קצרים גולמיים וקודרים

1. גברים (לא כולם) חווים לרגעים יופי נשי (לא כל יופי נשי) כמשהו אל-אנושי. נשים אינן מבינות את זה (כמעט כולן), לא באמת, באמת שלא. הן רק מנחשות (בתימהון או אף בקנאה בעוצמת הרגש; אני מדבר על קנאה לא בנשים אחרות, אלא על קנאה בעוצמת התשוקה שגברים מסוגלים לה) או מתחזות למבינות או מבטלות (בגלל שזה מפחיד אותן) כהגזמה גברית אופיינית או מבטלות כהצגה גברית אינטרסנטית (נגיד, כתירוץ להכשרת בגידה או, לחילופין, כהכשרת עמדה שמרנית של "כבודה בת מלך פנימה").

רק בחלוף זמן מה הופך היופי הנשי לאנושי. למשל, בעקבות דיבור. אישה יכולה להוציא מפיה את הדיבור החכם ביותר בעולם, אבל הדיבור הזה הופך אותה לאנושית.

מה שמזכיר לי את אבחנתו של אנדי וורהול בספרו הנהדר "הפילוסופיה של אנדי וורהול", לפיה הילה של סלבריטאי קיימת רק כל עוד הוא לא דיבר אתך. לכשדיבר אתך היא מתפוגגת באחת.

2.  ישנן כמה סיבות לדהיית האינדיבידואליות ו/או ההומניזם בדור שלנו:

א. האינטראקציה הבינאישית שמעודדת הטכנולוגיה: הסלולרים, האינטרנט, "הרשתות החברתיות". כל אלה מקדמים תפיסה קולקטיביסטית והדהייה של היחיד.

ב. סגירת הפער בין הסובייקט לאובייקט מבחינת התחכום. האדם היה היצור המתוחכם ביותר בטבע. אבל כיום הטכנולוגיה שיצר הולכת ונהיית מתוחכמת ממנו (למרות שזהו פרדוקס לוגי). גאדג'ט נראה נוצץ יותר מאינדיבידואל חדש, מתינוק.

ג. ישנם הרבה אנשים כיום, כמות גדולה וחסרת תקדים, גדולה יותר מכל האנשים שחיו אי פעם, שמורידה את ערכו של היחיד, כמו באינפלציה במישור המוניטארי.

3. קראתי את הספר "ההמצאה של מורל" של אדולפו ביוי קסארס שראה אור בסדרת הקלאסיקונים של עם עובד.  

בעיניי, כל סוגיית הסימולקרה, שהספר הזה מבשר אותה באופן נאה, היא חסרת חשיבות כשלעצמה. כלומר כל השאלה האונטולוגית היא משנית לשאלה האם בני האדם מאושרים או לא. 

חשיבותה של האבחנה של בודריאר אינה אם היא נכונה, כלומר אם זה "נכון" שהסימולקרה החליפה את המציאות. זה חסר חשיבות. בעלת חשיבות השאלה אם ההחלפה הזו מסבה כאב (במובן זה שאדם חש שהוא חי חיים דהויים, כלומר חיים לא אמיתיים; או, לחילופין, שהמסך הסימולאקרי מוצץ ממנו את לשד החיים) או אושר. 

ולכן, ניתן לטעון שהסימולאקרה היא בעייה זמנית, או משום שאנחנו חיים בעידן היסטורי בו קיים עדיין זכרון של מציאות טהורה, לא משוכפלת, או משום שהטכנולוגיה של השככפול לא הגיעה לשיא שכלולה, ולפיכך אנחנו חשים בכך שהסימולאקרה מלאכותית, חשים במעורפל, ולכן אנחנו סובלים, כי אנחנו חשים עדיין שאנחנו לא חיים באמת.

במצב הביניים הזה חלה על הסימולאקרה המחשבה של ניטשה על ההיסטוריה במסתו "במה מזיקה ומועילה ההיסטוריה לחיים". את ההיסטוריה, שמחלישה את החיים בגלל שהיא מזכירה לאלה שחיים היום שמה שהיה הוא שיהיה, טוען ניטשה, יש לשכוח באופן אקטיבי (כמדומני שהוא טוען כך. אינני זוכר כרגע בוודאות). כך גם יש לשכוח את הסימולאקרה בצורה אקטיבית, על מנת להרבות ויטאליות.

נ.ב.

הסעיף הזה גולמי ודורש עיבוד רב.

4. אני מעיין בימים אלה בתרגום לאנגלית של "חברת הצריכה" של בודריאר מ – 1970. ספר שאני מוצא מעניין יותר מבודריאר המאוחר, זה של הסימולאקרה.

5. בכלל, תיאוריות רוחניות ופילוסופיות אני סבור שיש למדוד לא לפי קריטריונים של אמת ושקר אלא לפי ריבוי הויטליות או דילול הויטליות שהן מסבות. ולכן אני סבור שצריך להיאבק בתיאוריות של פירוק הסובייקט כי הן מדללות את הויטליות. 

פברואר 4, 2010 – 11:34 AM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (19)

על סיפורים קצרים בסמסים

נראה שיזמי הוצאת "קצרצר" קראו את מרשל מקלוהן. אני כותב "קראו" ומחייך לעצמי (לא ממש, מטבע לשון), כי הרי אירונית האירוניות הנוגעת לנביא והאינטלקטואל הקנדי הגדול, שבשנות הששים חזה את מות תרבות הדפוס והספר והחשיבה הליניארית ובישר בהתלהבות על בוא הטלוויזיה, הניאו-שבטיות והקליטה הסינכרונית, הינה, כמובן, שמקלוהן התבטא במדיום שהוא כה תיעב – הספר (למרות שמבקר הספרות ג'ורג' סטיינר, שהתייחס למקלוהן ברצינות רבה מאד, טען שסגנונו המעורפל והכאוטי של מקלוהן כבר מבטא בעצמו את ההתרחקות מתרבות הספר הגוטנברגית).

ובחזרה לשורה. בעלי הוצאת "קצרצר" חיברו אחד ועוד אחד (מטבע לשון גם כן): כיוון שמדיום הסמסים פופולארי כל כך בתרבות העכשווית למה שלא נתאים את הספרות, כלומר את המסר, אליו? לצורך כך רתמו שורה של כותבים מכובדים, יורם קניוק, ירון לונדון, שולמית לפיד, יאיר לפיד, דרור פויר ועוד וביקשו מהם לכתוב סיפורים קצרים. אגב, יושם לב שרבים העיתונאים בקרב הכותבים שאליהם פנתה ההוצאה. עיתונאים, כמו מבקרי ספרות אגב, זקוקים יותר מסופרים לפידבק מיידי, הם, בקיצור, פחות דחייני סיפוקים (בתחום המקצועי, כן?), ולכן גם פתוחים יותר לפרויקט מהיר הפקה ותגובה מהסוג הזה. את הסיפורים הקצרים חילקו הכותבים לפרקונים אותם ניתן לשלוח כסמסים. המנוי, שרוכש אחד מהסיפורים, מקבל מדי יום פרקון מהסיפור. חשוב לציין שלצורך הקריאה בפירקוני הסיפורים עליך לגלוש באינטרנט דרך הטלפון, כלומר אלה אינם סמסים רגילים. עוד חשוב לציין, גם כן בעקבות מקלוהן שלימד אותנו לראות את הספר כטכנולוגיה, שמצאתי את הקריאה בכלי הטכנולוגי המכונה "ספר" קלה יותר, ואני מתייחס להיבט של נוחות המשתמש בלבד, מאשר בטכנולוגיית הסמסים, המצריכה פתיחת כל פרקון, למשל אם ברצונך להיזכר בפרקים הקודמים, באמצעות הקשה על מקש ולא באמצעות דפדוף. עוד חשוב לציין שכרגע הלקוח אינו יכול לבחור את קצב הקריאה שלו, במובן זה שפרק אחד בלבד מסופק לו כל יום. בשיחה שניהלתי עם ההוצאה, בה הערתי שמתבקש שהלקוחות יוכלו לבחור להמשיך בקריאה אם יחפצו בכך, אם ייתקעו בתחנת אוטובוס או בתור לרופא למשל, גילתה ההוצאה עניין בהערותיי וציינה שהפרויקט הוא חלוצי ופתוח לשינויים.

