מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות".

* לזכרם של חיילי צה"ל שנפלו במלחמה נאצלת על הגנת עמם. זכור נזכור.

—

תהליך כתיבתה, הדפסתה והוצאתה לאור של יצירת פרוזה ארוכה הנו תהליך ממושך למדי. ובישראל מרובת התפניות הדרמטיות אינך יכול לנחש באיזה אקלים רעיוני או באיזו מציאות תנחת היצירה שלך. כך שאתה מסתכן בהיעדר עדכנות או לכל הפחות בהתווספותן של אירוניות שלא שיערת את קיומן לטקסט.

כי מה יאמר ומה ידבר הקורא כשהוא קורא בממואר הזה על מלחמת יום הכיפורים את הפרט הבא: "בית הקברות הזמני של חללי מלחמת יום הכיפורים נמצא על גבול קיבוץ בארי, בדרום הארץ"? אני משער שהטקסט הזה נדפס כיום יומיים לפני המועד שאחריו לא צריך יותר להסביר לאיש בישראל היכן ממוקם קיבוץ בארי. גם קבורה זמנית לא צריך להסביר מהי.

הממואר של צרור לא מחדש הרבה מבחינה תוכנית או סגנונית. על אף זאת הוא בחלקו טקסט חזק. רובו כתוב מהפרספקטיבה של 2010, כאשר לצרור מתוודעת בתו של רמי הלפרין ז"ל. הלפרין וצרור היו עיתונאים צעירים ב"העולם הזה" באוקטובר 73', משוחררים טריים. הם החליטו על דעת עצמם לגייס את עצמם לצבא ולהפוך אגב כך לכתבים צבאיים. הם שהו עם הלוחמים בחזית הדרום מה-7 באוקטובר עד ה-18 בו, עת רמי נהרג ככל הנראה מכדור של צלף מצרי. צרור חזר לתל אביב לדווח על נפילתו. צרור לא היה מודע לכך שידידה של רמי, שלא הכיר, נכנסה ממנו להיריון ושנולדה לו בת ב-74' שנמסרה מייד לאימוץ. עיקר הסיפור הוא קורות צרור ורמי במלחמה, ההתוודעות לבת, ענת, ושיחת הרדיו שניהל צרור איתה ועם חבר נוסף שלו ושל רמי, שוקי, שהיה עד למותו.

כאמור, אין הרבה חידוש בתוכן כאן. מלבד אולי הזווית העיתונאית המעניינת, כלומר זווית העיתונאי במלחמה. ועוד עיתונאי מ"העולם הזה"; "שם דיברו בשפתנו. אמרו אהבה. וזכויות. וחשיש. וזיונים. ובגידה. ושלטון. ותאוות בצע. וגזענות. ומחדל". צרור, למשל, מספר שהוא היה העיתונאי הראשון שדיווח בעקבות מפגש עם גורודיש על הדחתו של האחרון מפיקוד דרום. גם מבחינה פואטית, כאמור, הטקסט לא ממריא; ויש לו בהחלט יומרות פואטיות. אבל שיבוץ של משפטים מוגבהים מהמקורות נעשה כאן בצורה לא סמכותית מספיק, מבחינת תחושת השליטה במקורות, ולכן פאתוס ההגבהה לא מקבל משקל משמעותי. גם אין די מודעות עצמית או כנות באשר לסיבה שבגינה הטקסט נכתב. אנשים כותבים טקסטים או מקליטים שיחות רדיו או אף פוגשים נשים צעירות שאינם מכירים גם מסיבות אנוכיות, לא רק רגשיות ואידאליסטיות. במקום אחד מתרעם צרור על אורי אבנרי שניכס לעצמו את הסקופ עם גורודיש; וזה רגע אותנטי בממואר הזה.

אבל כל זה לא מצליח להמעיט מהעדות המצמררת שיש כאן שנית לדברים הידועים משכבר. לרגעים נושנים יש כאן רגעי הולדת רבים. ועל זה מגיעה לצרור הכרת תודה. הוא יודע מה חשוב והוא מספר את החשוב הזה שוב.

יש כאן שוב את התיאור המצמרר של הקריאות לעזרה בקשר שצרור שומע במו אוזניו ביום השני למלחמה. "אתם הרי לא באים…לא באים…אז תגידו…תהיו גברים ותגידו…ברור שנטשתם…אני לא הייתי עושה לכם דבר כזה". ויש כאן את הזעם האדיר על ההנהגה. ויש כאן את התיאור של המפגש עם אריק שרון שהרגיע את שוקי אך לא את צרור, שטוען שמתקפת הנגד והנפל הראשונה הייתה באחריותו של שרון. ויש כאן תיאורים סוריאליסטיים של רגעי בין-הלחימה, למשל כששוקי מספר איך ביקש מחיילת יפה בלהקת חיל הים שתשאיר לו את הכרית והסדין שלה להמשך המלחמה והיא ניאותה. ויש כאן את התהייה על הגבורה, שגורמת לנו להתפעלות מגבורתם של ישראלים רבים כל כך גם ב-2023: "וכי איזו חובה אנושית יודעת לנצח את צו הקיום הטבעי, את ההתניה הראשונה של כל בשר ודם, להגן על חייו?".

