ארכיון חודשי: יוני 2008

קצרים (על תשוקה ועוד)

1. יש עתים בחיים בהן היחס בין המוח-המכהן-כאיבר-מין לבין איבר-המין-בשבתו-כאיבר-מין משול ליחס בין חברי מטכ"ל מדושנים לבין חייל משוחף בודד אותו מטיל המטכ"ל למערכה.

מבעד למסכי פלזמה מבריקים צופה המטכ"ל בביצועיו העלובים של חיילו היחיד וסופק כפיו בייאוש.

 

2. אדם כמה למגע – ולכן חותם את פניו (כדי שלא ירגישו בכמיהתו? בחולשה? ואולי ההסבר פחות דביק: מתוך הרצון הבסיסי לשלוט בגוף ובתגובותיו, שליטה שאנחנו רוכשים בדי-עמל במהלך שנותינו המוקדמות?) – וכך מרחיק מעליו את האפשרות למגע.

 

קומדיה.

 

3. אדם כמה למגע, כמה כל כך, שכאשר המגע המוחשי מגיע הוא אינו מצליח להתעלות לרמת הכמיהה שקדמה לו.

 

4. החסרון הגדול של הצפייה בפורנו הוא כמובן היעדרו של השימוש בחוש המישוש.  היתרון – היעדר חוש הריח? 

 

5. המשימה הגדולה של איש הרוח בעידננו ("לדעתי"; אבל בין כה וכה תמיד זה אך ורק "לדעתי", ו"לדעתי" ברגע נתון) היא אוטוביוגרפית במהותה: לנסות להבין מדוע בעצם הוא איש רוח? מה שורש הקרע בינו לבין עיקרה של החברה?

 

6. הצורך להבין את העולם, לפענח אותו, אינו נובע דווקא מסקרנות כלפי העולם; אלא מרצון לגבור עליו.

 

7. ממבשרי ההזדקנות היא התחושה שהעולם לא ממש מציאותי. היקלשותה של ההווייה. עדיין מכאיב לעיניים, העולם, אבל כבר מפליג הלאה ממך לתוך הערפל. העולם פחות קיים, לא ממש ממשי – לקראת הפרידה.

 

8.  יש אנשים שאחת הדרכים העיקריות שלהם להתקדם בהבנת עצמם היא באמצעות קריאת ספרים. לפעמים צריך לקרוא הרבה על מנת להתקדם מעט באינטרוספקציה.

 

 

 

תוספת:

העירו לי בדאגה כנה שהרשימה קודרת ונדמית לא-יציבה מעט.

הכל בסדר אצלי, ברוך השם (:

על ג'ונתן ליטל; עדכון שלישי ואחרון

כאן וכאן כתבתי את התרשמויותיי במהלך הקריאה של "נוטות החסד".

 

 

להלן, כמה מחשבות עם תום הקריאה ברומן הענק (כמותית) של ליטל:

 

1. ההישג הספרותי כאן, במובן המצומצם של המושג "ספרותי", הוא ודאי (קרוב-לודאי, הבה אומר, מתוך רצון להימנע מנחרצות צחיחה).

ליטל הוא אומן ספרותי מהמעלה הראשונה. דוגמה אחת: על מנת לאפשר לגיבורו להיות עד למאורעות המכריעים של התקופה, ובו זמנית להיות מחוצה להם, בונה ליטל את הקריירה של מקס אואה, קצין הס.ס., כקריירה של קצין-מגשר, של קצין-קישור. כך, כקצין מגשר בין שְפּר, שר החימוש, והס.ס., נוכח אואה בהשמדת יהודי הונגריה, או בפינוי אושוויץ וצעדות המוות, כמשקיף. משקיף שתפקידו להכניס רציונליות בלב המאפליה, כלומר רציונליות שפר-ית: כזו שמכווינה לניצול כוח העבודה של היהודים חלף השמדתם. בנייתה המשכנעת – ולמעשה, הלא מורגשת כתחבולה ספרותית – של הקריירה של אואה, כמו עצם המצאתה, הן מלאכת מחשבת. וזו רק דוגמה אחת.

2. אבל הבנייה הזו של אופי הקריירה של אואה אינה רק משרתת את ליטל בכך שהיא מאפשרת לאואה להיות עד. בניית הקריירה הזו קולעת ללב אחת התמות המרכזיות בספר: אי-הרציונליות של ההשמדה. שפר ואואה מייצגים את הפן "הרציונלי" ברצחנות הנאצית, בעוד אייכמן, למשל, את הפן הלא-רציונלי, המונע, כפי שהערתי בעדכונים הקודמים, משילוב של קרייריזם, אינרציה, "אידיאליזם" ושנאה אטומה ולא-אישית.

