את מי אתם אוהבים יותר, את אימא או סושי? את אבא או את הדור השלישי של הטלפונים הסלולריים? פיצה או את הגשם הראשון? את החבר שלכן או את בראד פיט?

 

המותחן החדש של הרלן קובן האמריקאי, "ההזדמנות האחרונה" – כמו המותחן הקודם והמצליח שלו, "הנעלמים" – אינו יותר או פחות טוב מהפרוזה של, בוא נגיד, הסופר האמריקאי הנחשב יותר, דון דלילו; הסופרים הללו פשוט כותבים במדיומים שונים לחלוטין.

 

אם הייתי יוצא מניתוח מעקפים, נניח, כמו קלינטון שצולם עם קובן בידו, גם אני הייתי מעדיף אולי את קובן. מה כבר יכול להיות רע כשרוצחים את אשתו של מארק זיידמן, מנתח פלסטי שחי בפרברים, פוצעים אותו קשה וחוטפים את בתו? מה כבר יכול להיות גרוע, אמרו לי, אם החוטפים המסתוריים בורחים עם הכופר וחוזרים כעבור שנה וחצי להציע לזיידמן "הזדמנות אחרונה" לראות את בתו תמורת שני מיליון דולר נוספים? מה, בינינו, טוב מזה שכל קרוביו של זיידמן – כולל אחותו המסוממת, אהובתו לשעבר והוא עצמו – הופכים לחשודים? מה יותר נפלא, תגידו לי, מתבשיל מהביל של פסיכופטים, עשירים ערלי לב, סוכני אף.בי.איי, אהבה נכזבת, קריירה נחשקת, בית בפרברים ואדומי צוואר בערבה? 

 

אבל צחוק בצד, כמו שאמרו פעם, קובן אכן יודע להציב את הגיבורים החלשלושים שלו (זיידמן, כמו גיבור "הנעלמים", שניהם חנוּנים מעוררי אמפטיה) בתוך רכבת הרים מסחררת של מאורעות רודפים מאורעות ובתוך רכבת שדים שמולה קופצים בזה אחר זה מיני טיפוסים נאלחים.

 

הספר הזה מותח מאד, אין מה לדבר, למרות שקובן משחק "מלוכלך". משחק "מלוכלך" בגלל שהתדהמה שמעוררים הרצח של אשתו והחטיפה של בתו אינה מדהימה כל כך אם קובן היה מוסר לנו – מה שגיבורו ידע כל הזמן – שחיי הפרברים שלו אינם כל כך שלווים (וזה לא ספוילר). הגיבור, שמצהיר בתחילת הספר שלאשתו לא היו אויבים, הרי יודע כל הזמן שהיא לא הייתה תמימה כל כך ורק מגלה את זה לנו, הקוראים, באיחור (אותו משחק מלוכלך, אגב, היה גם ב"הנעלמים": אח נעלם – כמה מדהים! – אבל מה לעשות שבעצם כולם, חוץ מהקוראים, ידעו שהאח הזה גנגסטר אלים. כבר לא כל כך מדהים, אה?). ובכל זאת, אם נהיה קצת פחות נודניקים נוכל בהחלט להתרווח עם הרלן קובן ולהעביר ככה בנחת איזה אחר צהרים שליו של פורענות.

 

אבל יש גם חדשות רעות. מי שרוצה ולו קמצוץ של חוויה ספרותית, פסיכולוגית או אינטלקטואלית מקורית, כדאי שלא ייתן לקובן ולו הזדמנות אחרונה אחת (או שלא ייכנס, כמו קלינטון, לניתוח מעקפים). קובן הוא פשוט ילד כשהוא מנסה להעניק עומק פסיכולוגי לדמויות שלו. למשל, כשהוא מסביר את הפסיכופטיות של אחת מהדמויות בכך שהייתה בעברה כוכבת של סיטקום שמתגעגעת להערצת ההמונים. יותר חשוב וגרוע מכך: קובן פועל לפי דפוסים קבועים שלקוחים ישירות מעולם הטלביזיה האמריקאית.

 

אתן לכם דוגמה שמופיעה גם ב"הנעלמים" וגם ב"הזדמנות האחרונה". בשני הספרים פוגשים סוכני האף.בי איי את הגיבור. אחד מהם ניגש לדבר אתו, ואילו השני?

חידון: מה השני עושה? זכרו את כל אלפי הסדרות שצפיתם בהן, התאמצו קצת, ו… "בינגו" (כמו שאומרים במקוריות וללא הרף גיבוריו של קובן משל הם סנדרה בולק ב"ספיד 10", אחרי שפיצחה את התוכנה של הרעים) – השני "נשען על הקיר בתנוחה אגבית מתורגלת היטב" ("ההזדמנות האחרונה", עמ' 13) ואילו ב"הנעלמים", לעומת זאת, הוא "נשאר מאחור ונשען באדישות על הקיר" ("הנעלמים", עמ' 42).

 

הדוגמה הקטנה הזו היא סימפטומטית. קובן משכפל במאות מקומות דרכי ייצוג נדושות-מנדוש שצפינו בהן אלפי פעמים. לכל הנשים היפות אצלו יש עצמות לחיים גבוהות, בכל הגיבורים שלו צופה זר מסתורי מבעד לחלון, בכל רחוב מטייל זוג עם כלב ש"יכולים להיות חלק ממה שקורה כאן – או שהם סתם גבר ואשה שמטיילים עם כלב" (עמ' 218).

 

קובן יודע שהוא קלישאתי, ומנסה בכמה וכמה מקומות להבחין בין עולם הסרטים למה שקורה בספר שלו. למשל, ב"הנעלמים", כשהגיבור נמצא בבית החולים הוא מקונן על כך ש"בסרטים, הרופא תמיד מגן על הפציינטים שלו" מפני חקירה ואילו עליו לא ("הנעלמים", עמ' 270). אך מה קורה במקרה דומה ב"הזדמנות האחרונה"? ניחשתם? "בינגו!" – הדוקטור אכן מֵגנה בעוז על הפאציינט שלה ("ההזדמנות האחרונה", עמ' 13). לפעמים קובן פשוט מרים ידיים ומודה בקירבה שבין מה שקורה לגיבוריו למיליון סרטים אחרים. למשל: "אם זה היה סרט, מוזיקת הרקע הייתה מתחילה להתנגן עכשיו" (עמ' 16); "נזכרתי בסרט מלחמה ישן, בסצינה שבה הקצינים מגיעים לבית האם בפנים חמורות סבר" (עמ' 78). ויש עוד.

 

לחוסר היכולת העקרוני הזה לייצר סיטואציות מקוריות ולא סטריאוטיפיות שייכת גם הרעה החולה שמאפיינת כמעט את כל כותבי המותחנים הפופולריים או סופרי "סקס והעיר" למיניהם: ההפרזה ה"שנונה" וה"משעשעת". רוצים הרגשה של התאהבות? אין בעיה! "ובום! אתה מרגיש כאילו דרס אותך אוטובוס" (עמ' 110); רוצים תיאור של חדר חם מדי? בבקשה! "החימום בחדר הגיע לטמפרטורות שאפשר למצוא בקרבת כוכב שהתפוצץ" (עמ' 21).

 

כמו שאין גווני ביניים לתיאור התאהבות או חדר מוסק מדי, כך גם ספקטרום ההתנהגות האנושי של קובן מוגבל למדי.

 

נו, אז מה השורה התחתונה?  הרלן קובן כותב טוב או רע? אמשול לכם משל. נניח והיה לכן/ם מאהב/ת שכשרונו/ה בעיסוי פנים הוא אגדי. הוא/היא מרפה את שרירי תעלות האף, מחמם/מת בידיו/ה הלוהטות את רקותיכם וכן הלאה. אבל במה שמתחת לצוואר הוא/היא לא נוגע/ת. הייתם/ן נשארים/ות בני זוג שלו/ה? כך הרלן קובן –  מעסה פנים נפלא, אבל אחרי זמן מה, זה פשוט לא מספיק.     

כיצד מזיקה ומועילה ההיסטוריה ליצירתו של "העברי החדש"

 

 

מסה על חמשת הרומנים הראשונים של משה שמיר.

 

 

 

 

אריק גלסנר.

מבוא

 

במסה זו אנתח חמישה רומנים של משה שמיר. הרומנים הם:

"הוא הלך בשדות" (1947)

"תחת השמש" (1950)

"במו ידיו" (1951)

"מלך בשר ודם" (1954)

"כבשת הרש" (1957)

 

ניתוח הרומנים הנ"ל יתייחס להקשר החברתי בו נוצרו ולכן יהיה ניתוח תמטי-אידאי בעיקרו. שמיר התבלט מגיל צעיר מאד כנציג דור חדש במפת הספרות העברית – "דור בארץ". הוא הסכים לשיוך הזה, טיפח אותו והיה למעשה מהוגיו (שמה של האנתולוגיה שערך ב – 1958 הנו "דור בארץ"). משלב מוקדם מאד זוהה, איפוא, שמיר כנציג הדור הצעיר וזיהוי זה השפיע הן על כתיבתו והן על התקבלותה. לסברתי, הכיוונים השונים שבהם בחר שמיר – על "נסיינותו" הסיפורית העיר כבר מירון (מירון, 1975)- בכתיבתו מבטאים זרמי מעמקים מודעים-למחצה בנפשו הקולקטיבית של הדור.

הניתוח שבמסה זו ישתדל, לפיכך, להימנע מתיאור המובן מאליו ביצירות הנידונות וינסה לחלץ את אותם זרמי מעמקים מודעים-למחצה. בתיאור "המובן מאליו" כוונתי לעבודות החשובות שנעשו על דרכי הפואטיקה הספרותית של "דור בארץ", כדוגמת ספרה של גרץ ('חרבת חזעה והבוקר שלמחרת', 1983), כמו גם להצבעה על מרכזיות יצירתו של שמיר בעיצוב "העברי החדש". הדיון שלי יתמקד בנפתולים הפנימיים שקדמו וליוו את העיצוב הזה.

זרמים אלה שאחשוף מעידים, לשיטתי, הן על יוצרם והן על דורו. על דורו: הן בהיות הסופר נציג מובהק ומוסכם של הדור הזה והן בהתאם להתקבלות המרשימה לה זכתה יצירתו בשנות החמישים.

מבחינה מתודית אני ניגש לניתוח היצירות בגישה שמשיקה לגישה אותה פיתח פרדריק ג'יימסון. בגישה זו מנסה המבקר לבנות את תת-הטקסט ההיסטורי מתוך הטקסט התרבותי שמדחיק אותו (עזר, 1992, עמ' 13).

ביסודה של כל יצירה תרבותית מונחת תשתית חברתית-פוליטית. על כן כל שיטה של אינטרפטציה, המנסה להבין כיצד נקלט טקסט תרבותי על ידי הנמען, תוך שימוש בקטגוריות ביקורתיות ובקודים סמיוטיים, בלי תיאוריה של ההיסטוריה, היא בלתי מושלמת(…)כל שיטת ניתוח, השואפת לתת קריאה של טקסט, שהיא יותר מקריאה אימפרסיוניסטית הנשענת על רגישותו של הקורא בלבד, חייבת להתמודד עם הזיקה שבין הטקסט הספרותי והתנאים ההיסטוריים של היווצרותו" (שם, שם).

