מבקר חופשי

1. עוגיית המדלן שלי היא החזרה לרכיבה על אופניים, בחוצות תל אביב הפעם, ואני כבר במחצית חיי.

הרכיבה המהירה ברחובות, בשדרות רוטשילד או ח"ן למשל, או – המועדף עלי מכולם – ברחוב שלמה המלך הארוך והעיירתי, הדהירה בירידות החדות המעטות שיש בעיר המישורית הזו, הרוח בפנים ותחושת החופש, מחזירות אותי באחת אל הדהירות ברחובות הכפר בו גדלתי.

סוד הדהירה טמון גם בשחרור מהעיר שיש בחליפה החפוזה על פניה – ואולי גם חלק מקסמי הדהירה ברחובות הכפר היה טמון בשחרור שהיא הציעה מהילדות. 

2. הרלטיביזם התרבותי החתרני והכרסמני יותר אינו זה שטוען שלתפיסות שונות יש מידה שווה של מורכבות ועמקות, כלומר שאין נקודה ארכימדית ממנה נוכל לבקר מורכבות ועמקות מסוג אחד ולבכר מורכבות ועמקות מסוג אחר על פניהן – אלא זה שטוען לשוויון ערכן של תפיסות הסבורות שמורכבות ועמקות גופן אינן ערכים חשובים. כלומר, יש שני מיני רלטיביזם תרבותי.

בעוד ביחס ליופי נדמה שקיים רק רלטיביזם מהסוג הראשון.

כפירה בערכו של היפה היא היום כפירה חמורה יותר מכפירה בערכו של העמוק או המורכב.

3. הציטוט הרווח בו משתמשים לתיאור עצמי באתרי היכרויות ישראליים: "היא לא דומה לאף אחת אחרת, לאף אחת שעוברת ברחוב", הוא הגרסה העברית העכשווית למאמינים בבריאן הזועקים שכולם כאחד אינדיבידואלים המה, בסרט של מונטי פייטון.

3. גם כשהאדם הרוחני יודע שאיש החושים הממוצע יגיע בסוף, בהכרח, ולו בעקבות זקנה או מחלה, להכרת ההבל שבקיום – הוא מקנא קצת בראשון על הדרך הנעימה שיעשה עד להכרת האמיתות שהוא, איש הרוח, הקדים כל כך להכיר בהן.   

4. השאלה הגדולה היא אם כשייווצר אי-שיוויון ביכולת להאריך חיי אדם – קל וחומר ביכולת לחיות לנצח – תתחולל מהפיכה סוציאליסטית.

5. לאדיר מילר, שכמו רבים חיבבתי את "רמזור" שלו, יש תכונה אחת, שהיא פיזית לדעתי, שתרמה להצלחת תוכניתו המוזכרת (מלבד הכתיבה בשיתוף רן שריג – זה השם? – שכתב גם ספר סיפורים מעניין לפני כמה שנים). מילר נותן תחושה שהוא אחד מהחבר'ה באופן טבעי. זה לא משהו בסגנון "ההצלחה לא שינתה אותי", המאולץ. זה לא הניסיון הפתטי של שלמה ארצי להיות אחד העם בשימוש בקיצור ת':"תביאי ת'ג'ינס ותעיפי ת'בגדים, ס'תכלי בלוח שנה, כבר מאי". זו לא "עממיות", כדוגמת העממיות המוחצנת של שלום אסייג. זו מין הילה פיזית טבעית : רק הילה שמקרינה אנטי-הילתיות. למילר יש "no-star quality" .        

6. אנשים בעלי חוסר-טקט מובנה באישיות מחכים עדיין לקומיקאים שלהם.

זו הרי תכונה קומית גדולה, התכונה של אנשים מסויימים, לפזר עלבונות לכל עבר – ובאופן בלתי נשלט, בלי להתכוון לכך, ובלי לשים לב לכך כלל לאחר מעשה.

קריימר היה כזה אמנם. אבל קריימר זעק כולו חריגוּת. אני מדבר על אנשים נורמטיביים, מהוגנים, אפילו חמורי סבר ומצפוניים, שעם זאת יורקים עלבונות כממטרה.

7. אנשים שבין תחביביהם הם מונים "לקרוא איזה ספר טוב" (ההדגשה שלי  א.ג.), אינם קוראים הרבה, ובטח ובטח לא ספרים טובים.

8. על ההבדל בין בלוג לבין ספר: בספר לא הייתי מותיר את פסקה מס' 1 כמו שהיא.