ברוחו של מקלוהן, הביקורת הזו לא תהיה ביקורת על הסיפורים עצמם, כלומר על התוכן. הסיפורים עצמם, ברובם, סבירים בהחלט אבל אינם טובים במיוחד. שני כותבים, דרור פויר ויאיר לפיד, מתבלטים בכך שנראה שניסו להתאים את הסיפורים למדיום. דרור פויר, בסיפור קצר על העיתונאי הראשון בחלל, הופך את הפירקונים המוגשים לקורא לתשדורות בהולות מהעיתונאי-אסטרונאוט שאבד בחלל. כך נוצר תלכיד מעניין בין הכתיבה הלאקונית, היעדר סימני הפיסוק או הגינונים, הבהילות של הסמסים, לסיטואציה אותה מתאר פויר. יאיר לפיד, שכתב סיפור בלשי, מנצל את קיטוע המידע שמאפיין את שליחת המסרונים לצורכי סיפור הבלש. הרי סיפור הבלש משהה את המידע על מנת להשאיר אותנו במתח. ציפייה מורטת עצבים ומענגת בו זמנית, שאינה שונה בהרבה מהציפייה הדרוכה למענה על השאלה הרת הגורל "ערה?" (מילה שבעצמה היא הסיפור הקצר הקצר בעולם).

אבל נראה שהוצאת "קצרצר" מחמיצה כאן עניין בסיסי הנוגע למקומה של הספרות (ואני מתייחס כרגע לספרות כמדיום) בתרבות העכשווית. הספרות בתרבות העכשווית, בלי קשר לערכה האינהרנטי ולתוכנה, מתפקדת כאופוזיציה ממוסדת לתרבות הזו. זו הסיבה לנטייה בשוק הספרים של העשור האחרון לעבר הרומן רחב היריעה, ולא לעבר הסיפור הקצר או הקצרצר. חשבו על סדרת הארי פוטר, "נוטות החסד", "התיקונים", "סיפור על אהבה וחושך", שהיו רבי מכר מקומיים ובינלאומיים בעוד הם משתרעים על פני מאות עמודים. הקוראים מבקשים בספרות בדיוק את ההפך מחוויית הסמסים הקצרה ו"הקליטה". הם מחפשים תהליך, היקשרות אטית לדמויות מרובדות, אפשרות להיבלע בעולם אלטרנטיבי מעוצב בפירוט.

לא מזמן כתבתי כאן על הרומן "אמן הסיפור הקצר" שכתבה מאיה ערד, ואשר מבכה את היעלמות הסיפור הקצר. הידיעה על מותו של הסיפור הקצר מוקדמת אמנם (אליס מונרו, למשל, אם להזדקק לקנדית נוספת בביקורת, היא דוגמה מופתית לכותבת עכשווית של סיפור קצר) אבל בהחלט ניתן לדבר על תשוקתה של התרבות הספרותית לעבר הרומן, דווקא בגלל שהיא מוקפת בתרבות של מסרים קצרים וקליטים מ"ביבי החדש", "מתאים לנו בול" ועד "ערה?".  

ב

כמדומני שהיה זה בשביס זינגר, בנאום הנובל, שהעיר באירוניה שאת היידיש מספידים כבר מאות שנים. גם את הספר מספידים כבר דורות ובינתיים הוא רוקד ברחובות. עם זאת, את היידיש, בסופו של דבר, דוברים כשפה חיה חרדים בלבד, האם גם הספרות עתידה להיהפך לנחלתה של כת?

חשוב לציין שבואו הקרב של הקינדל אינו מהווה איום על הספר כדוגמת האיום שחשו אינטלקטואלים אמריקאיים בעבר מפני הטלוויזיה. אותם אינטלקטואלים הושפעו עמוקות מטענותיו של מקלוהן, עד כדי שנוצר הרושם שאינטלקטואלים ספרותיים היו אפוקליפטיים הרבה יותר מאשר "האדם ברחוב". "האדם ברחוב" לא מיהר לקבור את הספר בגלל מקלוהן שמקלוהן והמשיך לקרוא פשוט כי הוא נהנה.    

ינואר 30, 2010 – 6:53 PM קטגוריות: ביקורות ספרות - מעריב | תגובות (3)

קצרים

1. משלל התכונות האנושיות המרתיעות, לא האחרונה שבמרתיעות היא תכונתם של אנשים מסוימים לפרש התנהגות חביבה של זולתם כלפיהם כסימן לחולשתו של הזולת הנ"ל. 

האנשים בעלי התכונה המרתיעה הזו אוהבים את אלה שהם מפחדים מהם, אלה שהם חושבים למסוכנים, ובזים לאלה הלבביים כלפיהם, כשאת הלבביות הם מפרשים כהתרפסות.

2. מילה טוב למולו"ת הישראלית: אינני זוכר תקופה כל כך עשירה ביצירות מתורגמות משובחות הזמינות לקורא העברי כמו החודש-חודשיים האחרונים, כשעשרות כותרים מתורגמים ראויים ומסקרנים מאד ראו אור בבת אחת.

 3. ובכל זאת: את "המדונה של הרוצחים", יצירה מעניינת ו"ספרות לאומית" לכל דבר למי שחשב שהמושג אינו קיים עוד, לא הצלחתי לסיים. מרגע מסוים התחושה היא סטטית. הרומן מתחפר בחול ולא זז.  

4. חלק ממה שמדכא בהאזנה לגלגל"ץ – וההאזנה לגלגל"ץ מדכאת – נובע מהתחושה שהפלייליסט, שמפצח בצורה כמו-מדעית את הטעם הישראלי, הוא גם מטפורה לשיר הבודד, המהונדס גם הוא לפיצוח הטעם של המאזין. במילים אחרות: השיר הבודד הגלגל"צי מוחש כסינקדוכה לשיטה כולה, שהיא "פצוח מדעי" של הרגש האנושי. הרגש האנושי המסתורי, המתפעם ממוזיקה, הופך פתאום לגווייה קרה תחת אור פלוארסצנט בוהק בבית ספר לרפואה ויוצרי המוזיקה מתגלים פתאום, תחת האור הנ"ל, כמהנדסים שבמקום לעסוק במחשבים פנו פשוט לתחום הסאונד.

בפרפרזה על "איש המחתרת" של דוסטוייבסקי: אתה מתחיל לא לאהוב את השירים שגלגל"ץ משדרת פשוט כי אתה אוהב אותם (בחלקם). האדם לא רוצה להיות כל כך צפוי. 

יש גם סיבה טריוויאלית יותר כמובן לדיכאון בהאזנה לגלגל"ץ: השעמום מהחזרה האינסופית על השירים, תחושת העולם המוגבל שהחזרה הזו מעבירה בלא מודע למאזיניה. כל העולם כולו צר מאד, משדרת גלגל"ץ באופן תת-סיפי למאזיניה, זה מה יש, חבוב, ואם אתה חושב שהעולם מגוון דע לך כי העיקר לפחד הרבה ולא לחרוג חלילה מהשביל כי בצדדים ממתינה התהום.

5. הבעיה שלנו עם צריכת רגשות סינתטיים היא בעיה של פיגור טכנולוגי. הרגשות הסינתטיים שאנחנו מתבקשים לצרוך עדיין מוחשים לנו, האנינים, ככאלה, כלומר כסינתטיים, נותר פער בינם לבין הרגש האותנטי אותו הם משכפלים. אנחנו בעידן ביניים, בקיצור. בעתיד, ייתכן מאד והרגשות הסינתטיים ישתכללו כדי כך שנוכל לצרוך אותם – אפילו אנחנו, האנינים – בלי טעם הלוואי הסוכרזיתי העכשווי. 

