מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

דינה מרקון זיכתה אותנו בתרגומים של סיפורים קצרים ונובלות מהעידן הקלאסי של הספרות הרוסית. הסיפור הראשון בקובץ (של טורגנייב) הוא מ-1846 והאחרון (של ליאוניד אנדרייב) הוא מ-1907. חלק מהסיפורים והנובלות תורגמו בעבר לעברית (למשל, "נפש כנועה", בידי עמנואל ביחובסקי). חלקם זהו תרגומם הראשון. בולטת כאן נציגות לסופרים שבישרו את צ'כוב או שהלכו בעקבותיו: וְסֶווֹלוֹד גַרשין המבשר וגורקי, אלכסנדר קוֹפּרין וליאוניד אנדרייב הבאים אחרי.

הספר מלא וגדוש ביצירות מצוינות בצד יצירות מעניינות גם כשהן לא מוצלחות (הן מעניינות, בין היתר, בגלל מה שאני מכנה "ידע שלילי", אותו ידע שאתה רוכש כשאתה למד שמשהו שנחשב לא חשוב בעצם). ניתן לכתוב על הספר לא ביקורת אחת, כי אם חמש. אנסה להציג כמה מהרגעים שהיו משמעותיים בקריאה שלי.

בצורה הקצרה בלטו מאד שני סופרים רוסיים קלאסיים, בתחילת תור הזהב של הפרוזה הרוסית ולקראת סיומה, הלא הם גוגול וצ'כוב. גוגול נפקד מהקובץ. גוגול הוא, כמובן, כותב סיפורים קצרים גאוני והסיבה להיעדרותו (מלבד סיבות פרוזאיות יותר) היא, כנראה, מכיוון שהקובץ מבקש לאגד נציגים של "הריאליזם הרוסי", כפי שכותב בהקדמתו ולדימיר פפרני, ואילו סיפוריו הקצרים הבולטים של גוגול הם סוריאליסטיים. כפי שאראה, סיפור אחד בקובץ הוא במובהק סיפור "פוסטמודרני" פנטסטי ולא ריאליסטי, והוא גם דוגמה לסיפור לא מוצלח בעיניי אך בכל זאת רב עניין.

הקובץ נפתח בסיפור קצר בשם "יהודון" של טורגנייב. ניתן להתווכח אם הסיפור אנטישמי או לא (למרות שסיפור סולד מגיבוריו היהודים הוא מנסה להבינם ומראה גם צדדים מרשימים שלהם), אבל בעיניי הוא עדות מזעזעת לריקבון המוסרי העקרוני של הקיום היהודי בגלות, עליו הצביעה הציונות. הסיפור הזה מאפשר את אותה הקשבה נצרכת לְמה שאחרים אומרים עליך שהיא חיונית על מנת לצאת מנאיביות מוסרית, כפי שטען ברנר במסתו המפורסמת "להערכת עצמנו בשלושת הכרכים". הסיפור מתרחש ב-1813 בזמן מלחמת רוסיה בצרפת. יהודי פולני מבקש "לסדר" לקצין רוסי בחורה, שבהמשך מתגלה כבתו שלו (!). הוא גם מתגלֶה כמרגל לטובת הצרפתים. הסיפור החזק הזה מבטא היטב את שאלת הנאמנות שמופנית בעתות מלחמה כלפי מיעוט מתבדל שמתעקש לחיות את חייו המתבדלים בקרב עם אחר. העוקץ בסיפור של טורגנייב הוא שאי הנאמנות הלאומית של הגיבור מחלחלת גם לאי נאמנות פנימית למשפחתו שלו.  

וְסֶווֹלוֹד גַרשין, הסופר הטראגי ומבשרו של צ'כוב, שרק לא מכבר הקורא העברי זכה להכירו בקובץ בשם "הפרח האדום", מיוצג כאן בשני סיפורים. אחד ארכני ומעט מפוטפט, אבל השני, "פחדן", הוא סיפור חזק על פציפיזם. הרקע לסיפור הוא מלחמת רוסיה תורכיה בשנות השבעים של המאה ה-19. הגיבור תוהה מדוע אינו מתגייס: "היום אמרו לי שאני פחדן. אומנם אמרה זאת גברת אחת ריקנית מאוד, שהבעתי בנוכחותה חשש שיחיילו אותי, ואת אי-רצוני לצאת למלחמה". אך המוות, המגיע אל סביבתו דווקא בעורף, בבית, עוד לפני השוחות, מזרז אותו להתגייס.

שני סיפורים של צ'כוב כלולים גם הם כאן. גם כאן בולט אחד על פני משנהו, זהו הסיפור "מורה לספרות", על אכזבותיו של מלומד צעיר מהבטחותיהם של חיי הנישואין.

מהסופרים הפוסט-צ'כוביים התגלה אלכסנדר קופרין כסופר מהוקצע הכותב comme il faut. ועם זאת יש ביצירתו מעט מתקתקות ומוסר השכל מודגש מדי. ואילו ליאוניד אנדרייב, המיוצג כאן בשני סיפורים על אנשים לא פוטוגניים (ישנה כאן נובלה על יהודה איש קריות וסיפור על אדם שהקריאה בניטשה וההכרה שהוא לא "על-אדם" מכרסמת בנפשו עד להתאבדות) הוא סופר מעניין ועם זאת אין מספיק חן ועומק בכתיבה שיפצה על נושאיה הלא מצודדים. אנדרייב, שהוא כמעט בן דורו של ברנר, קרוב אליו מאד מבחינה תמטית, אלא שיש משהו לא מספיק חם בכתיבה של אנדרייב, לפחות כפי שהיא מיוצגת כאן, שיפצה על הכיעור והדכדוך שהוא כותב עליהם.