א. הייתי חושב אם המילה "באחת" מדויקת, או שהיא קלישאה מכזבת. האם המעבר אל זיכרון העבר הוא באמת לא מתווך, לא רצוני ומיידי? האם אין בנו, למעשה, תשוקה מתמדת למצוא סימנים, רעב כוסס לאכילת עוגיות מדלן, שיובילו אותנו חזרה אל העבר, כך שהצפת העבר "באחת" אינה, למעשה, הפתעה גמורה?

ב. המילה "חפוזה" דורשת עיון. ואולי החלפה. היא גסה מעט בהקשר הזה.

ג. את התובנה הראשונה במשפט האחרון יש לחדד: האם אין בנסיעה במכונית שחרור גדול יותר מהעיר, היאטמות מפניה, משיש בנסיעה באופניים? מדוע, אם כך, הנסיעה באופניים נדמית – אם היא אכן נדמית כך – כמשחררת יותר? האם משום שהינה השתחררות-מתוך-מגע, בניגוד לנסיעה במכונית שאינה משמרת את המגע ולכן לא את ההשתחררות-התמידית בנסיעה?

לג'יימסון (לא הוויסקי – א.ג.) יש טענה מעניינת שמזכירה את זה, ושהולכת בערך כך: איבוד הקשר בין הספרות למציאות שבמודרניזם שונה מזה שבפוסטמודרניזם – למרות שבשתי התקופות כאחת יש התנגדות לספרות שמשקפת מציאות; אלא שבמודרניזם נשמר קשר עין עם התפיסה הריאליסטית ולכן ההתנגדות לה משמעותית יותר והייתה בעלת ערך משחרר. בפוסטמודרניזם קשר העין הזה אבד – ולכן השחרור, הגדול יותר בפועל, אינו מוחש למעשה.

ד.  התובנה השנייה במשפט האחרון בעייתית: ראשית, האם היא פשוט נכונה? האם הדהירה על האופניים הייתה אכן פעולת הימלטות בזעיר אנפין? שנית, ואולי חשוב יותר, האם היא לא מתחנחנת במלנכוליות שלה?

ה. האם אין בפסקה כולה בלבול בין שני רצפי-רגשות דומים אך לא זהים:

רצף-רגשות אחד, זה שמועלה בה, הוא היזכרות בעבר באמצעות פעילות דומה, גופנית, שנעשית בהווה ונעשתה בעבר. צירוף לבני הדומינו של העבר-הווה נעשה באמצעות הצלע הדומה: האופניים. רצף-הרגש הפרוסטיאני הזה דומה לכלי הפרשנות התלמודי המכונה "גזירה שווה", בה מלמדות זו על זו שתי פרשיות שונות לחלוטין רק בזכות מילה אחת המשותפת לשתיהן.

רצף-רגשות אחר: הרכיבה על האופניים היא פעילות ספורטיבית שכמו כל פעילות ספורטיבית מזכירה לגוף את נעוריו. בגין הזכרת הנעורים, וכמובן גם בגין זהות הפעולה, נזכרת גם, ובעקיפין, רכיבת האופניים בילדות. צירוף לבני הדומינו של העבר-הווה נעשה באמצעות הצלע הדומה: הגוף הצעיר והגמיש. אבל בעצם אין כאן צירוף של לבני דומינו ולא "גזירה שווה" ואולי אף לא רצף-רגשות או היזכרות, אלא יחס כמעט ישיר: הגוף נהיה צעיר "באמת", מצטער, ולכן עולה מאליה הילדות. באחת. 

ואולי זה בעצם הרגש המעורר – מעורר גם לכתיבת הפסקה – שפעל כאן: לא ההיזכרות הנוסטלגית בילדות, אלא ההתפעלות מהנעורים המאוחרים שהתגלו בהווה, וזאת באמצעות הדימיון לילדות.   

הקולנוע הישראלי בפריחה, כך אומרים. כמבקר ספרות הייתי שמח שהספרות הישראלית העכשווית תפרח גם היא. אבל היא לא פורחת, לטעמי. ומאידך גיסא, יש הטוענים שכן, טוענים שישראל היא למעשה מעצמה ספרותית. אז לך תדע. אולי הכל עורבא פרח וגם פריחתו של הקולנוע הישראלי (כביכול), עושה פריחה למבקרי קולנוע. היא לצנינים בעיניהם ולצנוניות וצנימים בפיהם.

