מבקר חופשי

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

"קונטרפונקט" ("הספרייה החדשה"; מהולנדית: רן הכהן) ראה אור במקור ב-2008. הספר נכתב אחרי אסון נורא שפקד את המחברת. ב-2001 דרסה משאית למוות את בתה. את המידע הזה אני שואב מהכריכה האחורית, אבל הספר עצמו כמו שולח את הקורא אל מחוצה לו, מסמן לו שמדובר בטקסט אוטוביוגרפי ולא בטקסט ספרותי מן המניין. גיבורתו מכונה "האשה" או "האם": "האשה נקראה פשוט 'אשה', ואפשר גם 'אם'. היו בעיות של נקיבה בשם". המשפט החידתי מעט הזה, המופיע בפתיחה, כמו אומר: זוהי כתיבה אוטוביוגרפית, אבל איני רוצה לומר זאת במפורש, לנקוב בשמי. היצירה מספרת על "האשה" המוזכרת המנגנת את היצירה הקלאסית "וואריאציות גולדברג" של באך. הספר נחלק לחלקים בעקבות היצירה הזו, המחולקת בעצמה ל-30 חלקים, "וריאציות". בכל וריאציה מסופר לנו דבר מה על המקטע הנוכחי ביצירה, או על הפרשנות הנכונה שלו, או דבר מה מחייו של המלחין הגדול, ובצד זה רסיס זיכרון או אנקדוטה מחיי הבת (חופשות משפחתיות, חיי העבודה שהיא התחילה בהם לאחר האוניברסיטה, יחסיה עם חברות וחברים ועוד). "האשה" כורכת את הווריאציה הספציפית שבה היא נתונה בזיכרון הספציפי מהבת שעולה במוחה. הקורא מנחש עד מהרה שמדובר בעיבוד אבל של האם בעזרת היצירה, בהעלאת זכרה של הבת בעזרת היצירה.

הבעיה הגדולה של "קונטרפונקט" – וזו בעיה שיש לה השלכות תיאורטיות מרתקות, בייחוד בזמננו – היא שהקריאה ברומן מסתמכת בחלקה על המידע החוץ-ספרותי המוזכר. חשוב לומר: אין הכוונה חלילה שאנקוויסט היא ציניקנית, שמערבת בין חייה האישיים לבין יצירתה על מנת "לקדם את עצמה", באופן שמוכר לנו ממחוזותינו הטלוויזיוניים. אלא שפשוט באופן כמעט בלתי נמנע, למרות הכוונות הטהורות ביותר, יצירה מהסוג הזה בונה על "תנופה" חוץ ספרותית, על אהדה מראש אצל קהל הקוראים שלא "הורווחה" בתחומה של היצירה הספרותית עצמה, אלא בתחום אירוע המדיה שהספר הוא רק חלק ממנו. מכיוון שאנחנו מצויים בתקופה שאנחנו יודעים רבות על חייהם של סופרים, שספרים מרכזיים יוצאים לאור בלוויית ראיון עם הסופר וכו' (על הומירוס, למשל, איננו יודעים כמעט כלום) – מעניין לראות כיצד ההסתמכות הזו על אירוע אמיתי שהמידע עליו ניתן מחוץ לכותלי הרומן אינה מחזקת את האימפקט שלו ואת תחושת "האמיתיות" שלו, אלא דווקא מחלישה אותו! מדוע זה כך? מדוע אנו מתקשים להתמסר כליל ליצירה כשמידע חוץ-ספרותי חודר אליה – זו סוגיה תאורטית סבוכה, אבל כזו שקשורה ללבה של חוויית הקריאה כחוויה פרטית אך שברירית, שניתן להרוס את קסמה בקלות באמצעות חדירה של "המציאות" החיצונית לבין כתליה. (נדמה לי, אומר בקיצור, שהבעיה מתחילה ברגע שישנו עירוב שעטנזי עמום של המציאות האוטוביוגרפית ביצירה בדויה, כלומר ברגע שבו לא תחומים מספיק הגבולות שבין הבדיה למציאות, ברגע שזו לא אוטוביוגרפיה גלויה או רומן מוצהר).