"הספרות", על פי גישה זו, נתפסת כ"אידיאולוגיה", וה"אידיאולוגיה" נתפסת כדרך שבה אנשים חיים את היחס הדמיוני שבינם ובין מצבם הקיומי האמיתי (שם, עמ' 20). הספרות הינה סיפור שמסופר על מנת להדחיק מציאות בלתי נסבלת (שם, עמ' 24) ומטרת המבקר הינה לחלץ את "תת-המודע הפוליטי", הניצב בתשתיתו של הסיפור.

ג'יימסון יוצא כנגד תפיסות מודרניסטיות שהדגישו את תחלופת הצורות בספרות ולא את הרקע החברתי שלה. אמנם אין הספרות השתקפות ישירה של המציאות אלא היא פתרון לדילמה אסתטית שמשקפת סתירה תרבותית-חברתית.

ג'יימסון גם מסב את תשומת הלב לכך שספרויות "העולם השלישי" ניתנות להיקרא במה שהוא מכנה "אלגוריה לאומית".

בעוד ב"עולם הראשון" חדירת הספרות לפוליטיקה נחשבת לגסות – "כיריית אקדח בעיצומו של קונצרט", לפי ניסוחו של סטנדאל – הרי ש"בעולם השלישי" אין הדבר כך. את העימות בין שני סוגי הספרויות מגדיר ג'יימסון בהכללה כ"מרקס נגד פרויד". גם הרובד האירוטי משועבד בספרויות "העולם השלישי" לרובד הפוליטי וגם האינטלקטואל בחברות הנ"ל הינו אינטלקטואל מעורב פוליטית.

אינני מעוניין להיכנס לדיון מדוע הדבר כך ומה המיקום של הספרות העברית בין סוגי העולמות האפשריים… ברי, שבתקופה הנידונה יש אמת בקביעותיו של ג'יימסון (הנוגעות בחלקן להווה במדינות "העולם השלישי"), והמתודה שהוא מציע שימושית בעיניי לניתוח היצירות של שמיר.

הסיבה שהשתמשתי בביטוי מתודה משיקה ולא זהה הינה בגלל הדגש שנותן ג'יימסון – כניאו-מרקסיסט – לחישוף סתירות הנוגעות למציאות כלכלית בלתי נסבלת. אני חושב שהמתודה שלו רחבה יותר ומסוגלת לחשוף מתחים שאינם דווקא מתחום הכלכלה ומבטאים סתירות ומתחים נפשיים-ביסודם, המשותפים לחלק נרחב מבני הדור. אמנם, חלק מהסתירות שנחשפות ביצירתו של שמיר הולמות דילמות מהתחום החברתי-כלכלי.

במובן זה אני מוצא לנכון להשתמש במושג "תת המודע הפוליטי": הסופר מנסה "לפתור" ביצירה מתחים פוליטיים שאינם מצויים בתודעתו ובשיח "הגלוי" של הדור.

אני שואל, אפוא, מג'יימסון את היסודות הבאים:

א.    הספרות קשורה קשר הדוק למציאות ההיסטורית בה נכתבה.

ב.     הספרות הינה 'אידאולוגיה', במובן זה שהיא מבארת ומפרשת לקוראה את המצב החברתי בו הוא נתון, "פירוש" שאינו אדקווטי בהכרח למצבו 'האמיתי'.

ג.      הספרות מנסה "לפתור" מתחים פוליטיים תת מודעים ממש כשם שהחלום ופליטות הפה מנסות לגשר ולפשר בין דחפי נפש סותרים של האינדיבידואל.

ד.     ספרות העוסקת בגורלות אינדיבידואליים ניתנת להיקרא כ"אליגוריה לאומית".

אני לא שואל מג'יימסון את השקפת עולמו הניאו-מרכסיסטית, התרה אחר קונפליקטיים "כלכליים-חברתיים" גרידא. אני סבור שניתן לדבר על קונפליקטיים נפשיים קולקטיביים שאינם בהכרח כלכליים.

ראייתי את הרומנים של שמיר כזירה בה מעוצבת זהות קולקטיבית של בן הדור, ובהכללה כזירה בה מעוצבת תודעה לאומית, דומה לגישה שמשתמש בה אנדרסון בהצגתו את הרומן כמכשיר לעיצוב זהות מדומיינת של קהיליה (למשל: אנדרסון, 1999, עמ' 58).

אבל, למעשה, ניסיתי לגשת אל היצירות בגישה אימננטית ולדלות את המסרים החבויים בהן בלי כלי עזר מתודיים מובהקים.

הערה אחרונה: קיימת שרירותיות מסויימת בהגבלת המסה לחמישה רומנים בלבד. דיון מהסוג הזה היה שלם לו היה נפרש על פני מכלול יצירתו של שמיר – שעוד לא הסתיימה, כידוע. מגבלות הפורמט הגבילו אותי לחמישה רומנים אלה. מאידך, אני נזקק לחמשת הרומנים ואינני מסתפקת בפחות, כיוון שלטענתי מתחלקים חמשת הרומנים לשתי חטיבות חשובות בעדות המובלעת בהן על תת-המודע הפוליטי והנפשי של הדור.

החטיבה הראשונה, המורכבת משלושת הרומנים הראשונים ("הוא הלך בשדות", "תחת השמש" ו"במו ידיו"), מעידה על הרצון לעצב דמות "עברי חדש" והקשיים בדרך לכך.

החטיבה השנייה, המורכבת מצמד הרומנים "ההיסטוריים" ("מלך בשר ודם" ו"כבשת הרש"), מלבד העיסוק ההיסטורי – שנתבע מכל תנועה לאומית מודרנית – מעצבת, לשיטתי, התנגשות ערכים קוסמופוליטיים ולאומיים.

בשתי החטיבות עומדת ברקע הדילמה של "היחס לעבר".

בצורה פרדוקסלית דילמה זו דומיננטית יותר, לטעמי, בחטיבה הראשונה, של הרומנים "מחיי ההווה".

פרק א' – "הוא הלך בשדות", "תחת השמש", "במו ידיו": הרומנים "מחיי ההווה"

 

הלאומיות היהודית בגירסתה הציונית הציבה סתירה – לפחות סתירה מדומה – בלב האידיאולוגיה שלה. כתנועה לאומית סטנדרטית שומה היה על הלאומיות היהודית לפאר את עברה הקדום של האומה. אך שורשי הציונות נובעים מחוסר הנחת שבעבר-הווה זה ושאיפה רדיקלית לשינויו. מחוסר נחת זה צמחה "שלילת הגלות" וצמח מיתוס "היהודי החדש".

מיתוס זה, כפי שמנתחת אניטה שפירא (שפירא, 1997), מורכב מארבעה דגמים מקבילים, שבמידה מסויימת סותרים אחד את השני.

מיתוס אחד, הנקשר בדמותו של אחד העם, "זו של יהודי חילוני, משכיל, משוקע בתרבות עמו" (שם, עמ' 159). דגם שני, הדגם ההרציאליני, היה מעוניין בעיצוב "היהודי החדש" על פי דגמי הבורגנות הליברלית המרכז אירופאית. "היהודי החדש היה אמור לאמץ את מושגי הכבוד והאסתטיקה המקובלים על הסטודנט הגרמני, ואת הליכות הנימוס ואורחות החיים המקובלים על הבורגנות הגרמנית המשכלת" (שם, 161). שני הדגמים הללו לא יעסיקו אותי במסה זו.

הדגם השלישי, שכפי שמציינת שפירא היה בעל השפעה עצומה, הנו הדגם הברדיצ'בסקאי-ניטשיאני. דגם זה הדגיש ערכים כמו ויטליות, גבורה, ניתוק מכבלי עבר ואף אי-מוסריות כתכונות רצויות (שם, עמ' 162). הדגם הרביעי של "היהודי החדש" היה הדגם הסוציאליסטי, שחתר לכינונה של חברה חדשה ושוויוניות (שם, עמ' 167).

כפי שמציינת שפירא, שני הדגמים האחרונים היו בעלי השפעה מכרעת על חינוכו של הנוער הארץ ישראלי. הם, כמובן, סותרים זה את זה ביחס לכוחניות, ביחס לחשיבות האינדיבידואל מול החברה, ולפחות להלכה: ביחס בין ראציונליזם לתפיסה מיתית. סתירה זו, כפי שנראה בפרק הבא, מרכזית להבנת יצירתו של שמיר. אבל כעת לא אתייחס לסתירה זו אלא לתביעה שהונחה על כתפיו של בן הדור הצעיר, מכיוונים שונים, להוות דור "חדש", להיות ל"עברים חדשים".

הסתירה שיוצרת תביעה כזו באה משני כיוונים עיקריים:

א.    מארג היחסים האנושי מאפשר בקושי רב יצירת יש מאין, התחלה חדשה לחלוטין. בנים הרי קשורים לאבותם, בנות לאימותיהם ולהפך, ובלתי אפשרי בהבל פה להכריז הכרזות על דור שלם כ"חדש".

ב.      הסתירה השנייה הינה – וכפי שכבר הזכרתי – הנטייה האינהרנטית של תנועות לאומיות לשאוב לגיטימציה מעבר קדום כלשהו ולא לבוא בתביעות כלשהן בשם אומה "חדשה", שרק נולדה.

כשמתבוננים בשלושת הרומנים הראשונים של שמיר ניתן להבחין עד כמה עמדה תודעת הסתירות הללו במרכז העשייה האמנותית שלו. כבר ממבט מרפרף ניתן להבחין כי בעוד "הוא הלך בשדות" מנסה להתמקד בדור הבנים, תוך השוואתו לדור "האבות", הרי שב"תחת השמש" נסוג שמיר אחורה בזמן, לשנות העשרים, ומציב במרכז דמות צעיר במלוא כוחו השייך – מבחינת הסופר! – לאותו דור "אבות" עצמו. ב"במו ידיו" שוקע במכוון דור האבות בכדי לפנות את הזירה לדור הבנים.

"תחת השמש" מהווה המחשה מובהקת לפרובלמטיקה שעמד לפניה שמיר, ולשיטתי: שעמד לפניה דור שלם.

ב"תחת השמש" חוזר שמיר לראשית שנות העשרים. אנו נפגשים בדמותו של אהרן, צעיר בן המושבה, שעם התקדרות רוחות סערה מכיוון הכפר הערבי השכן נוטל על שכמו את עול הבטחת הביטחון במושבה. הוא עושה זאת בהצלחה וזוכה, אגב אורחא, בגמול האירוטי: בבלפוריה. ברומן, יש להדגיש, נמסרים חלקי מציאות מבעד לפריזמה של ילד בן שלוש. שם הילד: משה (!), ובהתאם לגילים הוא שייך לדור "הבנים", כלומר, אותו דור שיכונה לימים דור תש"ח.

והנה, למרות שאהרון אינו יליד הארץ (הוא יליד רוסיה), למרות שמבחינת הסופר וקהל נמעניו הוא שייך לדור "האבות", הרי שהתנהגותו הולמת לחלוטין את הנורמות של "העברי החדש" ומציגה באור מגוחך את התביעה שהוטלה על דור "הבנים" להיות ל"חדשים"!. אני מכוון לכך שעקב קונסטלציה היסטורית ספציפית נתבע דור תש"ח לאפיין את עצמו כשונה מקודמיו ו"אחר" למרות שבמציאות מימוש המטלה איננו מובן מאליו כלל ועיקר.

אגב: גם במישור "האמנותי", שבו פועל הסופר, ניתן לאתר דילמה דומה. כפי שמציינת גרץ (גרץ, 1983, עמ' 16), לא ניתן להבחין בהבדלים משמעותיים בין הנורמות הספרותיות שתבעו דור "ההורים" לבין הנורמות שיישם וחיפש דור "הבנים". לא ניתן לאתר מרד "אדיפלי" במישור הזה.