אם בנושא הזעם על "ההפקרה" בידי ההנהגה והגנרלים הספר הזדקן טוב, באותה זקנה שקפצה עלינו בִן יום באוקטובר 23', הרי אידאולוגיה מרכזית כאן הזדקנה פחות טוב. צרור מעניק כאן ביטוי למה שניתן לכנות "רוח וותיקי 73'". אך צרור מפרש את רוח ותיקי 73', שבאה לידי ביטוי גם במחאה (שהוא מזכיר כאן), כרוח "שמאלית" בעיקרה. והרי זו הייתה אכן רוח דומיננטית בארץ, הרוח שהגיעה לשלטון לכל המאוחר בממשלת רבין השנייה (אם לא כבר ב"מלחמת המפרץ" הראשונה) ונשארה בשלטון מאז, הרוח שהתנגדה למלחמה כמעט בכל מחיר, שביקשה "שלום עכשיו" בכל מחיר. צרור כותב מתוך העמדה הזו כך: "המלחמה התחבבה כאן על תושבי המקום. לא על כולם כמובן, אבל אחרי 75 שנות מלחמה רצופה, מרבית הישראלים רואים בה סוג של פיתרון […] יהודי ישראלי אוהב מלחמה". הוא מונה כהוכחה לתזה הזו, בין היתר, את כל המבצעים בעזה. הוא עוצר ב"מגן וחץ" במאי השנה.

אבל אם אוקטובר 23' הוכיח משהו הרי זאת שמעשינו כמר מדלי הם לעומת צימאון הדמים של אויבינו ומי שבמצב כזה נמנע ממלחמה אחת מקבל טבח ומלחמה גדולים יותר במורד הדרך.

מהספר של צרור הסקתי מסקנה אופטימית אחת: אם אחרי 73' הנוראה קמנו והתאוששנו בצורה מפוארת, גם מאֵפר אוקטובר 23' נקום ונפרח.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

בימי סוף תשרי הנוראים, כשנתגלה שהגורל היהודי רודף אחרינו, מעטים היו חומרי הקריאה שמתאים או שאפשר היה לקוראם כספר העברי הקלאסי הזה, שבעיתוי כמו נבואי ראה אור כעת במהדורה מחודשת. זה אמנם ספר קינה, מעין "דקאמרון" של האסונות היהודיים, אבל, למרבה הפלא, הוא לא נעדר הומור וממזריות וניתן לא רק לקונן אתו ולהבין משהו מהגורל היהודי עמו אלא אף להתנחם בו.

ראשית, הפרטים הבסיסיים. "שבט יהודה" הוא ספר שהובא לדפוס ב-1550 בממלכה העותומאנית על ידי בן המחבר. המחבר עצמו, רבי שלמה אבן וירגה, היה ממגורשי ספרד. הגירוש המזעזע מספרד הוא, כמסתבר, הזָרָז שעמד מאחורי כתיבת הספר, קרי ניסיון להבין את הסיבות לגורלה של האומה היהודית, המיטלטלת בים נגרש שאין לו סוף. אבל מבחינה כמותית הספר לא עוסק ברובו בגירוש ספרד אלא הוא רשימה של כמה עשרות "שמדות" ו"גזירות", הנמתחים לאחור למאות השנים שקדמו לו. הכתיבה היא עירוב של היסטוריוגרפיה, כרוניקה וכתיבה בלטריסטית (המושפעת מהנובלה האיטלקית; ה"רנסנסיות" של הספר מתבטאת בעוד דרכים. למשל, בדיון שיש כאן על האסתטיקה והרטוריקה התנ"כיות). זו כתיבה של בעל כישרון ספרותי, שבה מוקדש מקום מיוחד לתיאורים של ויכוחים ושיחות בין רבנים, מלכים, משומדים-מלומדים ופילוסופים נוצרים, שונאי ואוהדי ישראל. המהדורה הזו מבוססת על מחקריו של ההיסטוריון פרופ' יצחק בער ושל תלמידו פרופ' עזריאל שוחט ונוספה לה הקדמה מעניינת של פרופ' מוריס קריגל.  

בצד המידע ההיסטורי שלא יסולא בפז, מעלתו העיקרית של הספר הינה הצגת ניסיון קורע לב ומרשים להבנה עצמית. לא צדק ברנר כשטען שעד מנדלי מוכר ספרים לא עסקה הספרות העברית ב"הכרת עצמנו". מדוע התרגשו עלינו כל הצרות הללו? בכמה מקומות בספר מעלה אבן וירגה ניסיונות לתשובה. חלקם אכן תיאולוגים ("מפני חטאינו"). אבל חלקם ריאליים. וחלקם אף מכילים ביקורת עצמית. סיבה ריאלית וביקורתית כאחת אותה מונה אבן וירגה כ"סבה טבעית" לאסון היהודים היא פלגנותם, החל מרחבעם וירבעם. ובין הסיבות הריאליות לאנטישמיות מדבר הספר על התחרות הכלכלית עם העמים בהם שכנו היהודים. בביקורת העצמית מונה גם אבן וירגה את הברית עם השליטים המעוררת את קנאת העם והחוקים המרחיקים אותם מהגוי (והוא מותח ביקורת על חוקי התלמוד בעניין זה).

