מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

תומא פיקטי הוא כלכלן צרפתי שב-2013 הוציא ספר עיון כבד בתוכנו ובמשקלו (בן אלף עמודים), "הקפיטל במאה ה-21". הספר הפך לרב מכר מפתיע ומכר 2.5 מיליון עותקים. סמוך למשבר הפיננסי של 2008 נתפס הספר כגילוי דעת אינטלקטואלי מרכזי בתהליך נסיגה מהניאו-ליברליזם. מחקריו של פיקטי עוסקים בסוגיות של אי שוויון כשאלו נידונות ממעוף הציפור: קרי מפרספקטיבה רב לאומית ובעיקר על פני משכי זמן ארוכים. לצורכי מחקרים אלה נעזר פיקטי בהתקדמות בתחום הדיגיטציה שאפשרה ניתוח נתונים נרחב. "הקפיטל במאה ה21" טרם תורגם. הספר שלפנינו, מ-2021, הוא בחירה טובה לתרגום ראשון כי בו התכוון פיקטי לתמצת ולהבהיר את רעיונותיו לציבור המשכיל הרחב.

ואכן התוצאה היא ספר בהיר, קולח, רב עניין ועתיר בנתונים, הכתוב מנקודת מוצא אידאולוגית מוצהרת המצדדת בצמצומו של אי השוויון העולמי. המבט המקיף מעניק לפיקטי השקפת עולם אופטימית: המגמה העולמית מאז סוף המאה ה-18 מלמדת על צעידה לקראת יתר שוויון עולמי. נכון, חלק גדול מהצעידה לשוויון נעשה במה שפיקטי מכנה "החלוקה-מחדש הגדולה", שבין 1914 ל-1980. פיקטי, בניגוד לחוקרים לא רחוקים ממנו בדעותיהם כמו דיוויד הארווי (בספרו "קיצור תולדות הניאו-ליברליזם"), לא מתמקד יותר מדי בנסיגה מערכי השוויון שחולל העידן הניאו ליברלי (למרות שהוא כמובן מתנגד לה). אולי משום שעל אף המבט הקוסמופוליטי שלו הוא קרוב אצל עמו: "חלקו של המאון העליון [מסך כל הנכסים בצרפת] ירד מ-55% ב-1914, לפּחות מ-20% בתחילת שנות ה-80, בטרם עלה קלות ונָשַק ל-25% ב-2020". מחוץ לצרפת, השינוי הניאו-ליברלי הוליד ריכוזי-עושר חריפים בהרבה בעשורים האחרונים. בניגוד גם להיסטוריונים כמו טוני ג'אדט (בספרו "אירופה אחרי המלחמה"), פיקטי גם לא מדגיש מספיק ש"החלוקה-מחדש הגדולה" של המאה ה-20 הייתה מסקנה מתבקשת ממוראות מלחמות העולם והשפל הכלכלי. שכחת ההיסטוריה, המתבטאת בטיפוס חוזר של אי השוויון לממדים של 1914, הזהיר ג'אדט ב-2005, עלולה להביא אותנו בעתיד לאי יציבות דומה. אבל פיקטי כן סבור ששינויים גדולים בשיעורי אי השוויון נובעים ממשברים גדולים, והוא סבור שמשבר האקלים המתרגש ובא עלינו בצירוף העימות בין המערב לסין יכול להוליד שינויי תפיסה חריפים.

פיקטי רואה חובה לעצמו להוציא את הכלכלה מידיהם האקסקלוסיביות של המומחים. הכלכלה היא תחום פוליטי מובהק וצריך שהדיון בה יהיה דמוקרטי ככל שניתן. אי-שוויון בשיעור נתון אינו גזירת טבע, וישנן אפשרויות שונות לחלוקת הבעלות בקרב חברות השרויות ברמה זהה של פיתוח כלכלי וטכנולוגי. באופן ממוקד יותר הוא מדגיש שבחירת האינדיקטורים לצורכי הדיון הכלכלי היא סוגייה מכרעת. יש להיות חשדנים באשר למספרים סתם, השאלה היא איזה מדדים בודקים והאם הם המכריעים.

