קצרים

1. ככל שאתה מתבגר, מתגברים בך הספקות לגבי סגולתן האמיתית של חלק מהיצירות שהפעימו אותך בצעירותך.

אני חושב שאת עיקר טעמי, ואולי גם רוב ידיעותיי הבסיסיות, בספרות ובתרבות, רכשתי בין גיל 20 לגיל 25, כשקראתי ספרים באובססיביות וצפיתי בשני סרטים ליום בממוצע, כמעט.

כשיוצא לי לקרוא בשנית ספרים שהתפעלתי מהם באותה תקופה, נדיר מאד שאני מתאכזב. הפגישה המחודשת מעניינת אותי בגין שינויי הדגשים בקריאה שלי, שממחישים לי את השתנותי, אבל איני מתפלא על התלהבותי וחוזר בי מהערכתי, בדרך כלל. אולם בסרטים המצב שונה. יצא לי לא אחת לראות סרט שהתפעלתי ממנו בעבר ולהתפלא על עצמי: מזה, מזה התפעלת?

הספקות נוגעים גם לתופעות תרבותיות רחבות יותר מאשר סרט בודד. האם, למשל, סרטי "הגל החדש", שאת הבולטים ביניהם ראיתי לפני עשור ומעלה והתמוגגתי מהם, ימוגגו אותי גם היום?

לכן שמחתי כפליים כשצפיתי (לראשונה) בסרטו של מלוויל מ – 1961, "ליאון מוראן כומר" (או בצרפתית: לאו מורא כומה), המקושר ל"גל החדש"; שמחתי בסרט ושמחתי בגלל העדות העקיפה שניתנה בו על טיבו של העידן הקולנועי ההוא.

 איזה סרט גדול! כל הרגישות האנושית, החוש הטרגי, המיניות (שבסרט הקתולי-מעמיק הזה הופכת לאחת התמות המרכזיות) המעודנת, של "הגל החדש", קיימים אם כך, קיימים באמת (בלוויית דיון מיוחד לסרט ורלוונטי היום, רלוונטי תמיד, על הערצת כוח ועל התחרמנות מכוח והשלכותיהן המוסריות – הרומן מתרחש בזמן הכיבוש הנאצי של צרפת). הם לא היו רק פרי דימיונו של צעיר שרוצה מאד להתפעל מהתרבות החדשה שהחל לרכוש לעצמו.

2. הסרט "עג'מי" (שהזכיר לי מאד סרט ישראלי מצוין, שזכה, עם זאת, פחות להכרה, "וסרמיל"), הוא סרט על סקטור מקופח. המחאה החברתית שבסרט המעניין הזה חשובה מאד, כמובן.

ועם זאת, דרך הסיפור המתוחכמת, כמו שאומרים, של "עג'מי", מובילה לכך שבמשך כשלושת רבעי סרט טועה הצופה לחשוב ששוטר במשטרת ישראל רוצח בדם קר ערבי. רק בהתרת הסיפור – המסופר, כאמור, בצורה מתוחכמת, לא כרונולוגית – מתברר שהדברים אינם כה פשוטים. בקיצור, באליבי אסתטי הוחדרה כאן (אני מניח שלא בכוונה) אידיאולוגיה אנטי-ישראלית קיצונית. 

גם ידידי עניינם של ערביי ישראל, ואני לא סבור שאיני כזה, יכולים למחות על העיוות הזה. גם בלי רצח בדם קר יש קיפוח ואפלייה ועזובה. יש מספיק לכולם.   

3. הסיפור הגאוני-המפיסטופלי של חנוך לוין, "החולה הנצחי והאהובה", הוא ההתקפה המעמיקה ביותר על כל יומרה לפעילות רוחנית או ליצירת אמנות, שאינן כפופות כביכול לשוק, כלומר שאינן מותנות במבטו של האחר. כל מי ששואף ליצירת אמנות אותנטית, ובטח מי ששואף לחיי קדושה, לא יכול לעקוף את ההתמודדות העמוקה עם הגאונות השטנית של לוין, כפי שהיא מתבטאת בסיפור הזה. הסעיף הזה לאקוני, אני יודע. ארחיב עליו בהזדמנות.

4. אפרופו קריאה מאוחרת (מסעיף 1. אני, מה שנקרא, פוסח כאן לרגע על שני הסעיפים). קראתי פעם שנייה את "החלקיקים האלמנטרים" של מישל וולבק. הפעם הקודמת הייתה לפני שבע שנים. ההבדלים בין הקריאות? כעת התרשמתי מהרומן הזה אף יותר מאשר בקריאה הראשונה. הבדל נוסף, שלימד אותי הרבה:  יותר עניינו אותי כעת קורות האח המדען מאשר קורות האח המכור לסקס (למרות שעלי להדגיש שאני עדיין מתעניין בהתפתחויות האחרונות בשדה הסקס ואף עוקב אחר כתבי העת הרלוונטיים בנושא ומקווה אף להיות מוזמן לכנסים בתחום או למצער לקבל תקן קבוע במחלקה רלוונטית). הבדל נוסף: הקריאה גם פחות מטרידה, יותר מנהירה (האימרה של קפקא על הטִרדה שספרות גדולה צריכה לעורר בנו אינה בהכרח נכונה). הספר גם נתפס בעיניי כפחות פסימי מבקריאתי הראשונה.  

5. התקשרה שמרית והציעה לי להגדיל בתוספת של 6 ש"ח בלבד, כלומר להגביר את מהירות הגלישה באינטרנט. הסכמתי כמובן. מאז האינטרנט איטי יותר. בהן צדק.

6. בפרסומת חביבה לרשימת "עיר לכולנו" מלפני כשנה הופיעה שורת אמנים מתחומים שונים (עלמה ז"ק, דרור קרן, למשל, ואם למנות אהובה במובן אחד ואהוב במובן אחר) והביעו תמיכה ברשימה. הסב-טקסט היה: הם אמנם אמנים וידוענים, אבל מבחינה מעמדית הם מזדהים עם – ואף משתייכים ל – המעמד שמייצג דב חנין, ולא שייכים לעשירים שמייצג חולדאי.

זו דוגמה קלאסית לביזור כוח מוצלח בחברה דמוקרטית, לאיזונים ובלמים: ההון הסימבולי נאבק בהון הממשי.

וזו הסיבה שהשתתפותם של אמנים בפרסומות, פתיחת הרגליים – כמו שאומרים וסלחו לי על הביטוי – של זמרים, שחקנים (גידי גוב, למשל, דביר בנדק, למשל, דיייויד ברוזה, למשל, יפתח קליין, למשל, אהוד בנאי (!)  בשירו, למשל – אם למנות דוגמאות מעצבנות במיוחד) לכסף הקשה ולהון הגדול והעבה, תופעה שמטפטוף זרזיפי הפכה לזירמת שיטפון של ממש בשנה האחרונה, כל כך מקוממת וחמורה. ההון הסימבולי וההון הממשי כורתים ברית ומשלבים ידיים, נגד חסרי ההון הסימבולי או הממשי. 

  

הערה למבקרי ספרות שהפכו לאחרונה למבקרי רוק: אפשר לומר הרבה דברים על מוזיקאים לעומת סופרים. אבל אפשר לומר גם זאת:  המוזיקאים, בניגוד לסופרים, אינם, בדרך כלל, גם אינטלקטואלים מי יודע כמה, ואינם מודעים תמיד לתמונה הרחבה ולהשלכות שיש למעשיהם.

7. לונדון וקירשנבאום – תוכנית התרבות (!) היחידה בארץ תקוצץ לטובת הטלנובלה "נשות הטייסים".

במדינה מתוקנת זה היה אייטם יחיד, המובא ללא פרשנות, ב"קצרים".

8. הספר של ניק קייב אכן לא משהו (אפרופו הערת הסיום ב – 6).

9. לעומת זאת, "ירושלים", של הפורטוגלי גונסאלו טווארש, שזכה לשבחים מופלגים באירופה, מרשים אבל חשוד. לטעמי, הרומן הזה הוא פסטיש מוזר לרומן הגרמני הגדול של בין שתי המלחמות, פסטיש מוזר של "האיש ללא תכונות", של קפקא, קצת תומס מאן ועוד (הפסטיש מצהיר על עצמו גם בשמות הגרמניים של הדמויות ברומן הפורטוגזי, המתרחש בארץ אנונימית: ארנסט, תיאודור וכו'). ויש בו גם תחושה דקה של זיוף, שנובעת לא רק מהפסטיש המוזכר. זיוף סתם.

בכל אופן, את "ירושלים"  אני לא משאיר אצלי בספרייה עם תום הקריאה, וזוהי מבחינתי העדות – "האולטימטיבית", כמו שאומרים – לכך שהרומן לא ממש עשה לי את זה (כמו שאומרים, כמו שאומרים).

 10. את "הזעקה של אוסף 49" של פינצ'ון אני קורא עכשיו. רומן מעניין ומעצבן. לעיתים מצחיק עד דמעות. לעיתים רחוקות.

בכל אופן, הייתה לי דעה קדומה נגד פינצ'ון והיא התגלתה כמוצדקת.

טוב, מוצדקת למחצה. 

 11. ברלוסקוני – אנשים הביעו תמיכה בהכאתו ברשימה שנפתחה בפייסבוק; מעניין אם נפתחה רשימה דומה כשהוכה אבי ניר, איש העשור בטלוויזיה, בעל המכתם:  "האח הגדול הוא יצירה דוקומנטרית", כשהיה לרגע נדמה – לחרדתנו כולנו העמוקה  – שאולי יש קבוצת אנרכיסטים אקטיביסטיים בישראל שהכוהו הכֹה.

12. ציטוט מגניב של טרי איגלטון, שמסביר את המחשבה הפוסטמודרנית לילדים כך: "A long time ago we fell into an obscure disaster known as Enlightment, to be rescued around 1972 by the first lucky reader of Ferdinand de Saussure".

   

 

 

דצמבר 18, 2009 – 3:10 PM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (16)

קטע ממואר (בדוי-למחצה) בעקבות כמה מאירועי האקטואליה: "בממלכת הישיבה ההררית"

בספסל הקדמי בבית המדרש לומד בנו של ראש הישיבה, הגדול מבני שיעור אל"ף, והוא בתוכם, בתשע שנים. בן הרב, בעל עור הפנים הרוחני שקוף, שממנו פורץ זקן שחור, משיי אך פרוע, ובקדמת ראשו בלורית שיער שחורה וסתורה, סרבנית, יושב על הספסל כשרגלו הימנית מונחת תחתיו ומבצבצת מתחת לירך שמאל. הוא נשוי לבת הרב המפורסם של היישוב הסמוך ומתנועע במתיקות על הסטנדר שלו. בן הרב הוא עילוי אמיתי, אומרים כולם, אך כמו הלל הזקן בן הרב לא מסרב לאף שאלה טיפשית של תלמידי שיעור אל"ף. למעשה, תור של שואלים נוצר לעיתים בסמוך למקום ישיבתו. עיניו המאירות של בן הרב ממוקדות בשואל כאילו בשאלה הנשאלת תלויים חייו של המשיב. בן הרב מתיר את הקושיות בשכל בהיר ועמוק, קולו כמעט נוהם אך אינו חורג מאוושה רבת עוצמה. גם בלימודי האמונה (הביטוי המחליף אט אט את הביטוי "מחשבה", אבל נאמר בהכרת ערך, בהתפנקות, מבחילה מעט. כל זה נקלט במטושטש, כמובן) נחשב בן הרב מעמיק ביותר.