6. יש איזו אי הבנה לגבי "ארץ נהדרת" וב"ארץ נהדרת". הסאטירה אינה רק על כך שהפוליטיקאים מגוחכים, אלא על כך שהפוליטיקה, בעידן הטלוויזיה, הפכה לספקטקל, ולכן למגוחכת. ולכן הסאטירה היא על החדשות עצמן, על הטלוויזיה, לא פחות משהיא על הפוליטיקה. קיציס ה"מפוכח" והמבוגר האחראי כביכול, בים השוטים הפוליטיים, הוא היוצר הסמוי של ההשתטות שלהם, האחראי לה, ולא רק המתעד שלה. לא ברור שכותבי ארץ נהדרת מודעים לכך

(ואינני מדבר על כך שהתוכנית היא פרסומת סמויה לטלוויזיה עצמה, בכך שפוליטיקאים ודמויות מ"האח הגדול" כאחד, זוכים בה לחיקוי, ובכך להעמדה על אותה רמת מציאות וחשיבות. אני, למשל, למדתי על הדמויות מ"האח הגדול" דרך "ארץ נהדרת", מעט בדומה לאותם בני נוער ש, כך נטען, לומדים על הפוליטיקה מהתוכנית).

7. אתם מכירים את הפרסומת לרדיו עם התאונה שקורית לפתע באמצע שיחה משפחתית שלווה? שיא הוולגריות. הקול של הקריין בפרסומת דומה לקול של טל פרידמן, לא? ובאמת, הפרסומת נראית כמו איזה מערכון מוטרף שלו. באופן דומה לכך שהשפלת השגריר הטורקי, עם עיקרון הקומדיה דל'ארטה הפרימיטיבי שלה, דמתה למערכון של "ארץ נהדרת" שפרץ למציאות.

8. אתם מקשיבים אולי למודי בראון ברדיו, שמכריז באי חשק ובשעמום גלוי הכרזות שונות ומשונות בשם דיסקונט, בתום שידורי החדשות ב"קול ישראל"? כך הפך האדם הסופר-מוכשר הזה להיות הרפי גינת של דיסקונט; מִשדר ספורט אינטליגנטי לכרוז מטופש.

לפעמים יש שכר ועונש גם בעולם הזה. מי שנמכר לתאגיד – משלם על כך.

ינואר 28, 2010 – 10:30 AM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (18)

ביקורת על "חוצות זתוניא", של עודה בשאראת, בהוצאת "עם עובד"

יש רגעים כאלה. אנחנו יושבים עם בן משפחה קרוב, אח או אחות, ומעלים זיכרונות מהילדות. פתאום מתברר שלאירוע מכונן בחיי הנפש שלנו הקרוב לא היה מודע כלל. פתאום מתברר לנו שלאירועים ששאר בשרנו שם לב אליהם ניתנה על ידו פרשנות אחרת לחלוטין. לפתע מתברר ששאר בשרנו זוכר אירועים מכוננים בחיינו שאנחנו עצמנו הדחקנו. הרגעים הללו מערערים ומרעננים בו זמנית: מסד האישיות שלנו, הרקמות הפנימיות, זיכרונות הילדות האינטימיים, עוברים, באמצעות הפרספקטיבה של בן משפחתנו, איבוק עדין, כמו במברשת ארכיאולוגים, ומוחזרים לנו כחדשים.

זהו לטעמי גם חלק מהפוטנציאל הגדול שטמון בשביל הקורא היהודי-ישראלי בקריאת ספרות פלשתינית. הן בתרגום והן, כמו במקרה שלפנינו – ברומן הביכורים של הפעיל הפוליטי-חברתי והפובליציסט, עודה בשאראת – בקריאת ספרות שנכתבה על ידי הסופר בעברית. לקורא היהודי-ישראלי מתאפשרת פתאום התוודעות למבט אחר על חווית החיים בכברת הארץ הקטנה לחופו המזרחי של הים התיכון, פרספקטיבה חדשה לאותה חוויה אינטימית ויומיומית שאנחנו עוטים אותה על גופנו כמו את עורנו. לכן, למשל, עשיתי עיניי כמיקרוסקופ, כשהגיע הסופר, לפי תומו, לתיאור חמסין. כי באמת, נורא מסקרן לדעת איך חווה פלשתיני את החמסין הארצישראלי הצרוב בגופנו. האם כמונו, היהודים הישראלים, אשכנזים כספרדים, הוא מתייחס לחמסין בקינות, ביללות, בגניחות ובאנחות, או דווקא בגבורה? ואולי באדישות או שמא בפטליזם? הנה התיאור: "הקיץ המחניק, החום הכבד וכמויות האבק האדירות, מכבידות לא רק על בני האדם אלא גם על החרקים ועל הירק ואפילו על האבנים". מצאו את ההבדלים הבין-תרבותיים. כי הם ישנם.

הרומן, המסופר בגוף שלישי, הוא סאטירה פוליטית-חברתית משעשעת ואוהבת אדם. אבל זו סאטירה פוליטית שיורה את חיציה בפוליטיקה המוניציפאלית בלבד (לכאורה, ועל כך מייד). לגיבור, חאלד אל מוּסלי, מורה בכפר הגדול (והמומצא) זַתוניא, טיפוס צנוע שגם אין סיבה שלא יהיה כזה, מציע בן החמולה שלו לרוץ בבחירות למועצה המקומית. ההצעה, שהוצעה לגיבור התמים כחלק ממסכת תככים בחמולה שלו, מסכת תככים שבתוכה יועד לחאלד תפקיד של פיון, ועוד פיון שלא בידיעתו, דווקא מוצאת חן מאד בעיני חאלד. ויותר מזה בעיני אשתו השאפתנית. כך מוזרקת מייד קומיות לרומן: אנשים ממוצעי שיעור קומה מגלים פתאום בנפשם להט ותשוקה נפוליאוניים.

לחאלד מצטרף בעל העיתון המקומי, שבעיתונו הפרובינציאלי מטושטש מאד הגבול בין ניוז לפרסומות, צעיר, איש שיווק מובטל, שחולם על "קמפיינים" ו"אסטרטגיות" במקומות מרכזיים מעט יותר מאשר זיתוניא, בתו הדעתנית של בעל העיתון וגם רווק מזדקן הולל, ידיד נעורים של חאלד, שמובא לסייע בקמפיין אך מחולל שערורייה בכפר השמרני. מסע הבחירות של חאלד, שעל אף היותו ביזארי ומצחיק הסופר מקפיד לשמור על הסבירות בהתרחשותו, הופך לכדור שלג שעומד אולי להסיט את הכפר מנתיבו המנומנם.

דרך תיאור מסע הבחירות מותח בשאראת ביקורת אמיצה על החברה הערבית: על שיטת החמולות המשתקת את הפוליטיקה המוניציפאלית, על הפרובינציאליות העמוקה של החברה הזו, על היחס הצבוע או הדכאני למיניות. בחריפות מיוחדת נמתחת כאן ביקורת על מעמד האישה בחברה הערבית השמרנית. סיפור משנה טראגי ברומן עוסק באישה שבעלה נטש אותה ואת ילדיה אך זאת מבלי לגרשה. במקום לעמוד לצדה של אישה הנטושה מבקרת החברה בחריפות את האהבה החדשה שהיא מצאה לבסוף. החברה עומדת מנגד כשהאהבה המאוחרת מובילה לשורת רציחות על רקע "כבוד המשפחה".

אך הרומן אינו נגטיבי בעיקרו. תיאורו המפורט של מסע הבחירות של חאלד מתווה, באופן לא דידקטי, מוצא אפשרי, מציע מהפכה ביחס לפוליטיקה המוניציפאלית, תפיסתה כעיסוק נעלה ולא כתחום מושחת ומיוזע שעל אדם ישר להדיר רגליו ממנו.