מבט העל שלו מניב כמה תובנות מאלפות. הוא נכנס, למשל, לוויכוח על הנושא החם בסוגיית הסיבה האמיתית לעליונות המערב במאות השנים האחרונות. לעלייה הזו ניתנו תשובות שונות ואף משונות. התשובה שלו, בעקבות ההיסטוריון קנת' פומרנץ, גורסת שעליית המערב קשורה באופן הדוק לניצול הקולוניאלי שמצדו התאפשר בזכות העליונות הצבאית האירופאית שמצדה התאפשרה בגלל סכסוכי הפנים האירופאיים המרובים. בעקבות זאת תומך פיקטי ביוזמות של שילומים מפצים של הצפון הגלובלי לדרום הגלובלי. עוד תובנות ממבט העל: פיקטי ממחיש ומדגיש את צמיחתו של מעמד הביניים לאורך המאה ה-20 כתו מרכזי שלה. הוא עומד על ההקבלה הכיאסטית בין אירופה לארה"ב: אירופה התחילה את המאה ה-20 באי שוויון גורף וסיימה אותה באי שוויון מתון ואילו בארה"ב אירע להיפך. שוודיה, למשל, מדגיש פיקטי פרט פיקנטי, הייתה אחת המדינות האי שוויוניות ביותר בתחילת המאה ה-20. מאז הפכה כידוע למודל למדינה שוויונית. כך שמצב העניינים נתון לתמורות פוליטיות לא צפויות.

השליש האחרון (בקירוב) של הספר פחות סוחף לטעמי משני השלישים הראשונים. אלה עוסקים במבט לאחור, ונהנים לפיכך מהוודאות המסוימת שנותן המבט הרטרוספקטיבי (הינשוף המפורסם של מינרווה שפורש את כנפיו עם רדת החשכה). כשפיקטי עוסק בהווה ובעתיד העניינים פחות קולחים. עדיין, התפיסה שלו מעניינת מאד. הוא נגד סוציאליזם הכרוך בבעלות המדינה על הייצור והתכנון. הניסוי הזה נכשל טוטאלית בקומוניזם הרוסי. אך הוא כן בעד סוציאליזם של מיסוי פרוגרסיבי, של מדינת רווחה, של ריסון יכולת התמיכה של ההון במפלגות ושליטתו בתקשורת ושל פיקוח על ההון הבינלאומי. כל זה נראה לי צודק ונכון. אבל בהמלצות אחרות בשליש זה נדמה שפיקטי אינו בדיוק איש "שביל הזהב". גם לא ניכר שלרכוש הפרטי יש ערך בעיניו והוא אינו רק רע הכרחי. לטעמי, בתפיסה הליברלית על ערך הקיום האינדיבידואלי, תפיסה שיש לה השלכות כלכליות, גלומה אמת מטפיזית. לא אקסקלוסיבית – אבל חשובה.

לפיקטי מובן מאליו שערך הצדק מוביל להכרה באי השוויון הנורא השורר בעולם ולפעולה לצמצומו. אבל ללא יצירה של השקפת עולם ניאו-הומניסטית עדכנית (שמקדישה גם תשומת לב לערך האינדיבידואל), ובתקווה שאיננו בפתחו של אסון גלובלי בסדר הגודל של המחצית הראשונה של המאה העשרים שיכריח אותנו להשתנות – קשה יותר לגייס המונים לצמצומו.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

זה רומן כן, אינטליגנטי, רגיש, רהוט ולא יומרני. בזמן האחרון, כשאני פותח ספר עברי "מדובר", אני נתקל פעמים רבות במעין מודעה חגיגית שקופה שפרושה על הטקסט מהשורה הראשונה. "אני ספרות!" – מכריזה המודעה. ולכן, אף על פי שחלק ניכר מהעניין שלי בקריאת הספר של הורוביץ היה חוץ-ספרותי, אני מעדיף בהרבה לקרוא ספרות לא יומרנית שרוצה ויודעת לספר סיפור ואפילו "לומר משהו", מאשר חלק לא מבוטל מהספרות העכשווית הנחשבת הרוטטת מ"ספרותיות" מנייריסטית.