אך אין מדובר ביצירה של הלקאה עצמית. הספר מתפלץ מאכזריות חלק מהגויים ומרשעותם. בדבריו של חכם נוצרי אוהד ישראל, מודגש אופייה הפופוליסטי המוּנע מרגשי נחיתות של שנאת ישראל, בניתוח פסיכולוגי שמזכיר את "מחשבות בשאלה היהודית" של סארטר: "לא ראיתי מעולם בעל שכל שיהיה לו שנאה עם היהודי […] העם מקנא בהם".

יש ב"שבט יהודה" גם עדות חשובה לתפיסה עצמית של האופי היהודי. היהודים הם פיקחים ואמיצים אך וכחנים ופלגניים, גורס הספר. אך, כאמור, אבן וירגה הוא יהודי לאומי. הוא מודע לכך שרבים מבני עמנו התבוללו עקב השמדות. הוא לא מגנה אותם, אבל מתפעל מאלה שעמדו ביהדותם. כמו בסיפור המצמרר על גולֶה ספרד שכל משפחתו מתה עליו בדרך והוא פונה לבוראו: "רבון העולמים! הרבה אתה עושה שאעזוב דתי, תדע נאמנה שעל כרחם של יושבי שמים יהודי אני ויהודי אהיה!". ומאידך יש בו מתינות מרשימה, (יהודית) "ספרדית" אולי, המבדילה בין גוי רשע לגוי טוב, ומשפט פותח כמו "במלכויות רומי היה שם אפיפיור איש חסד, דובר צדק, דובר מישרים" אופייני לרוח הספר. כמו גם תיאור של בעל אונייה חסיד אומות העולם שסירב לקבל כסף על הצלת יהודים ממוות בימי הגירוש מספרד.  

המתח בין תפיסה היסטורית לתפיסה מיתית עמוק כשבאים לדון בהיסטוריה היהודית, שמפתה כל כך לראייה מיתית. נוכחות שני מיתוסים בסיסיים של הגלות, מיתוס יוסף המשנה למלך במצרים וסיפור מגילת אסתר, חוזרים בהקשרים שונים כאן ומפתים לראייה ארכיטיפית. אכן צדק א.ב. יהושע במסתו על האנטישמיות בדבר מרכזיות הסיפור של מגילת אסתר בניסיון הבנה עצמית של הגלות והאנטישמיות כאחת. נדמה לי שמהספר הזה ניתן להבין מלכוד מטאפיזי שנתונים בו היהודים: דווקא היערמות האסונות עליהם מחזקות את דבקותם, כי הרי הן מאשרות את נכונות הכתובים שצפו כל זאת!  

יש לא מעט הומור בספר. זה אחד מתוויו המפתיעים. בקטע קומי גאוני כאן ממחיש חכם יהודי למלך פורטוגל את הגמישות בפרשנות של הפסוקים ולכן את הזהירות שיש לנקוט בה, באמצעות פרשנות היתולית אך אפשרית לקטע מאיכה הנפתח בפסוק "אני הגבר ראה עני", שמוסב כביכול על תרנגול (שגם הוא הרי קרוי "גבר"). אחד משיאי ההומור בספר נעוץ בתיאור התקוטטות החכמים היהודים הנדרשים להצלת עמם בינם לבין עצמם וזאת לאחר ש"הסכימו ביניהם שלא יהיה עניינם כמידת היהודים המלומדים בישיבותיהם ליכנס כל אחד בדברי חברו".

עולים כאן למול עינינו דמויות ומעמדים מדהימים: השתדלן, המשומד-המלומד, הוויכוחים הגדולים, שהם מעמדים היסטוריים שלא ייאמנו בהן התנהלו דיאלוגים סוקרטיים מבריקים.

באופן כללי, ב"שבט יהודה" נתפסים, כמדומה, הנוצרים כרעים ליהודים מהמוסלמים ("הישמעאלים"). למשל, עלילות הדם הרבות שמתוארות פה מתחוללות ברובן (ואולי כולן?) ברחבי העולם הנוצרי ובאחד הסיפורים שר ישמעאלי המתארח אצל מלך נוצרי נדהם מהן. אבל אחד הסיפורים המזעזעים ביותר כאן התרחש במרוקו לאחר גירוש ספרד: "ואירע שם דבר אשר כמוהו לא נשמע. כי בא ערבי אחד, וראה נערה יפה מבנות ישראל, ולעיני אביה ואמה בא עליה והלך לו. וכמו חצי שעה שסב, ועם רומח שבידו תקע בבטן הנערה. אמרו לו: אי אכזר! למה כך עשית? והשיב, כי ירא שמא נשארה הנערה מעוברת, ויהיה הנער בדת יהודים. שמעו נא וראו הן היתה כזאת בכל העולם או נשמע כמוהו?!".  

מדוע נחמה, אם כך? בגלל העברית הנפלאה והמסורת העברית המפוארת שהספר מגלם, מסורת עתיקה שנמשכת למרות העומדים עליה לכלותה בכל דור ודור.

