מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

שיעורי הילודה הגבוהים בחברה הדתית בישראל ואלה הנמוכים בחברה החילונית (נמוכים יחסית לדתיים, לא ביחס לעולם המפותח, שביחס אליו הם גבוהים) קיבלו תשומת לב נוספת בעקבות הבחירות האחרונות. והאמת היא שנושא הילודה בעולם בכלל ובחברה הישראלית בפרט הוא – בפרפרזה על אמירה של קארל מארקס ביחס לַסחורה – "רווי דקויות מטפיזיות". מיעוט ילודה יכול להעיד בעקיפין על אי אהבת הקיום ועל דקדנס, או על אנוכיות (כפי שטוען וולבק), או, להיפך, על מחשבה הומניסטית על טובת הילדים ורצון להעניק להם משאבים רגשיים וחומריים מספקים, או הוא יכול להעיד על דאגה לשלום כדור הארץ המצטופף והולך, מזדהם והולך. ואילו ספציפית בישראל, ילודה כרוכה הן במאבק הדמוגרפי בין הפלסטינים והיהודים, הן, כאמור, במאבק הפנים יהודי על אופייה של המדינה והן – ואת זה שוכחים נלהבי הילודה – בהיותה של ישראל אחת המדינות הצפופות במערב, ובעתיד הלא רחוק: מהצפופות בעולם. עוד מעט לאוהבי הארץ לא תיוותר ארץ לאהוב.

בסיפורת הישראלית של העשור האחרון עסקו כמה רומנים בנושא מיעוט הילודה בחברה החילונית. הבולטים מאלה המוכרים לי הם "ניצבת" של א.ב. יהושע ו"העלמה מקזאן" של מאיה ערד. "צרוב בגוף", של הסופר וחוקר התיאטרון הוותיק, ישראל המאירי, מצטרף במובן מסוים אליהם. נטע, אישה בת שלושים ושבע, חזרה מניו יורק כשהיא בהיריון מאב לא ידוע. בפתח הרומן אנחנו פוגשים אותה בכורעה ללדת. נטע דגן גדלה בקיבוץ באזור עמק חפר. אמה, יונה, חיה בקיבוץ המופרט בצמצום רב, ואילו אביה, גדעון דגן, שהתגרש מאמה, הוא אמן ומרצה לאמנות שלו סטודיו באותו קיבוץ. בפרקים קצרים מתמקד הרומן כל פעם בדמות אחרת מבני המשפחה וסובביה. ובמובן מסוים זהו אכן רומן על "אליטה ישנה", שכמו פעמים רבות במציאות היא, "האליטה", למרבה האירוניה ובניגוד לסטריאוטיפ, דלת אמצעים (עובדה שחשוב לזכור אותה). בהיותו רומן על נושא זה, ממש בעמוד הראשון המאירי מתאר במכוון את נטע, המתייסרת בחבלי לידה, כשהיא אינה מושלת במחשבותיה מהרהרת על עמיתתה כך: "האישה מעבר למחיצה (מה מחיצה, חתיכת ניילון דפוקה) לא הפסיקה לטרטר, לייבב, לקרוא לעזרה, לאימא, לסבתא, לאיזו דודה עתיקה. בעצמה כבר בטח אימא ודודה, ניחשה נטע. עשרה אחים בטח יש לה ושלושים אחיינים, וגיסות ודודות וסבתות שהשריצו כל שנתיים בלי ניד עפעף […] ונטע, גוף חסום, מעוקל, והעיניים נעצמות כשנתחבות לתוכה שוב האצבעות הרכות של הרופאה, מתחננת שמישהו ישקיט כבר את המרוקאית הזאת".

את המתח הדרמטי הבסיסי מעניקה לרומן הציפייה ללידה, שמעט מסתבכת. אבל את המתח המלודרמטי לרומן מעניק סיפורו של ספואן, סטודנט דרוזי של גדעון, שנמלט מהמשטרה והשב"כ בגלל שתערוכה באום אל פאחם בהשתתפותו התמזגה בהפרת סדר לאוּמנית. ספואן מתגלגל לאיכילוב, בו מאושפזת נטע, ומתחזה שם לסניטר. בהמשך הרומן, ביחס לספואן, מועלית אפשרות של מיזוג מיני נושא פרי בטן בין ערבים ליהודים. פעם אמר לי א.ב. יהושע, בעקבות "גדר חיה" של דורית רביניאן (וכמובן, בלי שאמר זאת במפורש, בעקבות ספרו שלו, "המאהב"), שהנושא הזה מאד חשוב לעתידנו בארץ הזו. אני חולק בכך על הסופר הגדול. הנושא מעסיק, אם בכלל, פלח צר מאד בישראליות. אבל הנושא הוא בהחלט חומר ספרותי ראוי.  

