מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

כבר בחלוף עמודים ספורים ברור לקורא שהרומן החדש של ערן בר-גיל עוסק בנערה שחשה שהיא למעשה בן, מצב שבמקרים קיצוניים יכול להביא למצוקה נפשית קשה שמכונה בפסיכיאטריה דיספוריה מגדרית. הגילוי הזה לא מצא חן בעיניי. לא בגלל שיש לי חלילה משהו נגד בני אדם שחווים את הרגשות האלה. אלא בגלל האופנתיות. ובגלל שלאופנתיות עצמה ולעיסוק חסר הפרופורציה בתופעה הנפשית הנדירה יחסית הזו יש השלכות חברתית מערערות שמובילות לבקלאש המיותר שכולנו מכירים. אלא שבחלוף עוד עמודים לא רבים הבנתי שהפיתוי הספרותי הוא זה שפיתה את בר-גיל לנושא הזה. ועוד הבנתי שזהו פיתוי שסופר עברי בייחוד מתקשה לעמוד בו. וטוב שכך. 

עומר בת השש עשרה נוסעת לחודשי הקיץ לבית דודיה שבערבה המרכזית. הוריה ואחותה נסעו לקנדה בגלל עבודתה של האם המדענית. עומר מבקשת לנצל את חופשת הקיץ הזו על מנת למתוח קו (מכאן: "קו בדרום"; מתווספות עוד משמעויות לשם במהלך הקריאה) שממנו תתחיל להרגיל את סביבתה להתייחס אליה כבן, כפי שהיא חשה שהינה אכן מבפנים. עומר לא מעוניין לעשות ניתוח והוא חושב שהוא נמשך לבנים אבל הוא כן מנסה, לדוגמה, לטשטש את החזה שלו בלבושו. דודיה מנהלים ביישוב בערבה נקודה לגידול כלבים לצורך אילופם להיות כלבי נחייה וגם עובדים בהקפצת ציוד מחנאות לטיילים באזור ועומר אוהבת את עיסוקיהם ואותם ואת נופי המדבר שסביבם. היא אמנית בנשמתה ונוהגת לצייר ונופי המדבר משפיעים על נפשה. בזמן חודשי הקיץ היא רוכשת חברים חדשים ואולי תאזור עוז להכריז בפניהם על זהותה. כרגיל אצל בר-גיל הכל רגיש מאד, רגיש לאנשים ולחיות ולנוף, קולח ואמין מאד, נבון בהקבלותיו בין הדמויות, עלילתי ומוחשי, ומהודק ומתנגן מבחינה שפתית.

אבל, כאמור, מה שלדעתי קרץ לבר-גיל הסופר בנושא הייחודי הזה הינו ההדגמה המאלפת שיש בו לתפקידה של הסיפורת בכלל. כבר כמה פעמים לאורך השנים ציינתי שהתפיסה של הסופר הבריטי אי.אם. פורסטר על תפקידה של הסיפורת להציג לקוראיה את "החיים הסודיים" של הדמויות, תפיסה שניסח בספר העיון של "אספקטים של הרומן" לפני כמאה שנה, היא מרכזית בחוויית הקריאה יותר משנדמה (יותר, אולי, משנדמה היה לפורסטר עצמו; ואגב, מעניין מאד לחשוב על הקשר בין התיאוריה של פורסטר להיותו הומו בארון). פורסטר העיר על כך שבחיים הרגילים הרי איננו יודעים מיידית מה מתרחש במוחם של הסובבים אותנו. ואילו הסיפורת מעניקה הצצה כזו. בעקבותיו אני חושב שמניע מרכזי בקריאה של הסיפורת הוא תנועת השחייה הזו – לרגע עם הראש מתחת למים ולרגע מחוץ להם – שיש בקריאתה בין העולם הפנימי לעלילה ולנוף העולם החיצוני. והנה, מה חריף יותר מאשר הפער הזה בין פנים לחוץ כפי שהוא מתגלם בנערה שמרגישה שהיא בעצם בן ומדברת אל עצמה במונולוג פנימי בלשון זכר? ואיזה סופר ראוי לשמו יכול לבטל את הפיתוי לעסוק בנושא זה, שמהווה מטפורה לסיפורת כולה? הפְּנים הרוגש וסוער הניצב על סף "גדר השיניים", אם להשתמש במטפורה ההומרית: "יש לי משפט פתיחה: עמי [שמו של הדוד], אני בן, ואני רוצה שיקראו לי אתה ולא את. אחר כך יש לי המון הסברים, אבל יש קו אחד ברור שאני יודע שצריך לעבור אותו ורק שמה אפשר להתחיל – במי אני באמת. זה זמן טוב, אני מרגיש אותו. הרי רק שנינו כאן, אני יודע שהוא מאוד מחבב אותי, הוא חייב להבין. הלב שלי מתחיל לדפוק רק מלחשוב על מה שאני הולך להגיד, ואני מרגיש שאם אני פותח את הפה, עכשיו לא יצאו לי המילים".        

