ארכיון קטגוריה: שבעה לילות "ידיעות אחרונות"

על "מנהג המקום", של אדית וורטון, בהוצאת "עם עובד" (456 עמ', מאנגלית: מיכל אלפון)

יולי 8, 2022 – 8:03 AM

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

איני יודע אם יצירת המופת הסוציולוגית בת המחצית הראשונה של מאה ה-19, "הדמוקרטיה באמריקה" של הצרפתי אלכסיס דה-טוקוויל (יצירת מופת בגין תכניה ואופן כתיבתה הצלול כאחד), עמדה לנגד עיניה של אדית וורטון כשתכננה וכתבה את "מנהג המקום" שראה אור לראשונה ב-1913. אך מבנה העומק המשולש של הרומן מזכיר את התשתית המשולשת של "הדמוקרטיה באמריקה". דה-טוקוויל ערך, למעשה, בספרו השוואה בין שלוש חברות שלהן שלוש צורות ממשל: צרפת, בריטניה והדמוקרטיה הצעירה שמעבר לאטלנטי (ספרו ראה אור ב-1835). ניתן לאתר תשתית משולשת דומה ברומן של וורטון, כשאצלה נערכת השוואה בין שלוש החברות הבאות: זו הנובורישית של המערב התיכון האמריקאי, זו של הכסף הישן והמנהגים המעודנים של ניו יורק והאריסטוקרטיה הצרפתית העקשנית של הרפובליקה השלישית.

את ההשוואה המהנה ולעיתים המעמיקה עורכת וורטון בסיוע הגיבורה שלה, הפולחת כחץ שלוח את שלוש החברות המוזכרות. אַנְדִין סְפְּרֵג היא צעירה יפה (יופייה הוא עובדה בעלת חשיבות מכרעת ברומן) שגררה את הוריה, "עשירים חדשים" פרובינציאליים מעיר מערב-תיכונית בדויה בשם אַפֶּקס, למנהטן של תחילת המאה ה-20. בגוף שלישי מלווה הרומן את שידוכה של אנדין לראלף מארוול ותקוותה שדרכו תסתפח לאצולת הממון הישן הניו יורקית. השידוך הוא מקח טעות מכל הכיוונים: מארוול, שאמנם נסער מאנדין ומאוהב בה, הרבה פחות עשיר משציפתה ויותר מדי אמנותי ואינטלקטואלי משבכוחה להכיל. לפיכך בתחכום, ובעיקר בתחכום מדומה (אחד מתווי האופי המצודדים של אנדין – חולשה הנצרכת מאד ליצירת אהדה לַדמות בעלת הצדדים המעט דוחים – היא היותה הרבה פחות מתוחכמת משנדמה לה), היא מנסה לטוות קשרים עם גברים אחרים שיחלצו אותה מעונש שלא נראה לה שמגיע לה: דלות יחסית. וורטון מראה גם כיצד אנדין מנסה (ומצליחה רוב הזמן) לתמרן באופן דומה את אביה. 

מה שמדגיש את התשתית המשולשת המוזכרת של הרומן הינה העובדה שוורטון בראה שלושה גברים המנהלים פרשיית אהבים עם אנדין, כשכל אחד מייצג פלח חברתי אחר. את אפקס מייצג אֶלְמֶר מוֹפָט, הרפתקן פיננסי שהופך למיליונר וול סטריט ושאיתו ניהלה אנדין רומן עוד בנעוריה והוא חוזר וצץ בחייה כפעם בפעם. את ניו יורק ועושרה הישן מייצג, כאמור, בעלה ראלף (וגם מאהבה של אנדין, פיטר ון-דגן). ולקראת סוף הרומן נקלעת אנדין, כוכב השביט הזוהר, לחיק האריסטוקרטיה הצרפתית, לחיק הרוזן רֵמון דֶה-שֵל. השוואת החברות השונות נעשית גם במובלע וגם במפורש. הנה דוגמה דה-טוקווילית ממש להשוואה סוציולוגית מפורשת ומאלפת שעורכת אחת הדמויות: "אני לא מתכוון לראלף, אלא למין שהוא משתייך אליו: הומו סאפיינס אמריקאנוס. מדוע לא לימדנו את נשותינו להתעניין בעבודתנו? פשוט משום שאנחנו לא מתעניינים בהן במידה מספקת. […] מדוע האישה האירופית מתעניינת הרבה יותר במה שעושים הגברים? כי היא כל כך חשובה להם שהם מערבים אותה! […] האם לא זה ההסבר לגירושים הקלים אצלנו? אילו אהבנו את נשותינו בדרך הברברית והרכושנית הישנה, נדמה לך שהיינו מוותרים עליהן בקלות כזאת?". והנה הרהור מאלף של ראלף על הערב רב הנובורישי הפולש לניו יורק ומאיים על ניו יורק הישנה: "לפעמים כינה ראלף את אימו וסבו 'האבוריג'ינים' והשווה אותם לילידים ההולכים ונעלמים ביבשת אמריקה, שנגזרה עליהם היכחדות מהירה עם עלייתו של גזע הפולשים. את כיכר וושינגטון אהב לכנות 'השמורה' והתנבא שלא ירחק היום ובו ייהפכו תושביה למוצגים בתערוכות אתנולוגיות".

כמו הטפסנית החברתית לילי בּארְט, ב"בית השמחה" שלה (1905), וורטון מתעניינת גם כאן בדמות דומה. אולי בהשפעת אם-הטיפוס, הטפסנית החברתית בקי שארפ מיצירת המופת של ויליאם מייקפיס תאקרי, "יריד ההבלים" (1848). השפעתו המשוערת של תאקרי ניכרת במיוחד בניכור שחשה ספרג לבנה הקטן, בדומה לבקי שארפ, ניכור שיוצר כמה רגעים קורעי הלב ברומן הסאטירי-צונן הזה. את המצופה לבן הזה ניתן היה לשער כבר מהדרך בה קיבלה אנדין הנסערת והזועמת את בשורת הריונה: "וזה לוקח שנה, שתדע לך – שנה שלמה מהחיים! […] תסתכל עליי – תראה איך אני נראית – ואיך שאני איראה! אתה לא תתעב את עצמך יותר ויותר בכל בוקר כשתקום ותראה את עצמך בראי! החיים שלך יימשכו כרגיל!". תחושת הצינה (כמאפיין אסתטי התורם לעניין בקריאה) נוגעת גם לכך שאנדין היא אמריקאית פוריטנית ביסודה: "התענוגות שלמענם מוכנות בנות מינה להסתכן לא קסמו לה מעולם".

אך שלא כמו "בית השמחה" המופתי לטעמי "מנהג המקום" אינו מעפיל לפסגות שכאלה. לילי בארט היא דמות מורכבת יותר וגם מעוררת אהדה יותר מאנדין ספרג. בנוסף, ב"בית השמחה" חשתי מההתחלה שידה של הסופרת בטוחה בהולכת הסיפור. כאן הסיפור פונה מעט אנה ואנה ואף מתארך מעט ורק בשליש האחרון שלו מתבהרת תמונת תוכניתו. חלק מההנאה מספרות גדולה נובעת מהתחושה שגם אם אינך רואה בבירור את תרשים הזרימה של הרומן, אתה חש שמסעך בו אינו פרי תעייה של הכותב, אלא שהוא בטוח במצעדו.

עם זאת, זו יצירה מרשימה ומהנה בהחלט.