המאירי הוא סופר מיומן. ואני ממליץ מאד לקרוא את הרומן החזק שלו "סימביוזה" ("עם עובד", 2000). גם כאן, הכתיבה, ברמת המשפט, בְּשֵלָה, מנוּסה. המשפטים יודעים לבוא כמו מהצד, מיומנים בלדלג על מידע שהקורא יסיק ללא עזרה עודפת. וגם התכנים, הדמויות, מחוספסים, לא מגולחים, "מערבוניים".

ובכל זאת משהו לא עבד לי. הרומן לא היה מספיק סוחף. אבל מדוע? זו האֵימה הכי גדולה שלנו, המבקרים: ספרים שאינם רעים אבל איכשהו אינם ממריאים וקשה לנו להסביר, לנמק, מדוע. אנסה ככל יכולתי. נדמה לי שהדמויות כאן לא מספיק ברורות, לא מספיק מגוּלפות-תווים. מה שמניע אותן לא לגמרי ברור לקוראים ולכן הם פחות נקשרים אליהן. את ספואן, למשל, סיבך המאירי בשתי פרשיות שונות: האחת נוגעת, כאמור, לפעילות לאומנית בקרב ערביי ישראל ואילו האחרת נוגעת לתאונת שריפה שגבתה חיי אדם בקיבוץ של גדעון ויונה. מלבד זאת שהערִימָה של ההסתבכויות מסגירה מצוקת-דרמה של הכותב, שמבקש להזין את אש העלילה בכל מחיר, הרי שהיא מטשטשת את דמותו של ספואן (מה מניע אותו? עוינות לאומנית? נקמה אישית?). גם הרומן עצמו מעט מטושטש דמות: הוא קצת רומן בלשי, קצת רומן פוליטי (בשני מובנים שונים), קצת רומן פסיכולוגי. קשורה לתופעות הללו התחושה שהרומן לא נכתב בדחיפות, לא היה משהו שבער לסופר לומר. מכיוון נוסף, הטקסט חסר את מה שכמדומני עמיתינו בהיפ הופ מכנים פלואו (=שטף). הוא מעט מכחכח, נתקע. וחלק מהסיבה לכך נעוצה בהיעדר הבחנה מספק בין זמני האירועים השונים שמתוארים בפרקונים הקצרים. פרקון קצר יכול להכיל, למשל, שתי נסיעות שונות, אחת לתל אביב מהצפון ואחת לצפון הארץ, אך הכתיבה לא מבחינה בחדות בסדר האירועים והקורא מתבלבל.  

ושוב אדגיש, בפירוש אין זה ספר רע. אבל אמתין לרומן טוב יותר של המאירי.    

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

האמירה המפורסמת של ווייטהד, על כך שהפילוסופיה המערבית אינה הרבה יותר מאשר הערות שוליים לאפלטון, שואבת את אמיתותה לא רק מכך שאפלטון היה גאון אלא מכך שהוא היה ראשון (או כמעט ראשון). מנסחי הבעיות הראשונים, החורשים בקרקע בתולה, הם פעמים רבות התורמים הגדולים ביותר לשדותיהם. 

חלק מהקסם הגדול שנִקסם הקורא ביוסף לואידור, הסופר בן העלייה השנייה ובן חסותו של ברנר (שאף נרצח איתו ב-1921), נובע מראשוניותו. יגאל שוורץ ונועם קרון, עורכי הקובץ, זיכו את הרבים באפשרות להתוודע לתגובה ספרותית עזה ומקורית למפגש המחודש של העם היהודי עם ארצו ועם שפתו הישנות (עם זאת, הקובץ היה נשכר מהגהה נוספת והוספת תאריכי ומקומות הפרסום של הסיפורים). הסיפורים והנובלות המעטים, אך בעלי הדשנוּת והלִשְדיות התוכנית והלשונית, של לואידור, עוסקים ברובם בפועלים ובשומרים בני העלייה השנייה. והם כוללים כמה ניסוחים ראשוניים של חוויות יסוד ישראליות. למשל, המפגש המהמם עם השרב הארצישראלי: "עבר חודש מנחם אב והקיץ האכזרי נטה להגיע אל קצו, וככל אשר קרב קצו לבוא, כן גדלה אכזריותו וכן כבדה ידו על הטבע והחיים, כמו מלך עריץ, ככל אשר יזקין כן יתאכזר". הרי שישה חודשים בשנה מושל כאן הקיץ! טוען סיפור אחד. לא כי, אלא שבעה! טוען משנהו. וכפיצוי על כך מופיע כגואל הגשם הראשון. "גשם, גשם! – צווחה נפש כל בעל חיים. וכל היקום כמו פתח את לועו וצִפה בכיליון עיניים ובתשוקה בוערת לנחלי מטר שירדו ויגיחו אל קרבו". ופתאום אתה מבין כמה גשם ראשון הוא תופעה ארצישראלית ייחודית. והכל בגלל המפגש הראשון עם הגשם הראשון. ואילו בנובלה המצוינת "יואש" (שראתה אור לפני כשנה גם בנפרד, בהוצאת "דחק") ובסיפורים אחרים שמורה זכות הראשונים ללואידור בעיצוב דמותו של "העברי החדש". בקיצור, לואידור הוא סופר מינורי מעניין ביותר, ולראשוניות יש חלק רב בכך.