הוא, תלמיד שיעור אל"ף, מציץ בבן הרב ממקומו באחד הספסלים האחוריים ומתלבט אם השאלה שמצא לשואלה ראויה להבאה בפניו. הוא מודע לכך שהוא יכול להתמודד עם השאלה בכוחות עצמו, או בעזרתם של משיבים אחרים, אבל הוא משתוקק לשוחח עם בן הרב. הדרת המלכות והענווה שמקיפה את בן הרב, שחור הזקן, מושכת אותו (וגם מעט מקוממת, במטושטש).    

 

עוד בן יש לראש הישיבה. מבוגר יותר מהאריה החרישי והעניו שיושב בספסל הקדמי בבית המדרש. הבן המבוגר יותר הוא רב של אחד היישובים הקטנים ליד שכם (לימים יעמוד בראש ישיבת ההסדר במקום, יעמוד גם לימים, כעבור שמונה עשרה שנה ליתר דיוק, בלבה של מחלוקת ציבורית בסוגיית הסרבנות), אך מגיע לישיבה להעביר שיעור פעם בשבוע. גם הוא אדם עמוק-רעיונות אך מבטו חמור יותר, פניו עגולים-גשמיים יותר, קולו גבוה יותר, ציציותיו משתלשלות פחות, אינן רשולות כציציות אחיו, שיערו מבריק, מסורק לצד, מהודק ולא סתור, לבושו מוקפד יותר משל אחיו והוא גם זהיר בכבוד עצמו, שלא כאחיו. הרב בן הרב המבוגר נועל נעליים שחורות מבריקות והולך מוטה פלג גופו העליון לפניו, יותר נחוש מאשר כפוף, ולצד גופו תיק עור שאינו מהוה וסביב פניו שיער זקן מטופח ופאות קטנות נאות, הדוקות לאחורי תְנוּכיו. משקפיו מעודנים ואינם פוצעים את העין, כמו משקפיהם הרבועים של בחורי ישיבה רבים.

 

קוצר הרוח שלו מלכותי ולא אצילי. באחד השיעורים הודף הרב בן הרב באלימות שאלה קנטרנית של בן שיעור אל"ף, שמקורב לאנשים בישיבת "קבר יוסף" שבשכם. "זו שאלה שכמית", רותח בגדלות בנו הבכור של ראש הישיבה, "שאלה של אנשים פלגניים, מפלגי מלוכה", מאדים הרב בן הרב ומעט רוטט. למרות שיצא משליטה, וכמו בכל יציאה משליטה יש במראה משהו חלוּש ומרתיע, ולמרות שברור שרקע אישי ניצב מאחורי הדברים, משהו בחרון מעלה האדים של בן הרב מזכיר לו, השומע, מחלוקות תלמודיות שמפאת פגיעה בכבודם של תלמידי חכמים נסתיימו במוות של אחד מבני הפלוגתא (ובעוד שלוש עשרה שנה יבקש לראיין לעיתון את הרב בן הרב ולא יהיה בטוח בשיחה שהרב בן הרב מזהה אותו. אבל בסירוב קצר הרוח של בן הרב הבכור – אנחה ואז: "לא, אני לא רוצה…זה לא נעים לי" – הוא יזהה את ההקפדה הוותיקה על כבודו שיש בה יסוד רתחני ואטום, אבל גם הוד).

הקשיות הגובלת באכזריות של הרב, הבן הבכור של ראש הישיבה, מתבטאת גם ברעיונותיו, המקוריים ביותר, אותם הוא מביע בישירות, מביכה ומסעירה. כשהוא מלמד מתוך הספר "מידות הראי"ה" על מידת הגאווה, הרב בן הרב מסביר שהגאוותן אינו נענש אלא, פשוט, נקטף, כפי ששיבולת בשדה העומדת זקופה מעל חברותיה מפתה את ההולך לתלוש אותה. "אין כאן עניין של עונש", הוא מסביר בקשיות ובאטימות מרהיבות, "אין כאן עניין של קטנוניות, אלא כך היא דרכו של עולם שמי שמגביה את עצמו נקטף".

ובאחד מפיתולי השיעורים בן הרב מסביר לתלמידים, הרווקים ברובם, מדוע ילדים קטנים הם חמודים. "לולי זה הם היו פשוט מתים", הוא אומר בלי רגש. "החמידוּת שלהם נוצרה כדי שישימו אליהם לב ויטפלו בהם". הרב בן הרב מחקה ללא רגש את ההתמוגגות שמעוררים ילדים בקרב המבוגרים, "א קוצ'י קוצ'י קוצ'".

באותו נטורליזם ואדישות מקוריים ומהממים הוא גם מסביר למה יותר ילדים ממבוגרים מתים בתאונות דרכים. "פשוט, מי שישן ולא מתגונן מפני הפגיעה נפגע יותר ממי שמספיק בשניות האחרונות להכין את גופו וילדים, חוץ מזה שגופם שביר יותר, פשוט ישנים יותר בנסיעות".

 

ביחד עם אחיו הענוותן וגיסו יפה התואר ונטול הזקן, שלמד בישיבת הגוש, וכמובן תחת שלטונו של אביהם, מתקיימת בישיבה שושלת מלכותית שמעניקה ללומדים תחושות הדר ויציבות.

 

ראש הישיבה כסוף הזקן וגבה המצח, שלאופקו נמתחים קמטי הגות לא עמוקים אך רבי הבעה, כמו ירש מבנו הבכור את רתחנותו, אבל זו התגלגלה אצלו למין רטט של התרגשות שראש הישיבה אינו שולט בו כאשר הוא מדבר על נושאים המסעירים אותו. ואילו מבנו הצעיר יותר ירש ראש הישיבה את המבט טוב העין שבו הוא סוקר את בחורי הישיבה כאשר הוא מגיע לבית המדרש. ראש הישיבה לבוש בבגדים שחורים, כמו רב חרדי, למרות שאין לפקפק בו לכאורה, בו, אחד מתלמידיו המובהקים של הרב צבי יהודה קוק. ראש הישיבה מעביר שיעור כללי פעם בשבוע אבל ניכר שהשיעור נועד להרחיק לזות שפתיים שאין הוא תלמיד חכם גדול. השיעור אכן בסיסי והוא, בחור הישיבה הטרי, מבקש לראות בדרך הישרה ונעדרת הברק של השיעור הוראה מכוונת להתרחק מדרכים שאינן ישרות בלימוד ובמידות.

 

כמו שמן הזית והזעתר שעל השולחן בארוחות, נוצקו לישיבה יסודות ארציים שמחשלים את קיומה, מדגישים את יסוד המלכות ומבססים את חצר המלוכה שבה. אחד היסודות התומכים הראשיים הוא גבר מזוקן בפראות מסוימת, בעל פנים חרושות, מצולקות כמעט וסמוקות, בריא בשר אך מוצק, הנשען דרך אדנות על מקל הליכה מעץ משוח, בגין פציעה במלחמת יום הכיפורים. הוא יד ימינו של ראש הישיבה הנשלחת לעולם המעשה. אגדות נקשרות לראשו כמי שמשיג תקציבים הן לישיבה והן ליישוב הארץ וכן אגדות בדבר נסיבות פציעתו וקשריו עם אריק שרון. בפעמים המעטות בהם דיבר בעל המקל לפני התלמידים, מתוך אי רצון לדיבורים של איש מעשה, אי רצון מודגש קלות, ומתוך הכרה, מודגשת גם היא אך לא מזויפת, בבכירותם של תלמידי החכמים על אנשי המעשה, הוא מזכיר, תוך גמגום קל אך תוכן ממשי שמפצה עליו, תוך הישענות על מקלו שמוסיפה לו דווקא און וחיות, "דינֶרים" בארצות הברית שנועדו לאיסוף תרומות כמו גם שיחות עם מנהיגי המדינה. (הוא, המאזין, עדיין אינו יודע עד כמה ההדר הגשמי הנרמז בדבריו של יד ימינו הצולע של ראש הישיבה, המקופל בייחוד במילה "דינרים", מלהיב אותו במסתרים).

 

הוא מרגיש את עצמו, במעורפל, ראוי להיקשר לשושלת הישיבה המלכותית כיון שאביו למד עם ראש הישיבה עוד ב"מרכז" ואולי גם ב"כרם", ישיבת "כרם ביבנה". אבל הוא מחליט לא להתוודע עדיין אל ראש הישיבה ונהנה מכך שהוא בן מלך שמתחזה לבן עניים ואינו מגלה את זהותו. הוא רוצה להצטיין בלי קשר לייחוסו ואז, כשיוכר כמצוין בכוחותיו-הוא, יחשוף אותו, את הייחוס, ויתאחד עם המשפחה המלכותית.

 

אומרים גם שלראש הישיבה יש בת צעירה.

 

 

דצמבר 14, 2009 – 12:11 PM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (5)

על "אמן הסיפור הקצר", של מאיה ערד, הוצאת "חרגול"

א

אדם טהר-זהב הוא סופר ידוע למדי, בשנות הארבעים לחייו, הכותב סיפורים קצרים. הז'אנר שרוי במשבר והרומן של ערד מלווה את משבר אמצע החיים של אדם שנולד מהמשבר המקצועי שלו. הקומדיה המרירה מתוקה הזו מלווה את גיבורה, בין היתר, לסדנת הכתיבה שהוא מעביר, למפגש עם ד"ר מצודדת לספרות שקטלה את יצירתו בעיתון, למפגש עם האקסית שלו שהפכה מאז פרידתם לסופרת מוכשרת של רבי מכר. בתוך העלילה הזו, ובאופן שאינו משבש מדי את הקריאה, משבצת ערד כמה מסיפוריו הקצרים של אדם.  

זו לא הפעם הראשונה שערד מגלה משיכה ואף כישרון לתיאור גברים יהירים, כועסים, מוכשרים ופתטיים, ובקצרה פוצים, המושכים בעט. גם ב"תמונות משפחה", ספרה הקודם, תוארה דמות כזו. כנראה הבחירה של הסופרת בגיבור סופר הולמת את האידיאולוגיה הספרותית המבוטאת כאן בפי אדם עצמו לפיה אנשים שכותבים על עצמם הם גרפומנים…

ערד היא מהסופרים העכשוויים הנדירים שמזכירים לך שיש דבר כזה כישרון. הקריאה ברובה מהנה, לפרקים מרשימה, לעיתים נדירות סובלת מנפילות (הספרות שכתבה האקסית של אדם אכן גרועה, ולא כפי שאדם מתפתה לבסוף לחשוב). אך יש כאן גם כמה רגעים  מזהירים. לדוגמה, סיפורו הידוע ביותר של אדם, "מש"קית ת"ש" שמו, הוא סיפור עם "סוף פתוח", כפי שאינן נלאות מלהדגיש המורות לספרות שמלמדות אותו. כמה מאות עמודים אחרי שמובא הדיון על "הסוף הפתוח" הזה, כשמסתיים הרומן של ערד גופו, עולה בקורא הדיון הזה כשהוא מנסה להבין מה טיבו של סיום הרומן. הסיפורים הקצרים המגוונים המשולבים ברומן מעידים על – לא אומר "וירטואוזיות", מילה הסובלת מזילות – כישרון גדול, ולפחות סיפור אחד, "אומסק" שמו, על אודות ישראלית הנוסעת לסיביר על מנת לאמץ ילד, הוא מופת לסיפור קצר. לא אומר "יצירת מופת", כי הביטוי מחייב מדי.