הרומן מספר בגוף שלישי את סיפור אהבתם של כפיר ונירית, מהימים שאחרי רצח רבין ועד השנים הראשונות של המילניום. כפיר הוא המייסד של להקת רוק בשם "הגולם מפראג" שעושה את צעדיה הראשונים והצליחה להכניס כבר להיט אחד לפס הקול הישראלי. ואילו נירית היא אחות באיכילוב ודתייה לשעבר מההתנחלות בתקוע. כפיר התייתם מאביו במלחמת יום הכיפורים, כשהיה בן שלוש, ואימו, ברכה, מורה נערצת לתנ"ך, ספרות ותושב"ע, גידלה אותו לבדה. למרות הסכמטיות בתיאור סיפור אהבה של שני קטבים בישראליות, רוב הזמן הסיפור עובד. ההתקרבות, הנישואין, קשיי הפרנסה, ההתרחקות בגלל הרקע התרבותי השונה וכן הלאה. מסייעים לעניין בקריאה התיאורים של להקת רוק בפריצתה, הלחצים מההנהלה, לחצי ההתפרסמות והשתנויות הטעם האמנותי (לכיוון אלקטרוני, למשל).

אבל יש כאן סיפור גדול המוסיף טעם לקריאה. חלקו מודע לסופר, וחלקו, אני מרשה לעצמי לשער, לא. הורוביץ בונה דיכוטומיה מכוננת ברומן בין כפיר לנירית; בין זמר הרוק לאחות; בין "תל אביב" ל"תקוע"; בין "ישראל" ל"יהודה". וברומן ישנה תנועה מובהקת  – וצריך לזכור שהוא מתחולל בשנות האינתיפאדה השנייה, שנים שבהם נחלש כוחה של "תל אביב" מאד – לכיוון השמרני. כל זה במודע. מה שמעניין, ואולי גם זה נעשה עדיין במודע, שהמתח בין "תל אביב" ל"ירושלים" קשור הדוקות בדיכוטומיה בין מוסד המשפחה/האהבה לבין אינדיבידואליזם/סקס לא מחייב (יש ברומן ביטוי לפחד אמיתי מסקס כאויב אנרכיסטי של המשפחה; פחד מוצדק, כמובן). הלהיט הגדול של להקת הגולם, "בלוז מברשת השיניים", הוא מונולוג של רווק תל אביבי שמבקש מחברתו שלא תביא לדירתו את מברשת השיניים שלה. במילים אחרות: זמר הרוק מהווה כאן סימבול לתרבות החילונית והאינדיווידואליסטית של שנות ה-90. כך שניתן לחלץ מהרומן הבנה מאלפת שההגירה ימינה בעקבות האינתיפאדה השנייה אינה קשורה רק להתנפצות חזון השלום, אלא לרתיעה מהחזון האינדיווידואליסטי של שנות התשעים. לא הפוליטיקה אף לא המטפיזיקה הם קו הגבול בין "תל אביב" ל"תקוע": אלא היחס למוסד המשפחה!  

אבל הסיפור כאן מורכב יותר. כי אין כאן רק עימות בין תל אביביות שטחית ואנטי משפחתית לציונות-דתית אידאולוגית ומסורה. יש כאן עימות עמוק יותר בין הזהות של כפיר כאמן לזהותו כאיש משפחה. "בלוז מברשת השיניים" הוא לא השיר האהוב על כפיר מהרפרטואר שלו. הוא עורך הבחנה בין שירים רציניים ללא רציניים ואת הרציניים הוא מעריך מאד. אבל גם להיות אמן רציני ולהיות איש משפחה ומפרנס הינם דברים שלא הולכים ביחד. הנה, אימו של כפיר רצתה להיות משוררת, ואף עשתה צעדים ראשונים מבטיחים בשדה השירה, אך היא ויתרה על קריירה של משוררוּת בשביל בנה. 