מאליו עולה השאלה איך בכל זאת הבחין או ניסה להבחין עצמו בן הדור – אליו משתייך הסופר ושאותו נטל על עצמו לייצג – מדור ההורים?

כדי לבחון את "הפתרונות" השונים למתח הזה אפנה כעת לבחינה מדוקדקת יותר של "הוא הלך בשדות" ושל "במו ידיו".

 

 

הוא הלך בשדות

 

ברומן ניכר ניסיונו של שמיר לעצב את גיבורו, אורי כהנא, כדבר מה "חדש" ו"אחר". כדי להדגשי את ייחודו ויצוגיותו מספר שמיר שאורי הנו ילדו הבכור של הקיבוץ (שמיר, 1972, עמ' 12). אורי מכונה "גולגולת ריקה". כינוי זה נדרש לחיוב כ"כאלה שעדיין פתוחים" (שם, עמ' 9). רותה, אמו של אורי, מודאגת מכך שבנה יחיה את חייו רק מ"זכרונותיו שלו" ולא יתוודע לביוגרפיה המשפחתית (שם, עמ' 67). מחששה משתמע שאכן אורי חי רק מ"זכרונותיו שלו".

הסיפור מסופר כ"סיפור חניכה", אורי מתואר כאפרוח הבוקע מקליפתו (שם, עמ' 230). אבל מטרתו של שמיר איננה להכניס את החניך החדש תחת כנפי החברה הקיימת אלא להבדיל אותו ממנה!. את זה הוא מנסה לעשות בעזרת ההשוואה בין אורי לאביו וילי. אבל ההשוואה הזו בעייתית מאד ועד מהרה אנו עדים לעימות אדיפלי חריף בין אורי לאביו כשהרקע שלו הוא בדיוק הבעיה שהצבתי לעיל: איך להבחין בין הדור הצעיר לדור האבות.

כבר בפתיחת הספר אנו עדים לעימות הזה כשאורי מנסה להניא את וילי מלהתגייס לצבא הבריטי. כך מציג שמיר את הרהוריו של אורי:

שוב זריז אתה ממני. שוב אין ברירה בידי אלא לחקותך. מתי תשב כבר ותתחיל להביט בי כיצד     אני מטלטל עניינים בעולם הזה?

(שם, עמ' 27).

הרהור מאלף נמצא בהמשך הרומן, כשאורי מהרהר באפשרות שוילי ימות בקרב. אם ימות וילי בקרב הרי: "גם ימות לפניך ולמענך, כשם שעד עתה חי לפניך, ולקח אשה לפניך, והקים קיבוץ לפניך" (שם, עמ' 131).

אורי חי תחת צילו של אביו הגדול. גם שמיר (לצורך העניין אינני משתמש כאן בביטוי "מחבר מובלע") – כסופר שראה את עצמו כנציג דור שלם – נתון בדילמה הזו ועליו להוליך את גיבורו הן לאינדיבידואציה והן להכרעה שאין אחריה עוררין לגבי ייחודו.

שדה הקרב הראשון בו נוחל אורי ניצחון על אביו הנו "שדה הקרב" האירוטי. ניצחון זה איננו קל כלל ועיקר וגם בו משורטטת מצוקת "האב הגדול".

מיקה, אחת מילדי טהרן שהועלתה לארץ, עומדת במרכז "שדה הקרב" הזה. וילי היה השליח ששכנע אותה לעלות ארצה והיא התאהבה בו. כעת, כשחזר אורי לקיבוץ, ניצבת מיקה בין שני הגברים, האב ובנו. לראשונה, זכותו של אורי בעיניה של מיקה הינה מכך שהוא בנו של וילי (שם, עמ' 139, וכן 141 ו165.).

"מיקה הייתה עייפה והטנא הכביד וקיפח את צדן הרך של האצבעות קיפוח קשה. בכל זאת הייתה מאושרת באותו אושר שנשתקע בה בהמשך היום, שהיה מורכב מכל-כך הרבה פעימות זעירות: מהעבודה שהולכת (…) מאורי, מאורי בכל שעות היום, ממראה עגלתו וסוסו, משיחת האורזות, מהעייפות, מהערב הבא, מכך ששוב, אולי, כדאי להאמין במשהו בעולם, מכך שאורי הוא בנו של וילי" (שם, עמ' 139, ההדגשה שלי – א.ג.).

" היא אהבה את הרגעים החולפים לאטם, ברורים וכבדים כענב המשובח, ומיצתה את מה שהיה צפון בהם בשבילה – את הברית השווה החברית עם בנו של וילי" (שם, עמ' 141).

"למען עצמה, בעיקר, ביקשה מיקה לנסות לפרש את יחסיה אל וילי בפני אדם מקשיב, לנסות האם יכולה היא להסדירם בתוך הגדרות קרות מזג, אפשר תשתחרר על ידי כך מכמה מועקות. עד עתה לא ידעה אם היא עדיין שרויה בתחומיו, האם חיסלה נסיעתו באמת משהו? אורי, מה הוא אפוא – האם הוא אהבה או התעסקות בזכרו של וילי, כמין חפץ-מזכרת, כממחטה, ככתב-יד שהשאיר אחריו? הנה תנסה לדבר עליו באוזני אורי. עד עתה לא דיברו. אורי עצמו כל כך מתכחש לזכרו, עד שמעלה את החשד שמתיירא מפניו או שמעסיקו באמת במידה יתירה" (שם, עמ' 165. ההדגשות שלי – א.ג.).

בקטעים המצוטטים עולה במובהק כי, בתחילה, בעיניה של מיקה, זכותו של אורי נובעת מהיותו בנו של אביו, של וילי.

וילי, בעיניה של מיקה, הינו סמל ל"איש הרוח", בניגוד לאורי (שם, עמ' 166). היא מספרת את זה לאורי בטיול שבסופו היא מתמסרת לו. לכאורה, רב המשותף בין מיקה לוילי מאשר בין מיקה לאורי. למשל: בשיתוף הטעם האמנותי (שם, עמ' 120). אורי איננו רפלקסיבי כלל ועיקר ו"מלאכת ההרהור לא הייתה חביבה על אורי לשמה" (שם, עמ' 125). למרות כל זה אורי הוא זה שזוכה במיקה.

אם נתעלם לרגע מההנמקות הריאליסטיות לכך (וילי לא השיב למיקה אהבה, פער הגילים בין מיקה לוילי וכו') הרי שבמישור "המודחק" של הטקסט ניתן לנציג דור "הבנים" הניצחון על פני אביו. "ניצחון" זה איננו זניח כלל ועיקר, כפי שציינתי. מה מותר הבן מהאב, מה ההבדל בינו לבין אביו, הינה שאלה שמציקה לאורי (על רקע התגייסותו של האב לצבא הבריטי ובאופן כללי על רקע פעילותו הציבורית ומרכזיותו של וילי בקיבוץ).

אבל הניצחון המשמעותי ביותר של דור הבנים על האבות הוא בעצם מותו של אורי. כפי שהבאתי בקטע המצוטט לעיל חושש אורי שוילי "ימות לפניו". ההקרבה שמגלה אורי, ושהובילה למותו, מובילה לניצחונו האולטימטיבי. ראוי לצטט את הקטע הנדון ביתר הרחבה:

"והוא(וילי – א.ג.), אז, גם י מ ו ת לפניך ולמענך, כשם שעד עתה חי לפניך, ולקח אשה לפניך, והקים קיבוץ לפניך ועשה את כל הדברים הקשים שאין אתה בטוח עדיין אם תוכל לעשותם… ועתה גם ימות לפניך… לחיות לפניו לא היית יכול – אבל אתה יכול להסתלק לפניו. להשאיר את העולם עם וילי, עם רותקה – ובלי אורי. (…) להיות נעלה וקדוש משניהם, לסבול יותר, להיות קרבן – לשכב, לצחוק ולראות איך הם אוהבים ומעווים תנועות שאין להן שחר. (שם, עמ' 139. ההדגשה התחתית שלי – א.ג.).

קשה להתעלם מ"משאלת המוות" החריפה המובעת בקטע המצוטט, שהודגשה אמנם על ידי מבקרים שונים. אך "משאלת מוות" זו איננה תוצר של תשוקה פסיכולוגית ערטילאית-כללית גרידא, היא תוצר של בן דור שחש שאביו גובר עליו, ואם ברצונו להיות מיוחד ובעל ערך עליו להקריב את עצמו!. "דור "הבנים" גבר על דור האבות מכיוון שהקריב יותר, וכעת רק נסללה הדרך להכיר בו כ"עברי חדש"!.

את "הסתירה" החברתית העומדת בתשתית הרומן פותר שמיר בקורבן שמקריב דורו, קורבן שמבחין אותו מהדור הקודם.

"הוא הלך בשדות" יכול להיקרא, איפוא, כטקסט חתרני, כיוון שבעצם מראה הטקסט עד כמה מלאכותית ההבחנה בין "דור בארץ" לדור "האבות" ומה מחירה.

המלאכותיות מתפרשת בספרות כבחיים:

בספרות נוכח שמיר, בכותבו את "תחת השמש", כי אין הבדל מהותי בין דורו לדור הקודם, בו מתמקד הרומן. במישור "החיים", הקומונסנסי, לא יכולה להיעשות קפיצה כזו בדור אחד. הבעיה הזו הציקה לשמיר ב"הוא הלך בשדות", ובניסיון הדיפרנציאציה של וילי מאורי מתגלה עד כמה ביצוע הבחנה והבדלה זו הינה משימה בעייתית.

הביטוי "חתרני" שהשתמשתי בו נובע מכך: התפיסה כי בארץ צומח "עברי חדש", שיהיה שונה מכל מה שקדם לו, הייתה צירוף של משאלת לב ואידיאולוגיה, שהיו גורמים דומיננטיים ב"יישוב" בארץ (לפחות במילייה של שמיר). הטקסט של שמיר מראה עד כמה כוזבת ומלאכותית ההפרדה הזו, הקו הנמתח הזה, בין דור "האבות" לדור "הבנים". במובן זה הוא "חתרני", בין אם שמיר היה מודע לכך בין אם לא. אורי ווילי דומים יותר מאשר שונים. יותר מדוייק: אורי, לאורך הרומן, מנסה בכל כוחותיו להיות שונה מוילי.

וילי, אמנם, איננו יהודי "ישן". אבל טענתי היא ששמיר מראה עד כמה התפיסה "המיתית" של העברי "החדש" הינה אכן מיתית!. אין שינויים בן לילה בין דורות, אין מהפכה פסיכולוגית שמתבצעת בפרק זמן קצר! בניגוד למיתוס הציוני, הקשר בין העברי "הישן" ל"חדש" מורכב מחוליות-ביניים רבות, מגווני ביניים רבים. כך אורי, "הצבר", אינו שונה כל כך מאביו, בן "הגולה".

אבל בטקסט קיים גם קול חתרני נוסף לניסיון ההבחנה הזה. קול זה ניתן מנקודת המבט הנשית. מנקודת מבט זו אכן אין הבדל בין האב לבנו ושניהם יוצאים ל"משימותיהם" החשובות תוך נטישת נשותיהם. כך מהרהרת רותקה, אמו של אורי:

כמה טיפשי הדבר שבנה האהוב של אשה ישוב ויהיה גבר עם כל אותן טעויות וגסות רוח ואכזריות לגבי אשה(…) הוא(…) חוזר ומעולל לאחרת כל אותם דברים מחדש

(שם, עמ' 243-244).