צעדות המוות מביאות לשיא את הסתירה הנאצית, כאשר הרצחנות (היריה במי שכושל בצד הדרך; חוסר אספקת המזון לצועדים) נובעת כעת משלומיאליות גרידא, שלומאיליות ולא אידיאולוגיה יוקדת, שלא מאפשרת את ניצולם של היהודים השורדים בשעה שהרייך עומד בפני קריסה וזקוק נואשות לידיים עובדות. הרגע הנורא הזה בו הרוצח רוצח מתוך אינרציה ושלומיאליות, כשאובדנו כבר כמעט ודאי, כשהנרצח נמצא כפשע מהיותו לא-נרצח, משוחרר, מתואר כאן באופן יוצא דופן.

3. היכולת הריאליסטית הפנומנלית של ליטל, בשילוב זווית הראיה הלא-שגרתית של הרומן, מביאה להולדתם הרועדת ומצמררת של רגעים נושנים. כשאואה, במסגרת סיור ברכבו של רודולף הס, מפקד אושוויץ, נוכח בסלקציה שגרתית וקטנה במימדיה, נוכח שם כחלק מיום-עבודה שגרתי ולא עמוס במיוחד, התיאור הזה – שכל מי שחונך וגדל במדינת ישראל מכיר אותו על בוריו – מוליד זעזוע מחודש.

4. ולמרות הדברים הללו, אין ברומן הבקעה לעבר הגאונות (אני יודע שהמילה "גאונות" מעוררת התנגדות אצל חלק מהאנשים; אולי הגדרה לא-חמורה ולא-מאיימת שלה תהיה זאת: כשאתה קורא ואינך מאמין שאתה קורא מה שאתה קורא, את מה שהרגע קראת; כמו ריחוף לא מורגש ואז מורגש על פני תהום, התבוננות בה מהגדה הנגדית). יש כאן קטעים מרהיבים – למרבה ההפתעה חלק מהם הם קטעי תיאורי נוף אירופאיים – רגעים של עיצוב פסיכולוגי צלול ומבריק – רגעים, כאמור, של ריאליזם והזרה מצמררים – אבל הבקעה מסיבית לעבר הגאונות, אין. אם אשתמש (באירוניה מסוימת) בניבו של ריה"ל, כמדומני, אודות הפילוסופיה היוונית, גם על ספרו של ליטל ניתן לומר: שאין בו פירות כי אם פרחים.

בראש ובראשונה, מפני שהרובד האידיאי של הרומן, כפי שהערתי בעדכונים הקודמים, אינו מקורי או יוצר סינתזה חדשנית. יש כמה הבלחות של מקוריות (קטע מרתק הוא ההסבר לאנטישמיות הנאצית: הנאצים שונאים ביהודים בדיוק את התכונות שקיימות בעצמם, בבורגנות ובזעיר-בורגנות הגרמנית; הם, הנאצים, רוצים להפוך בעצם ליהודים המקוריים, "עם הסגולה"). אבל בצדן – מלבד הסינתזה הרעיונית השאולה – קלישאות צורמות: ההתעסקות בצואה לאורך הרומן כביטוי לבהמיות האנושית; הגיגים על העונג הנשי האינסופי לעומת העונג הגברי וכד'.

5. וכצל מעיבה, כפי שהעליתי בעבר, סוגיית החריגות המינית של אואה. אואה המגלה עריות והרוצח, ככל הנראה, את אמו, מדוע הוא נבחר לצורכי האנשה של הס.ס.?

המחשבה שעלתה אצלי היא שליטל יצר רומן שבו סתירה פנימית מכוונת (או שהלא-מודע של ליטל שיבש את כוונותיו). ברובד הגלוי (או המודע של הסופר): ההצהרה שכל אחד מאיתנו, בהינתן הנסיבות, יכול להיהפך לרוצח. ברובד הסמוי (או הלא-מודע של הסופר) – על ידי חריגותו של אואה – מכריז הרומן, כנגד כוונת דוברו, בחתירה נגד הכוונה הזו: לא, הנאציזם היה סוג של סטייה מהטאבואים הבסיסיים של האנושות (גילוי עריות, רצח אם). הנאציזם אכן היה "פלנטה אחרת". הרצח התעשייתי, הקר, לא בלהט הקרב (אחת מפסגות הרומן היא תיאור של רצח יהודי שנעשה במקביל למסיבה חברתית אנינה ושלווה של מנהלת מחנה ריכוז, על נשות המפקדים), לא כמריבה קונקרטית על משאבים ושטח – הוא חריגה וסטייה מהאנושי.

6. לסיכום: רומן מרשים מאד, שיחד עם כתיבתו של וולבק מבטא את חזרתו של הרומן הצרפתי לקדמת הזירה הספרותית העולמית, לאחר שנים רבות של נמנום. אבל השוואות לענקי הספרות – כמו טולסטוי ודוסטוייבסקי – הן מוגזמות מאד.