הסיפור הקצר "אומסק" לא רק בנוי לתלפיות אלא גם מרגש. עם זאת, הכישרון האוּמנותי, לא האמנותי, הוא זה הבולט במיוחד אצל ערד. למשל, ביצירת ציפיות אצל הקורא להמשך העלילה ואז במשחק מעודן עם הציפיות הללו. נדמה, לעיתים, שהתכנים של הרומן, חלקם מרגשים ונבונים מאד, הם רק תירוץ למשחקים קוגניטיביים עם הקורא או להשתעשעות עצמית בתחבולות ספרותיות. ערד, לפרקים, מזכירה לי את אותם חוקרי ספרות רוסיים, הפורמליסטים הם כונו, שטענו שטולסטוי חזר בתשובה בערוב ימיו אך ורק במטרה לכתוב יצירות ספרות מפרספקטיבה רעננה.

החולשה היחסית של ערד במישור התוכני ניכרת בתמה שניצבת במוצהר בלב הרומן: מצבו העכשווי של הסיפור הקצר. את הפרשנות למצב הזה מפקידה ערד בידיה של מיטל, חוקרת הספרות המבריקה. מיטל פרסמה מאמר ביקורת על מצבו של הסיפור הקצר. מאמר הביקורת הזה אינו מרשים. גם הניסיון של מיטל להסביר בעל פה לאדם, הלהוט אחריה, את התיאוריה שלה אינו משכנע (ראו בצד הסבר אלטרנטיבי).

בכתיבה של ערד לאורך חצי העשור האחרון יש קו נוסטלגי עמוק. הנוסטלגיה הזו לישראל של פעם, ישראל של הערוץ הראשון והמעמד הבינוני, היא גם רציונליזציה לכך שערד אינה מכירה את ישראל החדשה. ערד מודעת לאנכרוניזם שלה, והמודעות הזו מחלצת אותה בדרך כלל ממבוכות. לא תמיד. טהר-זהב מכונה "סופר מדור-הביניים". זה ביטוי שהתאים לגרשון שקד בשנות השבעים ואינו רלוונטי לסצינה הספרותית העכשווית. הכינוי הזה מסגיר חולשה תוכנית, תמטית (דיון ב"תמה" הפך לעדות לפלבאיות אינטלקטואלית אצל הפורמליסטים הרוסיים שהזכרתי), אחרת שיש כאן: הניתוח ש(לא) נעשה כאן לרפובליקה הספרותית הישראלית. נדמה שאופייה המתון, הבורגני, הא.ב.יהושע-י, של ערד מונע ממנה לשאול שאלות תהומיות יותר מהסוגייה, המקצועית בעיקרה, על עתידו של הסיפור הקצר. היותה של הסוגייה המרכזית לא-קיומית במיוחד אחראית להיעדר תחושת הדחיפות שהייתה קיימת בטיפול של ערד בעולם האקדמיה ב"שבע מידות רעות". ערד משעשעת מאד, למשל, כשהיא מתארת סופר-לא-סופר שכתב רב מכר היסטרי (מין שילוב של רון לשם ואשכול נבו), שאדם בז לו ומקנא בו. אבל לדיון עקרוני ברפובליקה הספרותית הישראלית התאים יותר "הרוצחים", של דרור בורשטיין, באופיו האפוקליפטי והגרוטסקי. 

אבל שלא תהיה טעות. מניית חלק מהפגמים לעיל היא בבחינת "את אשר יעריך – יקניט". בתום העשור הראשון למאה ה – 21 אפשר להתחיל לסכם ולומר: יש דור חדש בספרות הישראלית וערד היא אחד מעמודי התווך שלו. 

ב

ההסבר המלומד של מיטל לשקיעתו של הסיפור הקצר אינו מבאר מדוע דווקא בעשורים האחרונים מוחשת השקיעה הזו. בקצרה אומר כי להבנתי הסיבה לירידת קרנו של הסיפור הקצר קשורה, ראשית, באופייה הקונקרטי של פעולת הקריאה כיום. כיוון שעצם הכניסה למצב של קריאה הפכה כיום לפעולה מאומצת, הרבה יותר "משתלם" לקורא, לאחר שכבר שילם את דמי הכניסה, לקבל תמורה גדולה יותר עבור מאמציו הראשונים. הסבר נוסף להעדפת הרומן נעוץ בהעצמת פונקציית ההימלטות מההווה, פונקציית ה – "second life" נקרא לה, שתמיד נלוותה לקריאה אולם קיבלה בכירות בעשורים האחרונים, מסיבות מאלפות. הרומן מאפשר הימלטות, ואילו הסיפור הקצר לא. זו גם, אגב, בעייתה של השירה.     

דצמבר 12, 2009 – 1:04 PM קטגוריות: ביקורות ספרות - מעריב | תגובות (4)

על "טיניטוס", של עמנואל פינטו, הוצאת "הקיבוץ המאוחד"

פרוזה היא אמנות שקליטתה נמתחת על פני הזמן. בניגוד לציור, למשל, שכל פרטיו ניתנים לקליטה בבת אחת. זו הסיבה שדיעה של קורא ביחס לספר יכולה לעבור שינויים מופלגים במשך הקריאה. זה המקרה שקרה לי עם "טיניטוס". השליש הראשון של הספר נדמה לי קלישאתי, כלומר קלישאתי כמו שכתיבה ליטרטית ומעודנת יכולה להיות, לא קלישאתי כמו להיט ספרותי קליל, דליל וחליל. השליש השני התגלה כמקורי ומרתק. ואילו השליש השלישי כמשומש ומייגע מעט אך גם כמרגש ומוזר, במובן הטוב של המילה. הפערים הללו בין חלקיו של הרומן מעידים, לטעמי, על שגיאת עריכה. עריכה מתערבת הייתה מאירה את עיני הסופר למה שמקורי ביצירתו ושולחת אותו לקלף מהיצירה את מה שמייגע ומוכר לעייפה, להסיר את הפסולת על מנת שיתגלה הפסל.  

החלק הראשון של הרומן מספר בגוף ראשון את סיפורו של פיני, שחי כיום בצרפת אך בעבר השתתף במלחמת לבנון הראשונה, שבמהלכה איבד חבר, נאלץ לירות בילד נושא אר.פי.ג'י. ואף היה עד לתוצאות הטבח בסברה ושתילה. פיני אינו מצליח לזכור את פרטי המלחמה ההיא וסובל גם מטיניטוס (צפצוף שאדם שומע אך אין לו מקור חיצוני), ומטופל אצל מטפלת ישראלית החיה אף היא בפריז. נשמע מוכר לחלקכם? הדמיון לסרט "ואלס עם באשיר" עצום, כמובן. אבל הדמיון הזה אינו מעיד על פלאגיאט, אלא על שימוש של הספר והסרט (המוערך יתר על המידה) כאחד בקלישאות רווחות. קלישאה ראשונה היא קלישאת מוראות המלחמה. העובדה שזו קלישאה "נכונה" אינה סותרת את קלישאיותה. קלישאה שנייה היא קלישאת האדם הקטן והמלחמה הגדולה. קלישאה שלישית היא קלישאת הגברים בוכים בלילה, קלישאת הגבריות המוצקה שנסדקת בגין אותן מוראות המלחמה. קלישאה רביעית היא קלישאת שובו של המודחק. והקלישאה הגדולה מכולן היא קלישאת הטיפול הפסיכולוגי כמי שתפקידו לחשוף אירוע ספציפי הנסתר מתודעתו של המטופל וכך להביא לו גואל, בדומה לסצינה במשפחת סימפסון בה בארט מכריז בטיפול "אני שונא את אבא ואמא" ומחלים באחת. לטעמי החלק הזה פשוט מיותר וגיבור הרומן לא היה צריך להיות פיני אלא גיבורו של החלק הבא.

אבל לפני שאדון בחלק המוצלח אדלג לרגע לחלק השלישי. בחלק הזה מסופר בגוף שלישי על יחסי אמו של פיני ובנה החייל. האם כותבת לבנה מכתבים פיוטיים ומטורפים ומסתגרת במרפסת דירתה עד שובו. יש נגיעה ביופי, כאב וטירוף בחלק הזה, אבל הוא סובל מגודש של מלל ורפלקסיה ומדלילות של פעולה, מאינטנסיביות של רגשות ומחשבות מעניינות-למחצה שאינן מגובות בהתרחשות עלילתית. וגם, עלי להודות, סובל החלק הזה מדמיון מוזר ליצירות, מעודנות אמנם, שעסקו ביחסי ילדים ואמהות, כמו "קול צעדינו" לרונית מטלון, למשל.

החלק האמצעי הוא המוצלח, כאמור. גיבור החלק הזה, המסופר אף הוא בגוף שלישי, הוא הסופר הצרפתי ז'אן ז'נה. הסופר הגדול והפרובוקטיבי הזה התקרב בשנותיו האחרונות לפלשתינים ולעניין הפלשתיני. כשהוא כבר זקן וחולה, מיהר ז'אנה לביירות ב – 1982 ושהה בה בעת הטבח שערכו הפלנגות בסברה ושתילה וכתב בעקבותיו מאמר רב תהודה "ארבע שעות בשתילה". פינטו ממצה מהדמות והסיטאוציה הייחודיות חלק ניכר מהפוטנציאל הדרמטי שלהן. ז'נה של פינטו הוא דמות מורכבת ומסובכת. משיכתו לסבל הפלשתיני אינה נובעת רק ממניעים הומניסטיים, אלא מצרכים אסתטיים ואף קרייריסטים, צרכיו של סופר למצוא נושא גדול לכתיבתו: "לא לחינם הגיע עד לכאן, הוא מן הדברים האלה ייצור מיתולוגיה". יסודותיהן התיאולוגיים והפסיכולוגיים של המשיכה לפלשתינים והטינה כלפי הישראלים עמוקים: "מדוע הוא בא? זה כבר סיפור אחר, אפל יותר. נגיד רק שהוא נמשך אליהם, משום שהם היחידים שהעזו להתנצח עם אלו המכנים את עצמם 'יחידי סגולה' (…) הוא דבק באלה שנלחמו ב'נבחרים', ומשום שהובסו והוגלו והמשיכו ללחום הוא שב ובחר בהם". גם ההומוסקסואליות של ז'נה, המשותפת לו ולפיני, נושאת תפקיד משלה במשיכתו לסכסוך שלנו. היכולת הדמונית של האמן, של ז'נה, טוען הספר, היא זו שהסיטה את תשומת הלב העולמית ממבצעי הרצח בפועל, כלומר הפלנגות, אל הישראלים.

אינני יודע עד כמה נטל הסופר מכתביו של ז'אן ז'אנה עצמו בחלק הזה, כלומר מה מידת אחריותו לכך שהחלק הזה מעניין. אבל החלק הזה הוא זה שמציל את הרומן בשן ועין.  

 

ב

ישנה חשיבות חוץ-ספרותית בכך שאחד מגיבוריו של רומן ישראלי הוא סופר צרפתי הומוסקסואל המקורב לעניין הפלשתיני. בשנים האחרונות ישנה תחושה שהמיינסטרים הישראלי הולך ונאטם לראיית העולם של האחר, או לתפיסות מורכבות בכלל, ולפיכך התוודעות לדמותו המורכבת של ז'אנה, ידיד הפלשתינים, הנה מרעננת. להבנתי, ההיאטמות הרעיונית של המיינסטרים אינה נובעת רק מלאומנות ו"פאשיזם", אלא היא תוצר לוואי של האתוס של הקפיטליזם המאוחר. על פי האתוס הזה עליך להיות "אסרטיבי" (כלומר, לא להביע ספק ובטח לא ספק עצמי), עליך למתג את עצמך (ברנדינג שתובע ממך לחדד את עמדתך ולהופכה לקליטה) ועליך, כמובן, להשיג "רייטינג" (כלומר לקלוע לדעת רבים ככל האפשר, גם במחיר השטחת עמדותיך).