אופיו המוניציפאלי של הרומן תורם, יש לשער, לאופיו הקומי. הקומדיה מתבקשת כשרומן עוסק בפוליטיקה של חינוך וביוב, ופחות מתבקשת כשהפוליטיקה היא של צבא ומשטרה. אבל חצי הסאטירה כאן אינם מוגבלים לתחום המוניציפאלי. החריגה של הרומן מגבולות הסאטירה המוניציפאלית-חברתית נעשית בדרך מיוחדת במינה: דרך ההתעלמות. ברומן לא מופיעה ולו דמות אחת של יהודי ישראלי. ההתמקדות של הרומן בכפר הערבי הופכת כך להתרסה: בתנאים הללו, כמו אומר הרומן, כשאין לנו השפעה על הפוליטיקה הגבוהה, בואו נשפר את מה שביכולתנו לשפר בחברה שלנו, ויש הרבה לשפר.

ב

מה שהפך את הציונות לתנועה לאומית מפוארת הייתה, בין השאר, היכולת יוצאת הדופן לביקורת עצמית. שלילת הגלות עצמה, יש לזכור, הייתה ביקורת עצמית של חברה שרגע לפני התהום ניסתה לקחת את גורלה בידיה. הספרות העברית הייתה פעמים רבות המכשיר באמצעותו הוצאה לפועל הביקורת העצמית: ממנדלי ועד "חרבת חזעה" ו"הזמן הצהוב". כיום, כמדומה, הביקורת העצמית בספרות העברית או שנאלמה או שעברה רוטיניזציה בפיהם של מבקרים מקצועיים שביקורתם אמנותם. האם הרומן הזה מעיד על כך שהנשק הסודי של הציונות הוברח? נדד לערבים הישראליים ואולי אף לפלשתינים בכלל, שיש להודות שזקוקים לו מאד? אז נזכרתי שהרומן הזה רואה אור בעברית.           

 

 

ינואר 24, 2010 – 10:43 AM קטגוריות: ביקורות ספרות - מעריב | תגובות (2)

ביקורת על "עם שתי הרגליים עמוק בעננים", הוצאת "גרף"

גם למבקרי תרבות, לא רק לקוראי ספרות פנטסיה, רגעי אימה. הרגעים הללו הם הרגעים בהם נדמה לך לפתע שאתה יכול להסביר תופעה תרבותית באמצעות טיעון אחד ואף באמצעות היפוכו. למשל, ההתנגדות העזה שמעוררת עד היום הטענה של פרויד בדבר תסביך אדיפוס. האם ההתנגדות החריפה והעקבית הזו היא עדות לכך שדבריו של פרויד הם הבל הבלים, או, בדיוק להפך, שפרויד עלה פה על משהו?

רגע מצמרר כזה חוויתי בקריאת קובץ המסות הזה, שמנסה לענות על השאלה המעניינת מאד מדוע אין כתיבה של ספרות פנטסיה בעברית. בין ההסברים האפשריים שמזכירים כמה מכותבי המסות מצויה הטענה שהמציאות הישראלית היא פנטסטית בעצמה, ולכן מייתרת כתיבת פנטסיה או לחלופין יוצרת רתיעה מכתיבה כזו שתעלה למודעות את אי הנורמאליות הבסיסית של המציאות הישראלית. בעניין זה גיל הראבן, במסה המכילה כמה תובנות מעניינות, מביאה ציטוט פנטסטי (במובן אחר של המילה) מהאנציקלופדיה בריטניקה מ – 1911 המופיע תחת הערך "עברית": "חלומם של אחדים מהציונים כי העברית תיהפך לשפה חיה שגורה בפלסטינה, מופרך אף יותר מחזונם להקים מחדש אימפריה יהודית". ובכן, מציאות היפר-פנטסטית כמו המציאות הישראלית אינה זקוקה לפנטסיה או לחלופין חוששת ממנה. אבל הנה הסבר אלטרנטיבי המופיע אף הוא בקובץ: החיים בישראל קשים ומסובכים ומסוכנים מכדי להתיר השתקעות ושגייה בעולמות פנטסטיים. זה רגע הצמרמורת שהזכרתי שתוקף לעיתים את מבקר התרבות: אז, רק רגע, עודף פנטסיה או עודף ריאליזם במציאות הישראלית הוא הסיבה למיעוט הכתיבה הפנטסטית בארץ? בחלוף רגע הבעתה מבין אמנם המבקר שאין סתירה של ממש בין הטיעונים, שניתן ליצור ביניהם סינתזה. אבל רציתי לשתף אתכם בקושי מקשיי המקצוע.

לאלה מאיתנו שאינם אוהדים מושבעים של ז'אנר הפנטסיה, כמו כותב שורות אלה, הקובץ החלוצי הזה מאתגר ותובע מאיתנו לתת לעצמנו דין וחשבון על הסתייגויותנו וטעמנו הספרותי. המחאה שמבטא הקובץ תובעת מאיתנו לחדד את עמדתנו או לחלופין להגמיש אותה. למשל, טענתה של העורכת, הגר ינאי, על כך שהספרות הישראלית "מנסה באופן כמעט נואש לשחזר פעם אחר פעם את מה שאנו תופסים כמציאות החיים הריאליסטית בארץ ישראל". הטענה הזו שולחת אותנו להתבונן במראה. האם כאלה אנחנו? מבקשים מהספרות שלנו לדוש שוב ושוב במציאות הישראלית המוכרת לעייפה? האם אנחנו כמו אותו תלמיד של גיל הראבן שאוהב ספרות ישראלית עכשווית כי "זה כל-כך כל-כך ריאליסטי, זה לגמרי עלינו וזה פשוט עושה נעים"?

נדמה לי שההתקפות על הריאליזם שבקובץ הזה תקפות לגבי סוג מסוים של ריאליזם ישראלי נרקיסיסטי ולא מאתגר. אבל יש סוג אחר של ריאליזם. הדחף לקריאת וכתיבת הסוג האחר אינו שונה בשורשו מהדחף שמוביל לקריאת וכתיבת ספרות הפנטסיה. הדחף הוא מאיסה בעולם הבנאלי, השטוח, הקשיח, המובן, נעדר הדמיון והמוכר עד זרא המקיף אותנו. הריאליזם הזה מבקש, ממש כמו הפנטסיה, להשיב את הקסם לעולם, להראות לנו שהעולם הוא מקום מסוכן, אפל, זר, עמוק, מסתורי, עתיר יופי וניואנסים. אלא שהריאליזם מהסוג הזה עושה את כל זאת בלי לחרוג מחוקי הטבע הקיימים. בכך הוא מעורר התפעלות יותר מאשר הפנטסיה. אתגר הריאליזם הזה דומה לאתגר הניצב בפני הודיני הכבול בשלשלאות, נעול בארון ומוטבע בנהר. איך ישתחרר הודיני? איך ייעשה הנס בלי לחרוג מחוקי הטבע? ובהקבלה לספרות: איך מראים לי שהעולם מסעיר בלי לחרוג מתפיסות המדע המודרני? אני מבכר לצפות בנס מהסוג הזה, ההודיני-י, הוא פלאי יותר בעיני, מאשר ניסים מסוגים אחרים: גיבור שיכול לעבור בכוח המחשבה ממקום למקום, גיבורה שיכול לנסוע לעתיד או לחזור לעבר, גיבורים רואים ואינם נראים וכדומה. עמנואל לוטם, במסה בהירת מחשבה ועתירת ידע על ההיסטוריה של הספרות הפנטסטית, מודע, כמדומה, לטענה המקופלת בדברי כנגד השרירותיות של הפנטסיה. לכן מדגיש לוטם את העקביות הפנימית שחייב לנקוט בה כותב הפנטסיה, כפיצוי על השרירותיות הבסיסית של הז'אנר.

הרבה יותר מפנטסיה, חסרה לי בתרבות הישראלית העכשווית כתיבה מסאית משובחת. הכתיבה העיונית הלא-אקדמית בעברית (לכתיבה האקדמית הישראלית בעיות חמורות משלה) לוקה פעמים רבות בהיעדר יכולת אנליטית מספקת, בשימוש לא מדויק או בהיר או עקבי במושגים ומונחים, בהיעדר טיעון ברור, בהיעדר השתלשלות דיון מסודרת ומובנת. הקובץ הזה מפצה על החסר בתחום המסאות העברית אך גם מדגים את ליקוייה.