ביקורת על "אוי מתוקים שלנו", של רוגל אלפר, הוצאת "חרגול"

ב"אוי מתוקים שלנו" יש גלריה של דמויות. מבחר: דני הראל, בתול בן 27, שמנסה להתאבד; ריטה, אחותו, צעירה יומרנית וריקה, השואפת להתפרסם כשחקנית טלנובלות; דוקטור קליין, פסיכיאטר מגלומן, שבראשו הומה קול קריין דמיוני, המתאר בזמן-אמת את מעשיו; רונן סוויסה, נובוריש המתגורר בסביון, ומגדל דגי פיראנה לשעשועו; השף המלוקק שקד בונפיס, "טאלנט"; עולה רוסי פנאט, לא יהודי, המתנחל על גבעה בשומרון. העלילה, שהיא משנית, תקשר בין הדמויות השונות בדרכים שונות, בעיקר משונות.

באופן המיידי, המפגש במרקם הטקסט של רוגל אלפר מעורר חדווה. חלקים גדולים כאן פשוט  מצחיקים, טעונים בציניות בריאה ומשחררת. השנינות של אלפר הסופר מסקרנת. בניגוד לכתיבתו העיתונאית הדעתנית והמדודה (אלפר הוא ממבקרי התרבות הבודדים בישראל שראויים לשם הזה) קרובה הכתיבה כאן לכתיבה המגזימנית-היסטרית-שנונה-לעתים בכוח, שהפכה לתו ההיכר של בעלי הטורים הלא פוליטיים בעיתונות הישראלית (החמוס הבלתי נמנע צץ גם כאן בהופעת-אורח; מישהו צריך לכתוב פעם עבודת מחקר על החמוס בפיליטון הישראלי, מדנה ספקטור ועד לחקייניה).

ההיגיון בספרו של אלפר הוא היגיון הסאטירה. זה המוֹד. ההקצנה המאפיינת את הדמויות מבקשת – וגם מצליחה במידה – לומר משהו על הקרנבל הישראלי. הקרנבל הישראלי שבו על מקומה של עלילת העל הציונית – המדכאת והמאחידה, אך גם זו שהעניקה פשר, סדר ותכלית לישראליות – מפזזים, כקלאברים בטרֵיפה, "אינדיבידואליסטים" נרקיסיסטים ומגלומנים בצד נובורישים חסרי עידון ומסורת תרבותית; המונים שטופים בתרבות ממוסחרת ובאמונות הבל רוחניות, מפוצלים לרסיסי סקטורים. בצד, בקרנבל משלהם, מכרכרים פונדמנטליסטים הזויים. הקרנבל השעטנזי הזה פועל לפי החוקיות המשובשת ומשבשת של הטלוויזיה: פיגוע, פרסומת, מדד, סטנדאפיסט.

את הקרנבל העצוב-שמייח הזה מבקש הרומן – ומצליח במידה – לתאר גם בלשונו. הרומן מורכב ממשלבי לשון ושדות שיח שאינם מתחברים: קטעים מסוימים כתובים תנ"כית ("ותציץ בעינית והנה ניצב שם דני. ותיפול עליה אימה"); אחרים באינטרנטית פורנוגרפית ("'תדפוק אותי חזק', מקליד סבינה9"); אחרים בסוג של זרם תודעה; אחרים בסלנג. גם מעברים אקראיים מגוף שלישי לראשון, תורמים לתחושת הכאוס. הסמטוחה הלשונית המכוונת הזו מבטאת את הסמטוחה החברתית: את התפוצצות המידע, את אובדן ההיגיון שניתן לעקוב אחריו, את אובדן היכולת לתקשר בשפה שאינה רצף קלישאות, את הבלילה המבלבלת של הנרטיבים שארגנו בעבר את החיים החברתיים (הלאומיות, הדת והקפיטליזם בשלביהם המפוכחים).

אבל מישהי היתה שם קודם. אלפר צועד בעקבות אורלי קסטל-בלום, שהיא, בכישרונה, המתעדת הגדולה של אובדן המשמעות הישראלי. הצעידה-בעקבות הזו אינה מגרעת בלתי נסלחת. הנקודה היא, שהאופציה הקסטל-בלומית מיצתה את עצמה. הסאטירה הקסטל-בלומית, מכלי ביקורתי, הפכה זה כבר למשת"פית של השיטה. במקום ניסיון להבין את המציאות, לפצח אותה, הסאטירה המקצינה וה"הזויה" מערפלת. הסאטירה הזו הפכה להיות הטלנובלה של האינטליגנטים, האסקפיזם של האינטלקטואלים.