היצירה שהכי הרשימה אותי בקובץ היא הנובלה (בת כ-80 עמודים) "וארֶנקָה אולֵסוֹבה" של מקסים גורקי (מ-1896). זה סיפור בעל איכות ארוטית חריפה על הימשכותו של איש אקדמיה שכלתן ומצפוני אחר בעלת אחוזה פרובינציאלית צעירה, בוּרה ונעדרת השקפות פוליטיות מוסריות. הצעירה המושכת והגאוותנית מעבירה אט אט את האקדמאי על דעתו. ב"סיפור על רומן אחד", הסיפור השני של גורקי שנמצא כאן, מתאהבת הגיבורה בגיבור של רומאן שקראה, המתגלה יום אחד לעיניה המשתאות כמי שיצא מבין דפי הספר והתגלם בבשר. זהו סיפור "פוסטמודרני" מובהק לא רק משום שהוא חוצה את הגבול שבין "בדיה" ל"מציאות", אלא משום שהמספר האירוני מודע לעצמו ומשתף אותנו בלבטיו ("אגב, לידיעת המבקרים: אדמה – כוכב, שאלתי זאת מויקטור הוגו"). על אף שהסיפור אינו מוצלח בעיניי, הוא מלמד משהו על פוסט-מודרניות בספרות. פוסט-מודרניות נוצרת כשקיימת תחושה שפסגות העבר הספרותיות גבוהות כל כך שלא ניתן לחקותן. אין זה מפתיע, לפיכך, שבסיום העידן המפואר של הספרות הרוסית במאה ה-19 יופיע נציג מוקדם כל כך של הסוגה.   

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

קצב טוב. מיקוד. הכרת-מציאות. הטרויקה הזו, המרכבה הרתומה לשלושת הסוסים הזו, מדהירה קדימה את הרומן של רומית סמסון (שזכה לאחרונה בפרס "ספיר" לספרי ביכורים) במרוצת השליש הראשון שלו.

בסיפורת, קרי בפרוזה נרטיבית, כמו בריקוד, לדעת לזוז, לזוז, לזוז, ובזמן הנכון – הנו עיקר חשוב. מֵי עלילה עומדים מעלים בְּאשה עד מהרה. גם לדעת מה לא נחוץ וניתן לפיכך להשאירו בחוץ הוא סוד גדול ועיקר חשוב לא פחות. ולבסוף, להכיר את המציאות עליה אתה כותב, באופן שחושף לעיני הקורא דקויות או אף עבוּיוֹת הנסתרות מעיניו – הינו חלק מההסבר למשיכה שלנו לרומנים. אנחנו רוצים לפסוע בתוך רומן כמו מגלי ארצות פעורי עיניים ביבשת חדשה.

גיבורי הרומן הראשיים הם אלעד ושירה. אלעד, עורך דין פיקח בן שלושים ושמונה, שחוזר לעיר הולדתו אחרי שנים בתל אביב ופותח בה משרד. שירה, אם לשלושה, היועצת המשפטית של העירייה. העיר לא מוזכרת בשמה והיא יכולה להיות נתניה, אשקלון או קריית חיים וכיוצא בהן. אלעד, ששוקל להיכנס לפוליטיקה המוניציפלית, נקרא לטפל בתביעה נגד העירייה. פרויקט מגורים גדול, שנועד לסייע לילידי העיר להישאר בעיר הולדתם, ננטש באמצעו. הקבלן נעלם, הדיירים העתידיים מתחילים כבר לשלם משכנתאות על בית שאינו ברשותם ושוועתם עולה השמיימה. האם לא העירייה היא זו שנתנה חסות לפרויקט, שכנעה במהימנותו, ולכן אחראית בפני קוני הדירות? ואולי ראש העיר מעורב כאן בשחיתות ישירה? האם המכרז לבנייה נעשה כהלכה? האם מנהל הפרויקט אינו מקורב לראש העיר ואדם שאינו מוכשר לתפקיד? ואולי הקנוניה סבוכה יותר: הקבלן הציע הצעה נמוכה ולא ריאלית מבחינתו, זכה במכרז, נטש וסמך על העירייה שתשלים את הפרויקט?

אני מרחיב בתיאור החלק הזה, בתיאור פרשת השחיתות העירונית ההיפותטית, כי הוא, בלוויית דמויות המשנה המצוירות באופן עז של ראש העיר, גבי, בעל האינטליגנציה הערמומית, מהיר החימה ועם זאת היודע להתחבב, ושל מנכ"ל העירייה, שאול, חברו השרמנטי אך הכנוע ביחסו לגבי, הם, בעיניי, החלקים המרשימים ביותר ברומן. מצד אחד הם מלמדים את הקורא על הסצנה המדוברת בהם (רק לשם הדוגמה: סמסון ממחישה לנו כיצד בפועל ניתן לגבור על תקנות משפטיות ו"לתפור" משרות למקורבים).  ומצד שני כל סיפור פרויקט הדיור ומה שעמד מאחוריו הוא בפשטות מותח. דמותו של ראש העיר, גבי, מעניינת במיוחד: "הטעות הגדולה ביותר שאנשים יכולים לעשות עם גבי, הרהרה [שירה] לא פעם, היא לזלזל בו. ואני, שמכירה אותו, לא מזלזלת, כי אני יודעת שהוא יודע יותר ממה שהוא מראה, שהוא חכם יותר מאיך שהוא נראה, ושהוא מבין אנשים יותר ממה שמישהו יכול לתאר לעצמו". ניכר שסמסון, שהינה עורכת דין במקצועה ועובדת שנים בשירות המשפטי בעיריית נתניה (כך נכתב בביוגרפיה הקצרה הנלווית לספר), יודעת על מה היא מדברת.    

 אך מה שמעיב על ההישג הזה הם חלקים נוספים ברומן. שירה, היועצת המשפטית של העירייה, נמצאת במצב עדין. היא נאמנה קודם כל לחוקים, רק אחר כך למעסיקיה: ראש העיר והמנכ"ל. אלעד מגשש אצלה על מנת לאתר מידע שיכול לשרת את לקוחותיו, הדיירים המרומים. אבל שירה גם מוצאת חן בעיניו. ומתחיל להתרקם דפוס של אהבה מהוססת בין שני עורכי דין שנמצאים משני צדי המתרס של התיק שהם מטפלים בו. המצב הזה, של אוהבים-יריבים, כשלעצמו, הוא דפוס קלישאי, שלו ייצוגים רבים בספרות ובקולנוע. אבל בסיפור האהבה הזה היה דבר מה נוסף, דבר מה מֵעיק. חלק מהמועקה קשורה לבטח לכך שדפים ארוכים ארוכים הוא נעדר הבקעה, הכרעה מכל סוג. הקצב הטוב כמו נשכח בחלק הרומנטי של הרומן, בסיפור האהבה הנמתח ונמתח לו וכשהוא כבר מתקדם הוא מתקדם אחורה, בנסיגות. יש משהו בתולי בסיפור האהבה הזה; טיזינג אין סופי, תיכוניסטי, ועוד ניכר שהרומן מתענג על מצב העניינים הזה, מצב עניינים "בלום-מטרה", כפי שניסחו מתרגמי פרויד לעברית ביטוי חביב עליו.