בכל אופן, משלל סרטי הפריחה של העשור-וקצת האחרון בקולנוע הישראלי הותירו בי חותם מיוחד שני סרטים: "כנפיים שבורות" של ניר ברגמן ו"חתונה מאוחרת" של דובר קוסאשווילי.

לא אהבתי את "בופור", למעשה השתעממתי ויצאתי באמצע (וכפי שגורס הסרט, חבל שמדינת ישראל לא נהגה כמוני). "האסונות של נינה", כתחילת שמו, הוא דוגמה מובהקת לאובר-אסטימציה (כפי שטען, כמדומני, ישעיהו ברלין על חנה ארנדט: "היא הפילוסופית הכי over-estimated של המאה"). לא אהבתי במיוחד את "אדמה משוגעת" ו"ביקור התזמורת". לא התפעלתי במיוחד גם מ"ואלס עם באשיר".

הטענה הרווחת היא שהקולנוע הישראלי החל לשגשג כשנטש את כובד הראש החמור והסגפנות של העיסוק ב"סכסוך" ובפוליטיקה, לטובת סיפורים קטנים ואנושיים. הטענה הזו מתערערת לנוכח הגל האחרון של סרטי לבנון . לצורך כך ניתן לאתר בקרב הכותבים על קולנוע ישראלי "תיקון" לנרטיב הפריחה דלעיל. אם לסכם את הטענה של מבקרי קולנוע שאני מכבד, אורי קליין ומאיר שניצר, הרי היא, כמדומה, כדלקמן: הקולנוע הישראלי של הגל האחרון ("בופור", "ואלס וכו'" ו"לבנון", ועליהם ניתן, לטעמי, להוסיף את "ביקור התזמורת" ו"אדמה משוגעת") אמנם עוסק לכאורה בפוליטיקה, אבל בעצם מסרס את המימד הפוליטי לטובת האנושי. הוא מבכר, למשל, להציג את המלחמה כחוויה אוניברסלית, להציג את התמודדותו של היחיד עם המלחמה, בלי קשר לנסיבות פריצתה והקונטקסט הפוליטי שלה.

והנה, בקולנוע מוצגים שני סרטים ישראליים שזוכים לשבחים ופרסים: "עג'מי" ו"לבנון", ואני לא ממהר לרוץ לראותם. למעשה, הבחנתי פתאום בחלוף השבועות ממועד עלייתם למסכים, משהו בי מתנגד למהר וללכת לראותם. אני כאילו משתעמם מהם מראש (כפי שטען "אובד עצות", גיבורו של ברנר, באשר ליחסיו הכושלים עם נשים: היחס הוא של "שעמום מעיקרא"). אולי זו "הנחת המבוקש" שאני משער שקיימת בסרטים הללו; ידיעת המסקנות שלהם מראש, שלא יוצרת סקרנות לעבור את התהליך בן השעה וחצי עדי ההגעה אליהן. אולי זו חזרתה של הפוליטיקה המקומית בדלת האחורית. הפוליטיקה המקומית חשובה בעיניי. אמנות שהיא אילוסטרציה מתבקשת מדי לפוליטיקה המקומית – פחות. ואולי זו דיעה קדומה שלא ניתן להגן עליה. בכל מקרה, אני מניח שבסוף אכנע ואלך לצפות בסרטים; אם לסרס כהוגן משפט שניטשה השתמש בו: "החיים ארוכים והאמנות קצרה".

מה שבטוח הוא, שכשראיתי שבסינמטק תל אביב מוקרן מדי שישי בחצות סרט חדש של גור בנטוויץ' התחשק לי מייד לצפות בו. ודוק: "התחשק". לא בגלל שהוא "חשוב" או "מדובר" (למרות שהסרט זכה בפרס בפסטיבל ירושלים ונלווה לו סרט קצר שזכה אף הוא בפרס).

הסרט "freeland" והסרטון שלפניו לא הכזיבו. לבנטוויץ' יש חוש לאיזו ישראליות מנותקת, מסוממת וסהרורית, לא זוהרת אך גם לא עלובה, אוריגינלית ובעיקר מאד משעשעת. יש לו גם רגישות גדולה לסלנג עכשווי (משעשע מאד לעקוב אחר התרגום לעברית המופיע בסרט לשיחות המתנהלות באנגלית). הסרט והסרטון מציגים הרהור מתבקש אך לא קלישאי על היחס בין הטכנולוגיה החדשה – הסלולרי בסרטון והמציאות הוירטואלית בסרט – וחיי הרגש שלנו. הם רציניים מבלי שתרגיש שהם כאלה, עשירים בחשיבה קולנועית רעננה מבלי להכריז על עצמם ככאלה בראש חוצות, סקסיים בלי להיות פטישיסטיים של יופי. הם סטלנים באופן שפוי.