ב

לגיל הראבן טענה מעניינת מאד על הספרות הישראלית. לא רק שאין פנטסיה בספרות הישראלית, לטענתה, אלא שבספרות שלנו גם אין רשעים גדולים או צדיקים גדולים. זו ספרות שעוסקת באנשים בינוניים. הסופרים ישראלים, לטענתה, נוטים להלך בקטנות, להתמקד במשפחה, נזהרים מלחרוג מ"בעיה פסיכולוגית" או "דילמה" שניתן לפתור. וזאת, מדגישה הראבן, בניגוד למציאות הישראלית בה דווקא ישנם גיבורים ונבלים. יש אישה חרדית שמונעת בגופה עשיית לינץ' במחבל שפורק מנשקו ויש מושחתים ורקובים רמי-מעלה. הראבן רואה במתינות הקיצונית הזו של הספרות הישראלית תגובת-נגד למציאות הישראלית המטורפת. הספרות מנסה להיות היפר נורמאלית במציאות לא נורמאלית.  

 

 

          

ינואר 18, 2010 – 10:32 AM קטגוריות: ביקורות ספרות - מעריב | תגובות (2)

קצרצר – גילוי דעת מאוחר בעניין ספר העשור של ה"טיימס" וזה של "7 לילות"

הרומן "הדרך" של קורמאק מקארתי זכה בתואר ספר העשור של ה"טיימס" הבריטי.

"הדרך", לטעמי, הוא מקרה נדיר יחסית של רומן שמתחזה לרומן גדול, ומתחזה היטב, שכתב סופר – שעל סמך שני רומנים שלו שקראתי – שמתחזה לסופר גדול, ומתחזה היטב. אבל מתחזה.

 

ספר העשור שלי הוא "התיקונים", של ג'ונתן פראנזן.

 

הרומן "קול צעדינו" של רונית מטלון זכה בתואר ספר העשור של המוסף לספרות של "ידיעות אחרונות".

זהו רומן טוב בהחלט, אבל קואליציה של צרכים ושיקולים פוליטיים, פוליטקלי-קורקטיים ואקדמיים ניפחה את מעמדו באופן חסר פרופורציה.

 

ספר העשור שלי הוא "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז. זו קלישאה, אבל לעיתים קרובות קלישאות גם נכונות, כידוע.  

 

 

 

הרשימה ב"שבעה לילות" הייתה מוזרה בכך ש – 5 מבין עשרת הספרים שנבחרו כספרי העשור ראו אור בשנתיים האחרונות.

האם הספרות העברית התעצמה לגבוה במאמץ אחרון לקראת תום העשור או שהזכרון של חלק מהשופטים לא התאמץ להתארך? 

 

 

 

ינואר 10, 2010 – 9:36 PM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (22)

קצרים על "בדרכים" + אחד על "ארץ נהדרת"

1. "ארץ נהדרת" הואשמה בשמאלנות וספגה ביקורת טפשית ואף מסוכנת לחופש הביטוי מצד חוגי הימין על התכנים ששודרו בתוכנית הבכורה של העונה החדשה שלה.

אבל הבחירה של "ארץ נהדרת" לשדר ביום שישי, ערב בו הצופים הדתיים אינם יכולים לצפות בתוכנית, היא החלטה שגויה ואומללה. יש בהחלטה הזו עלבון גדול כלפי חוגים רחבים בציבור. כאילו אומרת התוכנית: לא רק שנבקר אתכם במערכונים שלנו, אפילו לא תוכלו לצפות בנו. אין לנו צורך לא בכם ולא בדיאלוג אתכם. אנחנו מדברים עליכם – לא אתכם.

2. כמה הערות לא שיטתיות וחטופות על "בדרכים"

א. קרה לי דבר משונה עם היצירה הזו שאני עומד בפני סיום קריאתה (את ההקדמות המדעיות הרבות שנוספו לה במהדורה הנוכחית טרם קראתי. השארתי אותן לסוף). לא מזמן כתבתי כאן על כך שבדרך כלל איני משנה את דעתי לגבי ספרים שקראתי בעבר, גם אם קראתים בבגרותי המוקדמת מאד, כשאני שב וקורא בהם היום. והנה, את "בדרכים" נטלתי לפני כשתים עשרה שנה לידיי בציפייה ובתשוקה גדולה ולא הצלחתי אז לסיימו. הספר הנחיל לי מפח נפש עצום. הוא נדמה לי כספרות פטפטנית, שטחית, חסרת ערך ובעיקר משעממת. והנה, אני קורא בו כעת, ואני אחוז בהתפעלות כמו בדלקה: איזו יצירת מופת כבירה! איזה סחף נהר אדיר ומטלטל!

מה אירע? האם הפרסום של הנוסח המלא כעת משנה כל כך את היצירה? ואולי זה התרגום של שאול לוין (למרות שהמתרגם הקודם הוא מתרגם נחשב, ובצדק)?

ב. על גב העטיפה מצוטט בוב דילן המביע את הערצתו ל"בדרכים". עובדה היסטורית מרתקת היא שמבשרי הסיקסטיז היו אינטלקטואלים וסופרים, אנשי המילים, בעוד בסיקסטיז היו גיבורי התרבות מוזיקאי רוק. שנות החמישים השמרניות ייצרו שורה של גיבורי תרבות אמריקאיים חתרניים שהיו ברובם הוגי דעות, סופרים ומשוררים: גינזברג ובורוז וקרואק ונורמן או. בראון, הם דוגמאות בולטות.

ג. מותר לי לטפוח לעצמי על השכם? טפיחונת קטנה? קראתי את היצירה ואמרתי לעצמי, "אבל זה ממש סלין, איך לא ראיתי בקריאה הראשונה את עוצמת השטף המילולי הסלינית שיש כאן, שמתחברת לשטף הקונקרטי של התנועה ביבשת האמריקאית (אצל סלין התנועה היא תלת-יבשתית)? אבל קרואק ידע בכלל מי זה סלין?". והנה, בעמוד 364, נזכר קרואק בזמן הנסיעה בחשמלית בדטרויט בכך שסלין נסע בחשמלית הזו גם כן (הוא מתכוון כנראה לגיבורי "מסע אל קצה הלילה").

ד. עוד השפעה וודאית לטעמי על קרואק היא של הסופר הגדול, בן דורם של המינגוויי ופיצ'ג'ראלד, תומס וולף (תרגם שניים מהרומנים הגדולים שלו בדרכו המיוחדת אהרון אמיר). ההיקסמות הארוטית של שניהם מהיבשת האמריקאית (כמו מהאישה הגדולה מ"וואלס עם באשיר", מבליח דימוי), מהנסיעה על גבה.

ה. צריך לשים לב לנקודה מרכזית באפוס הנוודי והכביכול מצ'ואיסטי הזה (ממש לא מצ'ואיסטי, ועוד על כך מייד). הגיבור, קרואק, חי עם אמו! היא הנוכחות היציבה הקבועה מאחורי כל מסעות הנדודים. ממנה הוא נוסע ואליה הוא שב. כדי להבין את הייחודיות של הסיטואציה, ושל הספר הגדול הזה (בקריאה הבוגרת שלי היום), צריך רק להיות קשוב למלוא האפקט הקומי הלא מכוון שמקופל בגב העטיפה: "ג'ק קרואק (…) חייו עברו בנדודים ברחבי ארצות הברית ובמגורים עם אמו תוך מרדנות בלתי נלאית בצורות החיים המקובלות ובערכים השמרניים של החברה הממוסדת". אתם מבינים? "מרדנות בלתי נלאית" ו"מגורים עם אמו"…

אולי זה מה שהפריע לי בתור קורא צעיר מדי ששמע שמועות מבטיחות על הספר הזה: מה זה הדבר הזה? זו היצירה הפרועה שהובטחה לי? גיבור שחי עם אמו?