לואידור, הכותב על ארץ ישראל ובארץ ישראל, מושפע מאד משפת התנ"ך. וישנם כאן גם שני סיפורים נפלאים, תנ"כיים גם בזמן התרחשותם, שממחישים את המורכבות האנטי-ברדיצ'בסקאית שלו. בסיפור "עֵלִי", למשל, מעוצבת דמותו של נער חלש ורפה ידיים משבט בנימין, שמסרב בכל תוקף לגאול את דמו של אחיו הנבל ואיש הזרוע. הסיפור אוהד את עלי ההססן שנסמך על תורת משה: "לא ארצח, לא אגאל את ידיי בדם". למרות שלואידור הוא, כאמור, ממעצביו הראשונים של "העברי החדש", הרי שדמות זו אצלו אינה דמות כוחנית מנוערת ממוסריות, כמו בחזון הברדיצ'בסקאי ברגעיו השטחיים. 

אבל אולי הראשוניות הבולטת ביותר בקובץ היא העיסוק הנרחב של לואידור בעימות האלים עם תושבי הארץ הערבים, עימות שיש לו צדדים כלכליים ולאומיים כאחד. נועם קרון בהקדמתה מביאה זיכרון מצמרר על לואידור שסיפרה חוה רוטנברג. "אינני יודעת – אמרתי ללואידור – למה ברנר מפחד מפני הערבים. מפני רוסים, שעיניהם דומות לעיני זאבים פחדתי, אבל מפני ערבים שהם כה דומים לנו, ליהודים, אינני מרגישה כל פחד. לואידור אמר: 'ברנר צודק, מפני ערבים צריך להיזהר, הם יותר אכזריים מהרוסים'". הזיכרון מצמרר, כמובן, על שום סופם של לואידור וברנר. אבל כבר היצירה של לואידור מעידה על הבחנתו הנכונה על מרכזיותו של הסכסוך עם הערבים בסיפור השיבה היהודית לארץ ישראל (וזה אולי מה שמבדיל בחדות בין לואידור לסופרים שקדמו לו, בני העלייה הראשונה). הסיפורים רוויים בהבנה הזו, גם אם הם מכילים בהחלט כבוד וסקרנות כלפי תושבי הארץ הערבים, כמו גם הכרה בכך שהיהודים אשמים לעיתים ולו חלקית בנסיבות הסכסוך (באחד הסיפורים שודדים הערבים חמור מפועל יהודי, אך זאת משום שהוא רמס מבלי משים חלקה שחרשו).  גם בנובלה הארוכה, "בשל סוסה", נובלת פעולה מרתקת, בה חוברים שומרים יהודים וחבריהם הערבים לחילוצה של סוסה שנגנבה על ידי ערבים אחרים, היסוד הלאומי מרכזי. בלב הנובלה הזו עומד מוסה הספרדי, שומר יהודי ממוצא ספרדי. הנה, גם בנושא אקטואלי זה, אפוא, שמורה ללואידור זכות ראשונים! "הוא היה איש מעשה ורב פעלים מאין כמוהו, ידע את נימוסי הערביים ואת דרכי חייהם". 

קצרה היריעה מלדון בכל דקויות ואף עבויות הקובץ. ברצוני להעיר רק על יסוד אחד מעט מפתיע. מסיפורי הקובץ השונים עולה רעיון לא צפוי: המשיכה אל השמירה קשורה לרתיעה מחדגוניות העבודה. על יהודה השומר, בסיפור "יהודה נוטר הפרדס", מעיר המספר: "יהודה היה גם עצל קצת בעבודתו […] הוא לא סבל את השעבוד ולא יכול להשתעבד לסוסים ולמחרשה ולא יכול גם להתקשר אל משרה חודשית או שנתית. הוא אהב את החופש בלי קץ גבול […] יותר מכל עבודה אחרת אהב את השמירה". כמה וכמה דמויות כאן מבטאות את חששן מעבודה מפרכת וממושכת. בין הלוחם והאיכר, אם כן, דמויות הדגל של הציונות, קיים מתח, לא רק רצף. אותו מתח שמכונן, לפרשנותי, כבר את האפוס ההומרי. אודיסיאוס, שלא ממהר לשוב הבייתה, כי, כפי שהוא מכיר לבסוף (בתרגום: אהרן שבתאי): "אבל עבודה לא אהבתי, או משק בית, זה שמניב ילדים לתפארת. ואולם ספינות משוטים תמיד נעמו לי, ומלחמות, וחניתות מושחזות, וחצים".