מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

חלק ניכר מהרתיעה שלי מרב-המכר הטיפוסי אינו נובע מכך שהוא לא "עמוק", "חשוב" או "רציני", אלא, בפשטות, מכך שהוא לא מהנה. הדמויות המתוארות בגסות והעלילה הקיצונית משולות ליְדֵי מְעסֶה לא מיומנות ומרפרפות שאינן מסוגלות לעיסוי רקמות עמוק. ואילו הנוסחתיות נוטלת מספר את טל הרעננות והוא משול לזר פרחים נובל. הנוסחתיות כוללת לרוב את הרכיבים הבאים: סוד גדול מהעבר; חריגוּת חברתית מעוררת אמפטיה; טוהר אנושי יוצא דופן; אהבה גדולה מהחיים; אומללות גדולה. ולמרות האמור, ולמרבה הבלבול, אני חושב שדרוש כישרון מיוחד לכתיבת רב-מכר. אלא שבפרפרזה על קפקא: יש הרבה כישרון ספרותי בעולם – רק לא בשבילנו.    

"השתקן" הוא רומן סוחף על השואה (על צימוד המילים "סוחף" ו"שואה" מייד). הוא כתוב בתשוקה לספר סיפור, המלהיבה כשלעצמה, אך כזו שגם מגובה ביכולת. חלקו הראשון מסופר בידי שמחה שטיל. שמחה נולד בשנות השבעים וגדל באופקים, שם אביו היה בעל מעדנייה לא כשרה. אמו מתה עליו בילדותו ואביו מיעט למסור פרטים על עברהּ של המשפחה. אך ברי שזו הייתה חריגה עד מאד באופקים, ולא רק מבחינה עדתית (האב טען שהם לא יהודים והוא לא מל את בנו). החלק המרכזי של הרומן הוא כתב יד שכתב אביו של שמחה, שמשון שטיל, ב-1945. כתב היד מגולל את קורותיו של שטיל בזמן השואה והוא מלווה בהערות שוליים של היסטוריון בדוי שהתקין את כתב היד לפרסום. קורות אלה כוללות את היותו של שמשון עד לרצח משפחתו בעיר ראווע שבמערב אוקראינה, בריחתו ליערות ומלחמה כפרטיזן ולבסוף כליאתו באושוויץ.

הרומן נקרא, כאמור, בעניין. אבל, חשבתי לפתע, מה בעצם פירושו של דבר שסיפור שואה "מרתק"? וצריך לזכור שמדובר כאן בסיפור בדיוני, אמנם פרי תחקיר מרשים, ולא ביצירה היסטורית תיעודית. ובכן, מה פירושו של דבר לכתוב ב-2022 רומן בדיוני על השואה? מה המטרה של רומן כזה?

התשובה התבהרה לי כאשר צירפתי במחשבתי את סיפורו של שמשון האב לסממני רב המכר שהיו בסיפורו של בנו שקדם לו (הסוד מהעבר; החריגוּת החברתית; התאהבות מהוססת "גדולה מהחיים"). בקיצור, צריך להכיר בכך שסיפורם של שורדי השואה הוא פשוט "סיפור טוב": הבריחות, המרדפים, ההצלה כנגד כל הסיכויים, הרוע המוחלט לעומת הקורבנוּת המוחלטת. אני סבור, שבאופן שאינו מושחת וזדוני ואולי גם כלל אינו מודע, חלק מהמשיכה של כותבי סיפורת לשואה נובע בדיוק מהאיכויות "הרב-מכריוֹת" של הנושא.

