מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הקיטש, ניסח ברוב פקחות מילן קונדרה, הוא אי קבלה עקרונית של החרא. כלומר, התעלמות מהצדדים המכוערים, המגוחכים, האבסורדיים של הקיום. ספרות קיטשית תתמקד בגיבורים יפים ונועזים, או ברגשות טהורים ומעוררי אהדה. שיר על נופל בקרב, כה צעיר ויפה, שלנצח יישאר בן עשרים, למשל, מועד להיות קיטשי כי מושאו יפה ורגש העצבות על היכחדותו אף הוא רגש "יפה" ולא פרובלמטי בשום צורה.

אבל על מנת להימנע מקיטש לא מספיק לעסוק בחרא. כשעוסקים באמנות בכיעור, באבסורד, בעליבות, צריך דווקא להתקיים יסוד אסתטי שמפצה על העיסוק הזה. ויסוד "אסתטי" כזה יכול להיות גם תמטי, למשל הצגת זווית חדשה, רעננה ומעמיקה-מהרגיל של אותם כיעור ועליבות; יסוד אסתטי כזה יכול להיות גם בפשטות רהיטות וארגון. אין מדובר באלחוש והכחשת הפצעים והפגמים שמציג האמן לנגד עינינו. אך בד בבד עם הטחתם של הפגמים בקורא, ולעתים אף במגמה לעוררו לפעולה של תיקון (אם הדבר אפשרי), הרי שתפקיד האמנות הוא גם לגאול את העליבות באמצעות ארגונה ופרישתה והצגתה האסתטיים.

שתי הנובלות הראשונות – עיקר הקובץ – בספר של לודמילה פטרושבסקיה, המוכרת כבר לקורא העברי הודות לנובלה המצוינת שלה שפרסמה הוצאת "לוקוס" לפני כשנה, "השעה לילה", עוסקות במציאות עלובה וחולה. אבל בניגוד ל"השעה לילה", הן לא גואלות אותה בעזרת הצורה האמנותית, בעזרת האסתטיקה הספרותית.

הנובלה "שוקולד במילוי ליקר", הכתובה בגוף שלישי, מספרת על חיי נישואים נוראיים בין לְיוֹליה התמה לניקיטה המפלצתי וכנראה החולה בנפשו. הטקסט מציג התעמרות בלתי פוסקת שבשיאה ניסיון לרצח של הילדים של בני הזוג. למי שמשוכנע כבר מראש שהתעמרות ואלימות כלפי נשים הן דברים פסולים, ואף הגיע למסקנה בכוחות עצמו שרצח של ילדים אינו דבר ראוי, אין הרבה מה ללמוד מהנובלה הזו. אם כי אולי למי שלא גמר בדעתו באשר לנושאים השנויים במחלוקת הללו, הנובלה תעזור לעצב עמדה מוסרית ראויה. וביתר רצינות: הנובלה הזו, למעשה, נוגעת בקיטש מהכיוון אחר, על אף הצגת "החרא" שיש בה, בהציגה עולם חד משמעי מבחינה מוסרית, בהציגה את המובן מאליו המוסרי.

ואילו הנובלה "בחברה טובה", הכתובה בגוף ראשון, ומספרת גם היא על נישואין שהתפרקו, אם כי בנסיבות יותר יומיומיות, ושגם היא עוסקת במציאות מנוונת למדי, אם כי לא נוראית, סובלת מבעיה אחרת: כאוטיות. בנובלה מוצגת חבורה של אינטלקטואלים ואינטלקטואלים למחצה שמתכנסים מדי שבוע ללילות שתייה ארוכים. הנובלה מדלגת בתזזיתיות מדמות לדמות שבחבורה, אבל חוסר הסדר והמיקוד מונעים מבעדה להצטבר ליצירה משמעותית. יש רגעי הומור ושנינויות בנובלה, אבל היא מבולגנת מדי. כשם שסיפור על שעמום לא יכול להיות משעמם, כפי שטען צ'כוב (כמדומני), כך סיפור על כאוס לא יכול להיות כאוטי, אחרת למה לנו הספרות? ישנם החיים עצמם.

שני הסיפורים האחרונים בקובץ הם טובים, אולי מפני שהם ממוקדים בעיקר בדמות אחת. "הילד של תמרה" הוא סיפור שמזכיר ז'אנר שהיה מקובל בספרות העברית של תחילת המאה העשרים, שבעצמה הושפעה אז מהספרות הרוסית: סיפור קצר שהנו בעצם דיוקן של אדם ("פרצופים", נקרא לעתים הז'אנר בספרות העברית דאז). במיטבם (כמו בכמה מסיפורי ברדיצ'בסקי, או אף בסיפור דנן), הסיפורים האלה כמו מפריכים את קביעתו של אריסטו ב"פואטיקה" שעל הספרות להימנע מהצגת ביוגרפיות ולהתמקד בסיפור עלילה הדוק, לא כל מה שקרה לאודיסיאוס בחייו, גרס אריסטו שעל הסופר להציג, אלא עליו להתמקד, למשל, בסיפור שובו של אודיסיאוס הביתה. כאן מתואר דיוקן של חצי-אינטלקטואל מזדקן, ראשו שקוע בשרעפים ובחרמנות ובחיפוש אחר ארוחה חמה וסיגריה חמה, שמוצא בבית הבראה אחד מאהבת בת שבעים וחמש שמכירה סוף סוף בערכו. סוף סוף יוכל גם הנווד הנצחי והעלוב הזה להתעמר במישהי ולא רק לסבול התעמרויות מאחרים. כאן מתגלה שמץ מאותו הומניזם עמוק, המעלה ניצוצות מהמאפליה, ולא נעדר נימה קומית, שהיה נוכח במלוא תפארתו ב"השעה לילה".

בסיפור האחרון, "סיפורה של קלריסה", שוב סיפור דיוקן, מתוארת עלייתה ונפילתה ושוב עלייתה של ברווזנת מכוערת שהפכה ליפיפייה, נקלעה לנישואין אומללים (הגברים המכים, וזו כנראה מכת מדינה ברוסיה, רבים כאן) ולבסוף מוצאת את זיווגה. הסיפור טוב בדיוק בגלל שהוא חותר להצגת אומללות יומיומית, או קיום בינוני, כפי שניכר בסיום האירוני המעולה שלו: "כל זה הסתיים בכך ששלושה חודשים אחרי החופשה עברה קלריסה לגור עם בעלה החדש, וָאלֵרִיי פֶטרֹוביץ', בדירת שלושת החדרים שלו, והתחיל פרק חדש בחיי הגיבורה שלנו. בבוא העת הלך הבן לבית הספר, גם בת נולדה. אפשר להניח שהכול התייצב והחל לשוט לקראת תקופת הבשלות הטבעית והבריאה, אל חילופי חופשות וחורפים, אל קניות ורכישות ואל התחושה של מלאּות החיים, אם מתעלמים מהעובדה שבימיּ הטיסות, כשקלריסה נשארת בגפּה, היא מסוגלת לצלצל במשך שעות לשדה התעופה כדי לדלות מידע על הטיסה, וואלֵרִיי פֶטרֹוביץ' נאלץ לשמוע עם שובו הערות על הצלצולים של אשתו. עננה זו בלבד מעיבה על האופק הבהיר בחייהם של ואלריי פטרוביץ' וקלריסה, זו בלבד".