וכאן טמון עוד מוקד עניין בקריאה (זו היתממות לא להתייחס לאספקט הזה). הורוביץ הוא זמר-יוצר מוכשר (שבאחד מלהיטיו המוצדקים, "רֶנֶה", יש מתח בין אוניברסליות לפרטיקולריות, בין "שחקנית אמריקאית" ל"איבגי", שלא זר למתח שמבוטא ברומן!) שהנו בן ליוצרת גאונית באותו תחום. זו סיטואציה מורכבת ביותר. בין היתר כי לא מדובר כאן במאבק אדיפלי, שגרתי יותר, של בן באביו, אלא בבן ואם (במושגים פסיכואנליטיים: מדובר במצב תחרותי מול מושא הכמיהה, לא מול מושא התחרות הטבעי). הורוביץ מנטרל בתבונה את המשא הזה: במעין קריצה הוא מציין שאמו של כפיר, ברכה, אוהבת את נעמי שמר ובמקום אחר מדבר על תחושתו של כפיר שאחרי דור הקלסיקונים בזמר העברי אין לדור הבנים מה לחדש בו (והרי אנו קוראים זאת בספר, כלומר כיוון יצירתי חדש של הזמר-הסופר, שאמו לא פסעה בו…). אבל הנושא הזה מתגלם ברומן גם בהיבטים אחרים, אולי לא מודעים. ובמובן מסוים המוקד של הרומן הוא לא יחסי כפיר ונירית כי אם יחסי כפיר וברכה. ברכה, האם, דומיננטית כל כך בחייו של כפיר (הרי אביו נהרג בילדותו…), שהוא עונד לנירית את טבעת האירוסין של אימו (!). אמו, כאמור, היא אמנית כמוהו, שוויתרה על אמנותה למען משפחתה, ובכך היא מודל לכפיר. כפיר מגיע למסקנה שעל מנת לשמר את משפחתו הוא צריך להיות פחות זמר רוק אינדיבידואליסט ויותר זמר עם (כמו חלק מהקורפוס של נעמי שמר, כמובן). אבל האם באמת ויתרה ברכה על זהותה כאמנית? ברכה לא נישאה מחדש והספר מתעכב על יחסיה ארוכי השנים והלא שגרתיים – והפרוצים בעיני נירית – עם גבר נשוי. הנה כי כן, בניגוד לטענה הגלויה של הרומן, זרם תחתי בו חותר תחתיה: ברכה, האם  הנערצת, אכן מציבה בפני בנה מודל של אמנות טוטאלית, וזו, אכן, באה על חשבון הקמת המשפחה.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

"מֶלֶך" הוא רומן של סופר פולני יליד 1979 שראה אור בפולין ב-2016 וזכה בה להצלחה רבה. גיבורו הוא יאקוּבּ שפירא, מתאגרף יהודי ואיש עולם תחתון בכיר בוורשה, 1937. שפירא – שאנו מתבוננים בו במשך רוב הרומן מנקודת מבטו המעריצה-שוטמת של משה ברנשטיין, צעיר יהודי שאביו נרצח בידי שפירא משום שלא שילם דמי-חסות, והוא מספר לנו את עלילת הרומן חמישים שנה לאחר התרחשותו – פועל בכנופיית פושעים שקשורה בשורשיה לאגף הסוציאליסטי של הפוליטיקה הפולנית בת הזמן. הרומן, שמעורר תחושה (שמגובה באישורו של ירון בקר באחרית הדבר המעניינת שלו) שהוא נאמן להיסטוריה, מתמקד, עם זאת, במעלליו העברייניים של שפירא וחבריו, באהבותיהם ובמשכביהם, בגניבותיהם ובבורדליהם וברציחותיהם, ורק לבסוף במאבקיהם בתנועות פשיסטיות שמנסות לקַרב את השלטון (הפוסח על שתי הסעיפים בין סוציאליזם לפשיזם) אל צידן שלהן.