ו. כי היצירה הזו היא ממש ממש לא מצ'ואיסטית. היא מקפלת בחובה תיאור של גבריות סופר-מורכבת ומתוסבכת. זה חלק ממה שהופך אותה ליצירת מופת, השילוב בין תשוקת המסע הגברית לגבריות השברירית והמתוסבכת שנחשפת בספר מבלי משים, בלי מודע (אני חושב שבאמת בלי מודע).

דוגמאות על קצה המזלג לגבריות השברירית: קרואק מאוהב ממש בשותפו למסע, ניל קסדי הפרוע, שמתנהג אליו לעיתים בנבזיות (עיינו במיוחד בעמ' 305, בדיאלוג ביניהם, בו אומר קרואק "שנינו הרגשנו נבוכים ולא בטוחים במשהו"); הוא תמיד, כמעט תמיד, לא משיג את הבחורות, וכשהוא כבר משיג הוא נשאר לגור עם הבחורה ולפרנס בזיעת אפיו את משפחתה, הכוללת ילד שאינו שלו; הוא אחוז ומטולטל בין דחפים סותרים של הקמת משפחה מחד גיסא (כן, כן! קרואק "האנטי-בורגני" כותב: "האמנתי בבית טוב, בחיים שפויים ובטוחים, באוכל טוב, בבילויים, בעבודה, באמונה ובתקווה. מאז ומתמיד האמנתי בדברים אלה. במידה של תדהמה קלטתי שאני אחד האנשים היחידים בעולם שבאמת מאמינים בדברים האלה בלי לטרוח להפוך אותם לפילוסופיה של המעמד הבינוני" – עמ' 298) ותשוקת מסעות, שהיא גם בריחה מאישה (עיינו באותו עמוד למטה וכן בעמוד 294: "בקצה הדרך האמריקאית יש גבר ואישה שמתעלסים בחדר מלון", יפה, לא?); כשהוא מנסה לשכב עם חברתו של ניל, בעידודו של הלה ובנוכחותו, ועל מיטת אביו (!) של קרואק, הוא פשוט לא מצליח לבצע את המעשה (245); כשהוא צופה בבחורה יפה באופן יוצא דופן הוא אומר: "אחחח בחורה כזו מפחידה אותי" (עמ' 343); קרואק מפחד להיקשר לבחורה צעירה כיוון שהוא חושש שיפתח "מערכת יחסים בוגרת" (עמ' 334) דווקא עם אמהּ (!).    

 

רומן גדול.    

ינואר 8, 2010 – 7:23 PM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (19)

רשימת ספרי המקור המומלצים מ – 2009 והערה עקרונית מקדימה

להלן תובא רשימת ספרי המקור המומלצים של 2009 שתמה עלינו לטובה.

הערה אחת על רשימות. אנחנו חיים בחברה ובתרבות שמחלקת את בניה ל"מצליחנים" ול"לוזרים". "הצלחה" משמעותה בעידן שלנו היא חברתית בעיקרה, כלומר היכולת לשכנע ציבור גדול של אנשים שאתה ראוי לתשומת לב (כזמר, כשף, כשחקן, כמנחה תוכנית טלוויזיה, כטייקון, כפוליטיקאי וכו'). זאת בניגוד לחברות אחרות, כמו, למשל, החברה היהודית המסורתית, בה "הצלחה" יכלה להתממש גם בהיותך אינקוגניטו, בהיותך, למשל, "צדיק נסתר".

ה"הצלחה" הפכה למדד העיקרי לפיו שופטת התרבות את ערכה של פעילות כלשהי. איננו תוהים יותר מדי מה בדיוק פלוני מציע, אלא האם הוא "מצליח" במה שיש לו להציע. אם הוא "מצליח", מרכולתו מעניינת מיניה וביה, אם אינו "מצליח", ברור מאליו שהיא פגומה. התרבות העכשווית גם צבועה: מחד גיסא היא מחלקת את בני האדם ל"מצליחנים" ו"לוזרים", ומאידך גיסא היא רודפת עד חורמה את רגש הקנאה הטבעי שעולה בקרב אלה שחשים לא "מצליחנים" מספיק, ומאשימה אותם ב"חוסר פרגון", בהיותם "אנשים קטנים".

בתוך הסגידה הזו להצלחה תופס הז'אנר של "רשימת הטובים ב – " מקום מרכזי, ולא לחינם הוא פופולרי כל כך בשנים האחרונות. אנחנו מוצפים ברשימות כאלה בשלל תחומים, ממסעדנות ועד מטפלים אלטרנטיביים. הרשימות הללו נועדו לא רק לסייע לנו להתמצא, אלא הן מאוששות את האידיאולוגיה המצליחנית של העידן הזה ומדרבנות את התחרות הכללית בחברה התחרותית ממילא שלנו. הרי פרסום כל רשימה של "עשרת הטובים ב – " משמח עשרה אנשים, ומייסר ומדרבן מאה אחרים.

למי שתופס את הספרות כהומניסטית בבסיסה – גם אם היא לעיתים נוטלת על עצמה, וחייבת ליטול על עצמה, לתאר את הלא-אנושי שבקיום האנושי – רעיון רשימת "עשרת הסופרים/הספרים  הטובים" הוא סוג של סתירה פנימית. למי שסבור, כמוני, שהספרות היא המדיום היעיל ביותר לביקורת התרבות העכשווית, מפני שהיא המדיום היעיל ביותר לתיאור עולמם הפנימי של בני האדם על שלל הניואנסים שלו, הרעיון שהספרות תשתתף בפולחן ה"הצלחה" של התרבות הכללית, לפיו הקיום האנושי מצטמצמם לשני מצבים מוחצנים וגלויים לעין לא מזוינת (בוהן מעלה – "מצליחן"; בוהן מטה – "לוזר") הוא מרתיע ביותר.

ועם זאת, אני סבור שיש חשיבות ברשימות הללו ואנסה בקצרה להסביר מדוע. ויסלבה שימבורסקה כתבה פעם שהבינה שהחוכמה היא לא להיות צודק, אלא להיות צודק ולהשיג גם את הכוח הדרוש על מנת שהצדק שבוער בעצמותיך יתממש בעולם. שדה ספרותי שמאבד את ההבחנה בין ספרים טובים לספרים רעים מאבד מיכולתו ליצור כוח רוחני הנדרש על מנת לעמוד מנגד (כשנדרש) לחברה בה הוא פועל. כשאין הבחנה בין טוב לרע בספרות, הופכת הספרות כולה למין מרק תפל ומימי בסיר ענק של חדר אוכל קיבוצי במקום להיות כפית סחוג מטלטלת. שדה ספרותי שלא מצביעים בו על יצירות הראויות לתשומות לב, הוא שדה לא מניב, שיש לשער שיופשר בקרוב לנדל"ן.

ויחד עם זאת, אני מעוניין להשתמש בהבחנה תלמודית-הומניסטית על מנת להסביר את מהות הרשימה שלהלן. ברוריה, אשתו של רבי מאיר, דרשה את הפסוק הידוע מתהילים "יתמו חטאים מן הארץ" באופן הבא: החטאים הם אלה שייתמו, ולא החוטאים. כלומר, יש להבחין בין המעשים, אותם יש לגנות או לשבח, לבין העושים. גם ברשימה שלהלן אני מבקש להדגיש שאלה היצירות שאליהן צריך בעיקר להתייחס, ולא הקריירה או הפרסונה של יוצריהם.              

ולרשימת הספרים הטובים של 2009:

1.      "פצע", עדי אבלס, "עם עובד" – רומן אקזיסטנציאליסטי חריף על אינדיבידואל, שמתעקש על האינדיבידואליות שלו ומגיע בגין התעקשותו זו עד שערי טירוף הדעת.

2.      "המחוננים", אסף ציפור, "זמורה ביתן" – קובץ סיפורים מההווה הישראלי, שדן מזוויות שונות ביתרונות ובחסרונות שיש בלהיות ממוצע ובלהיות מיוחד, ומסמן התבגרות של אחד היוצרים הישראליים הבולטים של שנות התשעים.

