מזמן לא זימנה לי קריאה בספר נפילה כזו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. זו תופעה אסתטית חריגה אך מעניינת ויש בה, כמדומני, גם עניין לציבור.
מדובר ב"הכישרון של מר ריפלי", רומן מפורסם מ-1955 של פטרישה הייסמית' (אחת הכותבות המפורסמות בז'אנר המתח הפסיכולוגי), שראה אור זה עתה (לראשונה בעברית, כמדומני) בתרגום מצוין של מיכל אלפון ב"ספריית פועלים" (סרט מפורסם עם מאט דיימון נעשה בעבר מהספר ולאחרונה גם סדרה בנטפליקס).
לפני כשנה ראה אור בעברית ספר מפורסם אחר של הייסמית' ("קריאת הינשוף", 1962), שנהניתי ממנו מאד וציפיתי להנאה דומה גם מהספר הזה. ואכן, במאה העמודים הראשונים ההנאה הייתה גדולה מאד. יש להייסמית מיומנות יוצאת מגדר הרגיל להצגה של דמויות עקמומיות, פגועות מאד נפשית שפגיעותן מעניינת וקשורה אי כך לפשיעה זעירה ולפרקים לפשיעה חמורה יותר. הייסמית' מעניינת בהתכה שהיא יוצרת בין פשיעה לנוירוזה, בין פשיעה לפגיעות נפשית.
כך הוא גם טום ריפלי הגיבור ברומן הנוכחי. מי שהתייתם בגיל צעיר, גודל על ידי דודה לא אוהבת, בעל מיניות מעורפלת ומי שלא בוחל בפשעים קלים. זו דמות מקורית ביותר שמאפשרת איזה מבט חדש במציאות, כשהיא נצפית מנקודת המבט המעוותת קלות של הדמות. הרעננות והחריפות האלו, שמאפשרת דמות כזו, עוררו אצלי התלהבות גדולה עד ש –
עד שהפשיעה הקלה הופכת לפשיעה חמורה, החמורה ביותר שניתן להעלות על הדעת. ובאחת, בדיוק כשהתחיל "המתח" הרשמי, כביכול, של רומן הפשיעה, יצא כל הבלון מאוויר הרומן, מבחינתי. בחיי, ממזמן לא צנחתי כך מעניין לוהט לפיהוק ומאיסה. איך הוא ישטוף את הדם מהבגד, מה ייעשה בגופה וכו' – למי אכפת?!
אבל למה? מה קרה בדיוק?
אני לא מבין עד הסוף. אבל כמה סיבות אני יכול לשער: 1. למרות שהייסמית' בונה דמות מסקרנת מאד בהיותה פגועה מאד, הבנייה המקדימה לא מספיקה על מנת לתרץ התנהלות קיצונית יותר. כלומר, למרות הכל, בעיית האמינות. 2. סביב עמוד 100 הרומן משנה את הז'אנר מיצירה פסיכולוגית שמה שמניע אותנו הקוראים לקריאתה הוא בעיקר הזוויות הנפשיות והאינטראקציות האנושיות המעניינות שנגללות בפנינו לרומן מתח, כלומר כזה שמנסה לתאר מעשה פשע ואת הנסיבות שבו הוא מצליח, או, בהמשך, יתגלה אולי (אינני יודע, אני נוטש את הספר).
אני לא פוסל ספרות מתח. אבל איכשהו כאן, דווקא הגילוי המזהיר של היכולות הפסיכולוגיות והדמות המסקרנת מבחינה פסיכולוגית שבנתה הייסמית' בשליש הראשון של הרומן (הרומן בן 272 עמ'), מרתיעים אותי מאד להמשיך כשהוא שינה כך את טבעו.
זו לא ביקורת רשמית, כי את הספר, כאמור, אני מניח בצד. אלא מעין הערה ביומן קריאה.
מבקר חופשי 