חולשה נוספת של הרומן נובעת משני ה"תיקים" הלא משפטיים שנושאים איתם אלעד ושירה. אלעד עבר אירוע טראומטי בשירות הצבאי שלו ואילו במשפחתה של שירה אירעה טראומה הקשורה גם היא לצבא. ישנו כאן שימוש מאד קלישאי בסיטואציות טחונות עד דק בתרבות הישראלית. וחלק מהקלישאיות הנוסחתית הוא עצם השהיית האינפורמציה – וכך מתיחת הקורא באופן צפוי מדי – באשר לטיבן המדויק של הטראומות מעברם של אלעד ושירה. 

אך למרות זאת, הכף נוטה לצד זכות בשיפוטו של הרומן הזה. בעיקר, כאמור, בגלל הסיפור המשפטי – ואולי פלילי – שקיים פה. הסיפור מותח עד הסוף ומוּתר בסיום בצורה מפתיעה, מורכבת ואף מטרידה.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

לשם מה צריך רומנים בעולם?

אם לא מסתפקים בצרכים בידוריים, כלומר בהסחת הדעת שיש בהם, אחד מתפקידיו של הרומן בעיניי הוא ההמחשה שהחיים עשירים ומורכבים מכפי שנראה במבט חטוף. תפקידו של הרומן כך הוא לְשדֵל אל הקיום. הוא ממחיש שהחיים הם דבר מה מסתורי, נפתל ורב-רובדי ולא פשטנות תפלה. אמנות הרומן, כמו כל אמנות ראויה לשם זה, נושאת כך בתפקיד כמו-דתי: סיוע מהותי לבני האדם לשאת את עול הקיום. את התפקיד החיוני הזה מחמיצים כל אלה הרואים בריאליזם ז'אנר ככל ז'אנר אחר, קל וחומר אלה שרואים בו ז'אנר שעבר זמנו. זאת משום שרק הריאליזם יכול למלא אותו.

וזו גם הסיבה שפרנטה היא אחת הסופרות החשובות בדורנו. כתיבתה של גיבורת "הרומנים הנפוליטניים" של פרנטה, לִילה, מתוארת כך בידי חברתה, אלנה: "היא לקחה את העובדות והפכה אותן בטבעיות לטעונות במתח; היא חיזקה את המציאות בשעה שצימצמה אותה למילים". פרנטה יודעת את סודו של הריאליזם בספרות: כיצד להפוך מציאות שגרתית – לא את הפלגות הפנטזיה; לא את הסנסציוניות של הרומן הבלשי – לטעונה במתח, למחוזקת.

ב"הבת האפלה" (הרואה אור בהוצאה מחודשת, בעקבות סרט חדש שנעשה על פי הספר) הגיבורה המספרת, לֶדָה, היא אשת אקדמיה גרושה, בת 48, הנוסעת לחופשת קיץ בשפת הים. היא פוגשת שם במשפחה נפוליטנית וולגרית ורועשת שמזכירה לה את ילדותה בנפולי, ממנה נמלטה בעור שיניה (כרגיל אצל פרנטה). בערך בתום השליש הראשון של הרומן עושה לדה מעשה שלא ייעשה: היא גונבת לילדה קטנה מהמשפחה הנפוליטנית את בובתהּ. מדוע עשתה זאת? היא עצמה לא ממש מבינה. אמנם המשך הרומן, בו נגלל עברה של לדה ויחסיה הסבוכים עם בנותיה, מאפשר לנו לחשוב על כמה פירושים למעשה. אך זו דוגמה למה שאני מכנה "השידול אל הקיום" שקיים ברומן: אנחנו, לעיתים, יצורים מסתוריים, חידה אפילו לעצמנו.

אני קורא את פרנטה בראש ובראשונה כסופרת ריאליסטית מעולה ולעיתים גדולה. מייד אחזור לזה. אבל, כמובן, הנושא הפמיניסטי מרכזי ביצירתה. יש ביצירתה תיאור עז של הקושי באימהוּת. של הרגעים הפחות פוטוגניים, בלשון המעטה, של ההורות. "דברים רבים כל-כך עושים ואומרים לילדים בצנעת הבית", נזכרת לדה ברגע קשה בהורות שלה. את ההיריון עם בתה השנייה היא מתארת "כפיסת ברזל שחיה בבטני. הגוף שלי […] שבתוכו צמח פּוליפּ אלים". לדה, כמו כל גיבורותיה של פרנטה, היא אישה יצרית, ויש לה הערות מעניינות על סקס ("תמיד חשבתי על יחסי-מין כעל מציאות צמיגה אולטימטיבית, כעל המגע הכי פחות מתווך עם גוף אחר. אבל אחרי ההתנסות הזאת השתכנעתי שהם תוצר קיצוני של הפנטזיה. ככל שהעונג גדול יותר, כן אין האחר אלא חלום, תגובה לילית של הבטן, השדיים, הפה, התחת – כל סנטימטר בודד של העור – לליטופים ולחיכוכים של ישות בלתי-מוגדרת") ועל גברים ("אצל גברים יש תמיד משהו פתטי, בכל גיל. עזות-מצח שברירית, אומץ-לב מהוסס. היום כבר אינני יודעת אם אי-פעם עוררו בי אהבה או רק הבנה רוחשת חיבה לחולשותיהם"). אגב, מתוך שבעת הרומנים של פרנטה שקראתי (היא כתבה שמונה), זה הרומן שבו היחס הסלחני ביותר לגברים.