והפיתוי גדול במיוחד לסופר עברי. המגדור העברי של הפעלים (בהווה) ושמות התואר הנלווים לגוף ראשון יחיד (שלא כבאנגלית, למשל) מאפשר לבר-גיל לנצל במלואו את המתח בין הפנים לחוץ שיש במצבה של עומר. הנה דוגמה שלה נלווית אירוניה נוספת, מקומית: "'ואיך את עם אחותך?' הוא שואל ואני אומר: 'אחלה, ממש אחלה, אבל היא שונה ממני מאד'". לזה נלווית העובדה הבסיסית-פחות מבחינה בלשנית אבל שנוכחת מאד מבחינה פרקטית: העובדה שבעברית הניקוד הרבה פעמים מבהיר את המגדר שבו מדובר והיעדרו מאפשר עמימות מגדרית. גם את תכונת העברית החמודה הזו מנצל בר-גיל, למשל כשהוא מנקד בכמה רגעים אסטרטגיים את הטקסט. לדוגמה, כשאחת הדמויות מתוודעת לשינוי במראה החיצוני של עומר, שינוי "גברי", ושואלת בתדהמה המובלטת בניקוד: "מה קרה, עומר, מה קרה לךְ?"

בלי להסגיר יותר מדי פרטים אומר שסוף הרומן מספר על קרב שהתחולל בשבעה באוקטובר שמתואר במפורט. בר-גיל הפליא בתיאור פעולה צבאית ברומן הקודם שלו, אך כאן, למרות הפירוט המרשים, ואולי משום חשיפת היתר שלנו לאירועי היום ההוא ואולי בגלל שקראתי מהר מדי את הספר, פחות התפעלתי. אבל כשרגנתי בתוכי שקצת מעצבן שכל ספר שיוצא היום בעברית חייב להתייחס לשבעה באוקטובר הבנתי מייד שבר-גיל עשה גם כאן בחוכמה ולא באופנה. סוגיית הגבריות המגדרית בה עסק הספר עד סופו הרי אינטגרלית למלחמה.    

—

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

לאמירה המפורסמת של עמוס עוז על כך שכתיבה ספרותית מוּנעת מ"פצע" בביוגרפיה של הכותב, אמירה שזכתה לחרפות מפי עדרי מודרניסטים חמומים שהוסתו על ידי המתסיס ת.ס. אליוט שגרס ששירה היא דווקא מנוס מרגש ומאישיות, ולחיבוק מידי פצועים רבים ששולחים ידיהם אל הכתיבה, אני מעוניין להעניק פרשנות מסוימת ולנכס אותה לא רק לכותבים כי אם גם לקוראים. בביוגרפיה של כל קורא אדוק של סיפורת סביר שטמון פצע. וה"פצע" הזה לא חייב להיות אירוע או אסון יוצאי דופן. "פצע" הינו הגילוי שהעולם הפנימי שלנו תובע תשומת לב; כי הוא יכול להיות סוער, מכאיב, מרגש מאד. אנשים שיש להם צורך ראשוני דוחק בסיפורת – סופרים כקוראים! – הם אנשים שצריכים תקשורת מתמידה עם העולם הפנימי שלהם. וזאת משום שבנקודה כלשהי בחייהם הוברר להם שהעולם הפנימי הזה בלתי ניתן לעקיפה. הוא נוכח. הוא פקטור. אך, כמובן, "פצע" כשלעצמו לא מספיק להפוך אדם לסופר טוב. וגם לא לקורא מעמיק או מתוחכם.

ספר הסיפורים של בלה שגיא מכיל ארבעה עשר סיפורים קצרים ונובלה אחת ארוכה. הנובלה, שמופיעה בסוף הקובץ, בעלת מאפיינים אוטוביוגרפיים (אין זה אומר שהיא "אחד לאחד" אוטוביוגרפית). אני מסיק זאת בעיקר מתוך הנובלה עצמה. למשל, מכך שבן זוגה של המספרת אומר לה בסוף הנובלה שהיא תהפוך את הסיפור שסופר בה לספר (מה שאכן קרה, מסתבר). אני מסיק זאת גם משום ששני סיפורים (לפחות) מתוך הקובץ שקדם לנובלה מאוזכרים בגרסה מקוצרת בנובלה עצמה, דבר מה שמעלה את ההשערה שהם "נגזרו" מתוך הביוגרפיה ועובדו לסיפורים עצמאיים. הנובלה מספרת סיפור "פצע" מובהק ואף מצוטט בראשה כאפיגרף ציטוט מתוך ספר שעוסק בטראומה נפשית. סוניה, ירושלמית בעלת משפחה שעוסקת בטיפול נפשי, מדוּוחת שאביה על ערש דווי. הבת לא בקשר עם אביה ומחלתו מעוררת בה גל של זיכרונות. משפחתה עלתה מלטביה בסוף שנות השבעים. אביה היה אמן שלא מצא את מקומו בארץ. הוא הרבה בשתייה ובהתעמרות בבני משפחתו. הוא כנראה גם היה מעורער בנפשו.