מאת אריק גלסנר | פורסם גם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגים , , , , | לכתוב תגובה

על "נאמן לעצמו" של יונתן יבין (הוצאת "מֶלֶל", 348 עמ')

יולי 1, 2022 – 9:16 AM

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

אנחנו בתקופת שידוד מערכות בכל הקשור ליחסים בין סופרים להוצאות הספרים ולדרך שעושים כתבי יד מהכותבים אל הקוראים. חלק מהוצאות הספרים – לא כולן! – זונחות, באופן חלקי או נרחב, את המודל שבו עורכי ופרנסי ההוצאה מחליטים אלה כתבי יד ייראו אור (משיקולים שונים: מה"ספרותי" עד המסחרי), תוך העמסת עלות הוצאת הספר על כתפיהן שלהן (כאשר, בהתאם, את רווחי המכירה, אם יהיו, מקבלת בעיקר ההוצאה), למודל בו עלות הוצאת הספר מועמסת על כתפי הסופרים עצמם. לשינוי הזה כמה השלכות: א. כשספר שראה אור במודל הזה מגיע לידיו של הקורא (או המבקר) הוא לא עבר בעצם שום תהליך מיון תוכני. או שהוא לא היה בהכרח הטוב ביותר מבין אלה שעברו תהליך מיון כזה (כי ייתכן שלבעליו של עמיתו, כתב היד הטוב ממנו, לא היה כסף לשלם על הוצאת ספרו). ב. הספרות סובלת כך מייצוג-יתר של שכבת האוכלוסייה שיש לה אפשרות לממן בעצמה את ספריה. חשוב להדגיש: ספרים במימון עצמי יכולים להיות יצירות מופת (ויש דוגמאות עבר מפורסמות לכך) ואילו ספרים שעברו תהליך סינון בהוצאה אינם בהכרח ספרים טובים (בגלל שטעמם של הבוחרים קלוקל או בגלל שמסתננים שיקולים זרים לתהליך הבחירה המריטוקרטי כביכול). עם זאת, ניתן לטעון שמתוך אלף ספרים שרואים אור על סמך יכולתם הפיננסית של מחבריהם אל מול אלף ספרים שבחרה חבורה של אנשים שהינם קוראי ספרות מנוסים, יימצאו בתחומי האלף השני יותר ספרים שיש בהם את התכונות שבגללן אנשים נמשכים לספרים מלכתחילה. כך או כך: אני בעד שקיפות בסוגייה הזו, ושההוצאות שאינן בוחרות ספרים על סמך הנזילות של מחבריהם יסמנו זאת בלוגו מיוחד בכריכה הפנימית, למשל.

הדברים נצרכים לגופם אך אני כותבם גם בגלל שהם רלוונטיים לספר שלפנינו. יונתן יבין (1972), כותב מנוסה (שאת רומן הביכורים שלו, שראה אור ב"עם עובד", "באבא ג'י", קראתי בעבר בעניין), נטש גם הוא את המודל הישן ופנה להוצאת ספרו החדש ב"גיוס המונים" (הדבר מצוין בסוף הרומן), בהוצאה שהקים לצורך הוצאת הספר. במודל הזה נחלשת אמנם סכנת ההטיה המעמדית שהזכרתי לעיל, אך קיימת עדיין סוגיית היעדר הסינון התוכני בתווך שבין הכותב לקורא. כמו שצצה סכנה אחרת: של הוצאת ספרים בערכי הפקה נמוכים (עריכה תוכנית ולשונית, עיצוב המוצר הספרותי) בידי גוף שאינו מיומן בחלקים הפרוזאיים של המקצוע.

למרבה השמחה הרומן של יבין לא סובל מערכי הפקה נמוכים כאלה (למשל: היו לספר עורך ספרותי ועורכת לשון). ובכלל, מבחינת תוכנו, מדובר בבידור מקצועני ואינטליגנטי.

הרומן מספר בגוף שלישי על שאול "סולי" נעמן, שדר רדיו כוכב בן חמישים, שהעליב בשידור את שרת הביטחון, בעלבון שלא מפורש עד סוף הרומן אבל חציו נתפס על ידי הציבור כשמאלני וחציו כמיזוגיני. חלק מהעלבון, נרמז לנו גם כן, נבע מטעות הבנה של סולי בגין תהליך התחרשותו המתקדם, שהוא הסתיר ממנהליו ברדיו. בעקבות מה שהוא מכנה "הפדיחה", מושעה נעמן מהתחנה, מהתוכנית בה חלש על סדר היום הישראלי במשך כשלושים שנה. עיקר הרומן הוא תיאור קומי של מנאז' א קאטְר, כלומר מערכת יחסים רגשית סוערת שמתפתחת בין שני זוגות. ההתחלה היא חברות מפתיעה שנוצרת בין נעמן, כוכב הרדיו שלא דופק חשבון, לקצין משטרה בכיר, דולב שלווה שמו. שלווה הוא נהנתן חובב סקי, יין ולהבדיל נשים. הקשר הנרקם ביניהם לא נעדר אנדרטונים עדתיים, היקסמות הדדית של נציג האליטה הישנה ונציג האליטה החדשה. הסיפור, כמו שאומרים, מסתבך כשסולי מתאהב באשתו הסקסית וההרה של שלווה, אסנת, שאמנם ממבחינה רוחנית אינה משתווה לאשתו האהובה והנאמנה סיגל. "היא הייתה למוזה שלו. מוזה דלת השכלה ועילגת, בורה ואדישה – אך נבונה לאין שיעור, רוויית חכמת חיים, מצחיקה ופרועת הליכות". יבין יודע ליצור עניין ומתח. היווצרות החברות הגברית המאוחרת בין סולי לדולב יוצרת בהתחלה מנוע עלילתי יעיל, ומייד אחר כך מצטרף בנהמה עלילתית גם הניאוף המתפתח מאחורי הגב של החבר החדש והאישה הישנה. וכל זה בהולכה קומית קלילה שמתבטאת, למשל, בהבלחות גילויי הקמצנות החולנית של סולי.

אני מכנה את הרומן "בידור" בגלל, ראשית, שבדמות השדרן הנרגן (מין הכלאה של נתן זהבי ובן כספית) יש מן הקלישאה ומן ההקצנה הקריקטורית הלא מעמיקה. שנית, מבחינה לשונית הרומן הוא בעל משלב לא יציב. כמו בכמה רומנים ישראליים בני העידן שלנו, שכתבו סופרים בעלי עברית בארוקית, גם יבין, בעל הלשון העשירה, נאלץ ליצור גיבור שמדבר נמלצוֹת על מנת להסתיר שהסופר עצמו מתקשה בשחזור שביל הזהב העברי הגמיש, שמצאו סופרים כשבתאי, קנז ויהושע ליצירת פרוזה ישראלית טבעית. אך בעיקר אני מכנה את היצירה "בידור" בגלל קווי העלילה המודגשים, המלודרמטיים בבסיסם.

אבל שלא תהיה טעות. על מנת לכתוב בידור אינטליגנטי נחוץ כישרון מגובה בעבודה קשה (ועם זאת כזו שלא ניכרת לעיני הקורא). והרומן הזה הוא בידור מיומן ונבון; קצבי, סקסי ומצחיק.        

מאת אריק גלסנר | פורסם גם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגים , , | לכתוב תגובה

ביקורת על "לחסל", של מישל וולבק, בהוצאת "בבל" (480 עמ', מצרפתית: ניר רצ'קובסקי)

יוני 24, 2022 – 6:21 AM

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

זה לא זה. אבל יש אבל.

כמו בכמה מספריו האחרים, ההווה של הרומן הוא העתיד הקרוב שלנו. הרומן מתרחש בשלהי 2026 ותחילת 2027. זהו אמצעי ספרותי פשוט אך מזהיר שמְשווה ליצירת וולבק עכשוויוּת ריאליסטית בד בבד עם ספוקלטיביות מד"ב-ית. כמו בכל ספריו – וזו נקודה ראויה לציון אצל מחבר "אפשרות של אי", הרומן הגדול על בַּעַת הזִקנה – הגיבור הראשי אינו בן יותר מחמישים. זהו פול רֵזון, פקיד בכיר במשרד האוצר הצרפתי, בשלהי שנות הארבעים שלו ונשוי שלא באושר. סמוך לפתחו של הרומן מתבשר פול שאביו, אדואר רזון, פנסיונר של שירות הביון הצרפתי, שקע בתרדמת בעקבות אירוע מוחי. פול יוצא לליון, שבסמוך לה חי אביו, ופוגש שם את אחותו ואחִיו, שיחסיו עמם אינם קרובים. חלק גדול מעלילת הרומן (המסופר בגוף שלישי) מוקדש לתהפוכות מצבו הרפואי של האב ולמפגש המחודש של המשפחה. כל זה מתרחש סביב החגים הנוצריים של שלהי 2026 ותחילת 2027. אבל זה רומן של וולבק, לא פראנזן. ובאופן מובהק. מובהק מדי.

ישנם שני סוגים של סופרים שחוזרים על עצמם. ליתר דיוק ישנם שני סוגי חזרה עצמית. יש סופר ש"חוזר על עצמו" כי אלה הנושאים שקודחים בנשמתו, הוא לא מסוגל להרפות מהם. ויש סופר ש"חוזר על עצמו" כי הוא מְחקה את הרגעים שהביאו לו הצלחה. חלקים נרחבים ב"לחסל" שייכים, למגינת לבי, לסוג השני. התוצאה, בחלק מזמן הקריאה, היא המקבילה האסתטית לסלט "עייף". החסה אותה חסה, אך מכווצת, מושחרת בקצוות.