ובגלל התקומה היום, על אף הכל. הספר מבטא מודעות חריפה וכואבת לחולשה הפוליטית-צבאית של היהודים. למשל, כשהוא מתאר טבח שנעשה בצרפת ב-1320, שבו, במקום לעלות במסע צלב על "ישמעאל" החזק, מבכרים הפורעים לפגוע ביהודים: "כי הם עם רפה וחלוש". כאחת הסיבות לחולשת היהודים מזכיר המחבר ש: "לא למדו תחבולות המלחמה". ועם זאת יש כאן כמה סיפורים מפעימים על פרעות בהן קמו היהודים והרגו בטובחיהם. יש בספר געגועים מובהקים לריבונות. למשל, בביטוי המתוק המתאר את "ראשות הגולה" בבבל ככזו ששימרה את "לחלוחית ממשלתם" של ישראל. יש לנו היום יותר מ"לחלוחית".

ובגלל התקווה שמשתמרת בספר עצמו. הספר הזה מכיל תקווה משיחית, אחת מההמצאות היהודיות החשובות ביותר, לטעמי, גם לבעלי השקפת עולם חילונית. הוא נזהר מאד ממשיחי שקר ומספר על האסונות שהמיטו כמה מהם (מאה שנה לפני שבתי צבי). אך במתיקות האופיינית לו, לקראת סוף הספר, מבקש לנחם את שומעיו בתקוות גאולה: "ולפי שדברים אלה משברות הלבבות ראיתי להביא הנה דבר משמח, והוא תפארת המקדש ובניינו". מסורת התקווה הזו מנחמת. כמו שכתבה אחת הפזמונאיות הגדולות שלנו: חבלי משיח, הנה זה בא.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

הלוואי על כל סופרינו העברית השורשית של ראובן נמדר. העברית עברית. גם הקצב קצב וברי שהתזונה הספרותית שממנה ניזון הקול המספר היא מהמשובחות. ואף על פי כן, לולי נובלה ארוכה אחת, היה נותר קובץ הסיפורים הזה ככזה שאינו מעלה ואינו מוריד. מחסום אחד הנה דווקא התחושה שנמדר כותב סיפורים "בנויים היטב". כמו, למשל, הסיפור הפותח, בו מהגר ישראלי מצליח באמריקה נופש ב"אי הדייגים", אתר נופש פופולרי (בדוי), ונוכח לדעת שחורשת האקליפטוס שניטעה באי אי אז נגדעה לפתע. אנחנו נקראים להכיר בכך שהחורשה מייצגת את שרידי ישראליותו והיא מקבילה לאשתו הראשונה, הישראלית, אותה נטש לטובת צעירה ונכרית ממנה. הכל כה מסודר ומתובנת.

בסיפורים אחרים – כל הסיפורים עוסקים בארצות הברית, חלקם הגדול במהגרים ישראלים בה – העוקץ של הסיפורים נקטם בגלל מבנה סמלי חשוף וגס. הנובלה בגודל בינוני שהעניקה לקובץ את שמו משרטטת את חייו של ג'ארד ובטסי מ-1976 ועד אחרי המשבר של 2008. ג'ארד הוא איש כספים העולה כפורח ואז נובל וצונח. באמצעותו נמדר מבקש לספר על השגשוג והחמדנות האמריקאית ואז על השקיעה והניוון האמריקאיים והקפיטליסטיים (שתי תופעות קשורות ביניהן אך לא זהות). כל זה בהתאם לרוח הנכאים של תקופתנו הרוויה רגשות אשם ופחד בגלל שינויי האקלים. המערכת הסמלית כאן מורכבת בעיקר ממפלצי ים שמופיעים באזור אותו "אי הדייגים" (בו יש לזוג בית נופש). זו פרישה של רשת סמלית מרווחת שתופסת בהתאם רק את הגס והכללי. בכלל, כשקראתי את סיפורם של ג'ארד ובטסי, סיפור comme il faut, לכאורה, נזכרתי בהערתו של אורוול בביקורת על הנרי מילר: הסופר המהגר רואה בעיקר את הקיצוני (את הזונות ולא את הפועלים הפריזאיים, כתב אורוול). זה לא בדיוק המקרה כאן, ובכל זאת ג'ארד אופייני, אופייני מדי. על הסמליות החשופה בשורת סיפורים קצרים על אדם ואיב סטיינברגר הרואים נחש בגן העדן של "אי הדייגים" לא צריך להכביר מילים. סת' (שת!) הבן פוגש בלילי (לילית!) והיא מאיימת על שלוות נפשו של אדם, שיסתכן בגירוש. ולא תעזורנה רמיזות לש"י עגנון (הכלב בּלָק, מנוקד כאן בכוונת מכוון). בכלל, אני ממליץ לסופרים לנקוט משנה זהירות בשימוש באינטר-טקסטואליות שמעידה, לעיתים, שמה שיש להם לומר על העולם דל. בסיפור אחר, "יום ביריד" (שגיבורו, אגב, קרוי בשמו של הסופר), המבנה החשוף נובע מהישענותו של הסיפור על תחבולה נחמדה אך כזו שחזרתה על עצמה מַלְאָה.