זה רומן שמתענג על אלימות ומין ויודע להציג אותם באופן מפתה וסוחף לקריאה. במובן זה הוא מעט מזכיר סופר נוסף בעל רקע פולני, בשביס זינגר, שלהיסחפות בקריאת חלק מכתביו נלווית תחושת בוז עצמי דק של הקורא על אי עמידתו בפיתוי. כלומר, מדובר במחמאה גדולה, כמובן, אבל מעט מפוקפקת. המשיכה של הרומן לדמות הגבר החזק, האלים, ניזונה להבנתי משלושה מקורות אידאולוגיים-תרבותיים שונים. היא ניזונה מהערצה שרווחה בתרבות הסוציאליסטית לגילויי אלימות עברייניים בקרב השכבות הנמוכות (למשל, אצל הסופר איסאק בּאבּל), כי העבריינות התפרשה כחלק מהמאבק מעמדי ("מה זה כבר לשדוד בנק מול לנהל בנק", כפי שטען, כמדומני, ברכט). כאן, למשל, מתוארת משיכה של אחת הדמויות ליאקוב: "אביה היה עורך דין וסוציאליסט, אימהּ הייתה גבירה השותפה לדעות בעלה. גם את בִּתם חינכו על ברכי השמאל, ועל כן נמשכה אמיליה תמיד אל המעמדות הנמוכים, במיוחד כאשר אלה באו בצורת מאה הקילוגרמים של גופו הנאה, העצום, של מתאגרף". היא ניזונה מהאידיאולוגיה של "העברי החדש" ומבקשת הכוח היהודי שרווחה בתרבות הציונית ומהערצתו שהתגלתה בשוליה של תרבות זו. כאן המסַפר: "יאקוב שפירא היה הגבר החזק ביותר שפגשתי בחיי, ופגשתי גברים חזקים רבים. הכרתי את משה דיין, הכרתי אנשים מיחידה 101, את אריאל שרון למשל". והיא ניזונה מתרבות הגנגסטרים האמריקאית ומשלל גילומיה המפורסמים בתרבות. באחד הרגעים מהרהר יאקוב שהיה עליו להתחבר למאיר לנסקי באמריקה: "לנסקי חיפש יהודים חזקים […] הייתה יכולה להיות לו עבודה כמו זו שבוורשה, אותן מכוניות פאר וחליפות מהודרות". שני המקורות הראשונים משמשים בעצם כאליבי לרומן, אליבי להצגת אלימות ולהתענגות עליה. כמו אומר הרומן: מדובר בדלים שנוקמים את נקמת דלותם; או שמדובר ביהודים שנוקמים על האנטישמיות כלפיהם. מעט בדומה ל"ספרי יעקב" של כלת הנובל הפולנייה אולגה טוקרצ'וק, שראה אור שנתיים לפניו ועוסק ביעקב פרנק והכת האורגיאסטית שהקים במאה ה-18, באמצעות היהודי ניתן לתאר באמפטיה חוויות שמסובך יותר להציגן ללא אליבי מוסרי שמספק היהודי. אבל רוצח, גם רוצח יהודי שסובל מאנטישמיות ועלה מאשפתות, הוא רוצח. כלומר, דמות דוחה. למעשה, הרומן אמנם עוסק ביהודים ולא יהודים הקרובים לסוציאליזם ונלחמים בפשיסטים, אבל השקפת העולם שלו היא עצמה פשיסטית למהדרין: הרומן מעריץ כוח, הוא סבור שאין דבר חשוב יותר מכוח בעולם, והוא מתענג עליו בדמות היהודי שעלה מאשפתות ורוצה להיות מלך. לא רק זאת, אלא הלך רוח פסימי, ביולוגיסטי, אנטי-הומניסטי קודר, שגם הוא פשיסטי, מנשב בין דפי הספר: "אין אלוהים כי אין אדם. יש משהו, יצורים כלשהם". ובמקום אחר: "יש רק בשר חושב, פיסות שונות של בשר חושב, אבל לא אנשים". זו אמירה של המספר, שאין לזהותו כמובן עם עמדת הספר. אבל, במקרה הזה, נדמה לי שהיא עולה בקנה אחד עם עמדת הספר, או "המחבר המובלע" (שיש, על מנת למנוע אי הבנות קרתניות, להבחין גם בינה לבין עמדת הסופר הביוגרפי; "המחבר המובלע" הינה עמדת-הסופר-כשישב-לכתוב-את-הספר-ולצורך-הספר- ושמתגלמת-בספר).