אזכיר כמה רכיבי חזרה עצמית שיש כאן. כמו בכמעט כל הרומנים של וולבק, גם "לחסל" מציב  במרכזו ידידות בין-גברית: זו הידידות בין פול לבין שר האוצר הצרפתי. כמו בכמה רומנים של וולבק, וולבק מביע כאן חיבה לצרפתים לא מתוחכמים, חמים, מצביעי לה-פן ולעיתים קתולים מאמינים: כאן זו ססיל, אחותו של פול, ובעלה. כמו בכל ספריו, חוזר וולבק על הטענה שלו שהמערב צועד לקראת קצו ("ההאטה והעצירה של המערב, שהיוו הקדמה לחיסולו ולאיונו"). כמו ברבים מספריו, דן וולבק גם כאן בחיפושים ניו אייג'יים ובהקמת דתות חדשות.  כמו ב"המפה והטריטוריה", גם כאן יש אב, מכור לעבודתו לשעבר, שעומד לפני קצו, ויש כאן מחאה נגד היחס של החברה המערבית לזקנים. כמו בספרים האחרים, יש כאן מלנכוליה סביב חג המולד וערב השנה החדשה ויש ביטויי מיזנטרופיה (אם כי וולבק בכללותו, ובניגוד לדעה רווחת, הוא ההיפך ממיזנטרופ). אבל החזרה העצמית כאן נוגעת גם לפרטים קטנים יותר, מעוררי השתאות בכך, עד שחשבתי שוולבק זיהה, בעיצומה של הכתיבה, שהוא חוזר על עצמו והחליט להקצין, להפוך את החזרה למוצהרת. יש כאן, למשל, חוות דעת על קונן דויל לעומת אגתה כריסטי (היה ב"פלטפורמה"). יש כאן דוד מים שמתקלקל בתקופת החגים (היה ב"המפה והטריטוריה").

אך כיצד אני יודע שמדובר ב"חזרה עצמית" מהסוג השני, הלא אותנטי, זה של החיקוי העצמי? יכולתי לענות שפשוט מרגישים. אבל משלמים לנו, מבקרי הספרות, הן עתק על מנת להנהיר אינטואיציות, להפוך אותן למושכלות. את העייפות של הטקסט, את העובדה שהוא לא נכתב בדחיפות כמו רוב קודמיו, את החלקים המושחרים של עלי החסה, אני חושב שניתן להסיק נסיבתית בסיוע שתי תופעות ברומן. הראשונה נוגעת לסיפור המסגרת הפוליטי שיש כאן. סביב סיפורו של פול ואביו יש כאן סיפור תעלומה הנוגע למתקפת טרור סייברית (שהופכת בהמשך לממשית). הסיפור הזה מודבק בצורה לא משכנעת לסיפור המרכזי (על הזּקנה והמוות) והוא גם לא נסגר כמו שצריך. כך מתברר לבסוף לקורא שמדובר היה במעין תִמרון מקומי, לא עקרוני ולכן גם לא מכובד, שנועד אך ורק ליצירת מתח ריקה (דבר שמשליך ומלמד על הספר כולו כספר לא הכרחי). הוכחה שנייה לעייפות הטקסט היא שזירת החלומות של פול במהלך העלילה, היוצרת תחושה שלסופר היה צורך בחומרי מילוי וניפוח. Tell a dream, lose a reader, היא אמרה המיוחסת להנרי ג'יימס. לא תמיד היא נכונה. אבל פעמים רבות כן. וכאן גם כן.      

הבטחתי "אבל". ה"אבל" לא נובע מכך שוולבק גם בחולשתו הוא סופר מעניין. אם כי הדבר נכון במידה רבה. ה"אבל" לא נוגע גם לכך שוולבק מנסה להתבונן בעולם העכשווי ולהזריק כך חומר חדש לרומן. יש כאן, למשל, כמה הערות מעניינות על הא-מיניות של העידן שלנו. אך הנושא לא מפותח מספיק. ה"אבל" גם לא קשור בעיקרו של דבר לכך שיש אכן יסוד חדש אחר ברומן, יסוד אופטימי מפתיע: יחסים שבורים בין גבר לאישה שמתחיים לפתע.

לא, לא נושא חדש הוא שמעניק לרומן הזה כובד, למרות הכל. אלא נושא ישן נושן. נושא, שכמו שטען פסקל – מקור השפעה מרכזי על וולבק – חיי אנוש מאורגנים על מנת להדחיקו: המוות. וולבק מתעקש ברומן לשהות באזור הזה של ההזדקנות והמוות. וגם של המוות ללא הזדקנות.  הרומן ממש שוכן באזורים אלה, בפירוט ריאליסטי מתריס, במשך עמודים ארוכים, ארוכים. יש בכך דבר מה מרשים.   

לקריאה נוספת: דבר מה שכתבתי לפני חודשים אחדים על וולבק, לפני הקריאה ב"לחסל".

מאת אריק גלסנר | פורסם גם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגים , , | תגובות (5)

לכבוד שבוע הספר

יוני 17, 2022 – 7:39 AM

פרוייקט נהדר השבת במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות" (ביוזמת העורך אלעד זרט) לכבוד שבוע הספר: סופרים, משוררים ומבקרים בוחרים את השורות הכי יפות בעברית מהתנ"ך ועד ימינו.

זו הבחירה שלי (כמובן, כמו מן הסתם אצל כל הבוחרים, יש עוד שורות עבריות "הכי יפות", שלא נבחרו הפעם).

—

"יש עולמות שהדומיה הגמורה שלטת בהם. מפני הכרת הצער האין־סופי, האי־תיקון שעד לאין קץ, או בגלל איזו התלהבות שעתית בלתי־מצויה, שדא ודא, בעיקר, אחת היא"

זו פתיחת המאמר שפרסם ברנר בעיתון הווילנאי "הזמן" ב-1908. לימים ביקש ברנר שהמאמר כולו יפתח את כרך הביקורות והפובליציסטיקה ב"כל כתביו".

המילים האלו מהלכות עלי קסם מיוחד. הן מזכירות עובדות יסוד: תוגת הקיום, צערו "האין-סופי"; אך גם רגעי אקסטזה שכלולים בו, אמנם קצובים ("התלהבות שעתית"). בתזכורת הזו מגדיר ברנר מההתחלה את גבולות הדיבור: על אידאולוגיה, פוליטיקה, אף על ספרות. ניתן להתווכח על אידיאולוגיה, ניתן לכתוב ולקרוא ספרות, ניתן בכלל לדבר! – רק ברגעים שבהם תופסים מרחק מסוים מהכרת האבסורד או עם תום ההִתעלות.

ברנר, בהמשך המאמר, מציין כמה דיונים חמים בני הזמן, מזכיר כמה אידאולוגיות שולטות בנות הזמן (הגליאניות, מרקסיסטיות, פוזיטיביסטיות), כל אחת וצידוק הדין שבאמתחתהּ, וממליץ לא להתרגש: "יְרוֹק על הפּוזיטיביסטים, ההיסטוֹריקים והאֶקונומיסטים, אחא שלי!". ואפילו על הציונות, "אפילו על זה שנתנה לנו ארץ ישראל", כותב ברנר בסרקזם, צריך לשתוק לפעמים.