עם ההתקדמות בקריאה, נסוגה הסאטירה ועל הרומן משתלט אט-אט מה שניתן לכנות היגיון הדאחקה (למשל, "תחת שתופס תחת"; "עדה מגבעת עדה"): התמכרות לדאחקות אקראיות לא בלתי שנונות ול"היגיון" הנונסנס ("ויאמר דני לאלוהים לך תזיין את השכל למישהו אחר, קצתי בך"). אמנם נונסנס ודאחקות הם נחמדים בהתחלה, אבל אחרי זמן מה הם מתגלים כזעומי ערך קלורי, כמו לאכול צמר גפן מתוק.  אמנם הטקסטורה של הרומן מהנה בחלקה הגדול, אבל כשמתרוממים מעט מפני השטח אין חמצן. כשמתרוממים מעט מפני השטח עולים בקורא התהייה והספק: מה בעצם העניקו לי כאן? 

 

  

קצר + קצר-אורח של צור גלסנר

1. התפיסה שמן הראוי שיהיה "הכל במידה" – "שביל הזהב" הארסיטוטלי, הרמב"מי – אינם בהכרח פשרנות עלובה, אינם אנטי-רומנטיים.

הם – התפיסה, "שביל הזהב" – יכולים להיות רדיקליים, יוקדים מתשוקה.

התשוקה להשתחרר מכל הצרכים על ידי סיפוקם המתון; להשתחרר מהסקס באמצעות הסקס – להשתחרר מהאגו על ידי סיפוק מתון של דרישותיו – להשתחרר מרגשות האשמה והרחמים על יד הענקת תשומת לב מתונה ל"אחר".

תשוקת החירות.

 

2. קטע פרוזה קצר של אחי, צור גלסנר:

 

"ערב, ירושלים.  למה תמיד הכל רגוע בערב?  מה כל כך שטני ביום?  חִרְגֵי הקיום מסתאבים ומאביסים על האדם.  ומבאסים.  ישנו אדם, בן עשרים ותשע, שומר, מאבטח, פקיד קבלה.  יו ניימ איט. שומר ב"בית אבות".  אופס. ב" דיור מוגן".  יש למעלה ומסביב נשים.  מן הסתם הרבה מהן היו יפות כשהיו צעירות.  ומתוכן יש גם כמה מאוד נחמדות, שזה דבר לא פחות חשוב.  אבל כשאתה צעיר אתה רוצה גם את אֵרוֹס.  ארוס'לה החמוד.  בקיצור הבחור הזה מוכשר.  אבל מה זה מוכשר? האדם הוא חיה מוכשרת מיסודה.  המוסכניק מוכשר.  המתרגם מוכשר.  המדען מוכשר ואלפי פקידי קבלה ופקידי שרות גם מוכשרים, כל אחד בתחומו. 

אני מרגיש כמו איזה דילן שכותב אוטוביוגרפיה ואנשים קצת מתאכזבים.  בסדר, תתאכזבו".

 

צור, בן 29. סטודנט לפילוסופיה יהודית ולספרות עם ישראל בבר אילן.

   

על הספר "הפילוסופיה של אנדי וורהול"

כמעט מבלי להסס אומר שמדובר באחד הטקסטים החשובים והמבריקים של המחצית השנייה של המאה ה – 20. אנדי וורהול (1928-1987), בן דורם של פוקו, דרידה והפוסט-מודרניסטים הצרפתים, חולק אתם פילוסופיה וראיית-עולם דומות אבל מבטא אותן בבהירות, באלגנטיות, בחריפות, בנדיבות, בליטוש, בתחכום, ואולי החשוב מכל: ביושר ובהומור מופלא, שהם, כמדומה, לא היו מסוגלים לו.

 

וורהול נפטר לפני שהפוסט-מודרניזם, שהוא אחד ממחולליו ותוצריו המובהקים, התקבע מושגית (כלומר נהייה "פוסט-מודרניזם") כתיאור המהפך התרבותי שעבר המערב בשליש האחרון של המאה העשרים. אולם דווקא עובדת היותו "אמן" ולא "פילוסוף" מקצועי מעניקה לדיווח ולתצפיות שלו בזמן אמת על תרבות ימיו את טעמה הלא ניתן לזיוף של האוטוריטה האינטלקטואלית האמיתית.

יש שתי גישות לפוסט-מודרניזם: הגישה המצמצמת והגישה המרחיבה. הגישה המצמצמת רואה את "הפוסט" כשלב נוסף ושגרתי בהתפתחותה של התרבות; כצורך מקומי וותיק "לחדש" וליצור "הזרה", צורך שמקביל את ה"פוסט" לאימפרסיוניסטים בסוף המאה ה – 19 או לכותבי "זרם התודעה" המודרניסטים בתחילת המאה ה – 20, למשל. אחרים, מתנגדים ותומכים, רואים בו מהפיכה רדיקלית במחשבה המערבית שמערערת על כולה, "מסוקרטס ועד ניטשה" ומהומרוס ועד פרוסט. אני מסכים עקרונית עם המרחיבים בעניין הזה למרות שטקטית אני תומך בהשקפת המצמצמים.

