1. הראיון העיתונאי, אמר לי לפני שנים עיתונאי מנוסה ממני, הוא סיטואציה כוחנית. בתחילתו, כל הכוח נתון בידי המרואיין. בסופו, כל הכוח מצוי בידי המראיין.
כך הם, חשבתי, במובן מסוים, יחסי הגבר והאישה לפני ואחרי המשגל.
2. מארשל מקלוהן מדבר על אמצעי המדיה האלקטרונים כהארכה והרחבה של החושים הטבעיים; אמצעי המדיה כשלוחות של הגוף.
בדומה לכך יכולים להיות גם יחסים, יחסים אידיאליים, סימביוטיים, בין מבקר לסופר. הסופר ביצירתו הוא שלוחה מלאכותית מסייעת של תודעת המבקר; כלי להארכה ולהרחבה של גישושיו, כלי להגשמת תשוקותיו ותקוותיו הספרותיות.
3. "דה-מארקר" עובר שינוי מעניין בחודשים האחרונים. זה ממש שינוי אסטרטגיה. ראוי לשים לו לב. "דה-מארקר" החדש נאבק בטייקונים ובמונופולים במשק.
נכון שתמיד "דה-מארקר" אהד במובן מסוים את הבורגנות האמידה, האינדיבידואליסטית כמעט, ולא את הטייקונים והתאגידים, אבל הוא בהחלט בהחלט השתתף ב – ותרם ל – פולחן הטייקונים. כל זה משתנה מול עינינו והדבר מעיד על אחד משינויי העומק החשובים בחברה הישראלית בשנים האחרונות.
4. אני בעיצומה של הקריאה ב"חיי מדף" של העורכת שלי ב"מעריב" נעה ידלין. מטעמי אתיקה מובנים אינני כותב על הספר הזה בעיתון. אבל למי שמעוניין בספר מהנה ואינטליגנטי, ולפרקים מהנה מאד ואינטליגנטי מאד, צירוף בהחלט בהחלט נדיר במקומותינו, ברומן כתוב ביד בטוחת הדן באופן סאטירי בעולם הספרות המקומי, אני ממליץ בחום על הספר.
כפי שיצא לי לומר לא אחת, שורה של ספרים מעניינים מאד בחרה לעסוק בעשור האחרון בספרות הישראלית. הסיבה לעיסוק הזה היא תהייה ובירור פנימי חיוניים על אודות מקומו של הספר ותרבות הספר בתרבות הכללית. אצל ידלין, כמדומה (אני באמצע, כאמור), התהייה היא על אודות הזיהוי שנוצר בין "התרבות הגבוהה" לפוליטיקה רדיקלית פרו-מיעוטית, ועל הקלישאות של האנינים ו"התרבות הגבוהה", כי גם אצל האנינים, או הפסאודו-אנינים, וגם ב"תרבות הגבוהה" יש קלישאות. שורת הספרים הזו מדגימה כי דווקא הכתיבה על השבר, הזיוף, הכישלון והעליבות מניבה יצירות אותנטיות, חזקות ומצחיקות. ויש להן רלוונטיות גם לאנשים מחוץ למילייה. כמו שוולבק כותב ב"לצאת מהמאה העשרים": הוא תמיד הקפיד לכתוב על אנשים רגילים ולא על יוצאי דופן, חוץ מכתיבה על "האמן הכושל"", שגם היא, בעצם, כתיבה על אנשים רגילים, כי, כדבריו, "כולנו קצת אמנים וכולנו קצת כושלים" (ציטוט מהזכרון).
"חיי מדף" מצטרף לשורה המכובדת הזו הכוללת את "הקטרקט בעיני הרוח" של אופיר טושה-גפלה, "הרוצחים" של דרור בורשטיין, "אמן הסיפור הקצר" של מאיה ערד, "עלייתו השמיימה של העורך הספרותי" של בני ציפר, "ללכת יומם ולילה" של משה אופיר ולבטח עוד ספר או שניים שפרחו מזכרוני כרגע.
הכתיבה על גיבורים-סופרים היא אחד מהמאפיינים הבולטים של הסופרים בני דורי, דור ילידי שנות השבעים, ואחד היסודות המובהקים המבדילים ביניהם לבין הדור שקדם להם, דור "המרד השפוף", ואף לדור של יהושע-שבתאי-עוז (קנז יוצא דופן חלקי בכך, למעשה הוא מאחד שני קצוות אקסטרימיים, קצה "נטורליסטי" מתבונן המוחק את עמדת הסופר, ומאידך גיסא דיון פרונטלי באישיותו של הסופר-המתבונן, דיון שלרמתו אין אח ורע, ולא בן ונכד, אבות דווקא כן, בספרות העברית. קנז מזכיר בשניותו את הפיצול שקיים אצל פלובר, אותו הוא מעריץ ואף תרגם: מצד אחד פלובר שטוען שלכתוב על גוסטב פלובר זה לא מעניין, מעניין רק האופייני, הטיפוסי, המאדאם בובארי-י, לא החריג, החולה, הלא משתלב, האמן. או, וזה טיעון שונה, מעניין רק הסגנון והוא היה רוצה לכתוב ספר "על שום דבר". ומצד שני המובאה לעיל לקוחה ממכתביו, שהם, בניגוד ליצירותיו המהוקצעות והמרוחקות, מפגן של כתיבה נרקיסיסטית ואוטוביוגרפית מרשימה ויפה ביותר. קנז בעוסקו בדמות הסופר הוא לכן הקרוב ביותר לרבים מבני דורי, בלי שבהכרח יהיו מודעים לו או מושפעים ממנו. אם כבר הם "מושפעים" הרבה יותר משבתאי, אבל למעשה משתמשים לפעמים בכלים שבתאיים לתמות קנזיות).
כתבתי על כך לפני שש שנים בשורה של מאמרים שהתפרסמו ב"תרבות וספרות" של "הארץ", על "שובו של התלוש כאיש התרבות הגבוהה", ובחלוף השנים המאפיין הזה נראה לי חשוב יותר ויותר, על הבעייתיות שהוא צופן בחובו (האפקט המצומצם של ספרות שעוסקת במובלעת חברתית איזוטרית, למרות האפולוגטיקה הוולבקיאנית דלעיל, ומאידך גיסא החשיבות של המובלעת הזו המבטאת אפשרות קיומה של כמוסה שלפחות מתיימרת להיחלץ מערכי החליפין הקפיטליסטיים, מה-exchange value וממשחק הסימנים החברתי, מה שבודריאר כינה structural value, לטובת פעילות רוחנית שלא מיועדת לצריכה או לסימון חברתי).
מבקר חופשי 