 

 

 

 

 

במו ידיו

 

מהו הפתרון שנמצא ב"במו ידיו" לקשיים במימוש התביעה ליצירתו של "עברי חדש" ?

ובכן, הפתרון שמציע הרומן הנו יצירת "שקיעה" מכוונת של דור ההורים והתמקדות ב"קבוצת השווים" ובנציגה: אליק.

צריך לזכור את נסיבות כתיבת הספר ואת אופן הצגתו לקהל הקוראים. הספר נכתב בעקבות נפילתו של אחיו של המחבר והוצג לקהל הקוראים כ"פרקי אליק". כלומר, המציאות הכשירה את הפתרון שמצא המחבר (בתת-המודע) ברומן הראשון. ייחודו של בן הדור הנו בהקרבה שלו. כעת, כשנפנה המחבר לתאר את חיי בן הדור, אנו עדים להתעלמות כמעט מוחלטת מדור "ההורים". אליק, נולד מהים, מקנטר האב את בנו. אבל אליק אכן נולד מהים במובן זה שהאב והאם ממלאים תפקיד שולי בתיאור חייו של אליק!

יש הבדל גדול ועקרוני בין "הדרתן" של קבוצות חברתיות כמו "בני העיר", "המזרחיים" (שאגב, "נכנסו" ל"במו ידיו"), לבין מיקומו השולי של דור ההורים. ככלות הכל "במו ידיו" אינו מחקר סוציולוגי אלא מעין ביוגרפיה של אחד מבני הדור!. לכאורה, בביוגרפיה ככזו, מן הראוי לתאר את "הבית" ממנו צמח מושא התיאור, מה גם שמושא תיאור זה מת בהיותו בן 24, עובדה שמוסיפה על המשקל הראוי ההיפותטי של הוריו בחייו הקצרים!. אבל שמיר מציב את ההורים והבית ברקע היצירה. טענתי היא שסופה הידוע מראש של היצירה, הידוע מראש גם לקוראים!, נתן לשמיר את הצידוק לתאר את אליק "כעולה מן הים". דהיינו: הבחנתו האולטימטיבית של העברי "החדש" מדור ההורים נמצאה לשמיר בהקרבתו העצמית של דור זה.

בפתח הספר מודה המחבר כי : "לא נשמר היחס הנכון בין הטיפול בגיבור הספר והטיפול בסובבים אותו, והאחרונים יצאו מקופחים" (שמיר, 1998, עמ' 7).

תשומת לב לחלוקתו של הספר תעמיד אותנו עד מהרה על העובדה שאין כל פרופורציה בין העיסוק ב"קבוצת השווים" לבין העיסוק במשפחתו של אליק.

כבר בראשית הספר, בעמ' 47, מגיע אליק לכפר הנוער החקלאי ומכאן ואילך הופכים אמו ואביו לדמויות שוליות מאד בסיפור קורות חייו. גם קודם לכן ממעט שמיר בתיאור יחסי ההורים לילדיהם. סופו הידוע מראש – לקוראים ןלמספר – של אליק התיר להותיר את דור ההורים ברקע.

פתרון נוסף שנותן הרומן ל"סתירה" ( שעומדת לדעתי בלב העשייה של שמיר עד ראשית שנות החמישים – הסתירה האמורה בין התביעה לייצוג עברי "חדש", וחוסר השחר שביצירת חידוש כזה, יש מאין, במציאות האנושית המורכבת):

זהו סיפור חניכה מובהק, אך סיפור החניכה של אליק מקביל לסיפור החניכה הלאומי ובמובן הזה ישנה כאן "אלגוריה לאומית" קלאסית. כלומר, כשנכתב הספר, אחרי הכרזת העצמאות ומלחמת העצמאות, ניתנה לשמיר הפרספקטיבה שנעדרה כשנכתב "הוא הלך בשדות"(1946). פרספקטיבה זו התירה לו לאפיין את בן הדור כ"עברי חדש" כי צעדי גידולו הולמים מציאות פוליטית חדשה – ריבונות יהודית.

אדגים את הנקודה הזו: אליק צופה בשעת שמירת לילה בשיירות של הצבא הבריטי ותוהה על "הכוח" שמניע אותן. הוא מייחל ל"כוח" דומה "שלנו". אירוע זה מתרחש לקראת סיום השנה, סיום הלימודים בבית הספר החקלאי,  ולקראת גיוסו לפלמ"ח, ושמיר מתאר את צמיחתו של אליק כאנלוגית לבקשת "הכוח" הלאומי: " כוח זה שנצטבר בנו, גרעין זה, אליק זה, שכך צמח ונסתעף והרחיב כתפיים – להיכן הם הולכים?" (שם, עמ' 90-91).

"השיירה המשיכה לחלוף מכונית-מכונית, ודומה היה שלא יבוא להן סוף. עכשיו התבונן בעיניים אחרות, עיניים מאוהבות ומעורפלות של בעל דימיונות. שתהא זו שיירה שלנו. על צלעות הפח: סמלים שלנו. והחבריא יהיו נוהגים, ומישהו צריך יהיה לנסוע בראש, מפקדה של השיירה. ויהיה נשק טוב, יעיל, שלנו. לא משטרה בריטית ולא צבא בריטי, לא ערבים ולא פחדם – אלא אנחנו עם כוחנו. לא כוח מוסתר וחששני, לא כיסוי תחת כיסוי – אלא כוח נוצץ בקרני השמש, כוח של אור היום. אז אפשר יהיה לחבר הכל, כל הקווים העצובים, הבלתי נפגשים – ייפגשו לעד באותו זמן: כוח עם שלווה, משק ועבודה חקלאית – עם גיוס ושיירות בליל (…) כוח זה שנצטבר בנו, גרעין זה, אליק זה, שכך צמח ונסתעף והרחיב כתפיים – להיכן הם הולכים?" (שם, שם. ההדגשות שלי – א.ג.)

האנלוגיה בין חניכתו של אליק ל"סיפור החניכה" הלאומי עולה במובהק מהקטע.

"קבוצת השווים" המתגבשת זוכה להתייחסות נרחבת. "הגרעין אשר תחילת התהוותו לפני שלוש שנים אולי, נתעצב עיצוב אחרון והיה לעובדה מוכרת וידועה" (שם, עמ' 83). התחנות השונות שעובר אליק ביחד עם "קבוצת השווים" הנן תחנות במסע חניכה מתמשך ושמיר מדגיש, למשל, שהקורס לספורט שימושי היה "בית אולפנה אחרון בחייו" (שם, עמ' 113). כלומר, כעת נסתיים שלב ההכשרה של אליק ומתחיל שלב היישום. שלב זה מקביל להתקרבות הכרזת העצמאות. כלומר, עצמאותו של האינדיבידואל אנלוגית לעצמאות הקולקטיב.

"שקיעת" דור ההורים ב"במו ידיו" מתקשרת גם ל"קיום במרחב", שמנסה שמיר להעניק לגיבורו ולדורו, בניגוד ל"קיום בזמן". "הנה כך זה חיים – בתוך תוך תוכם של הדברים עצמם, קרוב-קרוב ליסודות עצמם, לים, לדגים, לחול ולרוח" (שם, עמ' 19).

סמלי מאד הדבר שחג החנוכה, הנחגג במוסד החקלאי, משמש רק כרקע לאחד התעלולים של הנערים, בלי התייחסות מינימלית למשמעותו ההיסטורית (שם, עמ' 59).

"חנוכה כידוע הוא חג שחנוכיה ברומו: וחנוכיה כידוע, ניחנה בשמונה אורות מבהיקים ומבריקים. ואורות מבהיקים ומבריקים, כידוע, אין להם כקרחות לטוב. מה עשו הביתאים – הלכו והתקינו חנוכיה מקרחות של שמונה אלפאים, פשוטו כמשמעו!" (שם, עמ' 59).

בכלל, כמעט ולא מוזכר חינוך אידיאולוגי במסלול החינוך של בן הדור!. אם כן מוזכרת אינדוקטורינציה הרי שהיא אינדוקטורינציה סוציאליסטית ולא לאומית או יהודית-היסטורית (עיין שם, עמ' 101).

"בצדם של מאמנים ורבי מקצוע נזדמנו לכאן, באותה מידה של סודיות וחגיגיות, חברים כסופי צדעיים, מפליגים בדיבור עד לעומק עומקו של הלילה ומניחים יסודות, זה בצד זה וזה על גבי זה. עבודה, אימונים, ריבונותה של התנועה הציונית, הגמוניה של תנועת הפועלים החלוצית, הבעיה הבריטית, האימפריאליזם. אליק, שהיה עשוי לפי טבעו לזלזל בכל אלה, ואשר לא פעם חוזקה בו נטיה זו על ידי טיח טפל של נואמים מרבי מלל, ספג כאן לתוכו כל אלה עם הרוח השוררת כולה, עם ערכי הנשק, האימון והפרך" (שם, עמ' 101. ההדגשות שלי, א.ג.).

הקישור היחיד הלאומי-יהודי-היסטורי הינו – ולא במקרה! – באחד המפגשים הבודדים שמתאר הרומן בין "הבנים" לדור "האבות" (ואף "הסבים"…):

בסיומו של "התרגיל הגדול" פורצת שירת "עם ישראל חי" מפי המשתתפים, שביניהם מנהיגי "היישוב". "עם ישראל חי – מילמלו הגדולים בינם לבין עצמם" (שם, עמ' 123, ההדגשה שלי).

בן הדור כשלעצמו לא חי מתוך תודעה היסטורית, הוא נזקק לדור האבות בשביל התודעה הזו.

דוגמה מעניינת נוספת היא כשנוכח אליק, בתפקידו כשומר הקיבוץ, באיבה שבין רועי הצאן הערביים לתושבי הקיבוץ. איבה זו לא מתפרשת לו כאיבה לאומית אלא "שנאת רועה צאן לעובד אדמה" (שם, עמ', 137). אך מה שמרשים את אליק הנה העקשות ו"הקבע" שבשנאה הזו. הוא מתרשם מעתיקות השנאה ומהעקשות הערבית. "כשיש משהו בלב שהוא עתיק כנצח – הרי זה, הרי זה משהו" (שם, שם). אליק נתקף במעין רגש נחיתות לנוכח ה"עתיקות" הזו וההתמדה הזו. וכאן – לשיטתי, לא במפתיע! – חוזרים ועולים בזכרונו סיפוריו של אביו, שכפי הנראה נתנסה ברעיית צאן. רגשי הנחיתות של אליק מתלישותו מביאים אותו להזדקק לשושלת היוחסין שלו, שהוא ושמיר מנסים כל כך לנתק ממנו.

"על מה תהה הרבה – על רוחם של הרועים, ברגע קצר אחד ראה בעיניהם מהי משמעותה של שנאת עולם. ולא עניין ערבי ליהודי, הבלים. הרי זו חולפת שבחולפת. אלא שנאת רועה צאן לעובד אדמה. ולא השנאה עיקר אלא העקשות והקבע עיקר. אהבת עולם או שנאת עולם – אבל כשיש משהו בלב שהוא עתיק כנצח – הרי זה, הרי זה משהו. כלומר – השלמות. לכשתרצה: טמטומו של הסלע – ובלבד שתהיה קשיותו. (…) אבל לעזאזל, הם ימשיכו להוביל כאן את עדריהם כאשר אתה כבר תשב לך באיזה קפה בעיר, או תעטה לך איזה מדים של קצין, או תיסע לך באיזו מכונית, או תחזר אחרי הנערות ששיחתן ספרים… ובכן, בדרך ארוכה ומהופכת זו – חזרה לחלומות הילדות, אל מה שהיה אבא מספר, והאורחים בשפמם או בלא שפמם: אל חלום הרועים" (שם, עמ' 137-138. ההדגשות שלי – א.ג.).

