מבקר חופשי

אנחנו חיים, באגפים מסוימים של חיינו הציבוריים, בעידן פוריטני; התשליל המובהק של שנות התשעים ההדוניסטיות (על חולאיהן הרבים שלהן). רגישות מוסרית מעוררת הערכה מתחלפת לחלקנו לעתים קרובות יותר ויותר ברדיפת חריגים או חריגים כביכול מסוגים שונים, בשנאת מתבלטים באופנים שונים, רדיפה ושנאה שטעמיה הפסיכולוגיים אינם תמיד כה טהורים ובהירים ומלבבים.
אני כותב בתחושת דחיפות ובהילות, בעקבות דיון משולהב בפיד שלי מסוף השבוע האחרון. בלי להיכנס לפרטים (שאינם מוכרים לי, אני מתייחס לתגובות שנחשפתי אליהן), נדמה לי, בקריאת חלק מהדיונים, שמיטשטשים הבדלים גדולים וחיוניים בין פנטזיה ואף ביטוי פנטזיה בפורום הולם שאינו פתוח לקהל הרחב, לבין הגשמתה הלכה למעשה. ובהקשרים אחרים מהעבר הקרוב, ומבלי לסנגר על גיבור הפרשה כלל וכלל, אלא לקטרג על טשטוש ההבדלים המוזכר שהתבטא בדיונים שנספחו לפרשה: טשטוש הבדלים בין התנהגות נהנתנית וחצופה ומשוחררת ואולי אף מגושמת לבין הטרדה וחציית גבול ופגיעה בכבודו של הזולת. אלה הבדלים וגבולות קריטיים. ואני מקווה מאד שהגבולות הללו יישמרו ושחצייתם מתבצעת רק בשוליים. אבל כמה מההתבטאויות שקראתי בפרשיות האחרונות שהתרגשו עלינו מבהילות מאד בעיניי. האינטרנט הפך לכיכר העיר שבה מתבצע בקלות רבה מדי סוג של לינץ', לינץ' שמבצע המון משולהב באלה החריגים בעיניו, חריגים כאלה או אחרים. השעה מאוחרת ואני יודע שהפוסט הזה יכול להיכתב ביתר בהירות. אבל ראוי לזכור בעת הזו האינטרנטית, כמה חרדו גדולי ונאורי ההוגים הפוליטיים מפגיעה בחופש הביטוי, שהצורך להגן עליו לא נבע הרי מרצון להגן על דעות יפות ומלבבות ואסתטיות דווקא, וכמה חששו מעריצות הרוב של הדמוקרטיה, מהסכנה שרוב מתחסד ומשולהב ירמוס בדרכו כל מי שחורג ממה שהרוב חושב שהנה הדרך הנכונה, חשש לא רק מהמון רע ומושחת, אלא, אולי אפילו בעיקר, חשש וחרדה מהמון שמתוך תחושת עליונות מוסרית, רומס כל מי שאינו הלך בתלמו. ההוגים הללו הניחו וביארו את יסודות השיטה הדמוקרטית שאנו חיים לאורה, וצריך לחשוב בשום שכל כיצד מתאימים את הגותם למציאות האינטרנטית הדמגוגית, הפוריטנית והלינצ'אית שאנו עדים לה.

הנה ציטוט-תזכורת מ"על החירות" של ג'ון סטיוארט מיל על חופש המחשבה (גם המחשבה "הסוטה" ביותר) וחופש הפרט ברשותו שלו:
"הצד היחיד בהתנהגותו של אדם שעליו הוא חייב דין וחשבון לחברה הוא זה הנוגע לאחרים. בחלק הנוגע לעצמו בלבד יש לו, ובדין, עצמאות מוחלטת. על עצמו, על גופו ונפשו, היחיד הוא ריבון" (תרגום: אהרן אמיר, הוצאת "שלם").

והנה אלכסיס דה טוקוויל בספרו הנבואי על ארצות הברית, "הדמוקרטיה באמריקה", על עריצות הרוב:
"לפי דעתי, קלקלתו העיקרית של השלטון הדמוקרטי, כפי שכוננוהו בארצות-הברית, אינה נובעת, כמו שמרבים לטעון באירופה, מחולשתו, אלא דווקא מכוחו המוחלט. יותר משאני חרד מפני החירות היתרה השוררת באמריקה חרד אני ממיעוט הערובות המצויות שם נגד העריצות.
כשנעשה עוול לאיש או למפלגה בארצות-הברית, אל מי יוכלו לפנות בצר להם? אל דעת הקהל? הלוא היא הרוב; אל הרשות המחוקקת? הרי זו מייצגת את הרוב ונשמעת לו בעיניים עצומות; אל הרשות המבצעת? הרי זו מתמנה בידי הרוב ומשמשת כלי סביל בידיו. אל הכוח הציבורי? והרי הכוח הציבורי אינו אלא הרוב החמוש".

עריצות הרוב היא הדבר המפלצתי מכול, אומר טוקוויל:
"הרוב בארצות הברית יש לו אפוא מרות ממשית מופלאה, וכמעט באותה מידה גדול כוחו גם בדעת הקהל; ומשעה שנתגבשה דעתו בשאלה מן השאלות, שוב אין מכשולים שיוכלו לעצור אותו בדרכו או אף לעכבו, כדי שיוכל להתפנות לשמוע תלונותיהם של אלה שהוא מוחץ בדרכו. תוצאותיו של מעמד הדברים הזה הרות אסון ומסוכנות לעתיד" (תרגום: אהרן אמיר, הוצאת "שלם").