית עם גדי, אביה הרקוב של נעמה.

 

נעמה חשה את עצמה "כילדה השמנה והדחויה" (עמ' 75), היא מרגישה שייכת לאלה "הלא אהובים (…) אלה שנלחמים תמידית על עוד רבע נקודה, על עוד מבט אחד ארוך ומשתאה" (עמ' 95). ולכן, יש משהו אפל ביחסיה עם בלי היפה ובגילוי המזעזע שאביה בגד אתה באימהּ (אין בדברים האלה ספוילר כי רוזובסקי משתמשת יפה מאד בהטרמות ברומן ומטרימה מוקדם מאד את הפיצוץ העתידי ביחסיהם של בלי ונעמה).

 

הטיפול הספרותי ביחסים בין גדי לבלי מעורר הערכה. רוזובסקי מצליחה להמחיש את יופייה וכוחה של התשוקה בד בבד עם הדילמות המוסריות, שלא לומר העוולות, שהיא גורמת להן, ובכל זאת בלי לגלוש לשיפוטיות מתחסדת. היא מתארת בכשרון רב את האנוכיות המסלידה אך גם מכמירת הלב של בעלי התאווה האובססיביים. את גדי ששמח שנעמה עוברת לגור אתו בירושלים לא בגלל אהבתו לבתו אלא בגלל ההזדמנות לפגוש את חברתה הטובה (עמ' 77); את בלי המחמיצה את יום הולדתה של שלומקיצ בשביל זיון שהיא לא מצליחה לוותר עליו (עמ' 83). אך גם את השמחה הנוגעת ללב של גדי כשהוא תופס את בתו, נעמה, בשקר קטן, כי "בפעם הראשונה בחייו, הוא נמצא במקום החמים והבטוח של זה שמשקרים לו" (עמ' 84); את בלי שאחרי הפיצוץ עם נעמה מרגישה ש"שאף אחד לא רצה לשמוע אותה, את הצד שלה, שאולי לא היה חינני ונכון כמו הצד הצודק של נעמה, אבל היה בו משהו" (עמ' 187); את בלי וגדי, שלפי תיאורו של גדי, "גונבים אהבות של אחרים בשביל כלום, בשביל רגע קטן של שקט (…) כמה הייתי נותן בשביל קצת שקט לחוסר שקט" (עמ' 62).

 

במהלך הרומן, שלומקיצ, הענייה, הופכת בתיכון לחברה של יורם, שהוא בן תפנוקים של פוליטיקאית זוהרת ממפלגת העבודה. נעמה נאכלת שנים באהבה לאורי שאולי-אולי גם הוא, כבשת הרש, מאוהב בבלי. אורי, שאחיו נהרג בצבא, חוזר במהלך השנים בתשובה והופך להיות מנהל נערץ של בית לילדים ממשפחות הרוסות בשטחים. בית של "ילדי גבעות". בתום תמרון-חיים ארוך נעמה ואורי מתחברים, חיים להם בגבעה בשטחים, ומגיעים לכאורה אל המנוחה והנחלה (רק לכאורה), באהבה "שאי אפשר להתחיל להסביר ואי אפשר להפסיק להרגיש" (עמ' 226). לעומתם, שלומקיצ ויורם מתרחקים ושלומקיצ מנהלת רומן עם גנן שעובד אתה בגן שלה.

 

רוזובסקי מבינה דבר או שניים בפסיכולוגיה ובאהבה מורכבות. היא יודעת לתאר איך יורם הנער מתמלא רגש הקלה כששלומקיצ מחליטה לעזוב אותו אך, בו זמנית כמעט, מרגיש "שלעולם-לעולם לא תיתן לה יותר ללכת ממך" (עמ' 53); היא יודעת לתאר איך דווקא כשאורי רואה את נעמה בעליבותה זה "גרם לו לחבב אותה קצת יותר" (עמ' 95); יודעת כמה אירוניים יכולים להיות החיים, כמה אירוניה, למשל, יש בנעמה התמימה, השועה סוף סוף לעצת המטפל שלה ומתעמתת עם בַּלי על כך שלא התלוותה אליה בביקור אצל אביה הגוסס בלי להיות מודעת לסיבה האמיתית לשמטנותה (עמ' 95).