3.      "אלנבי", גדי טאוב, "ידיעות ספרים" – יוצר ישראלי בולט נוסף משנות התשעים, שפנה, בניגוד מסוים לרוח התקופה ההיא, לכתיבת רומן נטורליסטי רחב יריעה על שוליה הסקסיים והאומללים של תל אביב.

4.      "אמן הסיפור הקצר", מאיה ערד, "חרגול" – נציגה בולטת של דור שנות האלפיים בספרות הישראלית, כותבת על נושא רווח בקרב בני דורה: תפקידם של האמן הרציני והאמנות הגבוהה בתרבות העכשווית.

5.      "כלכלת בית", עודד כרמלי, "כתר" – ספר ביכורים רענן, שעוסק באופן סאטירי בהשתעבדות מלאת החדווה של החברה הישראלית לתחרות הכלכלית ובסגידתה להצלחה החומרית.

6.      "הביתה", אסף ענברי, "ידיעות ספרים" – עם הפנים לעבר, כתב ענברי ביוגרפיה של מקום, ביוגרפיה של קיבוץ אפיקים מינקות לזקנה ולמוות.

7.      "הדבר היה ככה", מאיר שלו, "עם עובד" – לכאורה גם הוא עם הפנים לעבר, אבל בממזריות גם בביקורתיות כלפי ההווה, עיצב שלו סמל מרשים למעבר של ישראל מחברה אידיאולוגית ופוריטנית לחברת שפע פוסט-אידיאולוגית, והוכיח שהעובדה שאתה סופר מצליח אינה כשלעצמה הוכחה לכך שאתה סופר גרוע.      

 

.

דצמבר 26, 2009 – 9:42 PM קטגוריות: על ביקורת הספרות | תגובות (4)

שניים קצרים בעניין "פולישוק", מציאות "הזויה" והשלט הגנוב מאושוויץ

1. צפיתי פעם נוספת (בוי.או.די) במקבץ פרקים של הסדרה "פולישוק", הסדרה הסאטירית על הפוליטיקה הישראלית.

בצפייה בפעם הראשונה (מקבץ הפרקים הראשונים) לא התפעלתי במיוחד: ראו את הזיעה, את מה שהיוצרים ניסו לעשות אבל היו כמטחווי קשת מלעשות זאת בפועל וביקשו, עם זאת, את הערכתנו כאילו כוונתם התממשה. במילים אחרות: ביקשו את הערכתנו על עצם הכוונה לעשות סאטירה על הפוליטיקה הישראלית.

נוסף על כך: חשבתי, ואני עדיין חושב, שסאטירה על פוליטיקאים בישראל היא שיתוף פעולה עם ייצורה של "תודעה כוזבת", שעיקרה הסטת תשומת הלב מבעלי הכוח העיקריים בחברה הישראלית, שהם בעלי ההון, לטובת מטרות-דמה, הפוליטיקאים.

בו זמנית, בזמן שהיא מסיטה את תשומת הלב מבעלי הכוח האמיתיים, מחלישה הסאטירה הלועגת לפוליטיקאים את הדמוקרטיה הישראלית באופן אקטיבי: היא מכרסמת בציבוריות הישראלית, שנופלת כפרי בשל-יותר למגמות הפרטה (הצופה אומר לעצמו: "החברה האלה של נוחי מקצוענים אחד אחד, שם לא יהיה הברדק הזה שרואים בפולישוק").

ועם זאת, בצפייה במקבץ נוסף, נהניתי למדי. אולי היה זה היין ששתיתי לפני הצפייה, ואולי הפרקים הפעם היו פשוט יותר מוצלחים. אולי. העובדה היא שצחקתי ומי שמצליח להצחיק אותי אני חש כלפיו אסירות תודה מיוחדת.

ועם זאת (צמד מילים חביב עלי), הבנתי פתאום מה סוד ה"גניוס" הפולישוקי, מה עושה את הסדרה הזו, מה ניצב בליבה. והגילוי הזה הפך את ההנאה ממנה לאמביוולנטית.

כי הסוד של הסדרה הזו הוא האלימות המילולית משולחת הרסן שבה.

כולם בסדרה מחרפים ביצירתיות את כולם, ומגדיל לעשות "קוזו" (גיא לואל), יועץ התקשורת של שר המשפטים, שבמובנים רבים הסדרה היא עליו ולא על פולישוק. החלקים בהם הצופה מתמוגג הם ברובם רפליקות ססגוניות מאד של אלימות מילולית. וההכרה בכך הופכת פתאום את ההנאה מהסדרה לאי-נוחות.

האם הספרי עלה כאן על תו מרכזי בישראליות ואולי רק על מקומו בתוכה (הרי האלימות המילולית הייתה גם אחד המאפיינים המרכזיים במניפסט השמאל הלאומי שפרסם, ושהפכה אותו למופע אימים ולא לאירוע פוליטי חשוב. הנימה המתלהמת והאלימה, הכמעט "פשיסטית", סירסה את התוכן של המסמך בעל הערך המסוים; ועם זאת, "חמץ" שלו זכורה לי כהצגה מרגשת מאד)?.

2. אני חושב שההכרזה על המציאות כ"הזויה", היא, בין השאר, חיווי לא תמים, אלא חלק מהאידיאולוגיה (במובן של המונח הזה במסורת ביקורת התרבות המרקסיסטית) של העידן שלנו. מציאות "הזויה" היא מציאות שאיננו יכולים להבינה ולכן לא לשנותה. בקיצור, למי שנמצא למעלה נוח לטעון שהמציאות היא "הזויה", נוח לו לא להתעמק יותר מדי. ואילו מי שנמצא למטה חייב להבין את המציאות, כי המציאות הזו הרי מועכת אותו.

לכן, אגב, אני גם סולד מתת-זרם בספרות הפוסטמודרנית שמתענג על האבסורדיות שבמציאות העכשווית, על היותה "הזויה" ובלתי מפוענחת. אני סבור לכן שחלק מהתפקיד של ריאליזם בעידן שלנו הוא לנסות לשפוך מעט אור על מציאות סבוכה ולכאורה בלתי ניתנת להבנה, שבה אנחנו חיים.

 

  

ועם זאת (עיין סוגריים לעיל): השלט "העבודה משחררת" נגנב מאושוויץ.

 

2א. ועם זאת, יש כמה סיבות רציונליות לכך שהמציאות העכשווית נדמית לנו "הזויה".

הראשונה, נוגעת לטשטוש ההבדל בין מציאות לבדיה, בגלל התפתחויות הטכנולוגיה ויכולות השעתוק של העשורים האחרונים. 

השנייה, נוגעת לשילוב בין מהפיכת המידע ותעשיית החדשות. כיוון שאנחנו יודעים היום כל כך הרבה, כיוון שמידע נאסף מקצווי ארץ, כיוון שלמוסד החדשות יש אינטרס בקוריוזים, הרי שהללו נמצאים ומובלטים. בכפר קטן קורה מקרה "הזוי" אחד בדור (הפרה של שצ'ופק המליטה עגל דו-ראשי). ב"כפר גלובלי" מקרה "הזוי" קורה, סטטיסטית, אחת לשעה.

השלישית, המציאות ה"הזויה" היא תחושה שנובעת מהגלובליזציה, מהתחושה המוצדקת שהמנגנונים החורצים את גורלנו (הגיאו-פוליטיים והכלכליים) מסובכים וקשים להבנה. להבין מי נגד מי במדינת הלאום המודרנית קל היה בהרבה מלהבין מי נגד מי בעידן הגלובלי. זאת ועוד, ערבול הדיסקורסים האתניים והלאומיים שהביאה לו הגלובליזציה יוצר "מיקסים" שנראים לעיתים "הזויים".

במקרה של השלט באושוויץ המקרה הוא "הזוי" בגלל שתי הסיבות האחרונות.