א. אחד היתרונות הנלווים (המעטים) שיש להיותך מבקר ספרים הוא שאתה –  בהתאם לאיזה היגיון חמקמק אך חמור באופן שאין לערער עליו – מקבל ספרים לביקורת.

היתרון הזה גורר יתרון נוסף: זכותך לא להשלים קריאת ספר שנפשך מאסה בו (אני לא מדבר על ספרים שביקורת נכתבת עליהם לבסוף). תמיד מחכים אחרים בערימה בפינה; זו הערימה המתגבהת של חרושת התרבות, חרושת שסיפחה אליה בסערה את תחום הספרים בעשורים האחרונים .

בחודשים האחרונים יצא לי לזנוח כמה ספרים בעיצומם (הספר החדש של צ'אק פאלאניוק, זה של ג'ומפה להירי, וגם קובץ סיפורים מעניין מאד בחלקו הראשון של סופר וייטנמי הכותב באנגלית ששכחתי את שמו) כמו גם לקרוא כמה ספרים יפים, מאלה שראו אור אצלנו לאחרונה (בהם "שמי הוא אדום", הרלוונטי לישראל, של אורחן פאמוק, "האיש שהיה יום חמישי", המרענן אך מבחינה רעיונית נופל לאין שיעור ותיאור בכלל מ"שדים" של דוסטוייבסקי העוסק בנושא דומה, של צ'סטרטון, "דוקלה", הזבאלדי משהו, של אנדז'י סטאשיוק; ולהבדיל, הספר החדש של חניף קוריישי).

אולם על הארבעה שלהלן אני ממליץ במיוחד: 

1. "ישו" של דוד פלוסר (הוצאת "מאגנס – דביר") – פלוסר מבקש לחבר בין קורות ישו לעולמם של חז"ל, עולמות כביכול רחוקים. אולם עיקר העוצמה בספר היא פרישה נאמנה וממוסמכת של הסיפור האנושי הגדול הזה – אחד מגדולי הסיפורים של האנושות – של הטרגדיה האנושית העצומה, של אי ההבנות, התמהונות, החמלה והאומץ, שהרכיבו את חייו של ישוע מנצרת.

2. "תענוגות וימים" של מרסל פרוסט (הוצאת "זמורה ביתן") – ספר הביכורים של פרוסט ממחיש שהאסתטיקן המעודן הזה היה תמיד גם מוראליסט.

3. "ילדי המלך" של קלייר מסוד (הוצאת "כנרת") – הרומן הזה היה מועמד לבוקר ב – 2006. כתבה אותו מי, שאגב, נשואה למבקר הספרות האנגלו-אמריקאי המדובר, ג'יימס ווד, ושאינה ידידת ישראל, כפי שסיפר לי גיסי, האמון על העיתונות האמריקאית.

ידידה או לא, זה רומן חריף ביותר, העוסק בהווייה האינטלקטואלית בניו יורק ערב נפילת התאומים, ובמרכזו שלושה אינטלקטואלים בני שלושים, שמחפשים מה לעשות עם חייהם. העיסוק של סופרים באנשי רוח, כלומר עיסוק עצמי, הוליד כמה מהיצירות המשמעותיות ביותר בעשור-שניים האחרונים. וניתן להסביר גם למה (בהזדמנות).

4. "טבעות שבתאי" של וו.ג. זבאלד (הוצאת "כתר") – מכל הזבאלדים (המתורגמים), הזבאלד הזה הוא האהוב עלי. ודווקא מפני שאינו קשור במלחמת העולם השנייה (אם כבר, אז בקולוניאליזם), ואינו יוצר לפיכך את הכמרת הלב בקורא מראש – הקורא שבא מוכמר מהבית, בגין הנושא, עוד לפני שנקראה שורה אחת – אלא יוצר את התפעלותו של הקורא בכוחותיו הוא.

ב. על מוני פנאן לא ידעתי דבר עד אתמול. מהתמסרות התקשורת לסיקור פרשת מותו אני מבין שמצבי חמור כמצבה של אותה ילדה במערכון של החמישיה שהתקשתה לכתוב חיבור על יצחק רבין, כי לא ידעה מי הוא האיש.