מאת אריק גלסנר | פורסם גם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגים , | לכתוב תגובה

על "צומת", של ג'ונתן פראנזן, בהוצאת "עם עובד" (מאנגלית: עתליה זילבר, 632 עמ')

יוני 3, 2022 – 8:37 AM

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

תומס מאן הגוֹלֶה מגרמניה אמר פעם בהתבטאות מלאת הדר שהספרות הגרמנית שוכנת במקום שבו הוא עצמו נמצא. גם כיום ישנה קבוצה מצומצמת של סופרים שהפכו לסמלי התחום. כאלה שהצלחתם נתפסת כהצלחת הספרות כולה וכישלונם ככישלונהּ. נדמה לי שרבים, ואני בכללם, חושבים שפראנזן שייך לקבוצה הזו. הוא שייך אליה, לטעמי, לא רק בגלל שהוא הוציא שני רומנים משובחים: ב-2001 את "התיקונים" ו"חירות" ב-2010 (כשבתוך "התיקונים" כלולים כמה חלקים מופתיים). ולא רק בגלל שהוא זכה לנוכחות ציבורית מרשימה כסופר (שאחד מגילומיה המפורסמים היא עמוד השער של המגזין "טיים" שהוקדש לו, עם הכיתוב "סופר אמריקאי גדול"). ולא רק משום כתיבתו המסאית ומעורבותו כאינטלקטואל ציבורי בענייני השעה (מעורבויות שאינן נעדרות עניין, ביחס למשבר האקלים ולהבדיל משבר העידן הווירטואלי, אך אינן מרעישות). אלא משום שבכתיבתו העיונית ובהתבטאויותיו החוץ-ספרותיות מתייחס פראנזן ישירות למעמדה המעורער של הספרות היום והוא גם כתב את אחד הטקסטים החשובים והמעמיקים בנושא: המסה "למה לטרוח?" (Why Bother?). נדמה לי שזו בלבד דרך המלך למרכז הספרותי היום: יש לגעת בתהום לפני שמגביהים עוּף ותחייתה של הספרות אפשרית רק אחרי שמכירים בהיתכנות קיצהּ. והתחייה אכן אפשרית. כפי שהוכיח לפרקים פראנזן עצמו ואותו קומץ סופרים שהוזכר.

ציפייה כזו היא מטען כבד להניח על כתפיו של רומן, גם אם שכמות הסופר חסונות. אך בשיפוט של "צומת" צריך להיזהר משתי הטיות סותרות: שפיטתו לחומרה לאור אידיאל נישא ובלתי אפשרי ולחלופין שכנוע עצמי שהרומן שלפנינו הוא הוא האידאל הנישא שאנו מייחלים לו.      

"צומת" הוא רומן מצוין על משפחת הידלברנט החיה בפרוורי שיקגו ב-1971. אב המשפחה, ראס הידלברנט, הוא כומר בגיל העמידה בכנסייה פרוטסטנטית בעלת גוון היפי ושמאלי. אשתו, מריון, מעט מבוגרת מבעלה, היא אישה חריפת שכל ועזת רגש אך מתוסכלת ומוזנחת. חלק ניכר מ"צומת" מוקדש להתפרקות נישואי השניים, כשראס מנסה להתחיל עם חברת הקהילה, אלמנה צעירה יחסית בשם פרנסס קוֹטרֶל. כלומר, חלק גדול מהרומן מוקדש להתפרקותה הנפשית של מריון ולדרך הנפתלת שבה מנסה ראס להגיע ללבה ואף למטה מכך של פרנסס. למרות טון הרומן הסאטירי, הקול המספר אוהב את שתי דמויותיו הראשיות. וגם את שאר הדמויות. כלומר את קְלֶם, הבן הבכור, אתיאיסט ורציונליסט, שחש שאין זה הוגן שהוא מנצל את לימודיו האקדמיים על מנת להשתמט מהשירות בוייטנאם למרות שהוא, כמו כלל משפחתו, סולדים ממלחמה בכלל ומזו שמנהלת ארה"ב בדרום מזרח אסיה בפרט. ואת בקי, נערה פופולרית בת שמונה עשרה, שמתאהבת בזמר פולק נוצרי צעיר בן הקהילה ונעה בין עישון גראס להתגלות דתית. ולבסוף את פרי, נער מבריק ומעורער שהפך להיות הדילר של חבריו. כפי שתדיר אצל פראנזן, הדמויות, על שלל פגמיהן האנושיים, הן גם בעלי רכיב אישיות אידיאליסטי אותנטי. הנקודה הזו היא חלק מהאמריקאיוּת שלהן (ושל פראנזן), "אמריקאיוּת" במובן הטוב של המילה, לשם שינוי. 

הרומן סמיך. אתה נע בו כמו במים. הוא עשיר כל כך בפרטים מדויקים ורבי משמעות, שפילוס דרכך כחץ מגדתו הקדמית לזו האחורית מענג כמו התגובתיות הגמישה העוטפת של מים על עור השחיין, לא כמו דלילות האוויר המפנה דרך באדישות להֵלֶך. ראס ומריון זוכים לתיאורים עזים של עברם, כך שכובד גיל העמידה שלהם, כובד ההיסטוריה שלהם – וכמו בחיים עצמם – מוחש לקורא. ואילו אצל הדמויות הצעירות, שוב כבחיים עצמם, מוחש היטב כובד ההבטחה, כובד עתידם.    

רומן מצוין. לא גדול. מדוע לא? "טוהר", הרומן הקודם של פראנזן מ-2015, הדהים אותי משני כיוונים סותרים: הרומן היה מענג לקריאה בצורה יוצאת דופן ונעדר חשיבות עקרונית בצורה ראויה לציון. אם ב"התיקונים" ו"חירות" פעל פראנזן במסורת הארנוליאנדית (על שם מבקר הספרות הויקטוריאני מתיו ארנולד), לפיה על הספרות להיות Criticism of life, קרי לעומתית וביקורתית ביחס למציאות, הרי ש"טוהר" היה fun אינטליגנטי טהור. "צומת" בהחלט כבד משקל יותר. אבל מלבד הצגת חיי בני אדם ברצינות ובמלאות – אכן הישג מרשים! – מה ביקש פראנזן לומר על תרבותנו? נדמה לי שדרך תנועת הנוער הכנסייתית "צומת" (שהעניקה לרומן את שמו), תנועת נוער שבה משתמשים בפרקטיקות פסיכולוגיות ניו אייג'יות, רצה פראנזן לומר בעקיפין משהו על תרבות הווידוי הפומבי של הרשתות החברתיות והריאליטי כיום. אבל האמירה לא מתגבשת. עיקר החסך הרעיוני ניכר במקומה של הדת ברומן. פראנזן חפץ, כמדומני, לדון ברומן באחד הכוחות המרכזיים בזמננו. אבל, בפועל, אין לו דבר מה מעניין לומר על הדת. תפקידה ברומן, למרות היותו מרכזי לכאורה, חיצוני למעשה. הסיבה ש"כניעה" (2015) של וולבק, ספר שנמוך בכמה דרגות מהיכולות הספרותיות והפסיכולוגיות שמפגין פראנזן ב"צומת", הוא רומן משמעותי יותר, נוגעת לעובדה שאצל וולבק הדת היא עסק רציני ויש לו כמה דברים מעניינים לומר עליה ועל מקומה בעולם העכשווי.     

רומן מצוין זה מצוין. האם לתרבות הספרותית שלנו זה מספיק?

מאת אריק גלסנר | פורסם גם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגים , | תגובות (7)

על "הספר הלא נכון", של נעה ידלין, בהוצאת "כנרת-זמורה-דביר" (352 עמ')

מאי 27, 2022 – 7:59 AM

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

לרוב הישראלים זה רגע חקוק. הפעם הראשונה בה הם התקרבו לקצה מצוק מכתש רמון. הנוף האדום מאופק לאופק. התהום. רגע דומה זימן לי הרומן הזה. כאשר נדמָה היה שידלין עומדת לפתחַ את ההשוואה בין הגיבורה, רונה, סופרת צעירה המכַוונת גבוה, שנלכדת לפתע בקסמו של ז'אנר הרומן הרומנטי, לבין בעלה, ארכיאולוג באוניברסיטה העברית, שהפך באמצע החיים לימני. פאק! אמרתי לעצמי בסלנגיות ידלינית, כשנדמה היה שבּקעה תהומית נפרשת פתאום לפניי לאוֹר פצצת התאורה שהיא הרומן. היא אשכרה הולכת לכתוב על אחד הנושאים הגדולים של זמננו! והנושא הכביר, שהיה נדמה לי שידלין הולכת עליו בגדול, הוא ערעורה וסדיקתה של תפיסת עולם שלמה של מה שמכונה בחוסר דיוק "השמאל". הגיבורה הסופרת, שפתאום אינה מבינה מה בעצם משמעותה של היררכיה תרבותית, ובעלה, שגילה שכל מה שהאמין בו מבחינה פוליטית עד גיל ארבעים אינו נכון, מבינה ידלין היטב (כפי שניכר כבר מ"בעלת הבית" המצוין), שייכים שניהם לאותה תופעה. "השמאל" שרוי בשבר מקיף. לא רק "השמאל" המדיני או הכלכלי. גם השקפות עולם אסתטיות וטמפרמנטים שקשורים ל"שמאל" באופן רופף (איפוק, סגפנות, רציונליות, עידון תרבותי). וזו לא רק תופעה ישראלית (בגלל האינתיפאדה השנייה וכו'). זו תופעה עולמית. סיבותיה זקוקות עוד לניתוח (לא רק קריסת ברה"מ, אלא, למשל, גם הפיצול הפנימי המחליש, לשמאל "נאורותי" ושמאל "פוסטמודרני"). אגב, וזה יכול לנחם את מי שזקוק לנחמה, כדאי לזכור שעידנים שלמים היו דווקא הימין/הדת/השמרנים במשבר, בתבוסה (רוב המאה ה-19; העשורים שאחרי מלחה"ע השנייה). על כל פנים זו תופעה שראויה לרומן. רומן גדול. אבל זה הספר הלא נכון.