דצמבר 5, 2009 – 7:32 PM קטגוריות: ביקורות ספרות - מעריב | פרסם תגובה

על מריטוקרטיה

הטיעון שיוצג במאמר זה הוא כדלקמן: על מנת להבין מדוע מוכנה החברה המערבית (והישראלית) להשלים עם פערי שכר אדירים, מומלץ לערוך היכרות עם שני מושגים: הראשון – "מריטוקרטיה", מתאר שיטת משטר חברתי-כלכלי; השני – "תרבות הנרקיסיזם", מתאר אטמוספירה רגשית-תרבותית.

א

"מריטוקרטיה", שלטון בעלי הסגולה והכישרון, הוא ביטוי שטבע ב – 1958 הסוציולוג הבריטי, מייקל יאנג, שהיה מקורב למפלגת הלייבור. בספר נבואי מאותה שנה, "The Rise of the Meritocracy", פיתח יאנג את השלכותיהם הקודרות של תהליכים שהיו בזמנו בחיתוליהם.

יאנג כתב את ספרו בצורה לא שגרתית, כדו"ח דמיוני של סוציולוג בריטי הנכתב בשנת 2033, בעקבות התפרצות של מה שנראה כניצני מרד בשיטה המריטוקרטית במדינה. בדו"ח שלו סוקר הסוציולוג חסר השם את התפתחות השיטה המריטוקרטית מהמאה ה – 19 עד המאה ה – 21, ובעיקר את הקפיצה הגדולה לקראת מריטוקרטיה טהורה שנעשתה בסוף המאה ה – 20 ובתחילת המאה ה – 21. הבחירה של יאנג בז'אנר הספרותי, החריג בכתיבה הסוציולוגית, נועדה להציב את ספרו בשורה אחת עם שני הרומנים ההגותיים-עתידניים המרכזיים בתרבות האנגלו-סקסית של זמנו: "1948" של אורוול ו – "עולם חדש ומופלא" של אלדוס האקסלי. יאנג טען, למעשה, שהדיסטופיה שלו, כלומר חזות העתיד הקשה שהוא מציע, שטנית ומדויקת יותר מזו של עמיתיו. והיא אכן חזות קשה.

המריטוקרטיה היא, לכאורה, השיטה הנאורה מכל השיטות. היא מציעה שוויון הזדמנויות אבסולוטי. במערכת המריטוקרטית מוקמים מכונים מיוחדים לבדיקת האינטליגנציה והכישורים של האזרחים. המשרות בחברה המריטוקרטית מוענקות לפי כישוריהם הנבדקים של האזרחים ואך ורק לפיהם. נאסר באיסור חמור לקדם אדם בגין פרוטקציה, קרבה משפחתית או שוחד. במערכת המריטוקרטית החינוך זוכה לתשומת לב מיוחדת. גם לילדים נערכים מבחני איי.קיו והם ממוינים למערכות חינוך נפרדות לפי כישרונותיהם המולדים. הורה עשיר אינו יכול לקנות בכסף חינוך משובח לילדו הלא מוכשר מטיבו. ואילו אדם מוכשר אינו מתבייש במוצאו הנמוך, כשרונו שלו הוא זה זה שנחשב. במערכת המריטוקרטית, מבהיר יאנג, הושם קץ אחת ולתמיד לגישה הצינית המתבטאת במשפט: "it's not what you know but who you know".

התוצאה אוטופית לכאורה: נוצר מתאם מושלם בין המעמד הגבוה מבחינה כלכלית למעמד החכם והמוכשר.

אבל כאן מתחיל להסתמן גם הסיוט. הסוציאליסטים, מתאר יאנג, היו התומכים הראשונים של המריטוקרטיה. מדוע שיורש בטלן ושלומיאל של מפעל טקסטיל יזכה לנהל מאות פועלים, שבתוכם כמה וכמה מוכשרים ממנו? טענו הסוציאליסטים במאה ה – 19. הטענה החזקה הזו הצליחה לערער את המשטר הקפיטליסטי הישן, אותו מכנה יאנג "אריסטוקרטיה של מוצא", ולייסד את המריטוקרטיה, "אריסטוקרטיה של כישרון". הטענה הזו הצליחה לערער את המשטר הקפיטליסטי הישן לא רק בגין הגיוניותה ותוקפה המוסרי, אלא מעוד סיבה: התחרות הגלובלית בין האומות. כל מדינה ומדינה החלה להבין שאם לא תקדם אנשים לפי מידת כישרונם היא תיוותר מאחור במירוץ הבינלאומי.

אולם עם התייצבות המריטוקרטיה, עמדו הסוציאליסטים – תומכי השוויון  – בפני שוקת שבורה. יאנג, באמצעות הסוציולוג הבדוי שלו התומך בהתלהבות במריטוקרטיה, מתאר באכזריות את הסיבה לכישלון הסוציאליזם בחברה המריטוקרטית. ראשית, הסוציאליסטים לא יכולים להאשים איש בחייהם העגומים של בני המעמדות הנמוכים, אלא את בני המעמד הנמוך בלבד. ניתנה להם הזדמנות שווה – והם כשלו. שנית, אם עד כינון המריטוקרטיה הייתה האינטליגנציה מפוזרת בשווה בין כל המעמדות בחברה, הרי שעם כינונה "היגרו" כל המוכשרים למעמד הגבוה. לסוציאליסטים חסרו עכשיו מנהיגים פיקחים וכריזמטיים כמו כמה ממנהיגי הלייבור בעבר (יאנג מביא כדוגמה את ארנסט בווין, המוכר לנו מהקשרים אחרים). מנהיגי העבר ידעו לשאת ולתת כשווים עם יריביהם הפוליטיים. אולם במריטוקרטיה, מנהיגי הפועלים נחותים אינטלקטואלית מיריביהם וקל לאליטה המריטוקרטית לתמרן אותם. שלישית ואכזרית יותר: בני המעמדות הנמוכים, מפאת אי מפותחותם האינטלקטואלית, אפילו אינם מצליחים לנתח ולנסח כיאות את הסיבה לסבל שלהם. הם כנראה סובלים, מעיר בקור רוח הסוציולוג הבדוי, אולם אינם מהווים סכנה לשלטון המריטוקרטי, למרות היותם קורבנותיו.

עם זאת, למרות היות רבים מבני המעמדות הנמוכים חסרי אמביציה ותמימים, ולמרות "טפשותם הטבעית", עדיין קיים החשש להתפרצות התמרמרות ועוינות מצדם. קיים גם חשש שהמעמדות הנמוכים יאבדו את כבודם העצמי – הרי הם לא יכולים לתלות את כשלונם באחרים – ולפיכך את הויטליות והיצרנות שלהם. לשם כך יצרה האליטה המריטוקרטית כמה סוגי פיצויים. אחד מהם, למשל, הוא ההטמעה בקרב המעמדות הנמוכים של הרעיון שהשיטה טובה להם, כיוון שאם הם לא זכו להנות מפירותיה, ילדיהם אולי כן.

 ב

הפערים הגדלים והולכים בין המעמדות בעולם המערבי היום אינם נתקלים במחאה וזעם שאפיינו את המאה ה – 19 והמחצית הראשונה של המאה ה – 20. סיבה מרכזית לכך היא האמונה שאנחנו חיים במריטוקרטיה.  

האמונה הפופולרית במריטוקרטיה גורסת שהיותו של אדם לא-מצליח מבחינה כלכלית היא אשמתו הבלעדית. רוח הזמן מעודדת את המחשבה שהיום להיות עני פירושו להיות אדם לא מוצלח או עצלן. להיות בן המעמד הבינוני פירושו להיות אדם בעל כישורים בינוניים או שאפתנות ממוצעת. המצליחנים הם המוכשרים ולכן מגיע להם. מגיע למנכ"ל להרוויח פי שלושים מפועל, כי הוא פשוט מוכשר יותר.

מה שהופך את המנגנון המריטוקרטי למושלם הוא הדיכוי העצמי של בני המעמדות הנמוכים. לבני המעמדות הנמוכים, המאמינים בקיומה של מריטוקרטיה, אין שום אידיאולוגיה או הצדקה רציונלית למרמור שלהם – הם הרי פשוט פחות מוכשרים – והם דואגים לפיכך לדכא את את עצמם. למעשה, בני המעמדות הנמוכים מעריצים את בני המעמדות הגבוהים ולפיכך קטן הסיכוי למלחמת מעמדות.

אבל יש עוד סיבה להיעדר המחאה של ההמונים. כאן איעזר בהבחנה של מבקר התרבות החשוב, כריסטופר לאש, בספרו "The Culture of Narcissism". ההצעה הנועזת של לאש הייתה לנתח את התרבות בכללותה בכלי הפסיכואנליזה, השמורים לניתוח היחיד. לאש השכיב על הספה את התרבות האמריקאית וגרס כי בניה סובלים מנרקיסיזם. הספרות הפסיכואנליטית מונה שתי אופציות הפתוחות בפני הנרקיסיסט. הראשונה היא המובנת מאליה: פיתוח "אני" גרנדיוזי. אולם אם, מסיבות כאלה או אחרות, האני לא יכול להתייחס לעצמו כ"גדול מהחיים", הוא משמר את הפנטזיה הנרקיסיסטית היקרה ללבו באמצעות אובייקטים עליהם הוא משליך אותה. אהבה נרקיסיסטית היא לפיכך האני האוהב את עצמו באמצעות השלכת פנטזיית הכל-יכולות שלו על האובייקט הנאהב.

בהתאם לכך, פגיעה באי השיוויון החברתי, למשל בהגבלת שכרם של מנכ"לים, תנפץ את פנטזיית המושלמות והכל-יכולות שאיננו יכולים לייחס לעצמנו ולפיכך אנו משליכים על זולתנו. ההתנגדות העמוקה להגבלת הפררוגטיבה של המצליחנים היא פחד מפני ניפוץ האשליה הנרקיסיסטית.

אם נחבר את המריטוקרטיה ל"תרבות הנרקיסיזם" נקבל את מנגנון הדיכוי רב העוצמה של התרבות שלנו. החברה שלנו מוכנה בקלות מעוררת פליאה לקבל פערי שכר מדהימים בגלל: האמונה המריטוקרטית בכך שאלה שבפסגה הם המוצלחים ולפיכך מגיע להם + הנטייה להשליך על אנשים בולטים את פנטזיות הגדוּלה הנרקיסיסטיות שלנו.

ג

למרבה המזל, איננו, עדיין, חיים במריטוקרטיה טהורה. אי השיוויון החברתי כיום הוא באופן ניכר אי שיוויון "ישן", הנובע מהגבלות על מוביליזציה חברתית. בישראל, ילדים למשפחות עניות אינם מקבלים הזדמנות שווה כמו בנים למשפחות אמידות. עצם המושג "המשפחות", בהתייחסו למשפחות השולטות במשק הישראלי, מנוגד לרוח המריטוקרטיה, שכפי שמדגיש יאנג מתנגדת ל"אריסטוקרטית המוצא". במריטוקרטיה אמיתית שרי אריסון, קרוב לוודאי, לא הייתה דמות מרכזית בחברה. המצב הסוציו-אקונומי בחברה הישראלית בעייתי לא בגלל המריטוקרטיה, אלא, בחלקו, דווקא בגין היעדרה.