 

לסיכום פרק זה: בשלושת הרומנים הראשונים שלו מנסה שמיר למצוא את הדרך שבה יוכל לייחד את בן הדור. ב"תחת השמש" נוכח שמיר שייחוד זה מלאכותי כיוון שאין הבדל מהותי בין אהרון (גיבור "תחת השמש") ואורי. הפתרון שנמצא ב"הוא הלך בשדות" הוא פתרון שנוצר מעימות חזיתי בין הדורות, בין וילי לאורי. אורי זוכה בעימות הזה הן בכך ש"זכה" במיקה והן בכך שמת "לפני" וילי, וכך הוכיח את עליונותו עליו.

ב"במו ידיו" מתבסס שמיר על ניצחון פירוס הנ"ל ומרשה לעצמו להדהות ו"להשקיע" במכוון את דור "ההורים".

בנוסף, הפרספקטיבה ההיסטורית, שיצרה מציאות חדשה בארץ, מציאות של הכרזת העצמאות והקמתה של מדינה יהודית ריבונית, אישרה את "חדשנותו" של "העברי החדש", ושמיר מדגיש זאת על ידי בניית אנלוגיה בין סיפור "החניכה" של אליק לבין סיפור "החניכה" הלאומי, ההגעה לעצמאות.

בפרק הבא אדון בצמד הרומנים ההיסטוריים של שמיר. אך לפני שאפנה לדון במה שלדעתי עומד במוקד שלהם הערה אחת חשובה הקשורה גם לשלושת הרומנים שלעיל.

"העברי החדש" קם או הומצא כניגוד למציאות גלותית שנתפסה כשלילית. הערתי לעיל שישנה כאן סתירה מסויימת לנטייתן של תנועות לאומיות לפיאור העבר. את פתרון הסתירה מצאה הלאומיות הציונית בהדגישה את העבר הקדום בו ישבו היהודים בארצם. כפי שהראיתי, בעבור "העברי החדש" עצמו עבר זה לא היה משמעותי. אך בעבור משה שמיר הסופר, ובהקשר של עיצוב זהות לאומית, הפנייה לרומנים ההיסטוריים, המתארים את חיי היהודים בארצם בעבר, הינה טבעית ומובנת.

בעבור "העברי החדש" עצמו, כל עבר לא נתפס כבעל משמעות מיוחדת בשבילו (כפי שציינתי לעיל על מסיבת החנוכה בכפר הנוער החקלאי וכן על שירת 'עם ישראל חי' רק ביוזמת ובנוכחות "האבות"). במובן זה, פרדיגמטי היחס המזלזל שניעור בלוחמים ב"ימי צקלג" על הקשר שמוצא אחד מהם – ברזילי – בין הגבעה שעליה הם יושבים ונלחמים לבין צקלג המקראית.

(לגבי זה: עיין במסתו של ברוך קורצווייל על "ימי צקלג", בספרו "בין החזון לאבסורדי". קורצווייל מבקר שם קשות את היחס הא-היסטורי שמגלה בן הדור הלוחם, כפי שייצגו יזהר.)

אני מבחין כאן בין יחסו הקונקרטי של "העברי החדש" (אורי, אליק, לצורך העניין: הלוחמים של יזהר), לבין יחסם של האידיאולוגיים הציוניים, ביניהם יש למנות את שמיר. שמיר, כסופר-אידיאולוג, אכן פונה לתנ"ך ולהיסטוריה היהודית הרחוקה (בית שני), בה ישבו היהודים בארצם.

על כל פנים, וכפי שאראה בפרק הבא, לא הייתה זו הסיבה היחידה לפנייה לעבר ז'אנר הרומן ההיסטורי ולא סיבה זו העניקה לו את עוצמתו. רומן זה נועד לענות על סתירה אחרת בתת-המודע הפוליטי של התקופה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרק ב' – "מלך בשר ודם", "כבשת הרש": הרומנים "ההיסטוריים

 

בדרך כלל, כשבאים לעסוק בז'אנר של "הרומן ההיסטורי", אי אפשר להימנע מלהתייחס למחקריו של לוקאץ'. ברצוני לטעון שנוהג זה נכון שבעתיים לגבי שמיר, כיוון ששמיר, כסופר המזוהה עם "השומר הצעיר", היה אמון על תפיסות מרכסיסטיות ביחס לאמנות, על התביעה ל"ריאליזם סוציאלי", אבל יותר מכך, על תפיסותיו של לוקאץ' עצמו לגבי הריאליזם בספרות בכלל ותפיסותיו לגבי הרומאן ההיסטורי בפרט.

הסיבה בה אתמקד בלוקץ' איננה, אפוא, כי הוא אמר את "המלה האחרונה" ביחס לרומן ההיסטורי!. אנסה להראות – בין השאר דרך המאמר של כנעני – ששמיר פעל בתוך מסורת ספרותית שהכירה את לוקץ' ואת תביעותיו מהרומן ההיסטורי. אביא להלן את לוקץ' לא – לא רק, בכל אופן – כחוקר הרומן ההיסטורי, אלא כאידאולוג, שתפיסותיו היו מוכרות לשמיר וחייבו אותו באופן כזה או אחר.

ברצוני לטעון כי מה שהעניק לשיא יצירתו של שמיר בעיני רבים – הרומן "מלך בשר ודם" – את איכויותיו, הינה "התפוצצות", שמתרחשת ברומן, של שתי מסורות מנוגדות: המסורת הסוציאליסטית, וליתר דיוק: תביעותיו של לוקאץ' מ"הרומאן ההיסטורי" הראוי, והמסורת הברדיצ'בסקאית- ניטשיאנית של "העברי החדש".

לצורך זה אפרוש בקצרה את עיקרי השקפותיו של לוקאץ' על "הרומן ההיסטורי".

עד לוולטר סקוט, מציין לוקץ', לא הייתה בספרות הקפדה של ציור דברים כהווייתם-בתקופתם ולכן יש לראות בו את אבי הז'אנר (לוקאץ', 1955, עמ' 9).

אמנם בגרמניה, בראשית המאה ה-19, קיים דחף של "שיבה להיסטוריה", דחף הנובע ממניעים לאומיים כגון: חיפוש אחר עבר גרמני קדום וחיפוש שורשים להתפוררותה של גרמניה, דחף שהביא ליצירות "היסטוריות", אבל לוקץ' לא מייחס להן חשיבות רבה (שם, עמ '13). לדידו אין הרומן ההיסטורי בעל חשיבות בעיצובה של זהות לאומית אלא בתיאור תהליכים, המכונים בפיו "עממיים". גדלותו של סקוט הינה בהמחשת מגמות גדולות של ההיסטוריה בדמויות מוחשיות (שם, עמ' 25).

כיוון שהתהליכים המניעים את ההיסטוריה אינם אישיות גדולה זו או אחרת אלא תהליכים "עממיים", מציב סקוט במרכז הרומנים שלו אנשים "ממוצעים" ולא מפורסמים. האישים המפורסמים נדחקו לרקע של הרומנים (שם, עמ' 23).

זו נקודה חשובה מאד! לוקאץ' – כמרקסיסט – כופר בערכם של המנהיגים הגדולים כמניעים את גלגלי ההיסטוריה ומשבח את סקוט שהבחין בכך, ולכן העמיד במרכז הרומנים שלו דמויות שמבחינה היסטורית לא היו קיימות או שהיו משניות.

לוקאץ' מאפיין כמה גישות ביחס להיסטוריה: הגישה הנכונה, לדעתו, היא ראיית ההיסטוריה כהתפתחות וכהתקדמות ולכן הרומן ההיסטורי המוצלח הוא זה שמשרטט את הכוחות הפועלים ומקדמים את ההיסטוריה. במחצית השנייה של המאה ה – 19 שלטו שתי מגמות נוספות ומוטעות. האחת שוללת את תפיסת "הקדמה" בהיסטוריה ורואה בה לא יותר מאוסף של עובדות מעניינות על העבר. השנייה מוצאת אנלוגיה בין העבר להווה וכך יוצרת "מודרניזציה של העבר" (שם, עמ' 165). גם נקודה זו חשובה בהמשך דיוננו על שמיר.

לוקאץ' מגיע בניתוחיו למחצית הראשונה של המאה ה-20 ומנתח את מה שהוא מכנה "הרומן ההיסטורי של ההומניזם הדמוקרטי". לוקאץ' מצביע על כך שישנו רצון כן לעסוק בגורלות "העממיים" בתקופה הזו, כפי שהיה בתקופתו של סקוט, אך רצון זה אינו מלווה תמיד ביכולת (שם, עמ' 260). הוא קובל על כך ש"העם", לעת עתה, ממלא ברומנים אלה תפקיד משני (שם, עמ' 261). הוא מדגיש שאין כוונתו דווקא לתיאור המעמדות הנמוכים אלא עיצוב דמויות שגורל העם משתקף בהן. הוא מבקר את הסופרים של ההומניזם הדמוקרטי שהעמידו במרכז יצירותיהם "יחידי סגולה" (עמ' 278), ומשבח את פויכטוונגר על שבחלק מהרומנים שלו החל לדון בבעיות הכלכליות שפעלו "מתחת לפני השטח", למשל: בסיבות שהביאו למרד היהודים ברומאים(!) (שם, עמ' 278, 272).

"בשאלה זו ניכרת מטאמורפוזה חשובה של המחבר גופא (פויכטוונגר – א.ג.), ניכר המשך התפתחותו(…) שכן, הרחבה זו נסתבבה, בעצם, מתוך כך, שפויכטוונגר דן עתה על העם, על מצבו הכלכלי ועל הבעיות האידיאולוגיות שנבעו מזה, בידיעת פרטים רבה יותר מאשר בכרך הראשון.(…) לא היה מדובר לא ביהוה ולא ביופיטר: אלא במחיר השמן, היין, התבואה והתאנה.(…) אך אופייני מאד, כי מרולוס, הסנאטור הפיקח, מתערב בשיחה ואומר:'לא הרוח היונית ולא הרוח היהודית ואף לא הברברים יחריבו את רומי, אלא התמוטטות משקה החקלאי' (שם, עמ' 271 –  272. ההדגשות שלי – א.ג.).

לסיכום, לוקאץ' עצמו מסכם: השאלות המרכזיות על טיבו של הרומן ההיסטורי הינן:1. האם במרכזו תעמודנה דמויות "האישים הדגולים" או "העם"? 2. מה יחסם של הסופרים לחיי "העם"?.

"דווקא תולדות הרומן ההיסטורי מוכיחות בבהירות יתירה, שמאחורי השאלות שהן כביכול צורניות-גרידא, חיבוריות-גרידא, אורבות שאלות רעיוניות-פוליטיות בעלות חשיבות ממדרגה ראשונה. כדוגמה תשמש השאלה, האם גדולי האישים הידועים בהיסטוריה צריכים לשמש כגיבורים ראשיים, או כדמויות-משנה בלבד. (…) ראינו, שההכרעה בכל השאלות הללו תלויה בעמדתם של הסופרים לגבי חיי העם" (שם, עמ' 309. ההדגשה במקור.)