רונה גלזר-גלנטי היא אֵם טרייה באמצע שנות השלושים שלה. היא זכתה בפרס בתחרות סיפורים קצרים נחשבת והקרובים לה מצפים לרומן הראשון שלה. "הספר הלא נכון" (להלן סל"נ) מספר, בגוף שלישי, כיצד היא נשאבת להוציא בעילום שם רומן רומנטי, שזוכה במפתיע להצלחה רבה, על ספקותיה העצמיים בקשר לכך, על חששה שבעלה, גידי, יבוז לה אם יגלה.

אם יש חמישה סופרים ישראלים שאני מחכה לסִפרם – ידלין בפנים. שלושה גם. הברק והמפוכחות הסאטיריים שלה, שביל הזהב שהיא מוצאת בין עיסוק בנושאים רציניים לשמירה על הנאת הקריאה, הדיוק הריאליסטי בדיאלוגים ולא רק בהם. כל אלה נוכחים גם כאן. אביא דוגמה קטנה לדיוק דיאלוגי, ובסיפורת הקטנות הללו הן הגדולות. מדובר בפגישת פיוס מביכה בין רונה לאחותה השמאלנית תרצה, שהעליבה בפגישה הקודמת את גידי. הנה הדיאלוג: "ותרצה אמרה, למה, את בן אדם פוליטי? ורונה אמרה, זה עוד עלבון שאת טופלת עליי! ותרצה אמרה, לא ידעתי שזה כזה עלבון בעינייך, ורונה אמרה, אפשר לחשוב מה את עושה, ותרצה אמרה, אני דווקא שמחה לשמוע, ורונה חזרה, אפשר לחשוב מה את עושה, ממחזרת פלסטיק ויושבת בהרצאות". הדיוק בדיאלוג הזה הוא השבירה של ההתקדמות שלו, כשתרצה מתעכבת על חלק דיאלוג קודם שמעניין אותה. ואחר כך כשרונה מתעלמת מכך וממשיכה בשלה. דיוק – וסמיכה על הקורא שיבין ויוקיר.

אבל יחסִי ל"סל"נ" אמביוולנטי. ראשית, הוא מעט מכחכח. יש בו קטעים לא לגמרי ברורים, קטעים שהיו נשכרים משִכתוב, מליטוש, מגימוּש. חלק מהרהיטות הספרותית היא סיקול של משפטים מועדים לאי הבנה. היו כאן, לשם הדוגמה, תִרצָה שאולי היא תִרצֶה, אִיתַי שאולי הוא אִיתִי, "היא" כשיש שתי נשים בסצנה המתחרות על כינוי הגוף. שנית, יש ב"סל"נ" מהלכי עלילה קלישאיים (לעיתים קלישאות של מתוחכמים, ועדיין). ההסתרה של רונה של הרומן שכתבה מבעלה, הסתרה מכוננת ב"סל"נ", קלישאית ולא לגמרי אמינה. הגילויים הפסיכולוגיים שמגלה רונה על עצמה, העולים מספרהּ, קלישאיים הן בתוכנם והן במתכונת גילויָם. התבנית של החניכה לחיים האמיתיים של השמאלן התמים והמתנשא גם היא קלישאית.

אבל עיקר הבעיה רעיונית. נדמה לעיתים קרובות שלא רק לרונה, הגיבורה, אלא גם ל"מחבר המובלע", לא ברור בעצם מה יתרון ספרות "רצינית" על ספרות ז'אנר. לשתיהן, לרונה ול"מחברת המובלעת", ברור בהחלט ההבדל הסנוביסטי: הראשונה היא ספרות מוערכת בקרב מביני דבר (זן נִצְמק והולך) והשנייה מזולזלת. אבל ההבדל המהותי – לא (האם בגלל שהרומן הרומנטי סובל מעודף סקס? רגש? אי-ריאליזם?). עד כדי כך שנדמה שהשתיים – הגיבורה והמובלעת – סבורות שספרות טובה היא ספרות דיכאונית ואילו הרומן הרומנטי מלא חיים. בנקודה הזו יש אי הבנה טוטלית.        

ברגעי השפל "סל"נ" מידרדר לרומן דלוח על העצמה נשית (כשבמרומז, ה"טעם הגבוה" הוא טעם גברי המצר את צעדיה של נשיות פרועה). מה שמבאס במיוחד הוא שאני לא מאמין שסופרת מתוחכמת כידלין מאמינה בשטויות כאלו, זה היה פשוט פתרון עלילתי זמין ברוח התקופה. בכל מקרה, הנקודה הזו ממקמת (כביכול) את חוות הדעת הגברית שלי במיקום עדין. אני רוצה דווקא לחבק לרגע את המיקום המגדרי ותוך הסתכנות בהכללה לנצל את ההזדמנות לחוות דעת גברית קצרצרה על ז'אנר הרומן הרומנטי. הנה. הוא לא מעניין אותנו. אנחנו לא מתחרמנים ממילים. מילים הן דאוּנר (מיני). ואם כבר סובלימציה – שתהיה ספרות מופת.   

   

מאת אריק גלסנר | פורסם גם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגים , , | תגובות (3)

על "דבש אריות", של דויד גרוסמן, בהוצאת "הספרייה החדשה" (124 עמ')

מאי 20, 2022 – 7:35 AM

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

לפני התוכן נתעכב לרגע על הצורה, לפני המסר – על המדיום. ארבעה פרקים תנ"כיים, י"ג-ט"ז ב"שופטים", מצוטטים במלואם בראש הספר הקצר הזה. מעמ' 7 עד 14. הספר אמנם קצר, אבל הפרשנות של גרוסמן לסיפור שמשון עולה לכדי 100 עמודים. איך 100 מ-8?! זו טיבה של פרשנות. פרשנות בכלל ופרשנות המקרא בפרט – אימהּ החוקית של פרשנות הטקסט המודרנית. פרשנות ממלאת מה שהטקסט השמיט, מה שהטקסט רק רמז אליו. פרשנות הטקסט הינה אמנות ההבטה כהלכה במה שאינו שָם (אך מצוי בכל זאת!). פרשנות היא כינון עולם שלם מאיתות רפה. והאין בכך משל למעשה הקריאה בכללותו, המכונן ממילים דו-ממדיות עולם תלת-ממדי ומלואו?  

וכעת התוכן. הוא נהדר. מצטרפים בו היכולת הסיפּוֹרְתִית של גרוסמן לדמיין מצבים אנושיים, לעצב דמויות אנושיות, להבין דקות רגשוֹת אנושית, עם יכולת מבקר הספרות לשים לב למילה חריגה, לדפוס חוזר בסיפור, כמו בלש המבחין ברטט נחפז מובלע בפני חשוד. גרוסמן הולך עקב בצד אגודל בעקבות סיפורו של הבריון הרגיש התנ"כי ורוקם מהדמות, המופלאה כבר במקור המקראי המזהיר, דמות עוד יותר עשירה, שנשענת על האזנה קשובה לרמזי ולרטטי הטקסט המקראי.

הנה הפרשן כסופר: "נביט בו: גבר בגברים, שבתוכו מסתתר ילד לקקן. (כמה מתמיה ונוגע ללב הפער שבין כוחות גוף אדירים לנפש קצת ילדותית ובוסרית). הולך ואוכל, הולך ולוקק, עד שמגיע הביתה, לאבא ואמא, ושם נותן להם את הדבש, 'ויאֹכֵלוּ', כנראה ישר מתוך כפות ידיו. איזה מעשה נפלא וחושני!". והנה הפרשן כמבקר (כשגרוסמן שם לב לביטוי החריג "מֵרֵעים", המשמש לתיאור המשתתפים בחתונת שמשון): "לאיש כמו שמשון אין חברים, גם לא בטקס כלולותיו, אלא רק 'מרעים' (וכבר צלצול המילה אינו מבשר טוב)". או כשגרוסמן מבחין בדפוס בחיים האינטימיים של שמשון, שתמיד חודרים לתוכם, איכשהו, גברים זרים.   