ראשית, הוא מבטא (כנראה) התנגשות של שני דיסקורסים, שלולי הגלובליזציה, לא היו באים לידי סמיכות: הדיסקורס המערבי-ישראלי על השואה, והדיסקורס של אחד פשישפש, עבריין פולני קטן, שמבחינתו זו מתכת ככל מתכת ולהתפרנס צריכים (העבודה מחייבת, אתם יודעים).

 יש לשער שבשנות השבעים לו היה נגנב השלט אזי אחת מהשתיים: א. או שלא היינו שומעים על כך כלל. ב. או שזה לא היה נראה לנו כל כך מוזר ו"הזוי", כי הדיסקורס שלנו לא היה "חודר" גיאוגרפית לפולין (אושוויץ היה מושג יותר מאשר מקום ו"מוזיאון"), חדירה שהיא תולדה של, בין השאר, הגלובליזציה.

   

דצמבר 21, 2009 – 10:13 AM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (4)

על "מאוחר מדי", של צבי ינאי, הוצאת "כתר"

א

זה ספר המשך לספר "שלך, סנדרו", שזכה בפרס ספיר ב – 2008. ב"שלך, סנדרו", ספר מרגש ומעניין, אך שלא הגיע לו לזכות בפרס הספרותי החשוב בישראל (כלומר, אם הפרס הזה מעוניין להיות החשוב בישראל), סיפר צבי ינאי, איש מדע ואינטלקטואל רב פעלים ועתיר זכויות, על ילדותו המוקדמת באיטליה בזמן מלחמת העולם השנייה. בספר הקודם טען ינאי כי התוודע לאחרונה לקיומו של אח אובד בשם רומולו, שננטש על ידי אמם ונמסר לאומנת בשנות השלושים של המאה שעברה. הספר שלפנינו הוא סיפורו של אותו רומולו.

רומולו בֶּנוֶונוּטי הוא כיום פרופסור לביולוגיה שסובל ממחלת הסרטן. רומולו יצא לטנזניה למשימת מחקר, הוא התבקש לחקור את התפשטותו של עשב רעיל המאיים על האיזון האקולוגי בשמורת טבע ענקית במדינה האפריקאית, ואחרי זמן מה נעלם לפתע. האם נטרף על ידי חיות בשמורה? האם התאבד כי הבין שימיו ספורים? סיפור חייו של רומולו, כמו גם ההשערות על שאירע לו, נפרשים לעיני הקוראים באמצעות מכתבים (מכתב של עוזר המחקר של רומולו לבתו של האחרון, מכתב של הבת לדודהּ שהוא כאמור צבי ינאי עצמו, מכתבים של סייר שטח קשוח ומיתולוגי בשמורה האפריקאית ושל המאהבת הצעירה של רומולו הממוענים גם הם לינאי), ולבסוף באמצעות יומנו של רומולו עצמו.

זהו, ראשית, ספר על ינקות ועל זקנה. רומולו מתמודד כל חייו עם העובדה שננטש בינקותו על ידי אמו. ראשיתם של החיים מקרינה על כל המשכם. ואילו בזקנתו מתמודד רומולו עם מחלת הסרטן ועורך את חשבון חייו. זהו גם ספר על יחסי אב ובת כאובים. רומולו האינטלקטואל (שהיה גם אמן בצעירותו) ניסה במשך שנים רבות, וללא הצלחה, להתקרב לבתו, שמאמה התגרש, אומברטה, בתו הלא אינטלקטואלית, המתריסה, למעשה, את אי-אינטלקטואליותה.

ינאי כותב ספרות מיינסטרים, אולם ספרות מיינסטרים מזינה, בהחלט לא ג'אנק-פוד ספרותי. הדיון שלו בזקנה וביחסי האב והבת מרגש ונבון. התיאור המפורט והרהוט של התפתחות מחלת הסרטן שמצוי כאן, יכול לקסום לסוג מסוים של קוראים (הדברים נכתבים כמעט בלי אירוניה). התובנות המדעיות המאלפות המפוזרות כאן בנדיבות מלכותית, של מי שיודע לא רק מדע אלא הוא גם בעליה של הסגולה היקרה מפנינים: היכולת להנהיר את המדע  להדיוטות, יקסמו לקוראים מסוג מסוים. קוסם למשל הקטע הבא, בו המדע הופך לפיוט מהמדרגה העליונה. מדובר בו על מין מסוים של פרפרי חורש, שהזכרים בני המין נאבקים ביניהם על השליטה ב"טריטוריה", שהנה למעשה כתמי האור החודרים מבעד לעלוות החורש: "לא אחת קורה שכתם האור שעליו נלחמים שני זכרים נעלם תוך כדי מאבקם, ואז הם נעצרים במקומם במה שאפשר לכנות מבוכה, משום שעילת מאבקם התפוגגה לעיניהם כבאבחת קסם". דוגמה נוספת לקטע יפהיפה הוא הקטע המתאר את הרגע בו החליט רומולו הצעיר שברצונו להיות צייר. הקטע הזה מפגין התענגות אמיתית ומדבקת של אינטלקטואל-אמן על העיסוק האינטלקטואלי-אמנותי.

אז למה אני קמצן במחמאות? למה "ספרות מיינסטרים"? כי א. הטקסט הזה מפגין פאתוס לא מודע לעצמו מספיק ולא מעובד מספיק. זה טקסט גברי-אריסטוקרטי, טקסט של מחוות גדולות אך מאופקות, שבמרכזו דמות עשויה עשת. רומולו, איש המדע הקר, האתיאיסט המורד, שרגשות סוערים כבושים בו תחת חזות סלעית, שמתכונן למותו הקרב. נושאים גדולים כמו בדידות, זקנה, מוות, נידונים כאן על רקע הסוואנה האפריקאית מלאת ההוד. הפאתוס הזה נעדר אירוניה. אינו מודע, למשל, לכך שיש בגבריות מלאת הפאתוס הזו, כמו גם בייצורה הספרותי, פן משחקי, פרפורמטיבי, מסכה ולא רק מהות. הפאתוס הזה, בניגוד להתכוונותו המקורית, יכול לגרות את החוש הקומי של סוג קוראים מסוים. ב. יש כאן שימוש בסמליות גסה, שמקומה לא יכירנה ביצירה מדרגה ראשונה: רומולו שננטש בצעירותו נמשך לצפייה בקוקיות, הנוטשות את צאצאיהן בקיני זרים.  ג. יש כאן שימוש בדיכוטומיות חדות מדי בתיאור ההבדלים בין הדמויות. ד. ניכרת בספר, כמדומה, השפעה של "אוסטרליץ" של זבאלד. תיאור השפעתה של הילדות המוקדמת על חייו של רומולו נחווית כשאולה מהיצירה המרשימה של זבאלד. סופר גדול הוא אחד מהשניים: מי שמסתיר גם מטובי קוראיו את גניבותיו הספרותיות או מי שחושף אותן בגלוי והופך את החקיינות לנושא יצירתו.

ב

סביב ספרו הקודם, כמו גם זה שלפנינו, יוצרה עננת עמימות לגבי מידת הנאמנות של ינאי לעובדות. בעיקר סביב קיומו או אי-קיומו של אותו אח אובד, רומולו. העמימות הזו מעצבנת. בראש ובראשונה מפני שבעניינים הקשורים למלחמת העולם השנייה, כדאי מאד להבחין בין עובדות לבדיה. שנית, פשוט לא נעים לגלות שמרמים אותך. שלישית, העמימות הזו הוצגה אז כסוג של תחכום ספרותי, כביכול יצר ינאי את סיפור שובו של האח האובד כפתיון מוצלח לקורא. אבל , וזו השערה, נדמה לי שסיפורו של רומולו המומצא, אם הוא אכן מומצא, הוא, למעשה, דרכו של ינאי לכתוב אוטוביוגרפיה במסווה של ביוגרפיה. אם השערתי נכונה, החמקנות הזו מעצבנת.

 

דצמבר 19, 2009 – 8:56 PM קטגוריות: ביקורות ספרות - מעריב | תגובות (1)