צריך כעת להבחין בחדות בין כתיבה היסטורית לכתיבה בדיונית. השואה היא אחד מהאירועים הנוראים ביותר בתולדות העולם. יש לזכור אותה עד קץ כל הדורות, בין היתר בגלל הלקחים האנושיים והלאומיים שתודעתה חורתת בנו. אבל בכתיבה בדיונית על השואה, שלא כבכתיבה היסטורית שבראש ובראשונה נועדה ללמד אותנו מה קרה, וכאשר אין לכותב הסיפורת תפיסה מחדשת על האירועים הזוועתיים, רבה הסכנה שהשואה תשמש לכותב, ללא כוונות זדון, אמצעי עזר למשיכת הקוראים. במילים אחרות: שהשואה תשרת את היגיון רב-המכר יותר משהיא תבוא להזכיר לקוראים את העבר הנורא ולקחיו. שלוש דוגמאות רלוונטיות מהספר. הראשונה: מבין שלל אירועי השואה הזוועתיים כלל ליברמן בספרו את זוועת הזוועות: עבודת הזונדרקומנדו. התיאור המופיע כאן של רצח 1689 יהודים בחנק בבת אחת בתאי הגזים ב-30.10.44, תיאור המגובה היסטורית, אכן מחריד את נפש הקורא. ואף על פי כן מתגנבת מחשבה אל הלב: היגיון רב-המכר הוא-הוא התומך בכך שתיכלל ברומן זוועת הזוועות, אנשי הזונדרקומנדו העדים לרצח ואז מפנים את גופות הנרצחים מתאי הגזים. השנייה: הטקסט מתאר התקפת פרטיזנים על מחנה ההשמדה בלז'ץ. אין עדות היסטורית להתקפה כזו. מה משמעותה של בדיית התקפה כזו? מבחינה עלילתית, ברור שהיא מוסיפה למתח. אבל הנושא הזה – המרד היהודי במכונת ההשמדה הנאצית – כל כך טעון, כל כך עקרוני, שאי אפשר לתת לחירות הסופר הרשאה כזו להמצאה (ליברמן מודע לבעייתיות, הוא מתייחס לכך בהערות השוליים של ההיסטוריון הבדוי, אבל המודעות אינה מספיקה כאן). השלישית: הסיפור כאן כולל אדמו"ר חסידי שמתפקר בן לילה ואחיו האפיקורס שחוזר בתשובה בן לילה בגלל מאורעות זוועה שהיו עדים להם עם תחילת הכיבוש הגרמני. התזזיתיות הזו (שבהמשך הרומן מגיעה לשיא סנסציוני נוסף) מתאימה להיגיון של רב המכר יותר מאשר לתנועות נפש והתנהגות בעולם האמיתי.

שלא תהיה טעות: ספרו של ליברמן הוא ספר שוחר טוב. השואה היא אירוע שנמשיך לא לעכל אותו דורות על גבי דורות וננסה להקל מעט את עיכולו על ידי חזרה אליו שוב ושוב, גם בספרות הבדויה. ליברמן גם מזכיר לנו בספרו את ההסתמכות על חסדי שמיים של האורתודוכסיה ותוצאותיה הנוראיות, תזכורת חשובה לכולנו, אורתודוכסים ולא אורתודוכסים. ולבסוף: ליברמן הוא כותב מוכשר שיודע בהחלט איך לכתוב ספר מושך מאד לקריאה. דווקא משום כישרונו ככותב הוא עורר אותי למחשבה על הבעייתיות של מיזוג היגיון רב המכר בעיסוק בשואה.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

אנחנו חותרים בחיינו למודעות-עצמית; להבין מה אנחנו מרגישים ומדוע. ביקורת ספרות חותרת למודעות-עצמית בחיי הקריאה: להבין מה אנחנו מרגישים בזמן הקריאה ומדוע.

מה הרגשתי בזמן קריאת חמש הנובלות שפרסמה נטליה גינצבורג בין 1941 ל-1961 וכינסה מאוחר יותר תחת השם "חמישה רומנים קצרים"? קל. זו ספרות משובחת. איני חושב שסביר שיש כעת בחנויות הספרים ספר שראה אור לאחרונה והנו בעל ערך רב יותר. אבל מדוע זו פרוזה משובחת? יש לי כמה כיוונים, אבל יש עוד מה לחשוב בנידון.