 

הרומן הזה כובש את הקורא במהירותו המסחררת. בקצב של מותחן יוצרת רוזובסקי רומן שמקפץ בין "רגעים שמכתיבים אחר כך חיים שלמים" (עמ' 50), שמקפץ מפסגה רגשית אחת לאחרת. משלומקיצ הלוקחת סם הזיה בדרום אמריקה בטיול שאחרי הצבא ופולטת פתאום את מחשבותיה על יורם אהובהּ (כולל דברים "על הגוף שלו" – עמ' 119) לנעמה שמחליטה בהתקף של רגע לא להינשא למחזר המתחשב, עורך הדין אלי ("יש אנשים שחיים חיים שלמים בלי להגיע לרגע אחד כזה של החלטה אמיצה, מפחידה ומשחררת" – עמ' 211) וכן הלאה. טווח הזמן הרחב של הרומן הופך את הפסגות הללו לסבירות ולכן ללא-טלנובליות.

 

הטקסט נצבע לעתים בהומור ואף בסאטירה דקיקים ומיתממים (לא ההשפעה היחידה של שבתאי ביצירה. אבל מי נקי מהשפעתו?): "ליורם היתה פגישה נורא חשובה עם עוזר שר ההגנה האמריקאי לענייני ערבים. הם היו אמורים לשבת שניהם, שני בחורים קרייריסטים, משכילים, ולהחליט מה עושים בכל העניין הזה של הערבים" (עמ' 204).

 

הרומן אינו מושלם. לוקח לו כמה עשרות עמודים להתניע והסיום הדרמטי-פוליטי שלו, הנוגע לאורי המַקצין וילדי הגבעות שלו, אינו צומח באופן מספיק אורגני מהטקסט. השפה של רוזובסקי לעתים פונקציונלית מדי. גם ניקיון פה ושם לא היה מזיק (נטייה חוזרת להשמיט פועל עזר "אורי היה עייף כמו שמזמן לא" – עמ' 67 ; דימוי לא מדויק: "השאלות שמתחפרות סביב עצמן" – עמ' 50). אבל אלה התקטננויות מול התנועה הסיבובית-צנטריפטלית, ההולכת וגוברת, שהרומן הזה מפעיל על הקורא ושיונקת אותו לתוכו. בתמציתיות ניתן לומר שהשימוש בקיצור הישראלי כל כך, ה"מגניב" והמרופט כל כך, שלומקיצ, הוא המטפורה ההולמת ליכולת של רוזובסקי לזקק מהישראליאנה המהוהה רומן מצוין.    

 

על יזהר הר-לב

לתרבות הישראלית מגיע 'מזל טוב'. סופר חדש נולד לה ושמו בישראל יזהר הר-לב. לא בכל שנה נולד סופר בישראל; בשנתיים האחרונות, למשל, נולד למיטב ידיעתי אחד ועוד כארבעה מצויים עדיין באינקובטור. גם הר-לב, שהוציא ב – 2002 את "פובידליה" המרשים אך הבוסרי, שהה באינקובטור. אבל כעת, עם "מיקסי גריל", רומן רעיונות רלוונטי הכתוב בבוטות ובחריפות שאסור שיטשטשו בעיני הקורא "העדין" את רצינותו, הוא משוחרר לביתו-ביתנו.

ב"מיקסי גריל" מוצג מנהל הקריאייטיב היאפי, נתן פיין, כמצליחן שאינו מאמין בכלום. באוזני אמה האמביציוזית של אחת הדוגמניות שלו הוא מסביר את תפיסתו: "לאף אחד אין נשמה, אהובה. יש גוף, יש כימייה. יש פעילות חשמלית במוח. זה כל מה שיש" (עמ' 171). המספר, התוהה כביכול על קנקנו של נתן, מחזק את התפיסה החומרנית של גיבורו בתיאורים מהזווית הביוכימית של ההתרחשויות בחייו. כך מתוארת, למשל, החלטה על פנייה במכונית: "מוחו של נתן יוצא לפעולה. הוא מאותת לבלוטת יותרת הכליה לשחרר אדרנלין, ופתיתי ההורמון הזהוב שנמזגים במחזור הדם הופכים את נתן לפקעת מכווצת של שרירים(…) מיליוני נוירונים נדלקים כמו נורות מגדלור זעירות באפילה הנוזלית והמלוחה של הגולגולת"(עמ' 14).

אבל למרות השקפותיו החומרניות המוצקות    משהו מתערער אצל נתן. הוא לפות בתשוקת מוות ("תתפוצץ כבר" הוא מייחל למטוסו), מתמכר לקוקאין ומאבד עניין מיני ונפשי באשתו מיקה בעקבות לידת בנם. קרן האור היחידה בחייו היא תשוקתו המתעוררת לדוגמנית "המושלמת" והשתקנית לירז, שאותה מצלם צוותו לפרסומת בהודו ובאפריקה.