אבל, כאמור, התחום הפמיניסטי הוא חלק משלם הגדול ממנו: אותה העמקה ריאליסטית המשדלת אל הקיום. השידול הזה נוכח, למשל, בהקפדה על הצגת מלוא שטח הפנים העשיר של המציאות. שימו לב להתעקשות על ה"אוֹ" בשני הציטוטים הבאים: "לשאלותי על מצבן [של בנותיה] השיבו בהתחמקויות עליזות, או במורת-רוח רצופה הפוגות נרגנות, או בטונים המלאכותיים שהן משַוות לעצמן כשהן מבלות עם חברים"; "נפולי נראתה לי גל שיטביע אותי. לא האמנתי שהעיר מסוגלת להכיל בתוכה צורות חיים אחרות מאלה שהכרתי כילדה, שהיו אלימות, או בעלות חושניות עצֵלה, או בעלות וולגריות סכרינית, או התבצרו בעיוורון בהגנה על הניוון העלוב שלהן". השידול נובע גם משימוש במטפורות עזות ועם זאת פשוטות ("הסתלקתי מנפולי כמי שנשרפת ותולשת מעליה בצרחות את העור הכווּי") ומפרישה של דקויות פסיכולוגיות. השידול נולד גם מניסוחים מעמיקים ומקוריים של אירועי חיים דרמטיים. בשיחה בין לדה לאישה צעירה מהמשפחה הנפוליטנית (עמ' 137-139), המתחבטת גם היא בסוגיות של זוגיות והורות, שואלת הצעירה את לדה על יחסה למשפחתה. האישה הצעירה מנסה להבין אם היה ללדה "טוב" או "רע" כשהתרחקה בעבר מילדותיה. הניסוחים המקוריים של לדה ממחישים שבלתי אפשרי לדבר בנוסח פשטני על "טוב" או "רע". החיים מורכבים. כשהתרחקתי מהן, אומרת לדה, "הרגשתי טוב. זה היה כאילו אני כולי מתפרקת, וכל החתיכות שלי צונחות בחופשיות לכל עֵבר בתחושת הנאה". כשם שיש התפרקות וריסוק שמכילים בו זמנית תחושת שחרור והנאה, בראיית העולם המורכבת של הרומן לדה גם יכולה לנסות לנחם את הנפוליטנית הצעירה בכך שתנסה "לשקר לה באמצעות אמירת האמת". 

גם כשהיא לא בשיא כוחה (בעיניי, "ימי הנטישה" הוא הרומן הטוב ביותר של פרנטה ואחריו באים כמה מכרכי הרומנים הנפוליטניים), פרנטה מזכירה לנו מדוע יש ספרות בעולם. 

פורסם לראשונה במוסף לספרות ב"ידיעות אחרונות"

בעשור האחרון אפשר לאתר כמה מגמות מרכזיות בספרות הישראלית העכשווית. ב"עכשווית" כוונתי למסגרת הזמן 2011־2021 המהווה רקע היסטורי מובחן ויציב יחסית; המחאה החברתית של קיץ 2011, כפי שאטען, קשורה למגמה מרכזית בספרות, כמו שגם "האביב הערבי" וכמה מתוצאותיו (מלחמת האזרחים בסוריה), אשר תרמו מצדן לביצור שלטונו הממושך של בנימין נתניהו לאורך העשור כולו, השפיעו על הספרות הישראלית.

רגע לפני סגירת השנה זה הזמן לשאול: במה אפשר להבחין במבט פנורמי על הפרוזה  הישראלית העכשווית? לא על כולה, אמנם, אך בהחלט על חלקים מרכזיים בה.

***

כשאני מדבר על העשור האחרון בספרות הישראלית, אני מעמיד אותו אל מול שני גלים קודמים: א. הגל ה"פוסטמודרני" של שנות ה־80 וה־90, שנציגיו הבולטים הם אתגר קרת ואורלי קסטל־בלום, שכתבו ספרות אירונית, חשדנית כלפי נרטיבים גדולים בכלל ואף כלפי מושג הגדולה הספרותית בפרט; ב. גל הספרות של העשור הראשון של המאה ה־21, ספרות שבעקבות האינתיפאדה השנייה דווקא חזרה לעסוק במטה־נרטיב הציוני, לרוב דרך סיפורי משפחה, כשהנציג הבולט של הגל הזה הוא, כמובן, 'סיפור על אהבה וחושך' (2002) של עמוס עוז, אבל אפשר למנות בין הבולטים בו, לשם הדוגמה, גם את 'העולם קצת אחר כך' של אמיר גוטפרוינד (2005) או 'אישה בורחת מבשורה' של דויד גרוסמן (2008).

לעומתם, מגמה מרכזית בספרות הישראלית של העשור האחרון היא האופי "האזרחי" שלה. בהתאם להדגשת הצד הכלכלי של הקיום הישראלי, תוצאת המחאה החברתית של 2011, ודחיקת הסכסוך הישראלי־פלסטיני מסדר היום הישראלי בימי שלטונו הממושך של נתניהו (שלה סיבות משלה ובהחלט אינה רק "אשמת" הצד הישראלי), כמה מהיצירות הבולטות ביותר של העשור האחרון בספרות הישראלית — כמה מהדינמיקות הספרותיות המקוריות והמשמעותיות ביותר — דנו בנושאי מעמד ומתח בין־מעמדי. הסופרים הבולטים של הדור הזה שונים בכך מאוד מקודמיהם, שמיוצגים היטב בטריומווירט הידוע: עוז, יהושע וגרוסמן, סופרים ש"הסכסוך" העסיק אותם הן ביצירה הספרותית והן בפעילותם הציבורית שמסביב לה.

מה שמאפיין, למשל, את היצירה של אחת הסופרות הישראליות הבולטות בעשור האחרון, נעה ידלין, הוא בדיוק העיסוק "האזרחי" הזה בכסף, סטטוס, נדל"ן וכיוצא בזה ('בעלת הבית', 2013, 'שטוקהולם', 2016, 'אנשים כמונו', 2019). ואילו דרור משעני, סופר בולט נוסף שפרץ בעשור הזה, אִזרח את ז'אנר הבלש במציאות הישראלית. ז'אנר הבלש מתמקד באלימות־הפנים, כניגוד לאלימות־החוץ של המלחמה. גיבורו הוא שוטר, לא חייל. בהתאם לכך, יצירותיו של משעני עוסקות במתחים פנים־ישראליים. ספרו האחרון של משעני, 'אמונה' (2021), מדגיש זאת על דרך הניגוד. מפקדו החדש של אברהם אברהם, הבלש של משעני, סבור שאברהם מעוניין בעזיבת תפקידו במשטרה כי הוא משוכנע שהוא שייך "לליגה של הגדולים", ושעבודתו במשטרה אינה שקולה לעבודה בארגוני ביטחון אחרים. המפקד אולי טועה ביחס לאברהם, אבל הוא לא טועה ביחס למשעני. משעני (ברומן הזה) לא מסופק מהאופי האזרחי, המשפחתי והפנים־ישראלי של סיפורי הבלש שלו, והוא אכן מעוניין להעביר את אברהם ל"ליגה של הגדולים" ו"ליחידה לחקירות בינלאומיות"; כלומר, לפרשנותי, לליגה (הגרוסמנית־עוזית־יהושע־ית) של הספרות שמדברת על מה שנחשב על ידי מקצת האנשים בארץ ובעולם עניין לספרות רצינית לענות בו: הסכסוך הישראלי־ערבי.