מלך בשר ודם

ברצוני כעת להציג קריאה מוטעית וחלקית ב"מלך בשר ודם". הקריאה נמצאת במאמרו – המרתק! – של דוד כנעני "עבר בהווה", המנתח את הרומן ההיסטורי העברי. חשיבות הקריאה היא בכך שהיא ממחישה את "החוליה החסרה" – אם הייתה כזו – בין שמיר ללוקאץ'. דוד כנעני, איש קיבוץ מרחביה, איש "השומר הצעיר", משתמש בעקרונות לוקאצ'יאניים לניתוח "מלך בשר ודם".

נתחיל מהעובדה הפשוטה שכנעני מאזכר את לוקאץ' והולך בדרכו (כנעני, 1955, עמ' 181).הוא מכריע לגבי עדיפות העיסוק ב"חברה" על פני העיסוק ב"פסיכולוגיה" בז'אנר הזה. לכן עדיפים הגיבורים "הבדויים" על פני הגיבורים "ההיסטוריים" (שם, עמ' 185).

למרות ששמיר משתמש ברומן בגיבורים "היסטוריים", כנעני משבח את יצירתו של שמיר כיוון שהשכילה להעמיד במרכזה את הנושא "החברתי".

נקודת הכובד הוסחה מ"בין ישראל לעמים" אל יחסי פנים, הווה אומר אל מלחמת המעמדות, כחוק כל חברה מעמדית. שמעון בן שטח ואלכסנדר ינאי אינם רק אישים גדולים וחזקים, המתחרים על מרחב השפעה ושלטון. בחשבון אחרון הם נציגי שכבות שונות, אינטרסים ותורות שלהם.

( שם, עמ' 214).

ינאי מוצא עצמו בסוף הרומן כנגד העם כולו כיוון שפעל בניגוד לאינטרסים "העממיים", טוען כנעני.

ברצוני להוסיף קריאה מוטעית – לטעמי – נוספת, למרות שהיא רחוקה יותר מענייני, אבל הטעות בין שתי הקריאות דומה וחשובה לענייננו.

קריאה זו הינה קריאתו של סדן. סדן מפרש את הרומן כך: שמיר נותן את אהדתו ל"לשכת הגזית" על פני "לשכת המלוכה" וזו נטייה הפוכה ורדיקלית לנטייה בספרות העברית עד אליו (לדוגמה: יל"ג ב"צדקיהו בבית הפקודות") (סדן, 1963, עמ' 297-298). אליבא דסדן זו עדות חשובה לכך שהספרות העברית מתנערת מהתכחשותה ארוכת השנים למסורת היהודית, למסורת הפרושית.

הטעות בשתי קריאות סותרות אלה היא זהה: שמיר באופן מובהק לא מצליח להכריע ברומן איזו עמדה עדיפה, עמדת ינאי או עמדת בן שטח, ואי-הצלחה זו היא התורמת להצלחת הרומן ונותנת לרומן את איכותו הפוליפונית והעמוקה.

אבל "חוסר הצלחה" זה נשען על סתירה פוליטית-מחשבתית עמוקה, שמבטאת דילמה מרכזית של בני הדור.

אבהיר את כוונתי: כפי שמציין שקד ניכרת מהרומנים קרבה נפשית של שמיר לינאי (ולדוד) (שקד, 1993, עמ' 241). אך קרבה זו איננה רק נפשית אלא אף אידיאולוגית והיא המסבירה את מרכזיותן של דמויות כינאי ודוד ברומנים – שלטענת כנעני וסדן באו להתריס כנגדן!.

אכן, נתונה אהדתו של שמיר גם לבן שטח, ובכך צודק כנעני – ולא סדן – שיש לראות מגמה "עממית"- מרכסיסטית, מבית מדרשה של מפ"ם, אך הדברים סבוכים יותר ולא מגיעים להכרעה ברומן.

ארחיב מעט: במחקרה על הרומן ההיסטורי העברי במאה ה-20, מציינת רות שנפלד, כי עם הקמת המדינה עוסקים הרומנים ההיסטוריים בסוגיות של חופש הפרט לעומת עריצות השלטון, והמלוכה מתוארת בהם באור שלילי. בכך משוייכים רומנים אלה למסורת של "הרומן ההומניסטי הדמוקרטי" עליו דיבר לוקאץ' (שנפלד, 1986, עמ' 41).

אך שנפלד לא מדייקת בכך. "מלך בשר ודם" מהווה במובהק סטייה מהנורמות הללו כיוון שהוא מציב במרכזו אישיות "היסטורית", פועלת, שמשנה את גלגלי ההיסטוריה בכוחה היא!. אין כאן דמויות "בדויות" רבות, שמבטאות תהליכים "עממיים", קרי, חברתיים-כלכליים, ואם ישנן כמה, הרי שהן מעומתות עם דמותו של ינאי, שאינו מייצג מגמה "עממית", ולא ברי מי יכול למי.

שנפלד (שם, עמ' 51-52) מציינת בפליאה את השקפתו ההיסטורית "המעגלית" של משה שמיר. השקפה פסימית, לכאורה. אפשר להוסיף על פליאתה שהשקפה זו וודאי ודאי שחורגת מהשקפתו הדיאלקטית-מרכסיסטית "אופטימית" של לוקאץ'. אבל, לטעמי, שמיר מוכרח להגיע להשקפה כזו בהיותו חניך לא רק של השקפת העולם המרכסיסטית אלא חניך ההיסטוריוסופיה הציונית, שרואה ב"דור בארץ" המשך לימי המקרא והבית השני. אם כן ברי שתפיסתו ההיסטורית הינה מעגלית!.

שנפלד (שם, עמ' 70) מסבירה את הקונפליקט בין ינאי למתנגדיו כקונפליקט בין אידיאל "הנביאים" לרעיון "המלכות" הגשמית. אם כך, לפנינו תימה קלאסית לספרות העברית החדשה, ועיקר חידושו של שמיר – כפי שציין סדן – הנו בהיפוך השיפוט, או לפחות בשיוויון שניתן לעמדת "הנבואה". אך כפי שאראה, עמדת מתנגדי ינאי הולמת את העמדה המרקסיסטית-עממית, מה שמקנה לה יתר תוקף.

נקודה אחרונה לפני שאפנה לגוף הרומן: שנפלד (שם, עמ' 99) טוענת שהאנטגוניסט לדמותו של ינאי הנו אבשלום. אבשלום הנו "האני האחר" של ינאי. אבשלום הפאסיבי לעומת ינאי האקטיבי. אמנם, במישור הפסיכולוגי, יש מקום לטיעון הזה (שהולם גם את היחס בין אליק שמיר למשה שמיר, בקטע קטן וחושפני ב"במו ידיו", וכפי שהעירו מבקרים שונים), אך במישור האידיאולוגי האנטגוניסט האמיתי לינאי המלך הנו, ללא ספק, שמעון בן שטח ובמידה מסויימת חוני המעגל והתנועה שלימים כונתה "האיסיים". עמדתו של אבשלום בתווך באה לידי ביטוי קטע הבא:

אכן, קרובים היו (בן שטח וינאי – א.ג.) למלחמה יותר משהיו קרובים לשלום, אף שודאי ביקשו שניהם את השלום בכל נפשם ובכל מאודם. בדבר אחד הריהם דומים זה לזה, בעמידה זו שהם עומדים איש על עניינו. כנגדם אבשלום, כלום אין זו לו פעם שלישית או שמא רביעית שהוא מוחל לינאי מרצונו?

(שמיר, 1954, עמ' 511)

 

 

כעת אפנה לגוף הרומן:

השאלה הראשונה שצריכים אנחנו לשאול את עצמנו עם סיום הקריאה ב"מלך בשר ודם" היא למה ינאי? למה דווקא בחר שמיר באלכסנדר ינאי?

אם מטרתו בכתיבת הרומן הייתה "להשתמש" בהיסטוריה שימוש אינסטרומנטלי – כפי שעשו תנועות לאומיות שונות, בכלל זה "הציונות" – הרי שיכל לבחור דמות כיהודה המקבי או דמות תנ"כית של גיבור כזה או אחר. לכאורה ניתן היה להשיב שהבחירה נפלה על ינאי כי בימיו – לראשונה בתקופת הבית ה- שני – התחיל הפיצול בין התפיסה "הממלכתית" ל"פרושית". הגישה "הפרושית", גישת רבן יוחנן בן זכאי ו"יבנה", שלא לדבר על "האיסיים", עם כל זניתתה הפרקטית, ולפרקים: סלידתה העקרונית, מקיום "ממלכתי", זכתה לביקורת חריפה באידיאולוגיה הציונית. ברדיצ'בסקי הצהיר שלו חי בשלהי הבית השני היה מצטרף לקנאים (אגב, גם הם היו בחלקם "פרושים"…) ולא לרבן יוחנן בן זכאי. במובן זה היה אלכסנדר ינאי, עבור שמיר, מלך "בשר ודם", כלומר מלך שסמכותו היא ארצית כוחנית ולא רוחנית, והוא מממש את האידיאל הציוני. בראייה כזו ינאי, כצדקיהו של יל"ג, אינו מצליח לממש – או מצליח חלקית – את חזונו "הממלכתי", בגלל כל אותם תפיסות אנטי ממלכתיות, של "נביאים" או "פרושים", של ירמיהואים או בן שטחים למיניהם. אם נוסיף על כך אלמנט של מה שאני מכנה "אנכרוניזם מכוון" ברומן, המדגיש את מלכותו של ינאי כ"ממלכה בתחילת דרכה"  (כך מהרהר ינאי: "לעומתם בית חשמונאי שמשו זורחת ומפציעה, וכבר היא מנפצת ובאה, וכבר היא פרה ורבה, וסופה ממלאה את כל העולם מקצהו ועד קצהו" – שם, עמ' 195), יכולים אנו, לכאורה, לסכם כך את הדברים: ינאי הוא פרוטגניסט "ציוני" קלאסי, על פי המודל הברדיצ'בסקאי של "העברי החדש": הויטלי, הפועל, מלא הגבורה והא-מוסרי. הסכנות לגיבור הזה נובעות מנבכי ההיסטוריה היהודית, מהתפיסות "הפרושיות" האנטי ממלכתיות ו"הרוחניות"-פאסיביות-רפלקסיביות של אישים כשמעון בן שטח.

ינאי מתלונן במספר מקומות על חוסר הציות של חייליו היהודיים, על חוסר נאמנותם (עיין למשל: שם, עמ' 162, עמ' 251).

"יום יום חזר ושינן בלבו כי יהודיו, יהודיו בני יהודה והשרון והגליל, הם שהמיטו עליו את מפלתו הנוראה, הם שהכו את צבאו לרסיסים, הם שהביאו את המהרס עד אל תוך תוכה של ארץ יהודה. וברי היה לו שלא פורענות רעה היתה זו, ואף לא אצבע אלהים, אלא מועדים הם לבגידה, מועדים להפקיר מלכיהם ומושיעיהם, מועדים לשנאת בית-חשמונאי, לשנאת כל מלכות וכל שררה – שהריהם אומה שבהפקר נוח לה, אומה שאינה שווה טורחם ויגיעם ואהבתם של שריה" (שם, עמ' 299. ההדגשות שלי – א.ג.).

"ישראל, מין רוח רעה יש בהם, שהיא טובה בשביל מרד אבל אינה טובה בשביל ממלכה, ולפיכך לא לקח עמו במסעיו האחרונים אף יהודי אחד, להוציא לבלרו וכמה ממשמשיו" (שם, עמ' 445. ההדגשה שלי – א.ג.).