חמש הנובלות, שראו אור בעבר בקבצים נפרדים ב"הספרייה החדשה" וכעת רוענן תרגומן, הן "הדרך ההולכת אל העיר" (1941), "ככה זה קרה" (1947), "ולנטינו" (1951), "מזל קשת" (1957) ו"קולות הערב" (1961). הנובלות אינן יוצרות רק סדרה מתמטית בשנות פרסומן, יש בהן מן המשותף. כולן מסופרות בגוף ראשון ובכולן הדוברת היא בחורה צעירה. בלב ארבע מהן אהבה מוחמצת ומתוארים בהן יחסים זוגיים לֵאים למפרע. בלפחות שלוש מהן האהבה מוחמצת בגלל גבר מתעתע וחמקמק. למרות שהנובלות טראגיות, יש בהן דוק של הומור, חלקו נובע מכך שמדובר בהן באנשים צעירים שלא כל כך מבינים את עצמם והעולם, דרמטיים מדי או אדישים מדי. הנה דוגמה לדוק הומור שנוצר מטיפשוֹניוּת הגיל: "ולנטינו הדאיג אותי מאוד, כי נראה לי שאינו לומד אף פעם. הוא נכנס לחדר שלו עם המיקרוסקופ ועם הספרים ועם הגולגולת, אבל לא הצליח להישאר אפילו רגע ליד השולחן, וצילצל בפעמון שיביאו לו זַבַָּיוֹנֶה, ואחר כך הדליק נר בתוך הגולגולת, וזימן את המשרתת כדי להפחיד אותה".

מדוע הנובלות גדולות? שתי תשובות חלקיות. הראשונה, מה שאני מכנה "הדחיסות האנושית" שלהן. במספר דפים מועט יחסית, מתוארות דמויות רבות על ניואנסיהן הרבים. "משקלו הסגולי" של הטקסט גבוה כך; כל יחידת-טקסט דוחסת בתוכה אנושיות צפופה. ב"קולות הערב", אחת משתי הנובלות הבולטות בקובץ, באופן לא בלתי דומה ל"זכרון דברים" של יעקב שבתאי, מתוארת שכבה אנושית שלמה, אליטה של כפר איטלקי, על ניואנסיה הרבים וכיליונה ההדרגתי. הנה משפטים "שבתאיים" מהנובלה, בעלי הומור אירוני, שחור ודק: "מאריו היה מרוצה. ובכל-זאת מת כעבור חודשים אחדים, עדיין מרוצה, ומלא אמונה ברופא, שאתו שיחק שח כל היום".

תשובה שנייה שמסבירה את גדלות הנובלות נוגעת למקום של הפרט הקונקרטי בהן. ב"מזל קשת" נעצבת המספרת על חתונתה הקרבה של חברתה. החברה מרגיעה: "וענתה לי שהיא דווקא מתכוונת לבוא לבקר אותי לעתים קרובות, ולקחת אותי לצהריים לבית שלה, שם יש לה מכשיר חשמלי להכנת רסק פירות; נאכל כל הזמן רסק מעולה של כל-מיני פירות; את המכשיר הזה נתנו לה במתנה קרובי-משפחה לכבוד החתונה, וזה מכשיר יפיפה, כמו שיש בבָּרים. וכך, סביב אותו מכשיר לערבול פירות, נקטעה מיד שיחתנו, כי החברה שלי לא אוהבת שיחות שהן קצת עצובות ונרגשות, והיא ממהרת להסיט אותן לאיזה חפץ מוצק וקונקרטי". בדומה לשימוש של החברה במיקסר, גינצבורג עצמה משתמשת בפרטים קונקרטיים, אם כי לא להסחת דעת אלא לעיגון במציאות של אותם עצב ורגש.  

לגבי הנובלה הבולטת השנייה בקובץ, "ככה זה קרה", התשובה לשאלה מדוע היא גדולה מובהקת. זוהי יצירת מופת של תיאור אמביוולנטיות רגשית. האם אני מאוהבת באלברטו? שואלת את עצמה הגיבורה-המספרת. "זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שבכיתי בגלל גבר, ואז חשבתי שאני אוהבת אותו, אם אני בוכה ככה. וחשבתי שאם יבקש ממני להתחתן אתו, אומר לו כן, ותמיד נהיה יחד, ובכל שעה ובכל רגע אדע איפה הוא. אבל כשחשבתי שגם נעשה אהבה, נרתעתי, ואז אמרתי לעצמי שאולי אני לא מאוהבת, וכבר לא הבנתי כלום". אבל דאגתה העיקרית של הגיבורה היא האם אלברטו מאוהב בה. דיבוריו אומרים שלא אבל מעשיו אומרים שכן ("וכל-כך נעים לו לבלות אתי, והוא חש כלפי ידידות רבה כל-כך, אבל הוא לא אוהב אותי"). ואז שלא, ואז שכן. חודשים ניצבת בחדר עבודתו של אלברטו תיבת האבץ שלו, מלאה למחצה בספרים, כסמל קונקרטי לאי יכולתו לעזוב או להישאר. גינצבורג אינה מתבוססת בקיטש האופייני לתקופתנו המחפשת מתעללים וקורבנות. אלברטו המאמלל אומלל בעצמו. האמביוולנטיות המטריפה שלו חוצה את ישותו: "קשה לדעת באמת מה יש בתוכנו. רגע אחד אנחנו כאן ורגע שם. אף-פעם לא הבנתי את עצמי. אהבתי מאד את אמא שלי, וסבלתי מאוד כשראיתי אותה מתה. אבל בוקר אחד יצאתי מהבית והכנסתי סיגריה לפה, וברגע ששפשפתי את הגפרור בקיר והדלקתי אותו, הרגשתי פתאום אושר יוצא-מן-הכלל שהיא מתה סוף-סוף ויותר לא אצטרך לשחק איתה דמקה, ויותר לא אשמע את הקול המרוגז שלה אם אשים לה יותר מדי סוכר בקפה" (אגב, הדמקה, הסוכר, דוגמאות נוספות לקונקרטי).   

