מבקר חופשי

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"

לפני כשבועיים כתבתי כאן על אוכל והיום על טכנולוגיה. מה הקשר? אין, וזו הנקודה. במובנים רבים כל השינויים הטכנולוגיים העצומים, שאנו עדים להם בשנים האחרונות, אינם שינויים אמיתיים כל עוד עובדות הקיום הבסיסיות אינן משתנות: עובדת המוות, הצורך שלנו במזון, זקיקותנו לאהבה, חובתנו לעבוד, רדיפתנו אחר האושר החמקמק. לטעמי, הטכנולוגיה היחידה הדרמטית באמת של השנים האחרונות אינה האינטרנט, אלא התרופות הפסיכיאטריות. זו טכנולוגיה שלפחות מתיימרת לעסוק בדבר מה מהותי: הפחתת סבל. ואילו רוב רובם של שימושי הטכנולוגיה החדשה האחרים הינם אמצעים מוצלחים במקרה הטוב, שאינם משנים את המטרות עצמן, או הסחות דעת במקרה הפחות טוב. אלה האחרונים יכולים להיחשב מהותיים רק אם אוחזים בהשקפה העגומה שאחד הרכיבים הבסיסיים בקיום האנושי, כפי שאכן טען שופנהאואר, הוא השעמום והצורך בהפגתו. אמנם חלק גדול מהטכנולוגיות של העידן שלנו הנן טכנולוגיות תקשורת במהותן (סלולרי, פייסבוק וכד'), ולפיכך כאלה שנוגעות כביכול ביכולותינו המוגברות כעת להשיג אהבה. אבל התוצאה היא אמביוולנטית: ריבוי האפשרויות החדש והסטת הכובד הפנימי לכיוון "האחר", יוצרים מועקות חדשות. ואילו הנוכחות המרכזית של הפורנו באינטרנט, כפי שכתבתי כאן בעבר, מפשיטה את המיניות מהדיאלוגיות שלה, כך שלא ברור מי יוצא בפני מי, השכר בפני ההפסד או ההיפך. זאת מבלי להזכיר כעת את הבעיות האחרות של הפורנו. בכל מקרה, פורנו של אוכל עוד לא הומצא.
הסדרה הבריטית "בלאק מירור", שמשודרת ב"הוט וי.או.די" זה כבר כמה חודשים, נטלה על עצמה לעסוק בהשלכות הטכנולוגיה על חיינו. זו אינה יצירת מופת אבל היא סדרה רצינית ואחד האירועים התרבותיים החשובים של השנה האחרונה. הסדרה בת שלושה פרקים עצמאיים ונגעתי כאן בעבר בפרק הראשון שלה. אני רוצה להעיר כמה הערות על שני הפרקים האחרים. הפרק השני מציג עולם עתידני מסויט שחלק מהסיוטיות שלו נובע מכך שהוא הקצנה, רק הקצנה, של העולם שכולנו מכירים: עולם שבו אנו עובדים קשה מאד, לעתים בעבודה משעממת, בעוד מוחנו מדורדר בבידור נחות, מטומטם בתכנים פרסומיים ומפוטם בפנטזיות הימלטות בדמות הפיכה לסלבריטאים (בעולם העתידני שבפרק, צפייה בתחרות "כוכב נולד" מעסיקה את כלל האוכלוסייה). שני דברים ראויים לציון בפרק הזה. הראשון הוא ההצגה המשכנעת של העתיד (ובמשתמע: חלק מההווה שלנו) כמציאות טוטליטרית. הפרק מתאר מציאות ג'ורג' אורוולית של שליטה מוחלטת על חיי האזרחים ועל תודעתם. אבל מה שמדהים הוא שאת הדיסטופיה של אורוול, שכוונה כלפי חברות טוטאליטריות (הקומוניזם הרוסי, למשל), מתאים הפרק לגרסה מוקצנת של הדמוקרטיות הליברליות והקפיטליסטיות של המערב. ואכן, חשבו רק על התכנים הפרסומיים שאנו מפוטמים בהם ברצון ומאונס בחיי היומיום והמיזוג בין הדיסטופיה האורווליאנית לעולם החופשי והחופשי-כביכול שלנו אינו נראה מופרך. התמה השנייה הראויה לציון היא השימוש במיניות. הפרק מדגים איך צייתנותם של האזרחים מוגשמת, בין השאר, באמצעות סימומם בתכנים מיניים בוטים. אבל השימוש במיניות, טוען הפרק בתבונה בסב-טקסט, לא רק נועד לסימום פשוט של התודעה. המיניות הלא-פרסונאלית היא האויבת של האינדיווידואליזם (ושל האהבה האינדיווידואלית) ולכן משתמשים בה ככלי להאחדה ולמניעת מרי. בנוסף, המיניות, בהיותה כוח עצום, הופכת בתודעת האזרחים לאלגורית לכוח של בעלי העוצמה ולכן מעודדת בדרך נוספת את צייתנותם וכניעתם של הראשונים.
הפרק השלישי מציג עולם שבו פיתוח טכנולוגי מאפשר לנו לתעד את כל הקורה לנו בחיים. בעל החושד שאשתו בוגדת בו מפשפש באובססיביות בתיעוד הזה על מנת למצוא ראיות לבגידתה. הפרק החכם הזה ממחיש דבר מה בסיסי שדפוק בתפיסת העולם של חלק מ"הקדמה" הטכנולוגית: המחשבה ש"יותר" פירושו "יותר טוב". חלק גדול מהמנגנונים הנפשיים שלנו נוצרו על מנת שנסלק מתודעתנו עומס של מידע או רגש. המנגנונים הפסיכולוגיים של "הכחשה" ו"הדחקה", למשל, נוצרו במיוחד בשביל זה. והנה, בעולם שבו הכל מתועד ו"הכחשה" ו"הדחקה" אינן אפשריות עוד, החיים הופכים לגיהינום. יותר זה פחות.