 מעבר לכך, ספק אם מריטוקרטיה טהורה יכולה בכלל להתקיים. למרבה המזל, האנושיות מגוונת יותר מאשר מציג אותה יאנג לצורך חידוד הטיעון שלו. לא סתם פותח בעשורים האחרונים קונספט "האינטליגנציה הרגשית". הקונספט הזה מדגיש את היותן של היכולות האנושיות מגוונות, ולפיכך מגוונות גם האפשרויות להתקדמות בסולם החברתי.

ועם זאת, נדמה כי העולם המערבי מתקדם בכיוון הכללי שהתווה יאנג בנבואתו. ולכן יש מקום להרהר האם במציאות עתידית, מריטוקרטית באופן מובהק יותר, אכן אין שום דרך לערער על השיטה?

ד

יאנג מתאר את ניצני המרד במריטוקרטיה. הסוציולוג שלו לא מייחס למהומות של 2033 ערך רב. 2034 לא תהיה 1789, שנת המהפכה הצרפתית, מרגיע המספר את חבריו לאליטה המריטוקרטית. המורדים הרי נעדרים את האינטליגנציה שאפשרה למתקוממי העבר לממש את מהפכנותם. עם זאת, בהערת שוליים בסוף הדו"ח שלו, מוסרים המביאים לבית הדפוס שמחבר הדו"ח נהרג בהתקוממות של 2034 ולכן לא השלים את כתיבתו.

האם ההתקוממות כנגד המריטוקרטיה צלחה? ואם כן, כיצד?

הסוציולוג כותב הדו"ח מציין שבראשות המורדים עומדות בעיקר נשים. הסיבה לכך היא אחד הקטעים המעמיקים בספר. הנשים הללו שייכות לאליטה המריטוקרטית. הן פקחיות לא פחות מבני המעמד הגבוה האחרים, ולכן בני המעמדות הנמוכים קיבלו על עצמם את מרותן.  אולם מה היה מלכתחילה האינטרס של הנשים הפקחיות הללו להתייצב בראש המרד?

הנשים הללו טענו לאי הצדק של השיטה. בעוד הן שוות בשכלן לגברים, נמנעים מהן תפקידי מפתח בחברה בגין היותן אמהות. ההריון וגידול הילדים הרכים מגביל אותן ומותיר לגברים את התפקידים החשובים בחברה. זה לא הוגן, טענו הנשים. הן טענו, למעשה, כי הטבע אינו הוגן. ההעזה למתוח ביקורת על הטבע היא המפתח לביקורת על המריטוקרטיה.

המריטוקרטיה, מציין יאנג, מנוגדת להשקפת העולם הדתית לפיה כולם שווים בפני האל. למעשה, זו השקפה חילונית המהווה את השיא של העידן המודרני. העידן המודרני לא הובן כהלכה, טוען יאנג בחריפות. העידן המודרני אינו העידן בו כובש האדם את הטבע ומכניע אותו תחתיו, כפי שטועים לחשוב. להפך. העידן המודרני מוביל לציות חמור יותר לטבע.  על מקום האל, מאליל העידן החילוני את הטבע. המריטוקרטיה מבטאת בדיוק את הציות הזה. הטבע הוא אי שיוויוני, הוא חילק באופן לא הוגן את הכישרונות בין בני האדם, ויש לציית לו.

לכן אותן נשים פקחיות ממעמד-העל המריטוקרטי, שהכירו בכך שציות לטבע נוגד את האינטרס שלהן, הן אלה שפותחות במרד נגד השיטה המריטוקרטית.

 

 

 

נובמבר 29, 2009 – 8:14 PM קטגוריות: מאמרים בנושאי תרבות | תגובות (3)

על "חידת מותי", של אמנון ז'קונט, הוצאת "כתר"

אנשים בעלי עכבות, כלומר הרוב, הנתקלים באנשים חסרי בושה, יכולים להיות מוקסמים לרגע. כמו שחתול מתהפנט לרגע גורלי מפנסי מכונית דורסנית. גם חוסר הבושה החצוף שמפגין כאן אמנון ז'קונט, שמתבטא בשימוש צייתני בנוסחה ששירתה כה טוב את דן בראון ב"צופן דה וינצ'י", כמעט מהפנט. הנה אדם שמרשה לעצמו. שלא אכפת לו מה יגידו (ברור שאכפת לו, כמו לכולנו, אבל הוא מרשה לשיקולים אחרים לגבור על החשש).  

הגיבור הוא גדעון לוריא, פרופסור להיסטוריה של עם ישראל, פרופסור שהופך לבלש כשמתגלגל לידיו גויל שנכתב ככל הנראה בידי גדליהו בן אחיקם. גדליהו, מ"צום גדליהו", היה הנציב שמינו הבבלים לאחר שהחריבו את בית המקדש הראשון. גדליהו נרצח וכך בא הקץ לקיום היהודי הנסבל בממלכת יהודה לשעבר, עד לשיבת ציון, כשבעים שנה לאחר מכן. בגוויל המסתורי מנבא גדליהו את מותו ומפזר רמזים חידתיים על המקום בו הטמין את החושן, אותו אביזר קדושה שנשא על חזהו הכהן הגדול. גדליהו כמו משלח על מי העתיד מסר בבקבוק שמי שימצאנו, ויימצא ראוי כיוון שיפענח כהלכה את כתב החידה, ימצא את החושן. גדעון והסטודנטים שלו יוצאים בעקבות החושן ונתקלים בגורמים שונים ורבי עוצמה שמנסים להכשיל אותם במסע החיפוש הזה. אחרים דווקא מעודדים אותם משיקולים זרים.

את ההצלחה של בראון ב"צופן דה וינצ'י" ניתן לזקוף לכך שנצחונותיו של המדע המודרני, כולל מדעי החברה, הפכו את העולם למקום נטול קסם, מפוענח, צפוי, משעמם. קצת בדומה לגיבור "המאהב" של א.ב. יהושע, המייחל שאשתו תיקח לה מאהב כדי שחיוניותה תחזור אליה, אנחנו, שהולכים ומכירים את חוקי הטבע ואת חוקי טבע האנושות, כמו בן זוג המכיר עד זרא את אופייה של בת זוגו ויכול לצפות במדויק את התנהגותה, מייחלים בסתר ליבנו ללא צפוי, למסתורין, אפילו לכאוס ולחורבן. כשלא נותרו עוד שבטים פראיים ומסתורין ב"גיניאה החדשה" הציע "צופן דה וינצ'י" את קיומן של כתות מסתוריות ולהן פולחנים מוזרים בלב העולם המערבי, בפריז ובלונדון.   

לזכותו של ספרו של ז'קונט ייאמר שהוא מפתח באופן מעניין את התמה הזאת. ז'קונט, במפוזר לאורך הספר וכחלק מהסב-טקסט שלו, מעמת את המירוץ אחר החושן של הלוריאנים למירוץ אחר הכסף של הישראלים דהאידנא. הילה, עורכת דין חריפה שהחליטה "בשביל הנשמה" לעשות דוקטורט בהיסטוריה והצטרפה לצוות של לוריא, שומעת מבן זוגה את תוכנית החיים הבורגנית: "אם לא תקלקלי, בגיל חמישים כבר נהיה ממש מבוססים". "מה נעשה כשנהיה מבוססים?" נפלטת השאלה מפי הילה שלא חשבה עליה עד כה, ושמוסיפה מייד בפייסנות "נכון שאנחנו צריכים להגיע לגיל חמישים כשאנחנו מלאים בכסף, אבל הדרך לעשות את הכסף הזה כל-כך משעממת ומגעילה". הילה מתאהבת בפרופסור לוריא, וכשהלה שואל אותה מה חסר בחבר שלה ויש בו היא עונה "שיגעון. קצת שיגעון". הילה, שבאה מהעולם הקפיטליסטי, מציגה את הקסם שבעיסוק לא תכליתי, ובעקיפין גם את הקסם שבז'אנר: "המכרים שלי כולם עסוקים בלהתקדם ובלהרוויח עוד כסף כדי לקנות דירה קצת יותר גדולה בהוד השרון או בכפר סבא הצעירה. אין יום שאני לא עוצרת לרגע וחושבת: זהו? אלה החיים? זה הכי טוב שאפשר לקבל בגלגול הזה?". 

הז'אנר של בראון-ז'קונט מבטא את נקמתם המתוקה של אנשי מדעי הרוח, בחברה שדוחקת אותם לפינה. לא זו בלבד שהם מתגלים בספרים הללו כאנשי מעשה, כלומר כבלשים נועזים, באופן פרדוקסלי העיסוק שלהם נתפס כמלא הוד ביחס לעיסוקים התכליתיים, השקופים והמשעממים שמציע הקפיטליזם הנוכחי לבניו המסורים. הפרדוקסליות נובעת מכך שההוד האריסטוקרטי של העיסוק הלא תכליתי מוצג בתוך עלילה שמדגישה דווקא את התכליתיות שיכולה כביכול להיות למדעי הרוח. כאן, למשל, החיפוש אחר החושן, ששווה הרבה כסף ושיש למציאתו משמעות פוליטית רבה.

ברמה פרוזאית יותר, בשבח הרומן יש להוסיף שז'קונט נותן בו "חומרי מילוי", שאינם מתחייבים מהעלילה ותורמים למלאות הריאליסטית, ולמה שמכונה באופן לא מדויק "אמינות". למשל, תיאור יחסיו של הפרופסור עם בתו המתבגרת והסוררת.

אז האם מומלץ לקרוא? אומר כך: לו לא הייתי מחויב כמבקר ספרות לקרוא את הספר עד תום לא הייתי ממשיך בקריאה. אבל לכשנאלצתי להמשיך, הקריאה עצמה לא התגלתה כעינוי ולפרקים הייתה גם מהנה.    

ב

גיור הז'אנר של בראון מוליד וריאציה מעניינת (שהייתה נוכחת גם אצל חגי דגן ב"למלך אין בית"). בראון הציע שמסתורין עתיק מתקיים בתוככי הבירות הגדולות של הרציונליזם, ההווה הבוהק והקפיטליזם המחלן; בראון חילץ את המסתורין ממוזיאון הלובר לרחובות פריז. אבל בישראל, איזה צורך יש בחשיפת מסתורין והיסטוריה במדינה שכולה "מוזיאון ללא קירות"? ניתן לקרוא את הספר של ז'קונט כייצוג של השסע הפנים-ישראלי. גיבורו החילוני והתל אביבי נוסע בעקבות הגוויל לירושלים המסתורית. ואולי, הספר הזה, שחופר מתחת לירושלים הגלויה, חושף שגם ירושלים עצמה איבדה את הקסם. ירושלים של מעלה מאובנת, אפורה וענייה. יש לחפור ולהגיע לירושלים של מטה אם ברצוננו לחוש שוב בקדושה ומסתורין.

 

נובמבר 28, 2009 – 8:50 PM קטגוריות: ביקורות ספרות - מעריב | תגובות (7)

קצרים

1. רעיון בעבודה:

אחד הקומפלימנטים המאפיינים את התקופה בה אנחנו חיים הוא: "הוא לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות". השבח הזה מטעה כי הוא אינו הלל לענווה, או אינו בעיקר הלל לענווה, ולחילופין אינו דרך עקיפה של החברה להעניש את הבולטים מדי בקרבה, אלה שכן "לוקחים את עצמם ברצינות".

לטעמי, השבח הזה נובע בעיקר מקואליציה מפתיעה בין חרושת-התרבות, השפעות הפוסט-סטרוקטורליזם והתפשטות תפיסות הניו-אייג'.