אבל למרות הרתיעה שמעוררת השקפת העולם של הרומן הרי שהסופר ניחן בכוח מְסַפּרִי מרשים. כמעט על כורחך אתה עונה "אמן" וממשיך בקריאה. הוא יודע את מלאכת הציוריות של האלימות והארוטיקה כאחת והוא יודע להכניס דקויות בתוך העבויות. למשל, כאשר מבקשת אחת ממאהבותיו של יאקוב שלא יפגע באחיה, יאקוב אומר שהוא לא יכול להבטיח דבר כזה, כיוון שאחיה שייך למיליציה פשיסטית שנאבקת ביהודים ובסוציאליסטים שמרכיבים את חבורת הפשע שהוא שייך אליה. או אז, מעיר המספר, מבין הן יאקוב והן המאהבת שסיפור האהבה ביניהם הפך לרציני. כי אם לא היה אכפת לו ממנה הוא פשוט היה משקר לה ומבטיח שהכל יהיה בסדר. זה ניואנס יפה, זה יפה. לכאורה מגביהה את הספר גם איזו רשת סימבולית שפרושה עליו, בעיקר דמות לוויתן עצום שהגיבור או המספר מדמים לראות משוטט מעל ורשה, ומסמל את הרוע והאטימות של הקיום. אבל אנחנו לא תינוקות של בית רבן ואותנו לא ירשימו בסימבוליזם (ולא בגילויים פסיכולוגיים "מפתיעים" הנוגעים גם לאופן סיפור היצירה). אך כן ירשימו ביכולת סיפורית טבעית, בתשוקה לספר סיפור, ביצריות עתירת דימיון, בבקיאות בפרטים ובבניית עלילה הדוקה.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

"עיר בלי יהודים" הוא רומן חלש ספרותית אבל מעניין מבחינה היסטורית שראה אור באוסטריה ב-1922 והיה שם רב מכר גדול (בשנה הראשונה נמכרו רבע מיליון עותקים). כתב אותו עיתונאי, סופר והרפתקן, בן למהגר יהודי ממזרח אירופה, בשם הוגו בֶּטָאוּאֶר. מדובר ביצירה פילושמית חביבה ומעט קלושה שעלילתה מספרת על החלטה אנטישמית שהתקבלה בפרלמנט האוסטרי בדבר גירוש כל היהודים מאוסטריה. הגירוש יוצא אל הפועל ואוסטריה מתחילה בשקיעתה. השקיעה היא בעיקר כלכלית, בגלל מיומנותם העסקית של היהודים, קשריהם הבינלאומיים ואף בזבזנותם שמשמנת את גלגלי הכלכלה, אך גם תרבותית. וינה הופכת למעין כפר ענק ומשמים. לבסוף, לא יכולים רוב האוסטרים לשאת את השקיעה שנגזרה על ארצם, נוצרת קואליציה פוליטית מספקת לביטול הגזירה והיהודים שבים. קו עלילה מרכזי, אישי יותר, מספר סיפור אהבה שטחי בין יהודי פיקח ואוסטרית מצודדת וכיצד סייע היהודי המגורש לביטולה של הגזרה.

העניין ההיסטורי הראשון שמעורר הספר נוגע לכך שהוא בו זמנית מדגים את כוחו וחולשתו של הדימיון הספרותי. בטאואר הבין משהו נכון. העתיד צופן מפנה רדיקלי לרעה ליהודים האוסטרים (לא ליהודים הגרמנים, אגב; בספר מהגרים חלק ניכר מהיהודים לגרמניה). הספר מדגים את כוחה של הספרות לשרטט תרחישים עתידניים שנראים אולי מופרכים אבל שנזרקה בהם נבואה. מאידך גיסא, אפילו הדימיון הספרותי המפותח של בטאואר לא העלה על דעתו כל מה שצפון ליהודי אוסטריה בעתיד הקרוב.

מעניין גם שבטאואר לא מתכחש להאשמה האנטישמית בדבר הקשר ההדוק בין היהודים והכסף. העמדה הזו (שכאדם שאינו עילוי פיננסי תמיד איימה לחתור נמרצות תחת זהותי היהודית) הרי מניעה את גלגלי העלילה המרכזיים. אצל בטאואר, קצת בדומה ל"מרד הנפילים" של איין ראנד, היהודים הם השמרים שבעוגת הכלכלה האוסטרית. מעניינת בהקשר הזה הטינה הגלויה של האנטישמים ברומן של בטאואר. הקנצלר האוסטרי, מנהיג מפלגת הנוצרים-סוציאלים, יוזם הגירוש (מפלגתו חברה למפלגה פרוטו-נאצית שנקראת "גרמניה הגדולה", גם היא מפלגה היסטורית, שזכו יחדיו ברוב גדול; ואילו חזרתם של היהודים התאפשרה בעקבות ברית בין הסוציאליסטים לבורגנים הליברלים), מודה בעליונותם המנטאלית של היהודים, ודווקא משום כך, משום שימור עצמי בגין נחיתות הלא יהודים מול היהודים, מצדד ברדיפתם. מנאומו בפרלמנט: "האם הנמר איננו חיה נהדרת, חיה מלאת עוצמה, אומץ ואינטליגנציה? ואף על פי כן, האם לא צדים אותו ורודפים אותו, מכיוון שהמאבק לשימור עצמי תובע זאת?". מעניין גם שהקנצלר מסתמך על תמיכת העולם הנוצרי באוסטריה המטוהרת מיהודיה. כלומר האנטישמיות שלו נשענת בחלקה על בסיס דתי (בניגוד לנאציזם הגזעני והאנטי דתי).