אבל לא כך הוא ביצירות שקדמו ל'אמונה', שמתמקדות ביחסים פנים־ישראליים ואף דוֹמסטיים. דקות פסיכולוגית מרכזית ב'שלוש' (2018), הרומן המצוין שקדם ל'אמונה', היא זו: החיים מפחידים כי בני אדם יכולים להתגלות כלא צפויים, הביתי יכול להתגלות כ"אלביתי", במושגים של פרויד. זה קשור אמנם לרוצח הסדרתי ב'שלוש', אבל למעשה האימה הפסיכולוגית ברומן — וזה העוקץ ועיקר ההישג, בעיניי — נשענת על כך שבני אדם "רגילים" יכולים להתהפך אחד על השני בסיטואציות לא פליליות: כמו, למשל, ביחסים בין בני זוג, כשבעלה של אחת הגיבורות מתאהב באחרת ונוטש אותה.

לאופי ה"אזרחי" הזה של חלק מתכני הספרות הישראלית נלווה גם שינוי בתפיסת דמות הסופר. הסופרת הישראלית הצעירה הבולטת ביותר מבין הסופרים הישראלים (ובפרוזה אתה "צעיר" עד שאתה בן 50) — בשיקלול של כמות ואיכות — היא מאיה ערד. אני זוכר כיצד הופתעתי כשערד טענה בתחילת דרכה הספרותית שהמודל הספרותי שלה בספרות הישראלית הוא אהרן מגד. לא הטריומווירט המוזכר, אף לא קנז האסתטיקן ולא שבתאי השופנהאוארי. דווקא אהרן מגד הפורה ובעל הדימוי המעט אפרורי! בקיצור, לא הסופרים הנביאים עמדו לנגד עיניה של ערד, כי אם הסופרים המקצוענים. ובהתאם, יצירתה המגוונת והפורה של ערד נמנעת מנושאים ישראליים "קלאסיים", כגון "הסכסוך" או השואה, ועוסקת בנושאים "קטנים" כמו חרדות־סטטוס או תשוקת וחרדת זוגיות והורות — בספרה הבולט ביותר בעשור הזה, 'העלמה מקזאן', 2015. עידית, גיבורת הרומן, עוברת מסע חניכה מייסר ברומן הזה, שחלקו נוגע להתפכחות מפנטזיות רומנטיות וחלקו נוגע להתפכחות לתוך מציאות כלכלית מדכדכת: "פעם, בחייה הקודמים, התייחסה עידית בעליונות לאנשים עם משיכת־יתר בחשבון. מה כל כך קשה לתכנן קצת? היא, לדוגמה, מרוויחה משכורת של מורה, ובכל זאת היא מסתדרת מצוין. למה אחרים לא יכולים? עכשיו נאלצה לצמצם את מקורות ההכנסה שלה ולעומת זאת שלשלה סכומים עצומים לגן, לבייביסיטר ולפסיכולוגית". ורגע האמת והאימה מתקרב: עידית תיאלץ לעזוב את תל־אביב!

להלך הרוח האנטי־נבואי והאנטי־פתטי (כלומר אנטי־פתוס) קשורה החיבה לסאטירה שמאפיינת כמה מהכותבים העכשוויים. דוגמאות סאטיריות מוצלחות, מלבד יצירותיה של ידלין וחלק מיצירותיה של ערד, הן 'שפילפוגל, שפילפוגל' (2019) של מתן חרמוני ו'בזעיר אנפין' (2012) של ירמי פינקוס. אפילו סופר רחוק מאוד מרוח הסאטירה, כמו דויד גרוסמן, הפתיע בעשור האחרון ברומן מוצלח על סטנדאפיסט ('סוס אחד נכנס לבּר', 2014).

***

רוב הסופרים שהזכרתי עד כה הם ילידי שנות ה־70. בני הדור הזה כבשו בעשור האחרון את מרכז הבמה הספרותית והם התגלו במהלכו בשיא כוחם הספרותי. בין הסופרים הבולטים בדור הזה (ובעשור הזה) אפשר למנות את נעה ידלין, מאיה ערד, שמעון אדף, יניב איצקוביץ', שהרה בלאו, ניר ברעם, אשכול נבו, דורור משעני, דרור בורשטיין, דורית רביניאן, סמי ברדוגו. וישנם עוד.

להלך הרוח "האזרחי" שהזכרתי לעיל, העסוק בנושאים שאינם ישראלים מובהקים, קשורה מגמה נוספת בעשור האחרון, מגמה שכיניתי פעם "ספרות עברית קוסמופוליטית". ספרים של סופרים ישראלים שאינם מתרחשים בישראל ואינם עוסקים בישראלים ('הבית אשר נחרב' של רובי נמדר, 'בת, אהובה' של ניר רצ'וקבסקי, 'צל עולם' של ניר ברעם, כולם מ־2013, ועוד).

ראוי לעיון נפרד 'הבית אשר נחרב' העוסק ביהודי־אמריקאי, ספר שאף זכה ב"פרס ספיר". בעקיפין מבטא הספר את התחזקות הזהות היהודית והקוסמופוליטית (קרי: האמריקאית) על חשבון הזהות הישראלית. התהליך הזה קשור, כמובן, בשלטון נתניהו, ה"יהודי" ו"האמריקאי" ביותר מבין ראשי ממשלתנו, והוא נותח באופן מעניין באחד מספרי העיון החשובים שראו אור בעשור האחרון: 'קץ עידן העבריות', של רמי ליבני (2019). בספרות עסקו במתח בין הישראליות ליהודיות — תוך תחושה שהיהודיות מנצחת את הישראליות — שניים מגדולי סופרינו: א"ב יהושע בספריו 'ניצבת' (2014), ו'הבת היחידה' (2021) וצרויה שלו ב'פליאה' (2021). גם בדיסטופיה הבולטת של העשור, 'השלישי' של ישי שריד (2015), שריד ביטא את תסכולו מעידן נתניהו ואת חרדתו מעליית היהודיות המשיחית על חשבון הישראליות.