לספר מצורפים גם חמישה סיפורים קצרים. אלה בינוניים לכל היותר, ונראה לי שהם מכילים התייחסות לא מעובדת כדי צורכה לחוויות האוטוביוגרפיות הקשות של גינצבורג במלחמת העולם (כוונתי לרצח בעלה הראשון). זניח, בהתחשב במעלת הנובלות.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

הרומן הזה, שראה אור במקור ב-2018, הוא שלישי בטרילוגיה. קדמו לו "קווי מתאר" (2014) ו"מעבר" (2016), שאף הם תורגמו לעברית. קאסק, ילידת קנדה שחיה בבריטניה כיום, היא סופרת מוערכת והטרילוגיה שלה מוזכרת כדוגמה בולטת בדיונים על הגל האוטוביוגרפי של העשור האחרון. אמנם שמה של גיבורת ומספרת הטרילוגיה הוא פיי, לא רייצ'ל. אך היא, כמו קאסק, סופרת בשנות הארבעים שלה, המשתקמת מגירושים כאובים ולה שני בנים קטנים (לקאסק שתי בנות).

אך התו הביוגרפי של הטרילוגיה עמוק יותר מאשר השאלה הרכילותית עד כמה הוא משקף את חייה של קאסק עצמה. שני החלקים הראשונים בסדרה היו לטעמי מהמאורעות הספרותיים החשובים של העשור האחרון כיוון שהם ביטאו ניסיון – מגובּה ביכולת – ללכוד פיסות חיים רוטטות, יומיומיות בחלקן ולא מעוצבות נרטיבית, ואז להפעיל עליהן את הפררוגטיבה האנושית הקיומית של המודעות-העצמית. הפרוזה של קאסק היא כך "פרוזה מסאית", הנוסקת מהקונקרטי לעבר הרפלקסיבי. ואילו נאמנותה למציאות הביאה לאזכורה בצד קנאוסגורד. בכרך הנוכחי אף מופיעה דמות של סופר שמזכירה את קנאוסגורד, שבפיה של סופרת אחרת, שמתארת את כתיבתו, שמה קאסק את המילים היפות הבאות: "הוא הסופר הכי חשוב שלנו כרגע […] לואיס כותב על נושאים ששאר הסופרים הגברים שלנו לא מעיזים לגעת בהם […] חיי משפחה […] חיי היומיום של גברים ונשים וילדים רגילים בפרוורים. אלה דברים שרוב הסופרים חושבים שהם מתחת לכבודם, ובמקום זה עוסקים בפנטסטי או בנעלה, נאחזים בנושאים בעלי חשיבות ציבורית, מן הסתם בתקווה להעלות את קרנם. אבל לואיס גובר על כולם בפשטות, בכנות וביראת הכבוד שלו למציאות". "יראת כבוד למציאות"! מלים נוקבות אלה יכולות לתאר גם את כתיבתה של קאסק.

קאסק גם יצרה מבנה יוצא דופן ועקבי לטרילוגיה שלה. הגיבורה, פיי, למעשה, היא הרבה יותר מאזינה מאשר "גיבורה". היא מאזינה לעשרות שיחות של אנשים שפורשים בפניה את חייהם ואז מנתחים אותם, לעיתים בלוויית הערות ביניים קצרות של פיי.