החשיבות ההיסטורית של הסיפור נוגעת גם לימינו אנו. כי בטאואר מתעכב לא מעט על הפרוצדורה החוקית והחוקתית שאפשרה את הגירוש והוא מדגים כיצד דמוקרטיה צעירה (ועוד כזו שיש בה חוקה), אך דמוקרטיה שאינה מנוסה בהתגוננות ממגמות אנטי דמוקרטיות וללא הגנה שלמה ומספקת על מיעוטיה, מידרדרת לגירוש "חוקי" כזה. על הדרך אנחנו נתקלים בביטויים מוכרים מימינו אלה: "החוק אומץ פה אחד, ועוד באותו היום הוא גם עבר דרך הוועדה המוסמכת בהליך מזורז ואושר בקריאה שנייה ושלישית". שנאת היהודים באוסטריה היא גם סנטימנט פופוליסטי מובהק של שנאת אליטות: "מי מחזיק בידיו את העיתונות, וכפועל יוצא מכך גם את דעת הקהל? היהודי! […] מי עומד בראש כמעט כל התעשיות? היהודי! מי הבעלים של התיאטראות שלנו? היהודי! מי כותב את המחזות שמוצגים על הבמה? היהודי!". איני רוצה לחטוא בפשטנות ולהעתיק סיטואציה היסטורית אחת מזמנה ומקומה לימינו. אבל בכל זאת יש כאן תזכורת לחבריי בימין על הסכנות שבפופוליזם.

רומאו היהודי ויוליה האוסטרית שעומדים בלב סיפור האהבה כאן מציגים אהבה רומנטית ונקייה למופת. אבל האנטישמיות הגרמנית בת התקופה נטתה להציג את היהודי כדמות בעלת תיאבון מיני מאיים, דמות סוטה ו"מטונפת". הנקודה הזו, באופן מעניין, אינה קיימת בספר, אבל הייתה נוכחת ועוד איך בגורלו של המחבר (את הפרטים קראתי באחרית הדבר של המתרגם המוצלח, חנן אלשטיין). בטאואר הקים ב-1924 מגזין נועז ואף פרובוקטיבי בשם "הוא והיא: שבועון לתרבות החיים הטובים ולארוטיקה". המגזין הליברלי הזה ביקש להקנות חינוך מיני לציבור הרחב, צידד בזכויות נשים, דרש לבטל את האיסור הפלילי על יחסים בין בני אותו מין ועוד. הימין השמרני והלאומני כאחד זעם על ה"חזיר היהודי", ה"פורנוגרף המקצועי", ה"נפש התלמודית המצורעת". הוצאת המגזין נעצרה לבסוף  על ידי הרשויות ובטאואר ספג איומים על חייו. לאחר שבית המשפט פסק שהמגזין יכול לחזור לפעילות, הוא הפך לשבועון הנפוץ ביותר באוסטריה. ההסתה נגד בטאואר גברה והלכה ולבסוף, ב-1925, רצח אותו טכנאי שיניים מובטל בן 21. העיתונות השמרנית, מספר אלשטיין, אמנם נטתה להוקיע את הרצח, אבל גרסה שבטאואר הוא הוא האשם העיקרי. הרוצח, ששוחרר לבסוף מחמת טענה לאי שפיות, התברר לבסוף, היה חבר במפלגה הנאצית. הסיפור על גורלו של הסופר מזעזע, נוקב ורלוונטי אולי יותר מהספר עצמו.