אבל, כמוזכר, 90 עמודים, כמעט חצי מהספר, משחיזים את עוקצו של הקובץ. הנובלה "אבא" היא סיפורם של גיורא וזיוה, מהגרים ישראלים לא מצליחים במיוחד (לגיורא חברה קטנה ל"פיתוח-נדל"ן") שחיים בניו ג'רזי. בתם מירי ניתקה איתם קשר שנים אחדות לפני חזית ההווה של הסיפור. היא לא רק הפנתה להם עורף אלא הטיחה בהם האשמות נוראיות על כך שלא הגנו עליה מפגיעה מינית בילדותה. ואולי אף יותר מכך. באותה חזית הווה של הסיפור יוצא גיורא, האב המובס, לנסות להחזיר את בתו שנצפתה במועדון חשפנות. ערב חג המולד וכמעט אין נפש חיה בדרכים הארוכות, במרוצתן עורך גיורא את חשבון נפשו. גם הסיפור הזה ניזון בעליל (אני כמעט בטוח) מספרים טובים, בראש ובראשונה, אני משער, מ"פסטורלה אמריקאית" המוצלח של פיליפ רות המתאר נתק דומה בין בת למשפחתה. אולי גם מכמה מסיפורי הקובץ "בריחה" של אליס מונרו. הנושא הוא גם חלק מרוח התקופה שלנו כפי שתעיד הצלחתו (המופרזת, לטעמי) של הרומן של הילה בלום "איך לאהוב את בתך".

אבל נוצר כאן תמהיל מקורי. וזאת משום שהנושא החוזר הזה עולה מתוך מרקם חיים ייחודי של ישראלים באמריקה. נופך אירוני מתלווה כך לסיפור. ולא רק זה הגס, המראה כיצד נראים לעיתים החיים כהווייתם למי שכביכול "תפס אמריקה" ("מטבע הלשון הדוחה, 'תפסת אמריקה', חזר על עצמו שוב ושוב בשיחות הללו, מבוטא בנימה שהיה בה גוון מגונה, כמעט פורנוגרפי, וגרם לגיורא להתכווץ כל פעם באשמה, כאילו הוא זה שהטעה אותם לחשוב שהוא כבש את החלום האמריקאי"). הנופך האירוני המעודן יותר נובע, לטעמי, מכך שגיורא ומשפחתו אכן "תפסו אמריקה"! כמו ש"תופסים" (באמריקאית) מחלה. גיורא וזיוה ובאופן דו-משמעי יותר גם "המחבר המובלע" סבורים שהניתוק של מירי מהוריה הוא תופעה אמריקאית. בקבוצת התמיכה אליה מצטרפים גיורא וזיוה ההנחה הייתה שההורים הם "קרבנות של הפסיכולוגיה המודרנית, של החינוך הפרוגרסיבי, של טירוף הרשתות החברתיות והפרעת האישיות הנרקיסיסטית הקולקטיבית, שבתוכה גדלים בימינו הילדים האמריקאים". היינו צריכים לחזור לארץ, טוענת זיוה, "הילדים בישראל בריאים, חזקים, לא אבודים כמו הילדים האמריקאים האלה".

המחשבה על כך שטיפוח קורבנוּת ילדית הוא תופעה אמריקאית מעוררת ומפרה מחשבתית. כשלכך מוסיף נמדר את העובדה המאלפת (המסבכת, כמובן, את התמונה) שגיורא לא אוזר כוח להכחיש את האשמות בתו וכן בורא סיפור משנה שחושף עיוות נפשי חולני נוסף בתוך סיפור על עיוות נפשי גדול ממנו, הופך הסיפור הזה למשמעותי אף יותר.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

הן ב"אודיסיאה" והן ב"איליאדה" מופיע הרעיון המפתיע שתפקידם של המאורעות הגדולים והטראגיים של החיים הוא להפוך ליצירת ספרות. כך אומר אלקינואוס לאודיסיאוס ב"אודיסיאה": "אותה גזרו האלים והמה חרצו על אדם/ אבדן למען יוסיף ויחיה בשירה לדור יבוא" (תרגום: ש. טשרניחובסקי). באופן דומה גם מתבטאת הלנה ב"איליאדה".