הר-לב אינו אומר זאת במפורש אולם נראה כי שתקנותה של לירז היא זו שמושכת את נתן. מוחו מופצץ באינפורמציה, חיצונית ופנימית, הנפלטת למודע שלו מאותו אזור שפרויד כינה "סמוך למודע" (ומסומן ברומן של הר-לב באמצעות פונט מוקטן), והחרישיות של לירז מסמלת מפלט מכל זה.

אשתו של נתן, מיקה, דוגמנית בדימוס, היא אישה תמה, רגישה ועילגת. במונולוג שלה, המפוזר על פני כשליש מהרומן, היא מעידה על עצמה כי : "כל מה שאני רוצה לעשות זה להתכרבל. אבל להתכרבל זה לא מקצוע" (עמ' 17). גם "לאהוב זה לא מקצוע, וחבל שכך" כי "הדבר היחיד שאני מרגישה טובה בו זה לאהוב" (עמ' 199). הר-לב מצליח לעצב את מיקה באופן מכמיר לב דווקא באמצעות עילגותה (מבחר מפניניה: "זה היה סיוט בלהות", "קרן אור וגידים", "כמו להכניס קוף דרך חור של מחט").

נישואיהם של מיקה ונתן מתפוררים. בלאקוניות אכזרית, ההולמת את הפילוסופיה שלו, מסכם זאת נתן: "את צריכה להיות יפה, אני צריך להרוויח כסף? זה לא עובד יותר" (עמ' 335). ההתפוררות הזו מתוארת על רקע מציאות אפוקליפטית. קבצנים בצמתים, מטיפי דת ברחוב, פיגועים, "אליטות" ממון שטופות בהבלים ניו-אייג'יים, חברת צריכה שאיבדה כל רגש חי ושואבת אליה גם את "האלטרנטיבות" של הודו ואפריקה ("העניין הוא שאנחנו התרבות היחידה שיש" אומר במאי הפרסומות לנתן). לתוך הטקסט של הר-לב "פורצים" מדי פעם טקסטים קבליים, ברסלביים ונבואיים (חלקם, כמדומני, מפוברקים) המוסיפים לתחושה האפוקליפטית של הספר המרתק הזה (דוגמה: "נוסו, נוסו מתוך בבל ומלטו איש את נפשו, כי עת נקם היא לאדוני").

אבל הטקסטים "הדתיים" גם מתארים סוג של אלטרנטיבה. בעיקר אלה המצביעים על החמצתו הפטאלית של נתן ומכריזים על קיומה של הנשמה. לדוגמה: "ומה יועילו עיניים, ידיים ורגליים, אם הם פגרים מתים ורוח אין בהן (…) כי ישנה ונמצאה היא, חיה וקיימה" (עמ' 169). גם מימוש הקשר עם לירז, שמתגלית כילדה ריקה וטיפשית שנתקעה בשלב האנאלי, מחזק באופן מזהיר את עמדת הרומן על הנאיביות בתפיסה של נתן בדבר אי-חשיבות ה"פנימיות" או "הרוח". כך, למשל, מדברת לירז השתקנית, "הענוגה" ו"המושלמת": "מסכנוני-מתוקוני, בובון עשוי קקי שלי (…) בובון חרא מתוק שלי" (עמ' 348); "בכלל, אני מעדיפה פלוצים על דיבורים" (עמ' 355).

התנועה ב"מיקסי גריל" הפוכה מזו של "פובידיליה". ב"פובידיליה" התנועה היא מ"הפנים" ל"חוץ". גיבור "פובידיליה" מבקש להסתגר מפני המציאות. שלוש שנים הוא מכונס בדירתו ומשוטט רק במרחבים הוירטואליים. פגישה עם נציגת חברת ה"פיפל מיטר" ועם אביו מכריחים אותו להודות בטעותו; יש עולם בחוץ. ב"מיקסי גריל", לעומת זאת, מצוי נתן "בחוץ" ומגלה לאורך הרומן את "הפנים".

הר-לב כתב, כאמור, "רומן רעיונות", אבל "הרעיונות" שבו נובעים מתוך מרקם ריאליסטי אמין, טראגי אך מנומר בהומור, המשרטט התאבדות תרבותית אך הוא עצמו מלא חיים. ועל כך מגיע לנו, כאמור, מזל טוב.