פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
קפקא כמעט נחנק מצחוק כשקרא בפני חבריו בפראג קטעים מ"המשפט". ואם את "המשפט" ניתן לקרוא כיצירה קומית, או גם כיצירה קומית, ואכן ניתן, קל וחומר שאת "הטירה" ניתן לקרוא כך. הסיבה היא פשוטה: ב"המשפט" הרשויות מחפשות אחרי הגיבור, יוזף ק', ולבסוף מוציאות אותו להורג, ואילו ב"הטירה" הגיבור עצמו, ק', מחפש בעצמו אחר הרשויות, החמקמקות והדו-משמעיות והוא גם שורד עד הסוף, או עד למשפט הקטוע שבו מסתיים הרומן (קפקא לא השלים אותו). זו – העובדה שהאפשרות לקריאה קומית בולטת כאן יותר – אחת הסיבות בגינן "הטירה" הוא הרומן האהוב עלי של קפקא, ובכך, הסתבר לי, כיוונתי לדעת המתרגמת נילי מירסקי (כפי שמספר אמיר פלג בהקדמה היפה לתרגום היפה שלפנינו; מירסקי, כמו הסופר, לא השלימה את התרגום, ושני הפרקים האחרונים, כשמינית ספר, תורגמו בהצלחה על ידי רן הכהן).
אבל על מה הרומן? לפני עשרים שנה, אני זוכר, נתקלתי בשמעון אדף באחד ממסדרונות בניין גילמן באוניברסיטת תל אביב. אמרתי לו, ספק בווידוי מביש ספק בהתרסה גאה, שאני לא כל כך אוהב את קפקא, כל המשלים האלה בלי נמשל ברור. אבל זו בדיוק הנקודה, נחלץ שמעון בהתלהבות להגנתו של קפקא, זה משל, שדוחף אותך לחפש לו נמשל, אבל הוא נעדר נמשל!
על היצירות של קפקא ועל "הטירה" ניסו להדביק נמשלים רבים. האם סיפורו של מודד הקרקעות ק', המגיע לכפר המצוי לרגלי טירה, ומנסה לתקשר עם נציגיה אבל זוכה להתעלמויות, דחיות, מסרים עמומים, מופרכים ומבלבלים, הוא משל תיאולוגי? האם "הטירה", המתנשאת מעל לכפר (ומי שביקר בפראג, עם ה"מצודה" המתנשאת מעליה, מבין מייד מניין לקח קפקא את הטופוגרפיה הבסיסית), היא האלוהות שאין גישה אליה, הנמצאת-לא-נמצאת? או שמא הרומן הוא משל פוליטי על המדינה המודרנית ועל היעדר המגע בין האזרח הקטן לרשויות הגדולות, על הביורוקרטיה האינסופית שמלווה כל ניסיון מגע כזה? הניסיון להגיע לנמשל אינו מופרך. קפקא עצמו שתל כמה רמזים בולטים לאפשרות של נמשל כזה. כמובן, מעודדת את אופציית המשל בראש ובראשונה המופשטות הבסיסית של הרומן (לא ברור באיזו ארץ הוא מתרחש, לא ברור מי הוא בעצם ק'), מופשטות ששוכנת בד בבד עם קונקרטיות ופרטנות עילאיות של אותה מציאות מופשטת (כאילו המשל עובד בידי סופר ריאליסטי דקדקן ש"שכח" שתכלית המשל היא הנמשל). בעיקר הפרשנות התיאולוגית מקבלת סיוע ברומן. למשל, הבדיחה האתיאיסטית על מקורם הארוטי של כיסופי אלוהים שמקופלת (אולי!) באנקדוטה הבאה: "שמעתי פעם על צעיר אחד שכל מעייניו היו נתונים יומם ולילה לטירה לבדה, את כל השאר הזניח כליל, וכבר חששו לשפיות דעתו, […] אך בסופו של דבר התברר שלא לטירה עצמה התכוון, אלא לבתהּ של אחת הנשים המנקות את הלשכות, ומשזכה בה לבסוף, בא הכל על מקומו בשלום". או התיאור של משפחתו של בַּרנַבַּאס, איש הקשר הכושל של ק' לטירה, משפחה שהשיבה ריקם את בחירתה של הטירה בבתם ולפיכך נענשה ונודתה על ידי כל הכפר, תיאור ששולח אותנו להבינו כמשל על היהודים שהפנו עורף לאל ונענשו.