אם יש משהו שחרושת-התרבות עוינת באופן אינהרנטי הרי זו הרצינות. כי הרצינות היא המקום שמאפשר לשפוט את חרושת התרבות עצמה ואת הבלותה. לכן לא רק שחרושת התרבות מעוניינת לבדר את הקהל. הפרוייקט שלה אימפריאלי יותר. היא מעוניינת לשכנע את הקהל שבעצם אין דבר אחר חוץ מהבידור ומהבדיחה. הכל בדיר והכל בדיח. אם הכל בדיר ובדיח, אם הכל ייכבש בידי צבאות הדאחקה, הרי לא תישאר מובלעת לפליטה שמשם יהיה אפשר לבקר את חרושת התרבות (או את "הבידור הקל", בלשונו החיננית בארכאיותה של שלום חנוך בשיר מ"מחכים למשיח", שמתאר את ניסיונות ההימלטות שלו מהרעש הלבן הישראלי). 

העוינות כלפי הרצינות, מתבטאת בהאלהת הדאחקה שמאפיינת את הרגע הנוכחי בחרושת התרבות הישראלית. תוכניות ההומור (הירוד, לרוב) בטלוויזיה הישראלית שניות בכמותן רק לתוכניות האוכל. "צחוק מהעבודה", "קצרים", "לא לפני הילדים", התוכנית ההיא של מיה דגן ועוד. לדאחקה הוקם בארץ אף ערוץ משלה: "ביפ". ארז טל – אולי הדוגמה הישראלית הבולטת ביותר למושא עכשווי לקינת הנביאים על "רשע וטוב לו" ו"דרך רשעים צלחה" [חוץ מגל אוחובסקי, ייתכן {ואני מדבר על הפרסונות הציבוריות של השניים}] – של "מועדון לילה", מושב לצים תהילימי ממש, הוא המגלם המובהק ביותר של התפיסה שדבר לא חשוב (כמובן אין זה נכון, חשובים הקריירה והכסף והסטטוס של המשתתפים, אך על זה לא צוחקים ב"מועדון לילה"; שמכללו, אגב, אני מוציא את שי משי ודרור, אנרכיסט אמיתי ושיש, אגב אגב, ולא אחד, שטעו וחשבו אותי להוא, פיזית כוונתי [אך, אגב אגב אגב, לא בגין זאת אני מוציא אותו מהכלל]), תפיסה שכאמור תביעותיה אימפריאליות על מנת להבטיח את שרידותה, להבטיח ששום חבורת מורדים לא תרד מההרים ותסכן אותה.

"לא לקחת את עצמך ברצינות" זה להבין עניין. להבין שאין שום דבר רציני, לא הפוליטיקה, לא האהבה ולא – וזה העיקר – אתה עצמך. כלומר הקיום. זו אותה תחושה בדיוק שניטשה קרא לה "ניהיליזם" וביקש להימלט ממנה, בין השאר, באמצעות רעיון "החזרה הנצחית", רעיון שיעניק לכל תנועה שלך בהווה משמעות נצחית ולכן מן הראוי שתיקח את עצמך ברצינות, אם אינך רוצה לנצח לצפות בעוד עונה של "הישרדות", סתם דוגמה.   

בקיצור, האיסור "לקחת את עצמך ברצינות" מסייע ביתר קלות לכיבושם של הנשלטים בתרבות. 

אבל התפיסה הזו מקבלת חיזוק ממקום מפתיע, מהניו-אייג' ומתפיסות מזרחיות. "לא לקחת את עצמך ברצינות" הנו, במילים אחרות, ויתור על האגו: מידה נשאפת מאד בניו אייג'. עד כדי תחרות בין אנשים, של מי האגו קטן יותר. וכמובן, מקבלת היא חיזוק מפירוק הסובייקט המפורסם, אותו פרוייקט פוסט-סטרוקטורליסטי שכפי שהעירו המעירים הנו הבאת תבן לאפרים, זאת כיון שהקפיטליזם עצמו, בפרגמנטציה שהוא עורך לקיום שלנו, מפרק את הסובייקט טוב יותר מכל פילוסוף צרפתי.

אבל האגו המושמץ הוא רכושו היחיד של הפרולטריון והתייחסות לעצמו ברצינות היא כלי הנשק היחיד שיש בידיו. פירוק האגו, האיסור על "לקיחת עצמך ברצינות", הוא סוג של פיזור ועד העובדים של היחיד, פירוק ופיזור המאפשרים ביתר קלות את התמרון של הסובייקטים-לשעבר בחברה שלנו.

נ.ב.

וזה לא סותר שיש אנשים שלוקחים את עצמם ברצינות והם בהחלט בלתי נסבלים בגלל זה.

 

נ.ב.נ.

הדברים שלעיל אינם מבקשים לסתור את הטענה שיש מעלות רבות בויתור – מסוים ולפרקים – על האגו (אינני מאמין בויתור גורף).

 

2. רגע של אמת אופייני בתרבות העכשווית: "הרי מה בעצם אנחנו באמת רוצים? אהבה. זה הרי כל מה שאנחנו רוצים".

האמנם? האמנם זה כל מה שאנחנו רוצים? האם איננו רוצים גם להכאיב? לסבול? להרוס את עצמנו ואת האחרים? האם איננו רוצים, לכל הפחות, להיאהב יותר מהאחרים?

3. אחד הרגעים המעזעים, או שצריכים לזעזע, כל גבר או אישה, הוא הרגע בו הם מבינים שאיש/אישה מסויימים שהם מכירים לעולם, לעולם לא יוכלו למשוך אותם. ולו יתגלו הללו האחרונים כגברים או כנשים החכמים בעולם, ולו יתגלו כטובי הלב ביותר, המצחיקים ביותר, המעודנים ביותר, ואף המסוגלים לאהוב ביותר את הראשונים ולהבין ללבם ביותר. כשאדם מכיר בכך הוא נפגש עם הלא-אנושי שבאנושי, עם הטבע שזורם דרכו – כמו אוטוסטרדה שפלשה לכפר שליו ורמסה אותו תחתיו – שלא לרצונו.  

4. אני אמנם רק באמצע "מותו של באני מונרו", של ניק קייב (בתרגומה הקולח של רוני בק; הוצאת "מודן"), אבל במסגרת אינפלציית הערכה שיש באחרונה בקרב מבקרי ספרות לזמרי רוק, overestimation, אולי הדברים הבאים לא יהיו למותר.

ובכן, קייב בספרו החינני – המתאר את חיי גיבורו הלא חינני, הערס החרמן והאטום – הוא ילד תם ומכמיר לב, המעורר אותנו למחוא כפיים לשטיקים הספרותיים התמים ומכמירי הלב שלו, בהשוואה לגיבורו הספרותי של קייב עצמו, מרטין איימיס,  ולגיבור ספרו "money" מ – 1983. מאותו סלע קשה של ערס בריטי שחולם על ואגינות וכסף 24/7, ולפרקים מתרענן מצמד הנושאים הארציים-משהו הללו בחקר מעמיק של תרבות האלכוהול, יצר איימיס יצירת מופת צלולה, המעוררת שאגות צחוק ומחשבות מעמיקות. ואילו קייב יצר חיקוי סביר.

5. הבנתי מה התחושה שמעוררת בי הקריאה בחלק מהכתבים של פרדריק ג'יימסון. 

הקריאה בו מעניקה את מה שמעניקים הכותבים הריאליסטים הדגולים. גדולתם של הריאליסטים הדגולים אינה בכך שהם מחקים כיאות את המציאות, אינה המימזיס הצייתני כשלעצמו, כפי שטועים לחשוב.

גדולתם היא בכך שהם מראים לנו שהמציאות עצמה אינה שטוחה, אינה מפוענחת כה בקלות, היא מורכבת, מרובדת, מלאת סתירות, טראגית, קומית, תפלה וכו'. בכך הריאליסטיקנים הגדולים מחזירים את הקסם לעולם, מצליחים ליצור פעולה הפוכה לסטיכיות של הדיסאנצ'נטמנט, שמקס ובר ביכה כסממן של החיים המודרניים. הריאליסטיקנים הגדולים הם בעלי שליחות דתית בטיבה, בהחזירם לנו את ההתפעמות, תחושת הסחרחורת ואף האימה מהעולם המוכר לנו עד זרא, המוחזר לנו והנה הוא זר ומוזר (מוחזר לחיים, כמו בידי אלישע, והנה הוא מזורר; אני יכול להמשיך).

 וג'יימסון מצליח לעשות זאת בתנאי פתיחה קשים: בתיאור הפוסטמודרניות, שמלכתחילה, חלקים בה, מתנגדים בדיוק להנחה שהעולם "עמוק" ומורכב ובעל "משמעויות" נסתרות כאלה או אחרות.  

וההבנה הזו, אגב, אירונית. כי אם יש לאקונה בולטת אצל ג'יימסון הרי היא העובדה שהוא אינו אוהב – ואולי גם לא מבין במיוחד ב – פרוזה. שירה, ארכיטקטורה, קולנוע, אמנות פלסטית – כן. פרוזה – לא.   

נובמבר 23, 2009 – 7:39 AM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (10)

על "ככה נראית גאולה", של חיותה דויטש, הוצאת "ידיעות אחרונות"

א

היא התאהבה בו באחד המסעות של "בני עקיבא", היא מספרת למכרה תל אביבית, עורכת דין דתית ובורגנית, מהיפים והאמיצים, לא אחת כמוה. היא הייתה מדריכה, הוא היה מדריך. חברו היה יפה ממנו, אבל הוא, עם משקפיו העבים שתחתיהם עיניו החכמות, דיבר יפה כל כך על "איש האמונה הבודד", הספר האקזיסטנציאליסטי של הרב סולובייצ'יק, והיא התאהבה. אבל דוד, זה היה שמו, התאהב דווקא בחברתה הטובה. השנים חלפו, היא נותרה ברווקותה, מחפשת את בבואתו של דוד לשווא בכל בחור שפגשה. היא חיה לה בת"א, לבושה באנכרוניסטיות מדהימה, בעיקר בהשוואה לרקע העירוני הפרובוקטיבי, ועבדה כאחות באיכילוב. ולילה אחד רבין נרצח. היא הייתה במשמרת. את מתארת לעצמך מה היה שם? היא אומרת. היא מספרת שבכתה עם כולם בכי גדול. צירוף של בכיות רבות שהצטברו, כמו שתמיד קורה, היא מוסיפה. ולפתע ראתה את דוד ברחבה בחוץ. מזוקן, מבוגר. הוא לא זיהה אותה, רק זיהה שהיא אחות. הוא ניגש אליה ושאל בהיסוס האם היה רב ליד מיטתו של רבין, האם הספיק ראש הממשלה המנוח לעשות תשובה. זה מה שעניין אותו. אלוף נעוריה הורד לטר"ש והתנפץ מול עיניה. איתו גם התנפצו נעוריה וקשריה כולם. היא עברה לניו יורק, התרחקה מהכל. גם מהדת.