 

בכל אופן, הולך ומסתבר לי שביקורתי על הפוסט היא למעשה ביקורת ניטשיאנית. "הפוסט", בעיניי, הוא בדיוק מה שזיהה ניטשה כ"דקדנס" בתרבות ימיו. לא לחינם צמח "הפוסט" על רקע של שלום ושגשוג במערב פוסט מלחמת העולם השנייה כשם שה"דקדנס" שתיאר ניטשה אינו מנותק מתקופת השלום "הארוך" ששרר באירופה בין 1871 ל – 1914.

 

וורהול מדגים את הדקדנס הזה באופן מובהק; מדגים גם את הקסם, היופי והברק שבו. האמן שניסה לבטל את החציצה בין "מקור" ל"דימוי" בדיוקנאות המפורסמים שלו, שבו זמנית ניסה גם להמחיש את תפיסתו של בנימין על ניפוץ "ההילה" של האמנות בעידן "השעתוק הטכני", משתמש בביקורת המפורסמת שנמתחה עליו לצורך הגדרה עצמית. "מבקר אחד קרא לי 'השום דבר בכבודו ובעצמו', וזה ממש לא תרם לתחושת הקיום שלי. ואז התברר לי שהקיום עצמו הוא שום דבר והרגשתי טוב יותר" (עמ' 19). אבל אסור לטעות, האתיקה של וורהול היא מורכבת ומתוחכמת כי וורהול הוא ניהיליסט דתי, זה מה שמעניין בו, החומרה בה הוא מתייחס לניהליזם שלו: "שום דבר זה מושלם – בעצם, זה ההפך משום דבר" (עמ' 19). הפילוסופיה הזו מקבלת אינספור ליטושים אפוריזמיים בטקסט המסעיר והמשעשע הזה.  וורהול, למשל, מתעד שיחה סוקראטית-ממש בינו לבין ידידתו. ידידתו תוהה: "אם אתה יודע שהחיים הם שום דבר, אז בשביל מה אתה חי?" וורהול עונה: "בשביל שום דבר". אולם ידידתו מתעקשת: "אבל אני אוהבת להיות אישה, ואי אפשר להגיד שזה שום דבר". אבל וורהול בשלו: "להיות אישה זה שום דבר בדיוק כמו להיות גבר". ידידתו הערמומית מנסה בדרך אחרת לערער את וורהול משלוותו: "אז למה אתה ממשיך לעשות ציורים?"; היא מנסה להציע לו סולם על מנת לרדת מהעץ הניהיליסטי שלו (האמנות שלך היא "אידיאה שנשארת אחריך", היא מצהירה). אולם וורהול בשלו: "אידיאות הן שום דבר". שוב, אסור לטעות במורכבות של וורהול. וורהול, ממש כמו סוקראטס, חושב שגם הנאות הגוף הן "שום דבר" ובסוף הדיאלוג הסוקראטי הזה אף מנסח פרדוקס אקזיסטנציאלי לעילא: "אם אתה לא מאמין בשום דבר, זה עדיין לא אומר שמדובר בשום דבר. אתה חייב להתייחס לשום דבר כאילו היה דבר, לעשות יש מאין" (עמ' 216).

 

תקצר היריעה מלהציג את מגוון סגולותיו של הספר השנון, המטריד והמאתגר הזה שהן סיינפלד והן "השער האחורי" של עיתון "העיר" יצאו מתחת כנפי אדרתו. וורהול מתגלה בו כמאסטר ספרותי ששולט בז'אנרים מגוונים כמו האפוריזם, הוינייטה הריאליסטית (למשל, בתיאור מזעזע של וואנה-בי ניו יורקית), הדיאלוג הסוקרטי, המסה ההגותית, האוטוביוגרפיה (שבאופן מוזר וראוי לציון היא נדיבה, כנה ומרגשת), הסאטירה ועוד.

 

מומלץ ללגום את וורהול בלגימות קטנות. להלן כמה צ'ייסרים שיעוררו את צימאונכם: "אני כל מה שתיק גזירי העיתונות שלי אומר שאני" (עמ' 23); "אהבה בפנטזיה תמיד טובה יותר מאהבה במציאות. והכי מלהיב – לא לעשות את זה. אף פעם" (57); "אמנות העסקים היא השלב הבא אחרי עסקי האמנות" (112); "גם מישהו שלא נחשב ליפה עשוי להצליח אם יש לו כמה בדיחות טובות בשרוול. והרבה שרוולים" (85); "המשקפיים מייצרים ראייה תקנית לכולם. זו עוד דוגמה לכך שבני האדם הולכים ונעשים דומים יותר" (עמ' 87). 