***

הרומן הוא ז'אנר שצמח עם עליית הבורגנות ובעקבותיה הליברליזם הקלאסי במאות ה־18 וה־19, על התפיסה האינדיבידואליסטית שאפיינה אותם. אנחנו, מאידך גיסא, מצויים כיום בעידן שבו הדת והלאום מצד אחד וזרמים אידיאולוגיים אנטי־ליברלים מצד שני ("פרוגרסיביים") מצמצמים את שטח המחייה של הליברליזם.

מגמה מרכזית נוספת בספרות הישראלית של השנים האחרונות היא ספרות ברוח מהפכת MeToo. במגמה הזו ניתן למנות את 'פתח גדול מלמטה' (2017) של אסתר פלד, 'ספר הגברים' (2015) של ננו שבתאי, 'אהבה' (2020) של מעין איתן, "האחרות" (2018) של שהרה בלאו, 'קנאת סופרות' (2021) של מאיה ערד ואת סדרת המונולוגים 'ערות' (2017) — שהם למעשה יצירת ספרות בהיותם פרי עטה של תמר מור־סלע. במובן מסוים גם 'הקבוצה' (2021) של מיכל בן נפתלי ו'איך לאהוב את בתך' (2021) של הילה בלום שייכים גם הם למגמה הזו.

באופן מפתיע למדי, נדמה לי שנושאי דגל הליברליזם הזנוח בספרות הישראלית הפכו להיות דווקא בני ויוצאי הציונות הדתית, שיצירותיהם מתגבשות לטעמי לכלל מגמה אחת בעשור האחרון. נוצרה כאן לטעמי תופעה, או מיני־תופעה, מעניינת ובעלת חשיבות: הציוני־הדתי המורד (לאו דווקא החוזר בשאלה!) הוא נציג כמעט יחיד בספרות הישראלית של הליברליזם הקוצני, המתבדל, האינדיווידואליסטי. בעוד הימין הפך לאומני ודתי יותר והשמאל הפך לשבטי או לסוציאליסטי או לאקולוגי יותר, אצל סופרים כמו יאיר אסולין ('נסיעה', 2011, 'הדברים עצמם', 2014), יונתן ברג ('עוד חמש דקות', 2015) ואלחנן ניר ('רק שנינו', 2017), ניתן לאתר מרד אינדיווידואליסטי ואנרכיסטי. בעידן של סוּפּר־אגו תוקפני מימין (לאומני־דתי) ומשמאל (פוריטני), משמיע סופר כמו יאיר אגמון ('שמשהו יקרה', 2016, 'ספר האקסיות', 2021) את קולו של היחיד והאִיד.

***

השנה הוציא חיים באר ספר המשך ל'חבלים' מ־1998 ('צל ידו', 2021). 'חבלים' פתח גל ארוך בספרות הישראלית של יצירות אוטוביוגרפיות או יצירות שיש בהן יסוד אוטוביוגרפי דומיננטי. היצירה הבולטת מתוך אותו גל היא 'סיפור על אהבה וחושך'. עוד יצירות בולטות בו, אם מבחינת סגולתן העצמית אם בגלל תהודתן והשיח עוררו, הן 'קול צעדינו' של רונית מטלון (2008), 'ארץ אשה' של איל מגד (2006), 'ספק חיים' של אורי ברנשטיין (2002), 'ורד הלבנון' של לאה איני (2009), אליהן נוספו בעשור האחרון יצירות של כותבים ותיקים: 'הזקן הזה הקירח על האופניים' של יוסף בר יוסף (2015), 'קטעים מתוך חומר החיים' של יצחק ליבני (2015) ו'נער האופניים' של אלי עמיר (2019).

כן נכתבו בעשור (וקצת) האחרון כמה יצירות בולטות שמצויות על הגבול שבין הביוגרפיה דווקא (ואף הכתיבה ההיסטורית) לרומן. עם יצירות אלו אפשר למנות את 'הביתה' (2009) ו'הטנק' (2018) של אסף ענברי ואת "היינו העתיד" (2011) ו'היה הייתה' (2018) של יעל נאמן. ואילו בשלוש־ארבע השנים האחרונות קם בארץ גם גל קטן, של כותבים צעירים יחסית, של כתיבה אישית שמתפרשֹת אל הממואר והאוטופיקשן. עימו נמנים, בין היתר, הממואר 'שנות העשרים' של יערה שחורי (2019) ויצירות האוטופיקשן 'יקיצה' (2018) של ניר ברעם ו'הריאיון האחרון' של אשכול נבו (2018).

***

בעשור האחרון, כמה יצירות בולטות פנו לעבר ז'אנר הרומן ההיסטורי. למשל: 'תיקון אחר חצות' של יניב איצקוביץ' (2015) ו'נחמיה' של יעקב צ. מאיר (2019). הפנייה לַעבר נובעת ממקורות מגוונים. אבל בצמד הרומנים ההיסטוריים הבולטים שפרסם יובל שמעוני בעשור האחרון ('קו המלח', 2014, 'מבעד לקרקעית השקופה', 2021) ניתן לראות כי הפנייה לַעבר מבטאת, במקרה שלו, פתרון מוצלח לתחושת המשבר שבה מוצאת עצמה הספרות באקלים התרבותי הנוכחי. שמעוני (ב'קו המלח') כותב רומן ארוך כמו הרומנים של המאה ה־19 — שגם מתחולל בחלקו במאה ה־19 — על מנת לנסות לשחזר את חוויית הקריאה העזה והטוֹטלית ברומנים הגדולים של העידן ההוא, עידן השיא של הז'אנר. ואילו ב"מבעד לקרקעית השקופה" רותם שמעוני את חדוות גילוי הארצות החדשות בידי קולומבוס לחוויה ולחדווה של גילוי עולם חדש בכניסה לקריאה ברומן.