רעיון קרוב מרכזי להבנת רוברטו בולניו. סיפוריו הקצרים, שכונסו בקובץ הזה, כמו הרומנים שלו, במיטבם, כלומר הם הופכים לתופעה רוחנית משמעותית, כאשר הם מציגים, בישירות ובעקיפין, אמונה קנאית בבכירותה של הספרות על פני החיים. חומרי הגלם המשמשים אותו; המציאות אליה הוא מתייחס בסיפוריו; קרי, ה"רפרנטים" בלשון הבלשנות הסטרוקטורליסטית – משמשים רק הצדקה ואליבי לעצם מעשה הסיפור. זו תפיסה מודרניסטית בעיקרה, כלומר היא שייכת לאותה מגמה בתרבות המודרנית שהייתה מרכזית מאמצע המאה ה-19 עד אמצע המאה ה-20, ושצידדה באוטונומיה של האמנות (בולניו מקדיש כאן טקסט מסאי-סיפורי לגדולי המודרניזם הצרפתי בשירה, שלטעמו הינם בודלר, רמבו, לוטראמון ומלרמה). אך זו גם תפיסה ששייכת לפוסטמודרניות, לאותו אגף, צרפתי אף הוא, שהדגיש את ההשתחררות של השפה מהעולם ואת בכירותה של השפה (אגף אחר בפוסטמודרניות, אמריקאי ולא צרפתי, מצדד דווקא בבכירותו של העולם ובשקיעת השפה כסממן מרכזי של הפוסטמודרניות). לא במקרה מכיל הקובץ סיפור חביב בשם "מבוך" על עורכי המגזין הצרפתי "טֵל קֵל", ספינת הדגל של הפוסט-סטרוקטורליזם הצרפתי. הסיפור מתבונן בתמונה של עורכי המגזין והופך אותה לטקסט (!) המשער השערות על חייהם ויחסיהם. בולניו, למרבה המזל, לא מבטא התפתחויות רדיקליות יותר ביחס לשפה שרווחו באגף הזה, הפוסט-סטרוקטורליסטי; הוא תמיד חם ומלא תשוקה, לא מאבד קשר עם החוויה האנושית וכמעט תמיד בהיר.

אך התפיסה הזו, של קדימות "הספרות" ל"עולם", קשורה גם הדוקות למסורת הספרות בלשון הספרדית. לא רק שכל המנוע של הכרך הראשון של דון קיחוטה (1605) ניזון מקריאת הספרים המופרזת של הדוֹן (שטועה לחשוב, כזכור, שהוא אביר מהספרים), הרי בכרך השני (1615) מתעמת כבר דון קיחוטה עם דמותו כפי שהוצגה בכרך הראשון! המצאה חסרת תקדים בספרות העולם: גיבור הופך להיות מודע לכך שהוא "דמות" בספר קיים. הקו הזה דומיננטי בספרות בלשון הספרדית גם במבט ממעוף הציפור. הוא נוכח, למשל, אצל אונמונו, בורחס וקורטסאר. בולניו הוא נציג גדול נוסף במסורת הזו.

כדי להמחיש לקוראי הביקורת את המאפיין המרכזי הזה של בולניו אביא כמה דוגמאות. הסיפור הפותח את הקובץ הוא סיפור על גולה דרום אמריקאי בספרד שמוצא חלק מפרנסתו בהשתתפות בתחרויות של סיפורים קצרים הנערכות בעיקר בערי שדה נידחות. הוא מתכתב ומתיידד עם סופר ארגנטינאי גולה ובכיר ממנו, שמשתתף אף הוא בתחרות. חלק ניכר מהיופי בסיפור הזה היא שכל הדרמה האנושית שבו קשורה בעולם הספרות. ולקינוח מעין "דון קיחוטי" הוסיפו העורכים הערה שסיפור זה עצמו שאנו קוראים זכה בתחרות ספרות פרובינציאלית (!). ואילו הסיפור השני בקובץ, מבקש לתאר את אירוע המציאות הכביר, מלחמת העולם השנייה, דרך האספקלריה של סופר צרפתי כושל (סופרים כושלים הם סמלים ספרותיים גדולים בעיני בולניו; דבקותם בספרות טהורה ומרשימה יותר, כי הרי אין להם את הצדקת ההצלחה). אנרי סימון לֵפּרֵנס הוא כאמור סופר כושל אך הוא מתגלה כגיבור מתנגד לנאצים בזמן המלחמה (לבולניו, וגם זה חלק מסוד קסמו, אין סבלנות לאגף הניהיליסטי של האוונגרד הספרותי).

בכירותה של הספרות על העולם ניכרת לא רק בתכני הסיפורים אלא במקטעים חוזרים בתוכם שבהם בולניו אומר דבר והיפוכו, כביכול על מנת לדייק את התיאור, אבל בעצם אלה משפטים המאיינים זה את זה, אך יוצרים דבר מה חיובי בבירור: הם מאפשרים את התמשכות הטקסט! הנה דוגמה אחת מרבות (וכאן האיון כפול): "לכל זה אין משמעות, חשבתי, אבל בתוך תוכי ידעתי שיש לזה משמעות, ושהמשמעות הזאת היא מה שקורע אותי מבפנים, אם לנקוט ביטוי קצת מוגזם, שעל אף הכל לא היה מוגזם בעיניי".

סיפור מפתח בקובץ, וכמו רבים מהסיפורים הוא בעל רקע אוטוביוגרפי, הוא הסיפור "שקיעות אחרונות על פני האדמה". אביו של ב' (הרמז הוא לבולניו, כמובן) וב' יוצאים יחדיו לחופשה באקפולקו שבמקסיקו (בולניו היגר מצ'ילה למקסיקו ואז לספרד). ב' מבקש להיות משורר ואילו אביו הוא אדם חם אך מחוספס ובור. האב מנסה לשכנע את בנו "לבקר במקום שיש בו אקשן". ב' עסוק בהרהורים על משוררים מינורים ומסרב. "אתה מתנהג כמו זקן", מוחה האב ללא טינה. בהמשך פוסק האב: "אתה אמן ואני פועל". השירה, הספרות, מועמדות כאן בחריפות נגד היצריות הפשוטה, אל מול החיים.