 

 

     

עדכון על ג'ונתן ליטל

אני כעת בעמ' 558, כלומר עברתי את מחצית רומן-הענק (כמותית) של ג'ונתן ליטל.

 

כאן חלקתי את רשמיי הראשוניים מהקריאה ברבע הראשון של הרומן.

 

להלן רשמים קצרים שהתווספו מהמשך הקריאה ברבע נוסף של הרומן:

 

1. השאלה הגדולה שמרחפת מעל הרומן הזה היא מהי "עילת הקיום" שלו; מה ליטל רוצה "לומר"?

אמנם הורגלנו לחשוב שסוגיית "המסר" בהתייחסות ליצירות ספרות היא סוגייה נחותה. אולם, גם אם אני מסכים חלקית עם הטענה השגורה הזו, קשה להסכים לה בנוגע לנושא חריג כל כך כמו הנושא שבחר בו ליטל לספרו.

 

2. לכאורה, ליטל מנסה לבטא כמה טענות בו זמנית; לכאורה זוהי "האמירה" שלו:

א. ליטל מנסה לבטא את הטענה שקצין ס.ס. הוא בן-אנוש, ולכן הרוע הס.ס-י הנו רוע אנושי, ולא כזה שבא מ"פלנטה אחרת".

ב.ליטל מנסה לבטא את הטענה שחלק מקציני הס.ס. היו אידיאליסטים (חלק; ליטל מודע גם לקיומם של הסדיסטים), אנשי-רוח, שהתפיסה המעוותת – אך הרוחנית! – שלהם על קדימותו של ה"פולק" על האינדיבידואל, הביאה אותם להתגבר על סלידתם הטבעית ממעשי הזוועה (כמו סלידתו של הגיבור, שמתבטאת בהקאות חוזרות ונשנות בעקבות הרציחות שהיה עד להן). שנאתם של הס.ס. ליהודים, של חלק מאנשי הס.ס., מתפרשת ברומן כשנאה לא-אישית במובהק (יסוד שאינו הופך אותה למפלצתית פחות).

ג. ליטל מנסה לבטא את הטענה שההחלטה על רצח היהודים הייתה תוצאת התגלגלות של שורת אופציות שנבחנו על ידי הנאצים ונפסלו מנימוקים שונים. כתוצאה מהאבולוציה של תהליך ההשמדה מבטא ליטל, בין השורות, את התפיסה שלסיוע בהשמדת היהודים סייע גם אחד הכוחות הכבירים ביותר שפועלים עלינו כבני-אנוש: כוח האינרציה. מרגע שהופעל הוקטור הזה קל יותר היה לפעול, בלי לחשוב יותר מדי, עם כיוון ההיסטוריה ולא נגדה. 

בתחילת המלחמה, טוען ליטל, בין השורות, ההחלטה על רצח חלק מהיהודים הייתה בעלת בסיס סמי-רציונלי מבחינת הנאצים. ההוצאות להורג של הגברים היהודים בשבועות הראשונים לאחר הפלישה לרוסיה נבעו מכך שהיהודים נחשבו כאוכלוסייה אוהדת לבולשביזם (הבולשביזם עצמו פורש באידיאולוגיה הנאצית כ"יהודי"; ואגב, לא בלי בסיס). לכן, גיבורו של ליטל לא מפקפק בהיגיון החיסולים כל עוד לא הגיעה הדרישה לחסל  גם את הנשים והילדים. וכשמגיעה הדרישה הזו הוא מסייע לכך (הגיבור אינו רוצח בעצמו; הוא איש מנהלה) מכוח האינרציה.  

ד. ככל שמתקדם הרומן, עולה ומבצבצת אפשרות רביעית שליטל מבטא: התפיסה שמה שהניע חלק נכבד מקציני הס.ס. – למשל, אייכמן, שבביתו מתארח הגיבור – הייתה שאפתנות קרייריסטית שכמותה מצויים במנגנונים בירוקרטיים. הטענה הזו – שליטל שואב אותה, כמדומה, מההיסטוריון יואכים פאסט (איני בטוח בכך) – מונגדת ברומן במפורש לתפיסה של חנה ארנדט על "הבנליות של הרוע", שתיארה רוצחים כאייכמן כברגים צייתנים במכונה, פקידים ממושמעים. לא – טוען ליטל. אלה אנשים בהחלט שאפתניים ולא "קטנים", רק שהשאפתנות שלהם, המצויה בכל מקום עבודה גדול, התרחשה במקום עבודה ש"התוצר" שלו היה המוות.