אנחנו בהחלט זקוקים לרומנים כאלה, שחוויית הקריאה בהם דומה לחוויות ההשתאות והחרדה, לחוויות הגילוי, ההתפעמות והאימה, של מגלי ארצות בדורכם לראשונה בארצות לא נודעות.

וכאן אנחנו מגיעים לנקודה האחרונה המאפיינת את הספרות הישראלית בעשור האחרון, והיא היעדרה של "יצירת מופת" בנוף הספרותי של העשור האחרון. הקינה והנהי ביחס להידרדרות והתמעטות הדורות ורמתה הנמוכה כביכול של הספרות הישראלית אינם מוצדקים בכללו של דבר. הספרות העברית חיה ובועטת ורואים אור בארץ ספרים רבים הכתובים במקצוענות, ברגישות, בתבונה, בהומור ולעיתים אפילו בעמקוּת. יחד עם זאת, כפי שטענתי כבר בעבר, קרוב לעשרים שנה לא ראתה אור בארץ יצירת מופת.יצירת מופת פירושה הישג יוצא דופן, פרייה של ראיית עולם אותנטית "אחרת", המעוררת בקורא תחושת נסיקה והתעלות לנקודת תצפית "גבוהה" יותר, ולכל הפחות שונה מהמקובל. לעתים קרובות, אם כי לא תמיד, יצירת מופת מניחה את אצבעה על התופעה החברתית המרכזית לתקופה וממקדת סביבה לא רק את הסצנה הספרותית, אלא היא גולשת מעבר לתחומיה אל הקהל הרחב. כשאני מלין בהקשר הזה על היעדרה של יצירת מופת בסצנה הישראלית אני מלין כאן בייחוד על היעדרה של יצירה מרכזית מהסוג האחרון, קרי יצירה שיוצרת את התחושה ש"חייבים לקרוא" אותה, יצירה שכל משכיל או פסאודו־משכיל חש צורך להגיע אליה או להעמיד פנים שקרא אותה. יצירת מופת ספרותית, פעמים רבות, היא הישג שיש כמעט קונצנזוס לגביו בקרב כל מי שמבין משהו במשהו בסצנה הספרותית. עם זאת, לא תמיד היא קונצנזוס, ולבטח לא בדור שבו היא רואה אור. הזמן, כמו שטען דיוויד יוּם במסתו "על אמת המידה של הטעם", מסלק את ערפילי הקנאה והזלזול, ומנגד את ערפילי ההערצה התלויה בדבר ובאישיות, והינו שופט נאמן למדי.

כך או כך, לטעמי לא נוצרה בארץ בעשור האחרון יצירת מופת כזו, מגדלור סיפורת מרכזי ומְמרכֵז, כפי שהיו מחוץ לישראל בעשור (וקצת) האחרון האוטוביוגרפיה של קארל־אובה קנאוסגורד (2009־2011), הקורפוס של וולבק ו'כניעה' (2015) בכללו ובמידה מסוימת סדרת 'הרומנים הנפוליטניים' של אלנה פרנטה (2011־2014).

זו לא עובדה טריוויאלית. נוכחותה של יצירת מופת בשדה ספרותי מסוים מאששת את הפרויקט הספרותי כולו, מצדיקה את קיומו. יצירה כזו מחזירה את האמון במדיום, ובעידן שבו מצטמצם שטח המחיה של הספרות — בעיקר בגלל תחרות עזה על זמן הפנאי שלנו מצד הטלוויזיה (שנמצאת ב"תור זהב" או נטען לפחות שהיא נמצאת ב"תור זהב" כזה) והרשתות החברתיות — הצורך ביצירה כזו הופך להיות דוחק.

בדוגמה מ־2017 של 'שיחות עם חברים', רומן הביכורים של הסופרת האירית סאלי רוּני — אמנם לא יצירת מופת אבל בהחלט רומן מעולה — אפשר לראות איך נוכחות של כוח ספרותי יוצא דופן מחזירה את עטרת הספרות למקומה. הרומן של רוּני גדוש בטקסט ובסב־טקסט שלו בהשוואות בין דרכי תקשורת וייצוג ותיקות ועדכניות: מיילים, מִסרונים, פייסבוק, תקשורת מילולית פנים אל פנים, תקשורת גופנית בסקס, טלפונים, תיאטרון, טלוויזיה וסרטים, ספּוֹקן וורד, שירה כתובה, סיפורת. הרומן — שבמהלכו הופכת הגיבורה לסופרת — טוען כך בעקיפין כי סוגת הרומן היא דרך התקשורת והייצוג המעמיקה והמקיפה ביותר, שבה אף ניתן לדון באופן המעמיק והמקיף ביותר בכל דרכי התקשורת והייצוג האחרות. זו דוגמה (אמנם כאן ישירה ממש) לכך שנוכחותה של סופרת חזקה בשדה ספרותי מאששת את השדה בכללותו.

—

• הערה: המאמר שלי לא מתכוון להקיף את כל הרומנים הטובים שראו אור בעשור האחרון. הוא דן במגמות משמעותיות, לא ברשימת הרומנים הטובים. יש רומנים טובים שראו אור בעשור האחרון שקראתי ושלא נידונו בו. וודאי יש רומנים טובים שלא קראתי לצערי ואני מקווה להגיע אליהם בעתיד.

---

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

בעמ' 178 הסתיים הסיפור השביעי בקובץ, "כמו שתי אחיות" שמו. זה סיפור חזק, חשבתי, הסיפור על הבת שמבקרת את משפחתו השנייה של אביה, שהתגרש מאמהּ בילדותה המוקדמת והיא בקושי פגשה בו לאורך השנים. אבל מה הופך אותו לשונה מקודמיו, שכעת, על רקע מוצלחוּתוֹ, מוּחשת יותר אי-מספיקותם? דפדפתי לאחור. קודם כל, הבחנתי, "כמו שתי אחיות" קצר מקודמיו והוא בן עשרה עמודים בלבד, כשקודמיו נעים מ-13 עמודים, עבור ב-29 עמודים ועד ל-70 הם מגיעים. הקוצר מעיד על –  ולמעשה מחייב – מיקוד. שנית, יש בסיפור הזה פאנץ' ליין ברור וחזק, כשהבת מגלה שאחותה-למחצה הקטנה פוגעת בעצמה באופן כמעט זהה לאופן שעושָה זאת הגיבורה. שלישית, זה הסיפור הראשון עד כה בקובץ שמסופר בגוף ראשון. הבחירה הזו מתגלית כמתאימה ומקרבת, בניגוד לריחוק של הגוף השלישי בשאר הסיפורים העוסקים בגלגולים מוקדמים של אותה גיבורה.

