ארכיון חודשי: מרץ 2014

שני קצרים על גאווה וענווה

1. יש אנשים שמשתמטים מעין הציבור האוהדת לא בגלל ענווה, אלא בגלל גאווה – הם לא מוכנים להיות תלויים בהערכתם העצמית באותו ציבור.

2. יש אנשים שמשתמטים מעין הציבור האוהדת לא משום ענווה – הרגשתם כי אינם ראויים לאהדתו, אי נוחות מתשומת לבו של הציבור – ולא משום גאווה – בוז להמון – אלא בגלל שילוב של השתיים:

הם מפחדים שקרבה גדולה מדי לבני אדם תחשוף לעיני כל את העובדה שהם עצמם ככל האדם.

שני קצרים

1. – הכל אחת! אם הכל הבל ממילא, הבה נתהבל גם אנו! אין יתרון לחוכמה, אז הבה נתְכַסָל!
– לא. גם את הייאוש וחוסר השחר אפשר לחוות מתוך ערפול חושים והתבהמות, או בפיכחון, אנינות, ריחוק ואף מתוך חדוות אנליזה צנועה. וזה כל ההבדל כולו, בין ייאוש שלא מדעת לייאוש מדעת.

2. מה שאתאיסטים שטחיים לא מבינים:
א. אם אלוהים הוא מטפורה לכוח העצום שייחסנו לעצמנו או להורינו בילדותנו (כדעתם הדי משכנעת של פסיכואנליטיקאים) – מטפורה והמתקה של חמיצות האבדן של הכוח הזה
ב. ואם אנו אוסרים על בני האדם להיסמך על הכוח הזה בטענה (הנכונה) שהוא אינו קיים
ג. אנחנו גוזרים על בני האדם לחפש את ההערצה, לחפש את העוצמה הפנטסטית הזו, בתוך העולם האנושי:
– חלקם יעריצו "אלילים", על כל ההבל והסבל הכרוך בכך
– חלקם יעריצו את עצמם, על כל הסבל (לעצמם ולאחרים) וההבל הכרוך בכך
– חלקם יבוזו לעצמם מתוך השוואתם לאנשים אחרים, שהיא מחפירה יותר מאשר ההשוואה לגדול-מכל-גדול

חברה שעסוקה באובססיה בסלבריטאים היא חברה בלי אלוהים, במובן העמוק של המילה, היא חברה מחפשת אלוהים, במובן השטחי של המילה.

אם אין אלוהים – הכל אדם.
וזה מה שנורא.

*

אז מה הפתרון?

הרי אלוהים אין.

לא להכל יש פתרון. בחיים שלנו אנחנו מתנהלים – אותם לא פותרים.

שני קצרים

1. מי שמחליט להתייחס אל החיים ברצינות תהומית, מתוך ירידה עד שורשם – ייתכן שלא יוכל לחיות ללא הצחוק, ללא השטחיות.

2. משפטים אחדים צרובים בזיכרוני מני אז, מ"ענוג הוא הלילה" של פ. סקוט פיצג'רלד, אודות גיבורו, דיק דייבר, משפטים יפים-כאובים-מתוקים בפני עצמם, ומשפטים שממצים את דמותו האצילית של מחברם. ואלה הם (בתרגום אסתר כספי):

"מהרהר היה שרצונו להיות טוב, רצונו להיות מיטיב, להיות אמיץ וחכם, אבל כל זה היה קשה למדי. הוא אף רצה להיות נאהב, אם ניתן הדבר".

המשפט האחרון, שמופיע כמשפט לעצמו רק אחרי שאפתנותו המוסרית של דיק, ומופיע אף במסויג ("אם ניתן הדבר") – הוא תמצית השרמנטיות העדינה-אצילה של הגיבור ומחברו.

והנה אני קורא כעת את "בית קדְרוּת", הרומן הוירטואוזי של דיקנס שתורגם כעת לראשונה לעברית, ושם גיבורת הרומן, אחת מהן והחיובית שבהן, אסתר, מספרת על עצמה:

"שאפתי להיות חרוצה, שמחה בחלקי וישרת לב, ולעשות קצת טוב למישהו, ולזכות במעט אהבה לעצמי אם אוכל" (בתרגום אמציה פורת).

פיצג'ראלד, הסתבר לי, חשב ש"בית קדרות" הוא הרומן הטוב ביותר של דיקנס ורומן גדול. הנה דוגמה לחוט של אצילות שסופר אחד מקבל ממשנהו את ניסוחו הענוג.