ניתן לראות בכך את הסכנה שרואה שמיר לקיום הממלכתי המודרני בחוסר היכולת – הן המעשי והן האידיאולוגי -של העם היהודי לקיום ממלכתי.

(חוסר יכולת שבוקר בטקסטים ציוניים קאנוניים כ"הדרשה" להזז. אגב: ביצירה זו, "הדרשה", מבקר יודקה את העם היהודי על כך שקורותיו "החיוורים" והפאסיביים אינם יכולים לפרנס רומנים היסטוריים!!!).

חיזוק לכאורה לראיה הזו הינה קרבתו של אבשלום, אחי המלך, "הפאסיבי" והרפלקסיבי, לפרושים ולשמעון בן שטח (לדוגמה: שם, עמ' 150).

חיזוק נוסף לראייה זו של ינאי כפרוטגוניסט ציוני "קלאסי" הינה ראייתו כבן "המרחב" ולא כבן "הזמן", שבאה לידי ביטוי במובאה הבאה:

ינאי בן הגליל הוא מעתה. לא בנו של יוחנן ולא בנו של ארמון-בית-חשמונאי ולא בנה של ירושליים, ולא בן ביתו של נחום, ולא בן תערובות ולא בן בושות – אלא בנו של גליל, בנו ואדונו של גליל ההרים, והמערות, והסלעים והרוחות והמטר

(שם, עמ' 30 – 31).

הדברים שולחים אותנו ישירות לתיאורו של אליק כחי "קרוב-קרוב ליסודות עצמם, לים, לדגים, לחול לרוח" (שמיר, 1998, עמ' 19). שבייד אף עושה השוואה מעניינת בין ינאי, שהורחק בידי אביו, התרחק מכור מחצבתו והתקרב לתרבות היוונית מבלי שנספג בה, לאורי כהנא שגדל חסר תרבות לחלוטין (עיין שנפלד, 1986, עמ' 99). במובן זה אף ינאי "נולד מהים".

 

אך איננו יכולים לסכם כך את הדברים מהסיבה הפשוטה – שמסכימים עליה כל המבקרים – ששמיר אוהד מאד את עמדתו של בן שטח!. אהדה זו ניכרת הן בעיצוב דמותו, שמוסריותה נקייה מכל דופי ואופייה מאיר, הן במקום הנרחב שניתן לעמדותיו.

מניין נובעת האהדה הזו? האם לפנינו, כדברי סדן, סממנים ל"חזרה בתשובה" של אחד מבכירי הכותבים "הצעירים"?

 

כשמתבוננים בעמדות של מתנגדי ינאי ניתן לראות עד מהרה שהתנגדותם כפולה: מצד אחד קיימת אכן התנגדות עקרונית ל"מלוכה". כפי שניתן לראות בדברי בן שטח הבאים:

אומה זו לא הייתה לה מלכות ולא היו לה חיילות בשעה שקמו אבותיך וטרדו את צורריה מהעיר הזאת ומן הארץ הזאת. אין הקדוש ברוך הוא מכה את ישראל אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה. יהיה העם ראוי – אין שום רוח עוקרתו, לא יהיה ראוי – שום מלכות אינה מצילתו.

(שם, עמ' 319)

עמדה זו הסולדת מהכוח מקבלת העמקה פסיכולוגית בשרטוט דמותו של

יוסי בן שמעון, שמחליט לצאת אל המדבר, לאחר שרצח את רוצח אביו:

דבר לא נותר בנפשו אלא כורח אחד בוער ומענה לטהר עצמו מכל דם ומכל זכר של דם. ישליך את בגדיו מעל בשרו, יטיל עצמו לתוך אמה של מים, יטבול וירחץ וישוב ויטבול וישוב וירחץ. אמנם, אין די בזה. אפשר לא ניתנה לו ברירה אלא שירצח את הנפש. אף על פי כן חטא הוא בידו, חטא התובע את כפרתו.

(שם, עמ' 358)

מצד שני מקבלת ההתנגדות לינאי אופי "מעמדי" מובהק. אותו יוסי רצח את גובה המכס אנדרוס בן אנדרוס, שהכביד את אוכפו על תושבי כפרו ורצח את אביו של יוסי.

היוצאים למדבר מפותים לשוב לירושלים על ידי הכרזת הסנהדרין על "מחילת עוונות ושמיטת חובות בישראל" (שם, עמ' 487).

שמעון מצפה מינאי ש:

"יתן דעתו על צורכי עמו, יעשה לתקנת המקדש, יכלה רעב ועושק, יחזק את הדין ואת המשפט" (שם, עמ' 319. ההדגשות שלי – א.ג.).

שמעון דורש מינאי להימנע ממלחמות "רשות", הבאות על גבו וחשבונו של העם הנענה.

"'מה דאגות אתה רוקח לך' נזעק עליו ינאי וניכר שהדברים מתפרצים מלבו שלא ברצונו, ' העם שקט והארץ שליוה. אתם רק אתם השמרו לכם מלהטיל מהומה ומחלוקת. חזקה על מי שחובתו בכך שישמור אתכם מכל דאגה'. 'מה אעשה' לא נרתע שמעון מנימת השררה שבדברי ינאי, 'ועיניי הרואות כי מי שחובתו להשכין שלום על ישראל – מתעתד להביא עליו פורענות'. (…) 'עד שאתה עושהו לגוי גדול – הרי אתה מאבדו בידיים. ראה גורלן של צור וצידון, ראה גורלן של ממלכות ועמים. כלום מין חומר הוא ישראל, שלמחר אתה יורד לשוק ולוקח לך אחר תחתיו?' " (שם, עמ' 154 – 156).

מתנגדיו הגדולים של ינאי: שמעון וחוני, הינם נציגי "העם". אופייה "המעמדי" של היצירה מודגש בהחלטת ינאי על "שמיטת חובות" כללית, החלטה שהגיע אליה בלחצו של שמעון בן שטח, ולבסוף השתמט ממנה במרחץ דמים:

"מעולם לא שיער אדם עד כמה מרובים הם אותם בני אדם שנמלטו למדבר מחמת המציק, ואף אלה עצמם לא שיערו מעולם עד כמה מרובים חבריהם, והיו תוהים ומשתוממים למראה דרכי המדבר העולות לירושלים, שנתמלאו עולי רגל משל כאחת הדרכים הבאות מן המדינה. (…) הכל ידעו כאן מה טעם יצאו אלה מחוריהם ונטשו סתרם. פקחים שבירושלים לא במהרה נפתו להאמין, אך השמועה יצאה, ולאחרונה הכריזה סנהדרין גדולה בפרהסיה – מחילת עוונות ושמיטת חובות בישראל. כל שנמלט מביתו מרדיפות נושיו, כל שהוליכוהו לבית האסורים וברח להציל נפשו מעבדות, כל שהתקומם על גובי מסי-הממלכה ורדפוהו להרגו ונושע – כל אלה חופשיים לשוב למקומם ונקיים הם לביתם. כל קרקעות שנלקחו מבעליהן יושבו להם, כל כרמים ושדות שנתנו בעבוט כנגד חוב, חובם בטל וכרמים חוזרים למקומם. כל בנים ובנות שנמכרו לעבדות חוזרים לאבותיהם. וכל כלים ומכשירים ומחרשות ובתים שנטלו בדין ושלא בדין מושבים לבעליהם. מי שנטש אדמתו יוכל לחזור ולעבוד אותה, מי שהניח את כרמו יוכל לשוב ולזבלו ולבצרו" (שם, עמ' 487 – 488. ההדגשות שלי – א.ג.).

שמיר, כבן דורו, ויותר מכך: כסופר בן דורו, נתון במאבק בין שתי מסורות אידאולוגיות וספרותיות.

התפיסה הברדיצ'בסקאית של "העברי החדש", המדגישה את הגיבור הפועל והעושה, ושעל פיה עוצבו דמויותיהם של אורי, אליק ואהרון, מעומתת עם התפיסה המרכסיסטית – באופן ספציפי: גישתו של לוקאץ' לרומן ההיסטורי – הממעטת בערך "הגיבור" כמעצב את פני ההיסטוריה ומחייבת תיאור תהליכים "עממיים" בשינוי פני ההיסטוריה, כמו גם במחויבות ערכית לטובת "העם" ונציגיו.

שתי המסורות הללו לא התנגשו כל עוד עסק שמיר בחיי ההווה. בזמנו הוקדש מאמץ מחשבתי ניכר של הציונות הסוציאליסטית לגשר על פני הסתירות הנובעות מההשקפה הלאומית וההשקפה הסוציאליסטית. גם הסתירות הנובעות מדגם "העברי החדש" של שתי השקפות העולם – כפי שמציינת שפירא (שפירא, 1997, עמ' 173) – טושטשו או שנפתרו בדרכים "יצירתיות". על שמיר היה להרחיק את עדותו לעבר כדי להבחין – או אם הדבר לא היה במודע: להביא לידי ביטוי – בסתירות הללו.

שמעון בן שטח מציג ברומן "מלך בשר ודם" עמדה סוציאליסטית, במובן זה שהוא דואג לרווחתן של השכבות העמלות ו"החלשות". במובן זה נענה שמיר לתביעה לוקצ'יאנית. גם ברומנים ההיסטוריים שמנתח לוקץ' אין חובה לשיטתו להעמיד דמות פיקטיבית לחלוטין. לוקץ' מעוניין שהרומן יחשוף את מאבקי הכוחות העממיים וזאת שמיר עושה הן בעזרת בן שטח, הן בעזרת חוני המעגל והן בעזרת סיפורו של יוסי בן שמעון, שרצח את אנדרוס, עבדו של ינאי, המוכס. מבין הדמויות הללו יוסי הוא היחיד "הבדוי" לחלוטין אמנם, אבל גם דמותם של בן שטח וחוני , ב"המרה" הסוציאליסטית שעורך להם שמיר, רחוקות מאד מדמותם "ההיסטורית".

ביחס לינאי חורג שמיר במובהק מהמסורת הלוקצ'יאנית, אולם זה בדיוק מה שאני מנסה להראות!, שברומן הזה מתנגשות שתי מסורות שונות: המסורת הברדיצ'בסקאית, של "העברי החדש" הלוחם, מול המסורת הסוציאליסטית, ליתר דיוק המסורת הלוקצ'יאנית של הרומן ההיסטורי!

שתי המסורות הסותרות הללו "התפוצצו" ברומן מלך בשר ודם ומסבירות את המבוכה של המבקרים באיתור מוקד ההזדהות של "המחבר המובלע". הלינאי נתון ליבו אם לבן שטח?.

התפיסה של הציונות הסוציאליסטית ניסתה להדחיק יצרים לא סוציאליסטיים בעליל, שפעפעו בעורקיה של הלאומיות היהודית, ובעצם של כל לאומיות. יצרים אלה קשורים לתפיסת "העברי החדש" הברדיצ'בסקאי. יצרים הקשורים ללאומנות ופרטיקולריזם, יצרים הקשורים לאהבת הכוח ותאוות הכיבוש, ויצרים כשלעצמם: קרי, גישה אי ראציונלית לקיום. הדחקה זו הביאה, לדעתי, לקיומם אצל אנשי מפ"ם (לדוגמה: כיון שעמם נמנה שמיר) במה שכיניתי בעקבות ג'יימסון: "תת מודע פוליטי".