ולעיתים הפרשנות של גרוסמן מבריקה ומקורית כל כך, עד שלא מפריע לקורא שאין הכרח שלכך התכוון המקרא, או שבפרשנות הזו גרוסמן עבר מרובד הפשט לרובד הדרש המשוחרר יותר (אגב, עקרונית ולטעמי, הדרש הוא רובד פרשני פּחוּת ונחוּת; הווירטואוזיות הפרשנית האמיתית מתגלה רק כשהפרשן, כמו הוּדיני, כובל את עצמו לאילוצי מה שישנו בטקסט). לדוגמה, גרוסמן, בעיני נץ של מבקר, מבחין כי אשת מנוח אומרת לאישהּ, הלא הוא מנוח, על שמשון כי "נזיר אלוהים יהיה הנער מן-הבטן עד יום מותו". את המילים "עד יום מותו" הרי לא שמעה האישה מהמלאך המבשר! "וזו בלי ספק תוספת מעוררת תמיהה: אשה שזה עתה בישרו לה כי היא עתידה ללדת את ילדהּ לאחר שנים של עקרות, מספרת לבעלה על הצפוי לבנם, ומוסיפה – עד-יום מותו?!". מכאן רוקם גרוסמן טענה מרכזית הנוגעת לשמשון: הטרגדיה שלו היא הזרות שחשה כלפיו משפחתו מלידה ומבטן. הוא שלהם ולא שלהם, הוא שלהם על תנאי, כי הרי ייעודו "להושיע את ישראל". וכל חייו ישאף שמשון להיות איש רגיל, ילד רגיל, ככל האדם ("אם גולחתי וסר ממני כֹחי וחליתי והייתי ככל-האדם", הוא אומר לדלילה!). כל חייו ינסה שמשון לעשות את הבלתי אפשרי בשבילו: להוציא מתוק מעז, אהבה מריחוק, אינטימיות מבנות פלישתים.

הנדבך הפרשני שמוסיף גרוסמן לסיפור שמשון נובע, בחלקו, מהיותו של הפרשן המבריק בן זמננו. כך אכן בנויה מסורת פרשנית. הרמב"ם יפרש את המקרא לפי אריסטו וגרוסמן לאור רוחה הפסיכולוגית של תקופתנו מחד גיסא ולאור השקפותיו הפוליטיות מאידך גיסא (המאבק של שמשון בפלישתים…ולמרות זאת ההתערבבות החולנית עם הפלישתים…השילוב בין פּגיעוּת לכוח, אכזרי לעיתים…; כל זה רק נרמז במעודן כאן). שלא לדבר על רגעים מצמררים עבור הקורא, שבהם נדמה שגרוסמן, בספר שראה אור לראשונה באנגלית ב-2006 ומן הסתם נכתב לפני כן (כלומר לפני מלחמת לבנון השנייה), קורא לתוך הסיפור התנ"כי סיפור על בן שהוריו מבינים לחרדתם שהוא שייך לאומה לא פחות מאשר להם. אבל הפרשנות של גרוסמן משכנעת מאד וכשהיא רק משכנעת, כלומר לא "מאד", היא תמיד מרתקת ואף פעם לא מאולצת.

אבל אני רוצה לחזור מהתוכן (המבריק) לצורה או למדיום. המשיכה של אחד מבכירי סופרינו אל פרשנות המקרא מתפרשת לי כחיפוש, מודע או לא, אחר ייחודה של הספרות ביחס לאמנויות ופעילויות-פנאי מתחרות. הפרשנות בכלל ופרשנות המקרא בפרט, כאמור בפתיחת הביקורת, הינה יצירת יש מכמעט אַין. בכך היא מדגימה בזעיר אנפין את כוחה של הספרות בכלל לכונן עולם מלא מסימנים מופשטים זניחים לכאורה וזעירים כחריוני חרקים (אם לגנוב מטפורה מאלנה פרנטה). אך אולי נעמיק עוד צעד? לא לחינם קשורות כל כך הדתות המונותיאיסטיות בספרים מקודשים. זאת משום שהאלוהים היהודי המופשט, שאין לו דמות הגוף ואל לנו לעשות פסל ותמונה בדמותו, עולה בקנה אחד עם תרבות הכתב הלא גשמית. אז אם להיות הפרשן של הפרשן: הספר של גרוסמן מוּנע מאינטואיציה ומחיפוש אישוש עמוקים הנוגעים לקשר בין הקריאה (והכתיבה) לשורשי תרבותנו.     

מאת אריק גלסנר | פורסם גם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגים , , , | לכתוב תגובה

על "ההבטחה", של דיימון גלגוּט, בהוצאת "חרגול" (מאנגלית: מיכל אלפון, 261 עמ')

מאי 13, 2022 – 9:32 AM

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

באתי עם דעות קדומות סותרות לקריאה ברומן דנן. בעשור האחרון, כמה מזוכי "המאן בּוּקר", הפרס הספרותי היוקרתי לְרומן הכתוב במקור באנגלית, ספרים כדוגמת "המאורות", "המשת"פ" ו"שאגי בֵּיין", היו ספרים לא מוצלחים בעיניי. לעיתים חלק מהסיבה לזכייתם נבע לדעתי מפיתול מסוים בנאותות הפוליטית העכשווית שאפיין אותם. לפיכך הרומן החדש של גלגוט (נ. 1963), הזוכה הטרי והאחרון עד כה בפרס הזה (2021), היה חשוד בעיניי. בעיקר בהתחשב בכך שהסופר דרום אפריקאי והוא עוסק בדרום אפריקה, כר פורה לוואריאציות נאוֹתוֹת של תקינות פוליטית. אך מאידך גיסא, שני ספריו הקודמים של גלגוט שתורגמו לעברית ("הרופא הטוב" ו"בחדר זר"), שאגב היו אף הם מועמדים סופיים ל"בּוּקר" (אך לא זכו בו), היו ספרים מספקים ובעלי ערך.      

הקריאה בפועל איששה בהתחלה את הדעה הקדומה השלילית. מספּר חיצוני כותב בטון סאטירי את סיפור שקיעתה של משפחה אפריקנרית על פני כשלושים שנה, משנות השמונים של המאה ה-20 עד ללפני שנים אחדות. בתחילת הרומן, האם רייצ'ל (ממוצא יהודי) מתה ממחלה קשה והמשפחה מתכנסת ללווייתה בבית הכפר המרווח, מוקף השטחים הרחבים, של המשפחה. האב מאני, שנאף והרס את נישואיו; הבן החייל אנטון, נרקיסיסט מתוסבך, שהרג זה עתה מפגינה שחורה ומתייסר על כך; הבת אסטריד, נערה גנדרנית ושטחית; והבת הקטנה אָמוֹר, על סף הבגרות המינית (היא תקבל את הוסת הראשונה בזמן לוויית אמהּ). הדמויות הלבנות מוצגות בארסיות רבה, כולל דמויות המשנה: כומר חמדן שנואף עם אחותו; דוד ודודה של המשפחה, היא גזענית והוא שתיין. כל הדמויות הלבנות מוצגות בארסיות, למעט אָמוֹר. אָמוֹר, שצפתה באביה מבטיח לאמה שיעביר לבעלותה של משרתת השחורה של המשפחה, סלומה שמה, את הבית המט לנפול שהיא גרה בו עם בנה, המכונה בית לומברד. אמור שמנסה שמשפחתה תעמוד בהבטחתה זו אך לשווא. אמור שהופכת במרוצת הרומן ללסבית ולצמחונית. הטון הסאטירי כלפי הלבנים נראה לי לא מעניין לא רק בגלל שהוא פוליטיקלי קורקט צפוי, אלא בהיותו דוֹחה מוסרית: סאטירה היא בעלת ערך כשהיא כלפי החזקים, לא כלפי מי שהיו החזקים בעבר.