הסיפור המתוק במלנכוליותו הזה פותח את קובץ הסיפורים המעניין, בעל ההתכוונות האמנותית הרצינית והבוסרי-בחלקו הזה. סגולותיו של הקובץ נוכחות בו: בראש ובראשונה רוח של חסד וחמלה, יחס של כבוד כלפי סבל אנושי, המלווה ביכולת הקשבה. בקובץ מפכה הומניזם טבעי, לא מזוייף. ההומניזם הרגיש הזה, במתיקותו, מזכיר את הספרות הריאליסטית-הומניסטית העברית של תחילת המאה ה – 20, אמנם לא בפסגותיה, שהסבה פניה אל הכואבים והנידחים (ושהושפעה מצ'כוב, למשל). וזו אינה אמירה נגד האנכרוניזם של הקובץ אלא בשבח יכולתו לנגן על נימי נפש עדינים, לחשוף מרבצים נשכחים של כאב ורוך, שהתקופה שלנו מחרישה אותם או מכסה עליהם. ההומניזם הזה הוא גם בעל השלכה מבנית-עלילתית ישירה על רוב סיפורי הקובץ: רוב הסיפורים נסובים על מפגש בין שניים, מפגש לא צפוי ולא סביר לכאורה, לעיתים בין אנשים ממעמדות כלכליים או ממגזרים או אף לאומים שונים, לעיתים מפגש משפיל ולעיתים מחמם לב. מלבד הסיפור הפותח, דוגמאות נוספות למפגשים כאלה הן סיפור מצוין על מפגש בין חוקר משטרה, שחייו האישיים מעורערים, למשגיח כשרות תם, פשוט ועלוב, שאשתו עזבה אותו והוא הדביק את עצמו במחאה בדבק לצומת בלב ירושלים, או המפגש של יוסוף, עובד המכולת הפלשתיני, עם בני היישוב היהודי בו שוכנת המכולת. מפגש מר ומשפיל הוא המפגש בין העוזרת המזרחית לבעלת הבית האשכנזייה. כנקמה בהשפלתה, מבשלת העוזרת בהסתר בשר בחלב לבני הבית שומרי הכשרות. בספרות, ורסטיליות, בניגוד אולי למקצועות אחרים, היא תכונה חשודה. דווקא העקביות שמתגלה כאן במבנה העומק של הסיפורים חושפת שלפנינו אמנית בהתהוות, שלה "שריטה" ייחודית בקרנית באמצעותה היא מתבוננת בעולם.

מלבד המאפיינים הללו, הקשר בין הסיפורים רופף יחסית. כולם, כמדומה, מתרחשים בגבולות הספקטרום, הרחב למדי, של הציונות הדתית. בנוסף, גיבורי-משנה בסיפור אחד הופכים לגיבורים בסיפור אחר.

הבוסריות נובעת מכמה מקורות. פחות משמעותיים, אם כי ראויים לתשומת לב, הם כמה סרבולי לשון כדוגמת "תוקף אותה קוצר רוח מהסוג של ביטול תורה". בוסריות מסוג אחר היא הקרבה המסוכנת, הקיימת לעיתים, בין הסב-טקסט לפני הסיפור. כך הוא הסיפור על מפגש בין נער ציוני דתי לגבר חרדי, שהסב-טקסט שלו, "שבירת סטיראוטיפים", חשוף. נוסף על כך המבנה של הקובץ, מבנה שכמדומה זכה לעדנה, בקולנוע כבספרות, מאז "תמונות קצרות" של אלטמן, מיצה את חדשנותו היחסית. יש במבנה גם משהו מוליך שולל, כביכול הוא מרמז על חלישה של הסופר על הווייה חברתית שלמה. הקובץ הזה, למרות מעלותיו, לא הגיע להישג הזה. הבוסריות המשמעותית מכל נובעת מכך שחלק מהסיפורים חסר את אותו ליטוש שיסייע לשכנע אותנו שהם קרו "באמת", או, במילים אחרות, לאפשר לנו לשקוע בהם ולשכוח שהם "סיפור".

אבל, בסופו של חשבון, מורכבותם ורגישותם של הסיפורים, שעליהם נוספת היכולת של הסופרת לעסוק בסקטור מובחן בלי לגלוש לסוציולוגיה ולפולקלור, בלי לשכוח את האדם, כדברי צ'כוב, הופכים אותם לראויים לתשומת לב.   

ב

ההומניזם של הספר הזה מעניין מהרגיל כי הוא מתעמת, לפרקים, עם תפיסות דתיות נוקשות (כמו התגובה האטומה לרצח רבין), או מתייחס אליהן באירוניה. למשל, בסיפור "ככה נראית גאולה", מתעמתת הסופרת עם מיתוס הזיווג המוצלח, שגם כשהוא מוצלח וגואל הוא בא, לעיתים, על חשבון האומללות והחורבן הנפשי של צלע שלישית: אוהב שנזנח.  כך מבטא הספר, פעם נוספת,  את התחבטויות הזהות בציונות הדתית בעשור וחצי האחרונים. אולם אם ספר כמו "תריס" של אמילי עמרוסי ביטא את מצוקת הזהות כמצוקתה של הדתייה הפרובינציאלית המוקסמת מתל אביב הזוהרת, כלומר כהתחבטות בין דתיות לבורגנות, לבטי הזהות שמבטא הספר הזה, בין דתיות להומניזם, פנימיים יותר.

נובמבר 22, 2009 – 11:39 PM קטגוריות: ביקורות ספרות - מעריב | תגובות (1)

על "מושלם", של רחל טל-שיר, הוצאת "עם עובד"

א

מצבו של הריאליזם הספרותי, הז'אנר שהוא הלחם והמלח של אמנות הפרוזה, מסובך היום. אחת הסיבות לכך היא שהמציאות עצמה, לא רק ייצוגה הספרותי, מתעתעת. אסביר. אורלי קסטל בלום, באחד מסיפוריה המוקדמים, בתקופה החלוצית שלה, מתארת הוויה של חיי יורדים ישראלים בארה"ב. באמצע הסיפור הריאליסטי חל היסט כמעט לא מורגש, מבריק באי ההכרזה על עצמו. הדמויות מתחילות לדבר ולהתנהג על פי דפוסים מוכרים, כאילו הן חיות בסרט שכבר ראינו. בעולם רווי ייצוגים של המציאות, אומרת לנו קסטל בלום, המציאות עצמה מתחילה לחקות את הבדיון. אם ריאליזם ספרותי הוא חיקוי המציאות, הרי שבעידן הנוכחי חלק מהמציאות עצמה מחקה דבר מה אחר. לחלקנו אולי יצא לחוש בכך ברגעי חיים דרמטיים – אֵבל או מריבת אוהבים סוערת – כשלפתע אנו חשים שאנחנו משחקים תפקיד על פי תוכנית טלוויזיה או סרט שראינו בעבר. העובדה הזו אינה מבטלת עקרונית את האפשרות לריאליזם, שהופך לחיקוי מציאות שאיבדה את האותנטיות שלה. זה הרי מה שקסטל-בלום עושה. עצם יכולתנו להנות מסיפורה נובע מכך שאנחנו, הקוראים, בניגוד לגיבורים, יודעים להבדיל בין מציאות לזיוף. המצב מסובך יותר כאשר ההבדל בין אותנטיות לזיוף מתבטל כליל. בודריאר, הסוציולוג המפריזן מפריז, באחת מהערותיו היותר מוצלחות, מדבר על תופעה מאלפת מעולם הרפואה. מתחזים לחולים, למשל אנשים המבקשים לחמוק משירות צבאי, שמפתחים סימפטומים של חולים אמיתיים. האם הם בדאים? או חולים אמיתיים?

האם "מושלם" הוא רומן ריאליסטי? לכאורה התשובה חיובית. בגוף ראשון מספר הגיבור, ספּר תל אביבי מצליח, את סיפור הבגידה המתמשך שלו באשתו ואת תוצאותיו הרות האסון. הספּר, גבר יפה מאד אך מודע להיותו לא חכם במיוחד (נורה אדומה נדלקה אצלי כשמשלב מסוים לא יכולתי שלא לדמות לי אותו כוורן ביטי ב"שמפו", מינוס הדון ז'ואניות; הגיבור לא ידע אישה מלבד אשתו ושותפתו לבגידה), ניהל בהסתר מערכת יחסים ממושכת עם שותפתו למספרה המצליחה שניהלו. השותפה, אשת עסקים ממולחת, שממולחותה בעסקים לא סייעה לה בחייה הפרטיים, אחוזי האובססיה לספּר, נכנסה לבסוף להיריון ממנו ומאיימת על שלום הבית שלו.  הספר נשוי לאישה שהכיר בילדותו. האישה פקחית ממנו בהרבה, רופאה, ומתייחסת אליו באדישות ואולי אף בזלזול. לזוג ארבע בנות, מה שמוסיף לאווירה הקומית שמנסה הרומן ליצור בהצלחה חלקית, של זכר דבורים נטול עוקץ בממלכת נשים עמלניות, גדולות ופקחיות ממנו, ומוסיף לתחושה של הספּר שבשביל אשתו הוא אינו הרבה יותר מסַפּק זרע. משלב מסוים מבנה הרומן מתפצל לשניים: בזמן ההווה ברור לנו שהספר רצח את השותפה בדרך כלשהי ואנחנו עוקבים אחריו ביום שאחרי, לראות אם הוא יצא מזה. החלק הזה מותח למדי. בזמן העבר מתוארים יחסיו עם אשתו, ואחר כך יחסיו עם השותפה עד לפרוץ המשבר. החלק הזה קולח למדי.

אבל תחושה, עמומה בתחילת הקריאה ומתחדדת בהמשכה, מערערת על ההנחה שזהו רומן ריאליסטי שמשרטט את חיי הריקנות הנוצצת של הנובורישים הישראליים. במונחים קלישאתיים של מבקרים אפשר לדבר כאן על שימוש בקלישאות: אישה נשואה שלא מעוניינת בסקס (נדמה שיוצרי ספרות וטלוויזיה לא שמעו מעולם על תופעת הגברים המתחמקים מסקס עם בנות זוגם, תופעה רווחת כמדומה לא פחות מההפוכה לה); אישה שרואה את ייעודה הנשי באמהותה ומולה אישה פתיינית; רווקה נואשת המעוניינת בילד בכל מחיר; גבר יפה ולא חכם ועוד. אולם הרומן הזה מספיק פקחי מכדי להיחשב קלישאי סתם, ורהוט מכדי לבטל אותו כמשולל כישרון.

רהיטותו מעניקה מפתח להבנתו. כמו גיבורי הסרטים המצוירים, התחושה היא שהרומן רהוט, כלומר רץ – אבל באוויר. למרות מראית העין של ריאליזם מפותח, התחושה היא שהרומן נטול קרקע, נטול מציאות מוחשית שאליה הוא מתייחס ואותה הוא מחקה. התחושה היא שהרומן הזה יכול לקרות בכל מקום ולהתרחש בכל זמן. האם יש כאן "אמירה"? האם הרומן רוצה לומר משהו על החיים, שהפכו בעצמם לאוסף קלישאות? התשובה, כמדומה, שלילית. זה רומן שמבקש בכנות להיות רומן ריאליסטי אולם נותר רק כחיקוי של רומן כזה. הסיבה שהרומן הזה אינו משמעותי, בסופו של חשבון, היא זו: בניגוד לסיפור המוזכר של קסטל-בלום, שהוא סיפור שמחקה חיים-שמחקים-סיפור, הספר הזה הוא סיפור שמחקה סיפור-שמחקה-חיים.   

ב

אין זה סוד שלהוצאות מסוימות מתייחסים אחרת מלאחרות. בתחום פרוזת המקור, "הספריה לעם" של עם עובד ו"הספריה החדשה" הן שתי הוצאות לאור, שאני מתייחס לבחירות שלהן בכובד ראש, כיוון ששיקולי הרווח בפעילותן אינם מרכזיים, כפי שניתן לחשוד שהם בכמה הוצאות אחרות. במציאות רוויית ספרי מקור (צרויה שלו אמרה פעם, מניסיונה כעורכת ולקטורית שנתקלת בערימות כתבי יד, שנדמה שאנשים סבורים שהוצאת ספר לאור תעביר אותם לדרגת קיום אחרת; היום אולי צריך כבר שלשת ספרים כדי להבחין את עצמך וקיומך מההמון המתהולל), היכולת לסמוך על מלאכת הסינון של הוצאות מסוימות היא יקרה מפז. מוניטין הוא נכס, כדאי לא לכרסם בו בהוצאת ספרים סתמיים. 