 

3. הבעייה שמזדקרת מהסעיפים שלעיל – מלבד חוסר המקוריות שיש בחלקם – היא שהטענות הללו סותרות במובן מסוים זו את זו. כמובן, החיים עצמם מלאי סתירות. אולם הסתירה כאן מבטאת איזו עמימות ביחס לאוטוריטה ההגותית שיש – או אין – לייחס לליטל. חוסר היכולת של הרומן להכריע מהי התפיסה הדומניננטית, או היעדר אמירה מפורשת שאין להכריע בין התפיסות, היעדר ניסיון להציע סינתזה של התפיסות, מחלישים מאד מהסמכות של הרומן.

 

4. אבל הבעייה של הרומן היא כיצד ליישב בין הרצון הברור של ליטל להאניש את קציני הס.ס. (לא במטרה חלילה להצדיק אותם, חשוב להדגיש; אין כאן סנסנציוניזם זול!) – בין אם בדרך של הצגתם כאידיאליסטים; בין אם כהצגתם כקרייריסטים; בין אם בהצגתם כנכנעים לכוח האינרציה – לבין החריגוּת המוחלטת של גיבורו מקס אוּאֶה בחיי המין שלו. אואה, ההומוסקסואל, שכב עם אחותו בנעוריו ומאוהב בה גם בבגרותו.

לכאורה: החריגות המינית הזו עומדת בסתירה לכל המגמה של הרומן; לכאורה היא "גול עצמי" מובהק של מחברו (אגב, אנקדוטה, "גול עצמי" מופיע ברומן במפורש, כשאואה מספר על ילדותו וחולשתו במשחק הכדורגל).

יישוב אפשרי של הסתירה הזו, שאת חלקו (וייתכן שאת רובו; כך זה כשמחליפים רעיונות, הרבה פעמים נשכח ממך מי "המקור") אני חב לשיחתי עם ניר רצ'קובסקי, יטען שיש קשר עמוק בין גילוי עריות לנאציזם ותורת הגזע. גילוי העריות רוצה להשאיר הכל בתוך המשפחה – גם את הסקס; תורת הגזע אובססיבית באשר להתערבות  בדם אחר, שונה. ליטל בחר בגיבור חריג מבחינה מינית על מנת לרמוז שהיוצא מן הכלל (אואה) מלמד על הכלל (הנאציזם).

אבל, עדיין, זו שאלה פתוחה מבחינתי, שאולי תתברר בהמשך הקריאה.

 

5. השליטה של ליטל בידע היסטורי, ובעיקר: השליטה שלו בידע היסטורי לצורכי שינוע העלילה שלו – קרובה למוחלטת, להתרשמותי; הריאליזם ה"טולסטויאני" שלו, למשל, בתיאור סטלינגרד הנצורה – מעורר התפעלות רבה (וגם קטעים "פנטסטיים" מובהקים כלולים ב"ריאליזם" הזה – תיאור הזיותיו הפנטסטיות-מד"ביות של אואה הפצוע בסטלינגרד הוא אחת מפסגות הרומן; וכאן המקום להזכיר את העובדה שליטל ניסה בעבר לכתוב ספרות מד"בית!); מיומנויות ספרותיות "קטנות", כמו שתילת אקדחים במערכות ראשונות, אקדחים שאתה שוכח מקיומם עד המערכה השלישית, מצויות כאן על ימין ועל שמאל; הספר מושך ביותר לקריאה.

 

6. ודווקא משום העליונות הטכנית של הרומן, העליונות המופלגת, הקרובה-למושלמת, לא נותנת מנוח השאלה: אבל מה הוא רצה לומר?   

אי אפשר לכתוב על השואה טוב כל כך וחסר פואנטה; אי אפשר לכתוב על השואה ריאליזם חמור ווירטואוזי אך ריק.

 

להיות סופר "טכני" טוב כל כך, בכתיבה על נושא טעון כל כך, בלי שיש לך אמירה חשובה – יש בזה טעם לפגם.

 

 

 

אבל, כאמור, ההתרשמויות הללו מוגבלות למחצית הראשונה.  

אעדכן בהמשך.

 

תוספת:

הנה העדכון מהמשך הקריאה

   

ביקורת על "זוג", של אייל מגד, הוצאת "ידיעות אחרונות"

 286 פרקים קצרצרים  יש ב"זוג".  רסיסי  וידוי, התבוננות  עצמית, הגות. בספר הזה, על יחסיו עם האישה המושלת בחייו,  משלים מגד את האוטוביוגרפיה הפיוטית המצוינת שלו, "ארץ,  אשה", שראתה אור  לפני כשנתיים. למעשה, התחושה היא שבמקור יועדו "ארץ, אשה" ו"זוג" להיות לבשר אחד, ורק במחשבה שנייה הוחלט על פיצולם לזוג.