הנה כי כן, מה שמעניק לבולניו את כוחו הגדול בסיפוריו הטובים היא האמונה הכמו דתית בספרות. האמונה הזו גוברת על הבשר ועל העולם. המחלה ומותו הוקדם של בולניו הוסיפו אותנטיות לדבקות הזו וכריזמה לפרסונה שלו. ויש לדבקות הזו בספרות כמה מאפיינים. ראשית, לאמונה הזו בספרות – מודעים בולניו וגיבוריו – אין איזו הצדקה תוכנית. היא אמונה כמעט אבסורדית, מעין: "אני מאמין בשירה משום שזה אבסורדי". אלא אם כן נבין, כך אני מציע, שהספרות כצורה פירושה כבר ויתור על העולם, ולכן האסקטיות (הסגפנות) הדתית מוּבְנית לתוך פעולת פתיחת הספר. שנית, אמונה זו בספרות קשורה בפוליטיקה רדיקלית. בולניו השתתף בפעולות ההתנגדות למשטרו של פינושה והוא קרוב רעיונית וסוציולוגית לתנועות שמאל דרום אמריקאיות. אבל היחס של האוונגרדיות הספרותית שלו לרדיקליות הפוליטית אינו סימטרי: מהפוליטיקה השמאית הרדיקלית ניכרת אכזבה בקובץ והדבקות בספרות מחליפה אותה. כלומר, תבוסתו הפוליטית של השמאל מזריקה חיוניות למודרניזם המיליטנטי של בולניו; להפניית העורף לעולם ולהעדפת הקריאה תחתיו. שלישית, בולניו הפך לסופר מרכזי בגלל שהוא מעניק קול לשכבה סוציולוגית שלמה. בחברות השפע היחסי העכשוויות, שבהם יותר ויותר אנשים לא נחוצים בעולם העבודה או שהם עובדים בעבודות "בולשיט", פלח ניכר באוכלוסייה מחפש עשייה משמעותית והוא נמשך-נגרף אל "הכתיבה". בולניו הוא המלך של הסקטור הזה בשוותו לכתיבה הילת קדושה. מגלם נקודה זו הוא הסיפור פה על מנחֶה קבוצת כתיבה בעיירה מקסיקנית נידחת בשנות השבעים, סדנת הכתיבה הממומנת על ידי הרשויות.    

כאשר בולניו אינו שרוי ב"אלמנט" שלו, כלומר במיעוט משמעותי של הסיפורים שאינו עוסק בספרות ובחיי סופרים, התוצאה בינונית. בולניו בגדולתו  כשהוא מגלם את הכיסופים המטפיסיים שמבטאת הדבקות בספרות, ואת המוזרות שבדבקות הזו. לאחר שהממונָה על סדנת הכתיבה בעיירה מראה למנחֶה אורות מסתוריים במדבר המקסיקני היא אומרת לו: "אני יודעת שתדע לסלוח על המוזרויות שלי, בסופו של דבר שנינו קוראי שירה".

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות".

חלק ניכר מהעניין שמעוררת הקריאה ב"האוֹפֶּרמנים" נובע מהעובדה שהוא ראה אור בשלהי 1933. כלומר זהו ספר שדיבר ב"זמן אמת" על האירועים הדרמטיים שהתחוללו בגרמניה. תגובה מהירה של סופר "אמצע הדרך", שסבל מהאירועים באופן ישיר, בהיותו יהודי.

בכתיבה מקצוענית המחייה את דמויותיה ומחליקה בגמישות מדמות לדמות; תוך אפיון דמויות בסיסי ויעיל (בעזרת פריט גופני בולט, למשל); תוך גלישות קצרות ולא מכבידות לזרמי תודעתן; תוך הפגנת חריפות במפני העלילה הקטנים – מועלית לנו בהמחשה גדולה הטרגדיה של יהודי גרמניה ב-1933.

האופרמנים הם שלושה אחים ואחות בני משפחה יהודית-גרמנית אמידה (הם בעלי רשת חנויות לייצור רהיטים זולים ומכובדים). את ההון הראשוני עשה הסבא, עמנואל אופרמן, יהודי מסורתי, בשירות הצבא הפרוסי במלחמת פרוסיה-צרפת ב-1870. האחים הם בסביבות גיל החמישים שלהם כעת, ב-1932, השנה שבה נפתח הרומן. מרטין מנהל את העסק המשפחתי ונשוי לליזֶלוטֶה הנוצרייה. גוסטב הוא רווק בן חמישים, איש רוח המתעתד לכתוב ביוגרפיה על לסינג (מעניין שלסינג הופיע גם ב"אל האבדון" של אריך קסטנר שראה אור ב-1932; לא מדובר בהכרח ב"השפעה", אלא בכמיהה אל סמל הנאורות הפילושמי, מחבר "נתן החכם"). אדגר הוא רופא בכיר. ואילו קלרה נישאה, בניגוד לעצת סביבתה, ליהודי מזרח גרמני בשם ז'ק לוונדל, איש עסקים חריף וישיר. כל בני המשפחה חשים אט אט בהשתנות העיתים לרעה. מרטין מנסה להציל את עסקיו על ידי מיזוג עם חברה "ארית". גוסטב חתם על עצומה אנטי-נאצית ומופתע מההשלכות החמורות שהיו לכך. וכן הלאה. הרומן מתפרש גם אל בני הדור הבא. פרשייה מרכזית בו עוסקת בבנם של מרטין וליזלוטה, ברטהולד, שמורה נאצי בגימנסיה היוקרתית שלו מתרעם על הרצאה שנשא הנער לפני חבריו על פרשייה מההיסטוריה הגרמנית הקדומה, הרצאה שהייתה לא מספיק פטריוטית לטעמו של המורה. הרומן גם מתפרש אל יהודים ממעמדות נמוכים יותר, בעיקר דרך דמות של זבן יהודי בבית העסק אופרמן. עוד מתפרש הרומן בשוליו לכמה דמויות נוצריות, בעיקר אלה שסובבים את גוסטב: המאהבת שלו, סופר שהוא טיפח, עורך הדין שלו ועוד.