אבל נדמה לי שיהיה פורה, וגם מהנה יותר, לקרוא את "הטירה" לא כמשל ואף לא כמשל-בלי-נמשל, כלומר כמשל שדוחף אותך לפענח אותו ואז בולם את הפיענוח (כלומר באופן שבו הקורא עצמו, בניסיונות הפרשנות, עובר מה שעובר ק' עצמו בניסיון להבין מי נגד מי!). את "הטירה" כדאי לקרוא כטקסט וירוטואוזי שמציג מציאות זרה, לא מימטית, אך כזו שיש בה חוקיות ברורה ונוקשה. אחרי שהציב הסופר את גיבורו בלב המציאות הזו, על חוקיה הברורים והעקביים אך המתעתעים, הוא מבקש לראות כיצד ייחלץ הגיבור מהמציאות הזו, וליתר דיוק: לא כיצד ייחלץ, אלא כיצד יתקדם, גם אם מסתבר לו שההתקדמות בסופו של דבר נותרה דריכה במקום. במלים אחרות: "הטירה" היא תרגיל ספרותי גאוני, שמשול לפעלולן הארי הודיני, המכניס את עצמו למצב בלתי אפשרי (תיבה נעולה וקשורה בשלשלאות המושלכת לנהר, נגיד), ובוחן את כוחו להיחלץ ממנו לתשואות ההמונים. בהבדל אחד מהמשל: להודיני החשוב הוא לצאת בשלום מהמים, כלומר הסוף, לקפקא החשוב הוא עצם פעולת החילוץ המתמשכת, כלומר העלילה.
אם יש נמשל ב"הטירה", ונמשל רלוונטי, הרי שהוא אינו תיאולוגי או פוליטי ואינו נוגע למערכת שלמה ומקיפה, אלא נוגע לכל אותם מִינִי-מצבים ושברי-רגעים בחיים שבהם המציאות נדמית לפתע חלקלקה, מסועפת, משתמעת לשתי פנים, סותרת את עצמה, נותנת ואז לוקחת, בלתי חדירה אך מזמינה לחדור אליה, מטרידה ומציקה, תובעת מאיתנו המתנה מייגעת, גורמת עוול לא בגלל רוע אלא בגין ביורוקרטיה – אותם שברי מציאות שאכן למדנו לכנותם "קפקאיים". הגאונות של קפקא – וגם היגע והטורח שיש לעתים בקריאה, חשוב לומר – היא בהצגה רהוטה ובהירה של המציאות המגומגמת והעמומה הזו ובכך שחוקי העולם שהוא מתאר מחלחלים עד פרטי הפרטים של הרומן. לא רק קווי העלילה העיקריים מייצגים את הפתלתלות של העולם הקפקאי ב"הטירה" אלא גם דמויות המשנה ומשפטי המשנה שלהן. כך, למשל, "העוזרים" של ק' הם מגדולי מציבי המכשולים בפניו ופונדקית שנוזפת בק' על הביקורת שמתח על ביגודה ומשתיקה אותו ("איני רוצה לשמוע עוד מלה ממך על הבגדים") אינה מרפה ממנו בשאלותיה ובדיבוביה ("מניין הידע שלך על הבגדים?").
מבקר חופשי 
תגובות
כן, אבל איך התרגום?
התרגום משובח. חשבתי שזה מובן מאליו 🙂 אוסיף בגוף הטקסט כשאתפנה.
הייתי מופתעת אלמלא היה (קראת את "אחשוורוש היהודי הנודד" בתרגומה? זה התרגום הכי וירטואוזי שקראתי מימי). אני סקרנית לדעת איך התרגום שלה לעומת קודמיה הרבים.
במסגרת של ביקורת שבועית אני לא יכול לערוך השוואה כזו, אני רואה את תפקידי בהקשר הזה כמי שמדווח האם חווית הקריאה בעברית של הטקסט המתורגם הייתה רהוטה ואם לא – האם זה בגלל אופיו המשוער של הטקסט המקורי או לא (זה דבר שקורא מיומן יכול להבחין בו).
בנוסף, הגרמנית שלי בחיתוליה, למרות שלטעמי אכן ניתן לחוות דעה על תרגום לעברית ואף לערוך השוואות בין תרגומים מבחינת החווייה העברית שהם מעניקים. בכל מקרה, התרגום הקודם זכור לי כטוב גם הוא. אולי הוא פחות גמיש ממירסקי, אבל קראתי בו גם לפני כעשרים שנה אז איני זוכר היטב.
קראתי את הספר ממזמן והתפעלתי מאוד. גם אימצתי את ההסבר של ברוד – שזה כן משל על הניסיון להשיג את הלא ניתן, אבל שקיים לפי קפקא ( לפחות בספר הזה), המאמץ להגיע רוחנית ונפשית לניצוץ דתי שהאדם האבוד כן מכיר בו. איזשהו חיבור לאמונה דתית שכמעט כבר לא קיים אצל אותו אדם, ובכול זאת. לא צורה דתית ברורה. בהמשך קראתי שיש טענות בעיקר של מבקר צרפתי ידוע ( לא יודעת את שמו), שקפקא כותב מעולה בקטעים קצרים, פרגמנטים, לא ברומן.
קראתי את התרגום של מירסקי ונחלתי לצערי אכזבה ומכמה סיבות: א. יותר מידי ביטויים עבריים כמו: סוגה בשושנים, אמת ויציב, וכאלה. ב. שימוש במילים ארכאיות כמו ממזגה במקום פאב ג. התרגום של זנדבק די דומה רק נטול השימוש בביטויים עבריים המזדקרים בזרותם בטכסט. ד. מעבר להכל קאפקא נוהג לחזור על אותן פעלים כמה פעמים באותן מילים ורוב המתרגמים כולל נילי כאילו מתקנים אותו ובמקום שהוא כותב שק' הלך והלך והלך הם כותבים הלך וצעד ופסע וכדומה וזה חטא לסגנונו של קאפקא