 

 

נובמבר 22, 2009 – 11:20 PM קטגוריות: ביקורות ספרות - מעריב | פרסם תגובה

קצרים וכועסים

1.       בצירוף מקרים, נחשפנו בימים האחרונים לשניים מהמוצרים הדומיננטיים היום בחרושת התרבות הישראלית: המוצר הקרוי "האח הגדול" ומוצר המדיה הקרוי "נינט"

(נינט משחקת גם היא, בעצם, באח הגדול, אבל האח הגדול שלה – גדול יותר. והוא גם אינו מגלה לאחותו הקטנה שאין לה. לא מגלה לה את סודו. האח הגדול שבו נינט משחקת – ומחליפה תלבושות בוילה האינסופית שלו, מתלבושת ה"מאמי" לזו של הצעירה הרוקיסטית הזועמת, עבור לזו של הצעירה הענוגה המהורהרת, משם לזו של הצעירה הנחושה להיות מממוקדת באמנותה – דומה יותר לזה שהוצג ב"המופע של טרומן", אותו סרט לא מרשים, overestimated [ובעצם סימן מובהק לפלבאיות אינטלקטואלית ביחד עם "המטריקס", "ממנטו", יש מצב שגם "מועדון קרב" וכדומה] אבל יעיל כהמחשה).

נ.ב.: העובדה שנינט היא בעלת כישרון מסוים אינה סותרת את העובדה ש"נינט" היא מוצר שהושתל בלב חיינו כמו לב מלאכותי, מוצר שנופח כמו ריאות.

צירופם של שני האירועים הקל על ראיית חרושת התרבות לא כהמצאה מעורפלת של אינטלקטואלים אנינים-פרנואידיים (כידוע, העובדה שמישהו אנין אינה אומרת שוולגריות לא רודפת אחריו), אלא מערך שלם, גשמי לגמרי ונוכח-בכל, של עיצוב תודעה.

הארטילריה של חרושת התרבות, שפעלה לקידום האח הגדול שעלה השבוע לשידור, והאלבום החדש של נינט מטווחת אותנו מכל גבעת מדיה, החולשת על חולשותינו: מכפולת עמודים בחלק הראשון של עיתון "הארץ", עבור לכל אתרי האינטרנט הגדולים, עבור לדיווחים בשידורי החדשות (! [! <סימן הקריאה השני מתפלא על ההתפלאות של הראשון>]) בטלוויזיה וכן הלאה.

2.       באותו עניין. "עבודת הנפש", זה שמו של רומן נהדר של הסופר הגרמני מרטין ואלזר, שתורגם לעברית אי אז (אגב, אותו ואלזר מוזכר שלא לטובה באוטוביוגרפיה, הנהדרת אף היא, של מרסל רייך רניצקי, "החיים והספרות", כמי שכופר בייחודם של פשעי הגרמנים במלחה"ע השנייה), אבל אין זה מענייני. מענייני לטעון שעבודת הנפש שעל הרוצים להיות חופשיים ברוחם – כניסוחו של ניטשה – לעשות היא להכיר שמלחמה מתנהלת על תודעתם, ולמרוד, ולעיתים באלימות (סימבולית) [השימוש בגוף שלישי רבים מחליף גוף ראשון יחיד בסעיף זה].

כי כמו שטען, כמדומני, פרנץ פאנון, בהערה אפלה אך נכונה ונוקבת עד תהום, הדרך היחידה של הנכבש להשיב לעצמו את הסובייקטיביות שלו, היא אך ורק דרך האלימות. ואנחנו נכבשים (סימבולית), הופכים לאובייקטים של הלעטה (סימבולית), וצריכים להילחם (סימבולית).

ההכרה שזוהי מלחמה היא תחילתו של המרד. ועל כך ברצוני לצטט שני ציטוטים בעלי צד שווה:

במסה הנהדרת (מה זה "הנהדר/ת" הזה שתקף אותי, זו מילה של שמאלנים) של ג'ונתן פראנזן, Why Bother, על ייאושו מהרומן האמריקאי ותחייתו מייאוש זה, מדבר פראנזן על החברה שאירח לו בבדידותו ובייאושו הרומן Desperate Characters של פאולה פוקס. וכך מצטט פראנזן קטע מהרומן, קטע הרלוונטי גם לנעשה בימים האחרונים:

 There was a siege going on: it had going on for a long time, but the besieged themselves were the last to take it seriously.

 

הציטוט השני הוא של ברנר, מתוך "שנה אחת", הנובלה המעולה שלו שמבוססת על זכרונות שירותו בצבא הרוסי (כמו שהעיר שופמן, שטעם גם הוא את הטעם המיוחד שאין דומה לו של השירות בצבא הרוסי: היה זה, כמה מוזר, דווקא מספר עברי שפרש לראשונה בספרות את מוראות הצבא הצאריסטי).

"ככה זחלו הימים ופיעפעו ארס כנחשים. יום אחד היה, לכאורה, דומה בכל למשנהו וקללתו-אימתו של כל יום היתה גדולה ומיוחדה משל ההולך לפניו. ועיקר האימה היה בזה, שלכאורה לא היתה כל אימה, שלכאורה הכל הלך למישרין ועולם נהג כמנהגו" (ההדגשה שלי). 

   

3.       את המושג הבודריארי "סימולאקרה" מכיר כל פרח תקשורת ועיתונות, בעיקר אותם פרחים הנותנים לנו מצופם וריחנותם בניתוחיהם המלומדים על אודות "הנעשה בוילה". אבל השלכותיו של המושג הזה אינן מתמצות בטענה הבנאלית משהו, שקשה להבחין היום בין המציאות המלאכותית לזו הטבעית.

טענה מעניינת יותר שניתן להסיק מהמונח סימולאקרה היא שכל ניסיון להבין את המציאות החברתית דרך התרבות, כלומר כל ניסיון לנתח מה התרבות אומרת "עלינו", כל ניסיון לקשור "בסיס" ל"מבנה על" (בז'רגון המרקסיסטי) – הוא מופרך. כי התרבות ניתקה קשר עם המציאות הריאלית ונעה בתוך מערכת אוטונומית שמחקה חיקויים ולא מציאות. לפיכך, בובליל ושפרה לא אמרו "עלינו" הרבה. בובליל ושפרה הם, בהרבה מובנים, חיקוי ללא מקור. הם מוצר של חרושת התרבות. חרושת תרבות בדומה ממש לאותם הדיונים "הרציניים" שנערכו עליהם בעיתונות.

4.       יש שני דיבורים שמסתובבים באוויר, שניהם התנסחויות מאזור הפסיכולוגיה, שנאמרים בסוג של התרסה, בתחושת נועזות רעננה, למרות שתוכנם של הדיבורים סותר. הראשון הוא: "הדחקה זה דווקא מנגנון הגנה מעולה" (ובגרסה העממית: "אני לא אוהב לחפור"). השני הוא: "אני לא מאמין בדחיית סיפוקים".

שניהם נאמרים, כאמור, בשביעות רצון עצמית.

אהה, אומר הראשון, תן לי לספר לך, שבניגוד לפסיכולוגיה הזאתי שאתה ושכמותך אוכלים בלי אבחנה, אני דווקא חושב שלהדחיק זה מעולה. שום אולקוס ושום נעליים, שום שובו של המודחק ושום גרביים . פרויד, אחינו, טעה, מה לעשות. כך גם אומר הקואצ'ר שלי. בקיצור, אין טעם לחפור.

גבר, אומר השני, אתה מכיר אותי. אני לא מאמין גדול בדחיית סיפוקים וכל זה. (את זה תשאיר לבורגנות, אומרת הגרסה המשכילה יותר, אני קראתי את "אנטי אדיפוס" והבנתי שאני פשוט לא יכול להימנע מלהפעיל כבר את "מכונת התשוקה" שלי. הנה, יתד ההפעלה שם באמצע. אני לוחץ!).

אלה, כאמור, אמירות מקוטבות לכאורה. הראשונה נסוגה אל ההדחקה; השנייה פורצת קדימה אל הסיפוק המיידי.

אבל, נדמה לי – והרעיון עוד אינו מגובש עד תום – שהמשותף לשתי האמירות המוזכרות הוא דחיית "שביל הזהב" הפרוידיאני בתרבות העכשווית. ו"שביל הזהב" הפרוידיאני היה, בין השאר, הסובלימציה. הסובלימציה יכולה להיות פתרון מוצלח של ההדחקה מצד אחד. הסובלימציה היא, כמובן, גם סוג מוצלח של דחיית סיפוקים. בקיצור, דעתי, שמסתייעת מ – אך לא מבוססת על – שתי האמירות לעיל, שהבנה נכונה של מצב התרבות היום נעוצה בהבנה של הקושי שלנו לעשות סובלימציות.

5.       אדם שמקנאים בו יכול לראות את האירוניה שיש בקנאה בו; הרי הוא יודע כמה חייו אינם דומים ולו במקצת לזוהר שאופף אותם בדימיונו של המקנא בו.

אבל, במחשבה שנייה, חש האדם שמקנאים בו שאת חייו אופף אכן זוהר, ולו בגלל שמישהו מקנא בו. הוא זוקף את גוו ומביט כעת בהבנה נטולת אירוניה אל המקנא.

 

במובן מסוים, הקנאי יוצר – במו קנאתו – את העילה לקנאתו זו.

 

6.      משפט שהגיע הזמן ממזמן שליחו ינוס: "אני לא בא בשביל לתת תשובות – אני שואל שאלות".

      שאלות יש לנו כבר מספיק, הנה, הערימה שם בפינה? תודה. תבוא כשיהיה לך משהו ביד.

7.   משפט שליחו נס ואז חזר (ומה זה אומר): "אני מתרכז באמנות שלי". ביסודו של דבר, משפט כזה, מפי כוכב רוק, הוא המשפט הכי לא ראוי שניתן לדמיין. יצא לי כבר לכתוב על כך: חשבו כמה מוזר היה לו היה מיק ג'אגר, ב – 1971 נניח, אומר: "עזבו אתכם מהמסביב. אני מתרכז באמנות שלי". אבל "המסביב" הנו חלק לא נפרד מהרוק. אלא ש"המסביב" היום הפך לתעשיית רכילות נטולת עיגון בממשי, או שהממשי עצמו, פריקת עול מתריסה, הפך להיות מהונדס, ולכן כוכב רוק או פופ יכול היום לבקש ברצינות שיתרכזו באמנות שלו.  

8.   באחד ממאמריו המרהיבים של פרדריק ג'יימסון (לפי שעה, איני מכיר איש אקדמיה מעמיק יותר ורלוונטי יותר שצמח בארבעת העשורים האחרונים), בספר מאמריו "The Ideology of Theory", הוא מצטט את מקס ובר, שאמר לאשתו, שהוא מנסה להבין את החברה האנושית על מנת לראות "how much he can take". ביקורת תרבות שמודעת לכך שביקורת תרבות היא עיסוק מסוכן, שתובע כוחות נפש גדולים. או, כמו שכתב שלום חנוך, "שואלים אותי כולם: אתה כל הזמן שר, מתי אתה עובד?/ בשבילי, איך לומר, זה אותו הדבר, רק המחיר הולך ונהיה יותר כבד".

 

 

נובמבר 17, 2009 – 12:13 PM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (15)