אבל עד מהרה התברר ש"ההבטחה" מתעלה על המכשול הזה והוא רומן מעניין שכדאי להתוודע אליו. עד מהרה מתברר שהטון הסאטירי הזה אינו מוגבל למגמה פוליטית כזו או אחרת, אלא הוא נובע מהשקפת עולם רחבה יותר של הרומן. כי זהו רומן על חידלון. רומן על מותה של משפחה אך גם על מותה של ארץ. ארץ שמתה לא רק בגלל האפרטהייד שבעבר, אלא בגלל פשיעה זוועתית, בגלל שוחד ושחיתות, בגלל מצוקות שינויי אקלים ובגלל היות חלק מהאליטה שלה שטופה בהבלים ניו אייג'יים. זה רומן על התפרקות ועל ניוון שחותר קדימה ליעדו הקודר באופן מלא חיים. כך נוצרת קונטרסטיות מעניינת, כך נולד חידלון פעיל.  

חלק גדול מחיוניות הפסימיזם של גלגוט נובע מדמות המספר שלו. זהו מספר גוֹגוֹלי, כלומר מספר "כל יודע" אך בעל אישיות מובחנת ומשוגע למדי. המספר הזה, למשל, חוטא בפליטות פה פרוידאניות: "סלומה שומעת אותם בבית שלה, סליחה, בבית לומברד". הוא מתעכב על פרטים מוזרים ואז מעיר על מיותרות האנקדוטות שהוא עצמו מספר. זה מספר המתחזה לכל יודע ופתאום מכריז שהוא לא יודע פרטים מסוימים ("יש כאן איזה סיפור אישי, לא מכיר אותו מספיק כדי לשאול"). מספר שמשתרך לעיתים אחרי הסיפור ואז תופס את עצמו וחוזר לתלם. ולבסוף מספר סנילי שהמילים משתמטות מפניו: "למרות כל השיגעונות והאטימויות שלו מבּקי [נשיא דר"אפ] יודע לבדוק הפתעה — לדפוק הופעה, לעזאזל". המספר הזה נע בגמישות מסיפור חיצוני לתוך תודעתן של הדמויות, מגוף שלישי למשפטים בגוף ראשון שהדמויות דוברות לעצמן. הטקסט נושם. הוא עתיר המצאות ומעורר סקרנות ביחס לדמות המספר. וכל עושר ההמצאה הזה, חשוב לומר, נעשה באופן לא מעיק ולא מכביד.

לא מדובר ב"יצירת מופת", כמו שטוענים עמיתיי הנכבדים ב"אינדיפנדנט", המצוטטים על גב הכריכה. גלגוט כותב יותר מדי "כמו" מכדי להיות מופתי. הזכרתי את גוגול. ויש גם קירבה גדולה למקבּריות הג"ויסיאנית. עד כדי כמעט הודאה עקומה בהשפעה בוטה של האירי הגולֶה (שתיאר בקטע מפורסם ב"יוליסס" את בלום שלו בבית השימוש), כשהמספר מתפייט על עיסוקו של הרומן שלו בהפרשות: "מוזר שאנשים כמעט לא מדברים אף פעם על פעולות מעיים, בהתחשב בכך שזה קורה יום־יום. המוח היה רוצה להכחיש, למרות אמיתוֹת היסוד הנפלטות מתחת. שום דמות ברומן לא עושה אף פעם את מה שהוא עושה עכשיו, כלומר מפריד בין פלחי עכוזו כדי לשפר את פליטת המצוקה".

לא "יצירת מופת", אם כך, אבל "אלגוריה לאומית" – כלומר סיפורה של ארץ דרך סיפור משפחתי – הכתובה בייאוש עליז, בחידלון מתרונן.     

   

מאת אריק גלסנר | פורסם גם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגים , , | לכתוב תגובה

על "המקדש השלישי", של א.ב.יהושע, בהוצאת "הספריה החדשה" (64 עמ')

מאי 6, 2022 – 7:35 AM

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

הנובלה הקצרה – מחזה לקריאה, למעשה – של א.ב. יהושע עוסקת, בסיוע עלילתהּ, בנושאים "כבדים": אופייה הכפול, הדתי והלאומי, של הזהות היהודית ולפיכך הקושי בהצטרפות לעם היהודי, קרי בגיור; המשיחיות היהודית המייחלת להקמת בית מקדש שלישי; טיבו של הקיום היהודי הגלותי. עיקר הסיפור כאן הוא מפגש ברבנות תל אביב בין הרב ניסים שושני ואישה יהודייה דתייה מצרפת בשם אסתר אזולאי. אסתר רוצה להפקיד בידי הרב שושני סיפור שיעזור לבלום את מינויו של רב בשם הרב מודיאנו לאב בית דין של הקהילה היהודית בפריז. אסתר מספרת סיפור נפתל: היא נולדה לאב יהודי ולאם צרפתייה שהתגיירה. אחרי מות אביה, בעודה ילדה, הרב מודיאנו נטל אותה תחת חסותה ואף טיפח ככל הנראה רגשות כלפיה. כשהגיעה אסתר לפּרקהּ והתאהבה ביהודי צרפתי יוצא איראן, ניסה הרב מודיאנו למנוע את נישואיה לבחיר לבה בנימוק הלכתי. ניסה והצליח.

אולם אני חושב שערכו של כל החלק "הכבד" כאן הוא רק בתזכורת שיש בו לעיסוק של יהושע בעבר בנושאים האלה, כשאין מה להשוות את עומקו וחשיבותו של עיסוק העבר הזה לאלה, הזניחים בהשוואה, שב"המקדש השלישי". בנוסף, ואם אינני טועה, יש גם פגם מרכזי באמינות העלילה כאן. העלילה מושתתת על האיסור ההלכתי של כהן לשאת גיורת. כשאסתר עברה גיור (על ידי הרב מודיאנו) היא נאסרה, בהתאם, על בחיר לבה הכהן. אבל הרי התברר לה עד מהרה שהגיור הזה לא היה נחוץ, היא הייתה כבר יהודייה, ובמקרה כזה, למיטב הבנתי ההלכתית, הגיור השני פשוט בטל ומבוטל ואין מניעה שתינשא לבחיר לבה. אבל לפי הנובלה דווקא יש מניעה כזו! אם אני אכן צודק, ויש לזכור שזה אירוע מכונן בנובלה, זו בעיה בהחלט לא זניחה בנובלה ריאליסטית שגיבורה הראשי הוא איש הלכה מובהק. בנוסף, יש בנובלה קפיצה לא לגמרי אמינה ולא לגמרי מפותחת מהסיטואציה שאליה נקלעה אסתר לעבר חזון שלה לבניין מקדש שלישי, חזון שמבקש להיות לא לעומתי לנצרות ולאיסלאם. הרעיון, המקורי כשלעצמו, לבנות בית מקדש שלישי בקרבת הר הבית אך לא במקומו, לא נובע בטבעיות ובהדרגתיות מספקות מדמותה של אסתר, אלא כמו מוצנח מלמעלה בידי הסופר.