מעבר לדיווח החי מהשטח ולכתיבה המקצוענית ראוי פויכטוונגר לשבח על הדרך הלא סנטימנטלית שבו הוא מציג את גיבוריו היהודים. הם בני אדם, טובי לב ברובם, אבל לא מלאכים. יש רובד לגלוג סאטירי בתיאורו של גוסטאב, למשל. ואילו מרטין מחמיץ לגמרי את הסערה שעוברת על בנו, ברטהולד. וכולם, או כמעט כולם, לא מבינים את עוצמת הסערה שמתרגשת ובאה עליהם.

וכאן, בסוגיית עיוורון הדמויות, סוגייה מרכזית בספר, אולי המקום לדון בפיל שבחדר. ספרים על רפובליקת ויימאר נהיו פופולריים בעת האחרונה בארצנו (גם אם יציאתם לאור קשורה ביציאה לאור קודמת בארצות אחרות; הספר ראה אור לפני כשנה בארה"ב). במרומז או במפורש הם מוגשים לקוראים או מתקבלים על ידם עם דרישה להשוואה בין אז לעכשיו. לא זו אף זו: לא אחת ולא שתיים נשמעת קריאה שדוחקת בישראלים ליברלים לארוז הכל ולברוח לפני שיהיה מאוחר מדי. ואם תטען שזו היסטריה ישיבו לך תשובה לכאורה ניצחת: גם אז, ב-32, חשבו שזו היסטריה מוגזמת! כאמור, "האופרמנים" מאשש את המחשבה האחרונה הזו כי הוא מתמקד בעיוורון דמויותיו ביחס למתרחש ("התמיהה הגדולה איך אלה הנתונים בסכנה נזכרים תמיד מאוחר מדי לברוח למקום מבטחים").

אז האם מותר – ויותר נכון: האם חכם – להשוות? האידאולוגיה של הפופוליזם הימני העכשווי שונה מאד מהפשיזם של השליש הראשון של המאה ולבטח מהנאציזם. ומלבד העובדה שמולדת לא עוזבים בקלות, יש אכן היסטריה גדולה בהשוואות האלו. אך עם זאת, לא הייתי מבטל מכל וכל את הלקחים ההיסטוריים שניתן ללמוד מהתקופה ההיא בכלל ומ"האופרמנים" בפרט. יש כמה תווים באידיאולוגיה הנאצית שפויכטוונגר מציג שצריכים להדליק נורת אזהרה, ואולי בעיקר אצל חבריי מימין. פויכטוונגר מדגיש, למשל, את שנאת האליטות שטיפח הנאציזם; את עידודן של תיאוריות קונספירציה בקרבו; את תרבות השקר ("ההכרה העקרונית השיטתית בשקר כעיקרון פוליטי ראשון במעלה"); את האובססיה לשלוט בעיתונות ואת כשרונם ומרצם התעמולתי של הנאצים (אגב, כמה פעמים מוזכרת כאן העדפתו העקרונית של היטלר את הדיבור על הכתיבה, את הרדיו על תרבות-הספר); את ה"חוסר [ה]מוחלט ב-fairness", כמאמר אחת הדמויות, "הם המציאו אמצעים כל כך נחותים, שהאחרים פשוט לא האמינו שהם אפשריים". לחבריי מהימין שנרעשים מעצם ההשוואה אומר, ראשית, שב-1933 אף אחד, כנראה גם לא ראשי הנאצים, לא חשב על באבי יאר ואושוויץ; להיסטוריה דינמיקה משלה. ובעיקר: בתוך הזרם המתועב הזה של הנאציזם – שאינו דומה ואינו שווה למה שקורה היום במחוזותינו – יש כמה תופעות שכדאי לזכור ולהזכיר. הן כן רלוונטיות.

יש לא מעט טעויות הגהה בספר ואני מקווה שיתוקנו בעתיד. אני גם בספק אם ב-1933 פויכטוונגר התכוון ל"ספר האי נחת" של פסואה (שראה אור רק אחרי מותו, ב-1935), כפי שמצוין בהערה בעמ' 121, ולא ל"תרבות בלי נחת" של פרויד מ-1930.