הבעיה הזו נוכחת גם בכל החלק שעוסק באמנות של באך. מלבד זה שהחלק הזה סובל ממקצועיות יתר, הוא עתיר מונחים וידע מוזיקליים לא טריוויאליים, שמרחיקה את הקורא ההדיוט, ומלבד זה שהחלק הזה נסמך גם הוא על מידע ביוגרפי שאנו יודעים עליו מחוץ לכותלי היצירה ("אנה אנקוויסט – מספרת, משוררת, פסיכואנליטיקאית, בעלת הכשרה של פסנתרנית קלאסית"), הרי שגם הקטע הזה כמו נסמך על התלהבות ונכונות שנביא "מהבית", ולא שנשאב מהספר עצמו. הפעם הרוח הגבית שאנו אמורים להביא אל ההפלגה בקריאה אינה כזו שנובעת מאמפטיה לאסון נורא של מות ילד, אלא להזדהות עם קדושתה כביכול של האמנות, להתמוגגות מהאנינות התרבותית שמפגין הספר.

ייתכן שקורא שבקיא ממני במוזיקה קלאסית ימצא עניין רב יותר בספר. אבל אני בספק. "האשה" (והמחברת באמצעותה) מזכירה אגב אורחא את הרומן "הטובע" של תומאס ברנהרד שעוסק גם הוא ביצירה הזו של באך. והנה שם בורותי לא הפריעה לי בקריאה. ברנהרד אינו סומך על התלהבות לבאך שאתה מביא מ"הבית", אלא יוצר את האש והסערה והקדחתנות בתוך הספר עצמו. הוא לא מבקש להפליג על כנפי יצירת מופת קלאסית, אלא יוצר ספרות חריפה ומלאת תנופה בכוחות עצמו. הוא לא בורגני כבד ומכובד, הוא פרא אדם מיואש. מלבד זאת, אני משער שגם לו הייתה הסופרת עוסקת בדבר מה שאני מבין בו מעט יותר – נניח הייתה כותבת מסות קצרות על קריאה בספר "איוב" ומשדכת אותן לזיכרונות מבתה – והייתה עושה זאת באופן דומה לאופן שהיא עושה זאת כאן, גם אז הייתי מבקר את החיבור המאולץ בין פרקים ספציפיים מספר "איוב" לאנקדוטות שונות מחיי הבת, גם אז הייתי מסויג מהשידוך בין המסאי לרסיסי הפרוזה הסיפוריים, גם אז הייתי חשדני כלפי היעזרות ברוחן של יצירות מופת של הרוח על מנת ללבות את אש היצירה הפרטית החדשה.

נדמה לי שלו הספר היה מכיל רק את האנקדוטות על הבת – חלקן מדויקות, צורבות, כאובות, מכמירות לב – בלי ההסתייעות בבאך, התוצאה הייתה יצירה טובה בהרבה, ישירה, כאובה ולא יומרנית. נדמה לי עוד שביסודו של דבר זו יצירה פרטית מאד של אם המקוננת על אבדן, ובמובן זה היא קורעת לב, אבל אין זו יצירת ספרות בשלה.

התוודעתי לרוב ספריה של אנה אנקוויסט שראו אור בעברית לאחרונה ובסדר הפוך. כך שבסמוך לספר הנוכחי עיינתי גם ב"הסוד" ("הספרייה החדשה", מהולנדית: רן הכהן), אחד מספריה הקודמים. והנה שם אותה בעיה: איזו הסתמכות על אהדה שמביא אתו הקורא בזכות המוזיקה הקדושה, איזו אהדה שמביא איתו הקורא "מהבית" לגורלם המר של יהודי הולנד, לגורלם של מונגולואידים ועוד.

וכך ניצבתי לפני "יצירת המופת" ("הספרייה החדשה", מהולנדית: רן הכהן), ספר הביכורים שלה, שכבר שמו לא בישר טובות: עוד ספר המתמוגג מכוחה של האמנות? עוד סופרת שכותבת קיטש לגבוהי-מצח כביכול? אלא שהרומן הזה, שראה אור במקור ב-1994, התגלה כהיפוך גמור של הבאים אחריו, כפנינת פרוזה יקרת ערך ולמעשה כאחד הרומנים הבולטים של שנות התשעים. "יצירת המופת" היא רומן סאטירי, מצחיק מאד פעמים רבות, רומן שהפאתוס לא בדיוק ממנו והלאה אלא שהוא גם ארצי מאד, יצרי מאד, מדייק בפרטים מאד. והגם שגם הוא עוסק בחלק מרכזי שלו באבדן ילדים – נקודה מצמררת בהתחשב בכך שהוא נכתב לפני מותה של בתה של אנקוויסט – הרי שבניגוד ל"קונטרפונקט", זה רומן חי מאד.