"כל כמה שְיָגעוּ האנשים, המכונסים במאות אלפיהם יחד למקום קטן, להשחית את פני האדמה, שעליה הצטופפו; כל-כמה שסתמו את האדמה באבנים, שלא תצמיח כל דבר; השמידו כל ציץ עשב הנובט למעלה; העלו עשן בפחמי-אבן ובנפט; גזמו את העצים והבריחו כל חיה ועוף – והאביב היה, בכל זאת, אביב גם בעיר. השמש נתן את חומו, העשב שב לתחיה, צץ והוריק בכל מקום אשר לא גורד משם, לא רק בערוגות הדשא של הבולֶברים, כי אם גם בין לוחות האבנים […] צמחים וציפורים, רמשים, גם ילדים, כולם לבשו גיל"
(כמעט כל שנה, באביב ולכבודו, אני מעלה את הציטוט הזה; הפתיחה הגדולה של "התְחיָה", הרומן האחרון של טולסטוי, מ – 1899, בתרגום מ.ז.וָלפובסקי).
מבקר חופשי 
תגובות
מניחה שתצנזר אותי. יש כאן כותב שנושא איכות הסביבה מאוד יקר לו הרבה לפני שקמו ארגונים למען איכות הסביבה. הטיעון שלו כתוב בכישרון רב אבל אין לו כמו ללוחמים למען איכות הסביבה בני זמננו, אמפתיה והבנה לצורך של האנשים לבנות לסלול להקים בתי חרושת לצורך קיומם.