אינני זוכר בספרות הישראלית של השנים האחרונות, ואולי אף יותר מכך, יצירה חושפנית ובעלת כושר לאנליזה עצמית ולהגות מקורית, שלהם נלווה כושר ביטוי עברי, כמו "זוג". ואי לכך, למרות הנפילות שיש בספר הזה – ויש! והן משמעותיות! – כדאי להתוודע אליו. עומק הווידוי כעומק ההשפעה ששמורה לספר.

הקשר בין הגבר הספציפי לאישה הספציפית כאן אינו בתיק, גורלי, כאוב. השפעת האישה גורלית כי בפגישה הראשונה התרחשה "הלימה פלאית בין הדמיון שלי לבין המציאות. מושא התשוקה התאים בדיוק לדימוי האשה שנשאתי בתוכי". המשא ומתן הזוגי מכאן ולהבא, אורחם ורבעם של בני הזוג, מריבותיהם הרבות, כרוכים במה "שאפשר לתמצת אותו במלה אחת: השפלה". הזוגיות שמגד משרטט כאן היא זוגיות תלותית. התלות באישה משולה לתלות של נתין במשטר דיקטטורי בדיקטטור והיא שחזור של התלות באם: "חייתי בשתי דיקטטורות בתקופת חיים אחת (מקרה די נדיר בתולדות העמים)". בזוגיות כזו נדון בן הזוג לחוות "אהבות נכזבות בתוך חיי הנישואים". 

יש יסוד אנכרוניסטי בספר, וההתייחסות לו כאן  אינה שיפוטית כי אם תיאורית. האהבה החצרונית של האביר בן דמות היגון שנלכד בכשפי הנסיכה אנכרוניסטית מצד אחד. התשתית הפסיכואנליטית שניתנת כאן לקשר הפטאלי, התפיסה של קשר זוגי כקונפליקט מתמשך (בניגוד לגישה הפסיכולוגית האופנתית, הממוקדת בהווה, בזוגיות "בריאה", ב"שליטה" של האני), אנכרוניסטית מצד אחר. הקשר הזוגי המיוסר, שעם זאת המין אינו נוכח בתיאורו, אנכרוניסטי מצד שלישי. הקשר המתואר נעדר מיניות באופן מעניין. הייסורים של הגבר נובעים מפחד הנטישה של האישה, מהתשוקה לסימביוזה נפשית עמה, לא מתשוקה מינית ואי סיפוקה. ובעצם, האישה כדמות קונקרטית נעדרת מהספר הזה.

בצד האישה מופיע בספר גיבור מפתיע: הנזיר. הגבר המהרהר באלוהים או בפרישה מהחיים או בשניהם. אבל בעצם אין זה מפתיע: כשהתלות של הגבר באשה כה חזקה, כשהחיים הזוגיים כה טעונים, עולים מאליהם ההרהורים על האפשרות לאי תלות בעולם, על היפטרות מהגוף, על ריקון הנפש. כשהתלות באישה כל כך חזקה עולה מאליה אנלוגיה בין האלילה העריצה לאלוהים (אלוהים, נדמה, הוא בן זוג הוגן יותר). כשנפרדותה של האישה נחווית בכזה כאב, עולים מאליהם הרהורים מיסטיים על התמזגות בין האדם לאלוהיו. יש כאן שורת הרהורים מאלפים בנושאים דתיים, רוחניים. תיאורי הטבע המרשימים, בקטעים בהם הוגה הגבר באשה בנקודות שונות, בארץ ובחו"ל, ובוחן את השפעת שינוי המקום על התודעה, הם המקבילה הגיאוגרפית לתשוקת הנזירות: או ששינוי המקום יביא את ההארה או ששינוי אורח החיים.

הבעיה החמורה בספר היא התחושה שלא פחות משיש כאן עיסוק אמיץ ומעמיק בקשר הזוגי, יש כאן התבשמות עצמית מהפוזה של הגבר המיוסר, ראוותנות, בבחינת ראו כמה מיוחד אני, כמה מיוחדת בת זוגי, וכמה מיוחדים, מורכבים ומייסרים יחסינו. ולא רק התנאות בייסורים גרידא, אלא תחושה של הפרזה בפאתוס, פברוק מסוים של החיים, כדי שיתאימו לספרות. מה שמקהה מעט את עוקץ הבעיה החמורה הזו היא המודעות העצמית של מגד אליה.

אבל הקורא סולח, לרגעים ובאופן מלא, לפוזה ולהשתבחות העצמית בייסורים של מגד, כשהוא נתקל במשפטים בעלי עוצמה – חלקם אפילו מאיימים או פרובוקטיביים לעיני חלק מהאנשים – כמו "נהיית הלב הזכרית היא אל הזוג הראשון מבראשית, בגן העדן המקורי (…) בו מתבודדים רק האדם ואשתו, בלי ילדים"