הנובלה הזו, כמו כל הספר, כתובה ברגישות ובטקט ובחום ומשרה מצד אחד תחושה של אותנטיות והעדר זיוף ומצד שני של אי נפנוף לראווה בנגעים ואי סחיטת הלימון לצורכי הפיכתו ללימונדה ספרותית (אני מתנצל על הקלישאה). עם זאת, בחלק מהסיפורים, מלבד התחושה האותנטית והחמה חסר רובד נוסף, דבר מה שיגאל את הסיפורים מכלל כרוניקה או חומרי גלם טובים. חסר פאנץ' מחודד, או מבנה מחושב, או תובנה חריפה. או שקיימת, מאידך גיסא, מעט הגזמה והדגשת-יתר (ובמישור אחר לחלוטין: ישנה השמטה שגויה, לעיתים, של כינויי גוף). וחלק מהסיפורים טיוטתיים מדי. כך, למשל, בסיפור על הזוג בחופשה רומנטית בתל אביב שמבקש לסייע למשפחת מפונים במלון; חסר איזה עוקץ חרפרף שימהל מעט את טוב הלב שמפעם בו. כך, למשל, הסיפור המעט סדנאתי על אי הבנה בין בני אדם ושרשרת תקלות שיצרה חנייה שחסמה יציאה בניין דירות. גם סופו של סיפור זה מוקצן מדי.

אבל בצד זה יש כאן כמה סיפורים מצוינים ואחד כמעט צ'כובי בהומניזם העמוק שבו. יש כאן, למשל, סיפור, שוחר טוב אף הוא, על אישה שמביאה מרק לשכנה קשישה בקורונה. אבל טוב הלב של הסיפור מגובה במבנה עומק מעניין, כך שהיחסים עם השכנה הגלמודה מקרינים – ובסב-טקסט! – על היחסים בתוך משפחתה של האישה. כך הוא הסיפור מלא החיים על היכרות בין גבר ואישה צעירים שהחלה בבוקר השבעה באוקטובר במקלט.

וכעת לכמעט-צ'כוב המובטח. כיוון שזה הסיפור הראשון בקובץ ומדובר בסיפור קצר ארשה לעצמי לעשות לו ספוילר על מנת להבהיר את התחכום והעומק שבו. הסיפור מבוסס כנראה על פרט ביוגרפי כי בנובלה המוזכרת מסופר שסבהּ של הגיבורה "נמסר לכפר כשהיה ילד קטן, אמא שלו המסכנה היתה חולה נפשית". ואכן בסיפור, שהעניק לקובץ את שמו (!), מסופר על ילד שמגיע לבית דודתו בכפר לאחר שאימו נאלצה למסור אותו בנסיבות לא ברורות לו (האב עזב אותם כשהיה תינוק). תחושת הזרות של הילד מתוארת פה היטב וכן החשדנות שבה מקבלים אותו שני ילדיה של הדודה. בני הדודים לוקחים את הילד לסיור במשק החי שלהם. הילד המשתרך מאחור מתעכב על מנת ללטף ארנב של בן הדוד הבכור ולהתנחם בו ("הדמעות שהתאפקו שוטפות את פניו וזולגות בשקט אל תוך הפרווה"). כשמגלים זאת בני הדודים מתפלץ הקטן שבהם על כך שמישהו העז לנגוע בארנב של אחיו הבכור. אבל הבכור "מביט בו [בילד] ארוכות" ומרשה לו להמשיך. "בשקט", מציין המספר, הוא אומר: "זה ארנב שאף פעם לא בא לידיים. רק פעם אחת הוא היה אצלי בידיים, רק אז כשאבא מת". יש כאן את החום אבל גם את התחכום הצ'כובי. האח הבכור מגלה אמפטיה לילד הנטוש בסיוע ההיעדר שחווה הוא עצמו, והוא מנמק זאת לעצמו, בחשיבה ילדותית השלכתית, בציון ההתמסרות המפתיעה כביכול של הארנב.