אבל למרות כל האמור, "המקדש השלישי" ראוי לקריאה וזאת משום שמרכז הכובד האמיתי שלו לא מצוי בנושאים הרשמיים ו"הכבדים" שלו. מרכז הכובד שלו נעוץ, לטעמי, בהומור המשובח שבו, שלמרבה הפלא לא רחוק מאד ממערכוני הגשש החיוור במיטבם. כלומר, על מנת ליהנות מ"המקדש השלישי", יותר משיש להתייחס אליו כנובלה כדאי להתייחס אליו לאו דווקא כמחזה אלא כמערכון. הנה, למשל, הדיאלוג בין הרב שושני למזכירו החוזר בתשובה, שמתגלה להפתעת הרב כמי שמחלטר במוהלוּת: "הרב: ממתי נעשית מוהל? המזכיר: כבר שלושה חודשים. הרב: מי נתן לך רשות? המזכיר: זאת לא בדיוק רשות. הרב: אני לא מבין. המזכיר: אין הרבה מה להבין. רוכשים ניסיון ומקבלים הכרה. הרב: ישמור אלוקים. ואתה לא מפחד? המזכיר: ממה? הרב: שתחתוך גם מה שלא צריך לחתוך. המזכיר: למה שאחתוך גם מה שלא צריך לחתוך? הרב: קורה. המזכיר: למה שיקרה? וחוץ מזה, אפשר תמיד לתקן. הרב: לתקן? המזכיר: קוראים לזה אפּיספּאזמה, ברית מילה ברֶוֶרס. […] הרב: אבל למה לך את זה? המזכיר: השלמת הכנסה. התאומות שלי נרשמו להרבה חוגים". בהמשך תוהה הרב שושני, בהדהוד של הסלוגן "יהודי לא מגרש יהודי": "איך זה שנותנים ליהודי רשות, בלי הכשרה מיוחדת, לחתוך עורלה ליהודי אחר?". ועוד בהמשך, ועדיין בעניין הזה, שיהושע מָץ ממנו את הקומיות הספוּנה בו: "הרב: וכמה כושים הספקת למול עד עכשיו? המזכיר: לא, כבוד הרב, היום אסור לומר כושים, זה מעליב אותם. הרב: אבל למה? הרי בספר עמוס כתוב הלוא כבני כושיים אתם לי בני-ישראל. המזכיר: אבל בני-ישראל הם כושיים שהקדוש-ברוך-הוא התחייב לטפל בהם, לא כושיים שנעזבים לנפשם בדרום תל-אביב, לאלו קוראים אפריקנים. הרב: אז שיהיו אפריקנים, העיקר שהבריתות יעברו בשלום. המזכיר: כדת וכדין. היה לי היום תינוק כושי, סליחה, שחור, שהיה מתוק כל-כך שרציתי לאכול אותו אחרי שמלתי אותו". או, דוגמה נוספת וקצרה הפעם, תשובתה המהדהדת של אסתר לשאלת הרב אם אמהּ בחיים: "מאוד". ודוגמה אחרונה: הדרך בה בוחר אב בית הדין הרבני בתל אביב, מָרָן הרב חלפון, לתאר באוזני הרב שושני חתונה מפוקפקת מעט מבחינה הלכתית שהוא בכל זאת נותן לה את ברכתו: "זאת תהיה חתונה לא פשוטה, אבל נעמוד בה בכבוד". 

ובמחשבה שנייה, ההומור הזה הוא-הוא לבו הרעיוני האמיתי של הטקסט, גם אם יהושע כיוון אחרת. ההומור הוא יסוד ארצי והוא עולה בקנה אחד עם דמותו מעוררת האהדה והארצית של הרב שושני. הרב שושני הופך כך להיות מגלם שובה לב ובעיקר מפתיע למדי של הנורמליות הישראלית שיהושע כתב עליה בעבר: מי שמתרה במזכירו לדווח על הכנסותיו מהבריתות למס הכנסה ורושם במדויק מפי אשתו את הקניות שהיא מעוניינת בהן במכולת של החב"דניק.    

מאת אריק גלסנר | פורסם גם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגים , , | לכתוב תגובה

על "פרידה מהצד המערבי העליון", של יובל יבנה, בהוצאת "כהל" (245 עמ')

אפריל 29, 2022 – 7:51 AM

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף הספרותי של "ידיעות אחרונות"

תשעה סיפורים ונובלה מכיל הקובץ של היוצר הפורה יליד 1964, שבעבר התרשמתי מאד מרומן שלו בשם "שיר של יום". שלושת הראשונים הבטיחו פרוזה ישראלית משובחת. הסיפור הפותח, שהעניק לקובץ את שמו, מספר על שני צעירים יהודים ניו יורקרים בני זמננו, חיים וצבי, השולטים בעברית עד כדי כך שֶשעשוּעם הוא לעַבְרֵת את מנהטן ואמריקה כולה. "הצד המערבי העליון" הוא בלשונם האַפֶַּר ווסט סייד. כושר ההמצאה הלשוני, המְעברֵת מקומות, אנשים ומותגים אמריקאיים, מהנה; המספר טורח  על יצירת סבירות בהיתכנות של שני גיבורים עבריים כאלה; הסיפור מעניק צדק פואטי לעברית, שבמציאות נשטפת בידי יריבתה שפת אלביון; בכלל, התחושה היא שמצאי העברית העומד לרשות יבנה הוא נרחב, כך שכל מילה נבחרה על פני חלופות רבות ויש בה, לפיכך, מטעמו של הדיוק; ולסיום, חוש הקצב של יבנה מניע את הסיפור ללא הפוגה לקראת שיא ברור. גם בסיפור השני, "בכנס הלהטוטנים", מצטיין יבנה בחוש קצב וגם הוא מקורי מאד: אב ישראלי יגֵע, הנגרר אחר בניו למתחם להטוטנים, נקלע לשיחה עם זר מסתורי שמדבר על שורשיה הקדומים של הלהטוטנות, לפי שהתמסחרה והפכה למפגן תחרותי. הסיפור השלישי, "הליצן והשוטר", גם הוא קצבי, אינטליגנטי, מקורי, עם רפרוף הומור מהנה. "בקומה הראשונה גר השוטר. בקומה השנייה גר הליצן", נפתח הסיפור הקומי-טראגי המשרטט את המתח בין שומר הסדר לפורע הסדר החיים בשכנות בבית ירושלמי. חבל רק שהשיא כאן הוא שֹיאִי מדי, מוקצן.

מכאן חוויית הקריאה עמדה בסימן ירידה. מדובר בירידה-קלה, ברפיון-מה במתח הסיפורי. אבל, לטעמי, אסור בעידן שלנו, מרובה הכותרים, לסיפורת לרדת מרמת ה"טוב מאד". מהם שורשי הירידה? לעיתים התכנסותו של הסיפור לא מספקת, האמירה לא מחודדת. לעיתים אופיו האקלקטי של חלק מהקובץ בעוכריו. לעיתים הירידה הקלה ברמת הסיפורים נובעת מאותה חריגה מהסביר. את יבנה מעסיקה בחלק מהסיפורים מציאות סודית, קסומה, שאולי נמצאת מעבר למציאות הגלויה: אוטונומיה היבּראיסטית באמריקה, מסורת קדומים של להטוטנים שעודה חיה בחשאי בזמננו וכדומה. כאשר הוא לא מקפיד על סבירות, ולו קלושה, נגזלת מהסיפורים היכולת להעניק מסתורין לחיים היומיומיים.

אבל ישנה עוד סיבה, לעניות דעתי, לירידת הרמה הסיפורית והיא קשורה לתפיסה הפילוסופית שעולה מכמה סיפורים כאן. לתפיסה הזו ניתן לקרוא "ויטליזם" או פילוסופיית-חיים. הכוונה היא להתפעמות מה"יֵש", אמירת "הן" לחיים, לעיתים תוך הסתמכות על שיכרון ארוטי. זו תפיסה פילוסופית שמקושרת להוגה כמו ניטשה ולמשורר כמו וולט ויטמן (הרלוונטי יותר במקרה הזה). גיבורת הנובלה "בימי המגיפה", למשל, היא יהודייה ניו יורקית צעירה יחסית בשם בתיה. "המגפה הזאת באה לבתיה בזמן, יש מחלות שאפשר לרפא רק בעזרת מחלות אחרות – גבר אחד עזב אותה". בצד תיאורי הקורונה במנהטן, עיקר הנובלה מתאר את הרומן שהיה לפניה לבתיה עם צעיר מהמערב התיכון שהגיע לעיר והחלק הבולט בתיאור הרומן הוא המפגש הארוטי בין השניים. יבנה כותב סקס יפה, אבל הכל טבול בתפיסה ויטמנסקית של שיכרון הקיום, המין והעיר: "וזה הרגע בו התשוקה לטעום מתאזנת עם התשוקה לחדור ולהיחדר ואז גוברת עליה ובתיה והנרי מסתובבים על צירם, על ציר שיורד למטה דרך הרצפה של החדר, עובר את הלובי ונכנס עמוק אל תוך האדמה, אל תוך הסלע הקשה של מנהטן, ואיתם מסתובבת על הציר הזה העיר כולה, טרופת תשוקה".

עם הפילוסופיה הדיוניסית אפשר להתווכח, אבל עיקר הבעיה שלי איתה כאן היא שאמנם אי אפשר לומר על הכתיבה של יוצר אנין כמו יבנה שהיא בנלית וקלישאית, אך עם זאת יש לה, בהקשר הזה, טעם לוואי דק של בנליות וקלישאיות. הן במובן שהוויטליזם הפך להיות נדוש בקרב אינטלקטואלים ואמנים והן במובן זה שהוא לא תמיד מוחש כאן ככזה שנרכש מהמציאות ולא מספרים.  

מאת אריק גלסנר | פורסם גם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגים , | לכתוב תגובה