ניתן לקרוא את הסיפורים בקובץ "ארץ-סלע" בקריאה נדיבה יותר ונדיבה פחות. בקריאה הנדיבה, הקובץ הזה, שלו גיבורה ראשית בעלת שמות מתחלפים (מאשה, ויטה ועוד), העוקב באופן כרונולוגי אחר רגעים בחייה, הוא מרגש ומלמד וכתוב בשפה עשירה באופן ראוי לציון (למדתי, לדוגמה, מהקריאה בקוגן – ואחר כך בגוגל – ש"קטיפת תלמים" היא קורדרוי וש"אכוֹם" הוא שחרחר). אנחנו מלווים את הגיבורה (אני מתייחס לדמות הראשית בסיפורים כגיבורה אחת) מילדותה בסנקט-פטרבורג, שם גדלה, כאמור, ללא אב, עבור בעלייתה ארצה בנעוריה ומגוריה עם אמה ואביה החורג בקריות, ועד למערכות יחסים שלה כאישה צעירה ובוגרת. הסיפורים סבים סביב רגעים טעונים באוטוביוגרפיה (הבדיונית) של הגיבורה: היחסים המתוחים עם האם בילדות המוקדמת; תקיפה מינית ברכבת התחתית בסנקט פטרבורג בראשית ההתבגרות המינית; הרגעים הראשונים בארץ החדשה והחמה; הניסיונות להיטמע בתרבות הישראלית בתיכון; קשר רומנטי הרסני בתקופת ההמתנה לגיוס ועוד. מילת התואר בה השתמשתי, "מלמד", נוגעת בין היתר לחוויות החיים של עולי ברית המועצות לשעבר בארץ, שהקובץ ממחיש כמה אספקטים שלהן. בסיפור "ככה וככה" מתראיינת הגיבורה הנערה למקומון על ידי שני חבריה לכיתה, שמראיינים גם עולה חדש נוסף: "'אתם מראיינים גם את ארקדי?' שאלה. 'כן, את שניכם. אנחנו צריכים שני רוסים לכתבה'. 'שני עולים מרוסיה', תיקן אמיר. יעל הזעיפה את גבותיה המסודרות. 'סליחה, שני עולים מרוסיה'". אם בסיפור המוצלח המוזכר, "כמו שתי אחיות", הגילוי שיש לה כפילה היה מעציב, כאן הגילוי שהיא קוּבּצה לקבוצת "העולים מרוסיה" מרגיז את הגיבורה, באיומו על ייחודה.  

הקריאה הנדיבה גם מקבלת סיוע מפנטזיה ישנה ומעט ילדותית שלי, על כך שיוצאי ברית המועצות לשעבר, שיכולים להכיר יותר טוב מכולנו את מקור ההשראה הספרותי הגדול של הקלסיקונים המודרניים העבריים, הלא היא הספרות הרוסית, יְחַיו את הספרות הישראלית באופן שדומה ולו במקצת שבמקצת להישגי סופרי דור התחייה שלנו. 

אבל בקריאה נדיבה פחות הסיפורים אינם מספקים. הם לא ממוקדים, לא תמיד מחדשים ולא תמיד מותירים חותם. אני חושב שהבעיה המרכזית בהם אופיינית לעיבוד ספרותי של חומרים אוטוביוגרפיים. בעיבוד כזה, מצד אחד קשה לעתים לשכנע את הקורא שמה שנראה חשוב מאד ומרכזי בחייו של הסופר – והוא אכן כזה בחייו-שלו – צריך לעניין גם את הקורא. ומצד שני, במקרה של אירועים משמעותיים (וטראומטיים) לכל הדעות, הרי שהם מוצגים כפי שהם, as is, והסופרים האוטוביוגרפיים לא טורחים לארוג אותם לתוך מרקם הסיפורים, להכין את הקוראים לקראתם, מתוך מחשבה מוטעית שעוצמת האירוע בחיים מספקת ליצירת גלי הֶדֶף דומים על הַדַף. ומכיוון שלישי: המספר האוטוביוגרפי שוכח לעיתים להשמיט חלקים שקרו במציאות אך פוגמים בממוקדות של הסיפור שהוא מספר. כאן, לדוגמה, בסיפור בשם "משחק יְלָדוֹת", סיפור בן 17 עמודים העוסק בטיפול אלטרנטיבי בו הגיבורה באמצעות דימיון מודרך חוזרת לרגעים טראומטיים בילדותה, מוקדשים 4 עמודים לפינת חי קטנה ומפתיעה שמגלה הגיבורה ליד הקליניקה של המטפלת. 4 העמודים הללו פוגמים בקוהרנטיות ובממוקדות של הסיפור וניתן לשער שהם נכנסו אליו כי במציאות שעליה מבוסס הסיפור (באופן חופשי, כמובן, ולא אחד לאחד) אכן היה זה גילוי מפתיע. בסיפור אחר, "לעזוב את האי", שזורים זה בזה שני סיפורים, חתונת אחותה-למחצה של הגיבורה בהוואי ויחסיה הלא מספקים של הגיבורה עם בן זוג שלה. הסיפורים שלובים, אך למעשה הם מונחים זה בצד זה, לא מתמזגים ולא מאירים זה את זה.

ולפעמים אני חושב, שאין באמת הצדקה ל"קריאה נדיבה" במציאות בה רואים אור ספרים רבים כל כך. הכותבים צריכים לבוא במיטבם המוחלט – או לא לבוא כלל. הם צריכים להיות בטוחים שסיפוריהם מעולים – או לא לפרסמם כלל. כך שלמרות האינטליגנציה הברורה, ההשכלה הרחבה, הרגישות האנושית הראויה לציון והיכולות הלשוניות המובהקות הבוהקות כאן מהדף – התוצאה לא מספקת.