אבל, ככלל, "קוּדוֹס" (מילה שהגיעה לאנגלית מיוונית עתיקה שפירושה תהילה או שבחים ומוזכרת באחד הדיאלוגים ברומן) מוחש כנפילה רבתי ביחס לקודמיו. לעיתים אף נדמה שהרומן הוא פרודיה לא מכוונת על שני החלקים הקודמים המעולים. פיי טסה להשתתף בפסטיבל ספרותי (לא בגרמניה, כפי שכתוב בגב הכריכה; לדעתי מדובר בארץ אירופאית דרומית, אולי פורטוגל) ומשוחחת בו בעיקר עם סופרים ואנשי תעשיית ההוצאה לאור במתכונת השגורה של שני החלקים הקודמים. חלק מהשיחות עוסקות בכתיבה ובספרים וחלק ניכר מהן עוסקות בטראומות גירושים והתמה הפמיניסטית, שהייתה נוכחת גם בחלקים הקודמים, דומיננטית כאן. לעיתים השיחות משלבות בין שני הנושאים ("מאז הערב המשותף שלנו באמסטרדם היא פרסמה כמה רומנים, אמרה לי, וכן ספר עיון על הקנון הספרותי המערבי, שלטענתה צריך להוציא ממנו גברים רבים ולהיכנס במקומם נשים רבות"). אולם, במקרים רבים, הן הסיפורים והן הלקחים הנלמדים מהם לא משכנעים, לא קולעים. לפעמים, הלקחים נאפים בקלות רבה מדי מסיטואציות כמו מוזמנות עבורם – ובה בעת, כמה מוזר, הם לא מותאמים. הנה דוגמה לאנקדוטה ולקח בצידה שפשוט אינם קולעים; האנקדוטה טריוויאלית ואילו הלקח פומפוזי ולא מושחז. "הוא שאל אותי מה דעתי על המלון, ואמרתי שמשום מה המעגליות שלו מבלבלת אותי. 'כבר ניסיתי כמה פעמים להגיע למקום מסוים וחזרתי לנקודת המוצא. לא ידעתי', אמרתי, 'שעצם האמונה שמתקדמים מהותית כל כך לניווט, כמו גם ההנחה שהדברים שהשארנו מאחור נותרים במקומם'". בנוסף, דמויות רבות אקסצנטריות מדי וחלק ניכר מהשיחות אינן אמינות במובן זה שהן ארוכות מדי או חושפניות מדי בהינתן הקונטקסט בו הן נערכות; מלאכותיוּת שלא אפיינה את שני החלקים הקודמים בטרילוגיה. דוגמה לכך היא מראיינת (!), שבאה לראיין את פיי, שנושאת מונולוג ארוך ובסיומו פשוט מסתלקת מזירת הריאיון מבלי לראיין ("'נדמה לי שיש לי כל מה שאני צריכה', אמרה. 'למעשה, בדקתי את כל הפרטים לפני שהגעתי. זה מה שאנחנו העיתונאים עושים בימינו', היא אמרה. 'יום אחד בטח יחליפו אותנו בתוכנה'"). גם העובדה שהשיחות נערכות בעיקר עם אנשים הקשורים לתעשיית המו"לות יוצרת מוגבלות וצרות אופק של הרומן הזה.

הרומן משתפר מעט מאמצעו. פה ושם, גם קודם לכן, מבליחה תובנה מעניינת וקולעת (הנה למשל, על תבוסתנות בתעשיית המו"לות לעומת תעשיות אחרות, שעליה מעידה מוציאה לאור: "כשלנו בשיווק המוצר שלנו, אולי מפני שאנשי ספר מאמינים בסתר ליבם שהתעניינות בספרות היא חולשה, מין פגם שמבדיל אותם מסביבתם. אנחנו המוציאים לאור, אמרה, יוצאים מנקודת הנחה שלאיש לא אכפת מספרים, בניגוד ליצרני קורנפלקס למשל, שמאמינים שהעולם זקוק לקורנפלקס כשם שהוא זקוק לשמש זורחת בבוקר"). פה ושם ישנם רגעים מרגשים בשיחות. אבל, ככלל, הכרך השלישי הינו סיום לא מוצלח לשני קודמיו המשובחים.