שמיר, ב"מלך בשר ודם" וכן ב"כבשת הרש", מעלה את תת-המודע הזה בדמותם של ינאי ודויד. ייתכן שמטרתו הייתה להעלות את המודחק על מנת לבטלו, כפי שסובר באמת כנעני, קרי: יצירת העימות בין ינאי לבן שטח תוך אישור עמדתו של האחרון וביטול עמדתו של ינאי, אבל כוחו של המודחק גרם שהיצירות הללו מסמפטות ומאשרות את תפיסתם הכוחנית של ינאי ודוד ולא את התפיסה הסוציאליסטית של מתנגדיהם. עדיין, כוחן הרב של העמדות המנוגדות (בן שטח, חוני, אוריה) כה רב שמבקרים וקוראים רבים לא הבינו עם איזו עמדה מזדהה המספר.

נכון, לטענתי, בסופו של דבר מכריע שמיר לטובת אידאה אחת, אבל העובדה שהכרעה זו לא הובנה לקוראים אינטיליגנטיים כסדן, כנעני, מירון (כל אלה פירשו את "מלך בשר ודם" כיצירה אנטי "ינאית"), כמו גם לקוראים מן השורה של "כבשת הרש" (אלה שלכבודם, כפי שאראה, טרח שמיר בכתיבת מאמרו  "דוד היה מלך טוב"), מעידה על קרבתה של יצירת שמיר לפוליפוניה הבאחטינית.

 

הערה: העובדה שלשמיר הייתה ברורה האקטואליות של יצירתו מסתברת גם מהחלקים בתוכה שכיניתי בשם "אנכרוניזם מכוון". הסופר מתאר מעמדים שבהם הוא "קורץ" אלינו מעל לדמויותיו, כיוון שלו ולנו ברור שלפנינו שיוך של תופעה מההווה לזמן עבר. באופן כזה "ממדל" שמיר את יחסי יהודי אלכסנדריה ליהודי הארץ לפי יחסי ישראל – יהדות ארה"ב (שמיר, 1954, עמ' 414-415).

 

 

כבשת הרש

ההבדל בין ינאי לדוד הוא ההבדל בין "מלך בשר ודם" ל"כבשת הרש". והבדל זה, כשקוראים את שני הרומנים, אינו מובן מאליו כלל וכלל.

שמיר הוצרך לכתוב מאמר סניגוריה בעקבות פרסום הספר וקרא לו: "דוד היה מלך טוב".

האמביוולנטיות, שטילטלה את שמיר ב"מלך בשר ודם", הגיעה לרמה של הרהור מטאפיסי ב"כבשת הרש", הרהור על אי ייתכנותו של "טוב" ללא "רע" הכרוך בו. דווקא דמותו האידיאלית של דוד הלמה דיון כזה ולא דמות אמביוולנטית מלכתחילה כדמותו של ינאי.

הרהורים מטאפיסיים אלה באים לידי ביטוי בסוף הרומן, כשאחימלך החתי, "המביא לבית הדפוס" של יומנו של אוריה, מהרהר האם הולדת מי שלימים נהיה למלך נאור וטוב לעמו כשלמה מכשירה בדיעבד את חטא דוד ובת שבע.

אך ספק גדול הוא, אם היה אוריה מתענה פחות בשעותיו האחרונות, אילו ידע כי הנלקחת הימנו תלד לרעהו הבוגד בו את הגדול במלכי היהודים, אבי עושר ואבי חכמה ואבי ברכה הרבה. (…) מחשבה, אשר כמעט שיערה אוריה, עולה על דעתי עתה, כי לא רק הטוב ישרת את רצון האלוהים, אלא גם הרע ישרתנו, כי לא רק הצדיק מוליך את מעשה עליון ותכונתו בעולם, אלא גם הרשע מוליכנו.

(שמיר, כבשת הרש, 1998, עמ' 205)

שתי המסורות שבאו לידי עימות ב"מלך בשר ודם", המסורת האנטי ממלכתית, "העממית", הפרושית-מרכסיסטית (עד כמה שיישמע מוזר הצירוף הזה לאוזניים לא ניטשיאניות!), והמסורת של "העברי החדש" הברדיצ'בסקאי, הופכות לראיית עולם אחת, המקבלת את אי נמנעות "הרשע" בקיום "הממלכתי".

לפרשנותי, הבחירה בדוד – עם כל המטען החוץ-טקסטואלי שנושאת האישיות הזו – מחייבת את צידוקם הסופי של מעשיו בעיני הסופר וקהל הנמענים המשוער שלו. למרות שבדברי אוריה עצמו ניתן הד להשקפת העולם הסוציאליסטית, ולמרות שברור לנו העוול שבהריגתו.

אוריה אכן מציג עמדה אופוזיציונית, לכאורה באופן דומה לתפקיד שממלא בן שטח ב"מלך בשר ודם". אוריה מהרהר באיוולת שבמלחמה ובאיוולת שבשיוכים הלאומיים וצועד אל נוכח חומת בני עמון בציפיה כי "רק יוסר בריח ואדם אל אדם יגש" (שם, עמ' 199, ועיין לגבי הרהוריו של אוריה בנידון עמ': 197 – 201). למרות זאת השקפת העולם שלו מובסת לא במישור של "המחבר המובלע", אלא במישור הנמתח בין "הסופר" ל"קהל הנמענים". כוונתי היא למאגר הידע והנורמות המשותף לסופר ולקוראים.

בשני הרומנים ההיסטוריים מתואר קונפליקט. ברור, גם ב"כבשת הרש" מתואר קונפליקט ונחשפת אי המוסריות של דוד!. זהו הרי לבו של הרומן! מה שברצוני לטעון הנו שיש הבדל בין "כבשת הרש" ל"מלך בשר ודם".

בשניהם מוצגות שתי עמדות, שכפי שאמרתי קשה מאד מתוך היצירה להכריע למי נתונה אהדתו הסופית של המחבר. אבל במציאות התרבותית "החיצונית", ברי שאין מה להשוות בין ינאי לדוד! דוד הינו מיתוס מכונן, הינו קונצנזוס בל יעורער, הינו סמל להתחדשות "הממלכתית" וכו' וכו', בעוד ינאי הנו דמות שבמידה לא מבוטלת "גואל" שמיר מאלמוניותה היחסית. הבדל זה הוא בעיניי חשוב ביותר!.

ב"כבשת הרש", למרות הבקורת הנוקבת שניתכת בדוד, הניח שמיר שכוונתו תובהר: כוונתו המחייבת קיום "ממלכתי" למרות העוול הכרוך בו. בחירתו בסמל הקונצנזוס מבטאת, בעיני, הכרעה שלא הובנה די צורכה לטעמו, או שעליה התלבט בעצמו, כשכתב על ינאי. אמנם גם הבחירה בדוד לא הספיקה לחלק מהקוראים שלא ירדו לכוונת שמיר, והתרעמו על התיאור "השערורייתי" של דוד, ולצורך זה גיבה שמיר את ספרו במאמר "דוד היה מלך טוב".

המאמר ביקש להבהיר את כוונתו המוסווית של שמיר: אכן לא ייתכן שיפוט גורף ולחומרה של דוד ולכן העמדה המקבלת עליה את דין "הממלכתיות", למרות העוול הכרוך בעקביה, יוצאת וידה על העליונה מהרומן הזה.

ההקשר האקטואלי של עמדה כזו, בעקבות מלחמת העצמאות וגירוש הפלסטינים, מובן מאליו.

"הסתירה" בין הכרתו המוסרית של שמיר והולדתה בחטא של המדינה נפתרת על ידי התפיסה הרואה בכך הכרח בל יגונה.

שמיר מדגיש את האקטואליות הזו – האקטואליות של יצירתו – במקומות שונים ברומן. במקומות אלה הוא מדגיש כי עם ישראל, בתקופה הנדונה, הוא "ממלכה בתחילת דרכה". ביטוי זה –  בוואריאציה שונה – נמצא הן ב"מלך בשר ודם", והן ב"במו ידיו". אוריה הוא בן "לעם גווע" (שם, עמ' 181), שיצא לתור בעולם כי התאווה לחוכמה. "ואף לא חוכמה מכל הבא אל היד, אלא חוכמה אחת, דעה אחת, חכמת הממלכות והמדינות" (שם, עמ' 47).

אוריה מעיד על עצמו כי "ביקשתי ללמוד כוח מהו, עצמה מאין תצמח. אמרתי אל נפשי כי את סוד הכוח אלמד במחוזו, באשר ייטיב להיוודע" (שם, עמ' 49).

בפוגשו בדוד "חשתי ריחה של צמיחה" (שם, עמ' 52). "את אשר הלכתי לחפש בגבולי ממלכות רחוקות, נופלות או קמות או מתרגשות לקום, מצאתי בירכתי ארץ כנען, בקרב שבטי העברים. שם ראיתי איך קמה ממלכה, איך היה נער למלך." (שם, עמ' 183).

כלומר: שמיר יוצר את הקשר בין דורו לדורו של דוד על ידי הסיטואציה ההיסטורית הדומה (לכאורה) של עם בהתהוות ושל צמיחתו של כוח.

 

גם בגוף הרומן באה לידי ביטוי העמדה "המטהרת" את חטאי הממלכתיות בזכות תוצאותיה הרצויות. אך בגוף הרומן נדמה שהיא נדחית. אחימלך מהרהר בכך שאין להקיש מתוצאת החטא הטובה על ערכו:

אראה כי הבוחנים טיב מעשה לפי פריו ולא לפי שהוא, לעולם לא ידעו מה טוב ומה רע, כי גם לפרי פרי. אף זה מפרשת אוריה: אם טובים דוד ובת שבע ומעשיהם בזכות שלמה, הן גם טיב שלמה בבאים אחריו ייבחן.

(שם, עמ' 205).

האירוניה היא כמובן בהשתלשלות ההיסטורית, הנסתרת מעיניו של אחימלך. בנו של שלמה הוא רחבעם – מפלג המלוכה.

קיימת ברומן גם עמדה אנטי-ממלכתית מזן פחות רדיקלי. זו עמדתו של אחיתופל:

מלכות משחיתה ארץ, סבר אחיתופל, שאילמלא המלכות הרינו מעלים מסינו לפלשתים, או לכל אשר יגבר בארץ, ובינינו לבין עצמנו עובדים אנו ואוכלים ושותים ושמחים. עכשיו שמלכות הויה בארץ, כפל כפלים ושבעים ושבעה נשלם.

(שם, עמ' 111)

אבל גם העמדה הרדיקלית, שגורסת את הרוע האינהרנטי שב"מלוכה" – מובסת בסופו של דבר, לא כל כך ברומן עצמו אלא בזירה הקונטקסטואלית שבה נכתב ונקרא.

זירה קונטקסטואלית זו הינה הזירה בה נכתבים מאמרי הביקורת על הספר, בה מגיבים עליו הקוראים, בה נקבעת "התקבלותו". בזירה זו כתב שמיר את המאמר "דוד היה מלך טוב", לאותם קוראים שלא הבינו את "המסר" לאשורו, ועמדו נבוכים מול דמותו הלא-מוסרית של דוד.

וכך כותב שמיר:

" אין מלכים בלי מחיר. גם למלכים טובים יש מחיר. וכאן מתחילה השאלה. כאן מתחיל הספר שבו אנו דנים היום. לפי המקורות, ולפי הספר שהסתמך עליהם – לא בקלות חרץ דוד את דינו של אוריה. ציור מיוחד בפרקו השני של הספר מתאר כמה קשים היו לדוד שני ימי שהותו של אוריה בארמונו, כמה רבי תהפוכות, כמה ביקש למנוע מאוריה את המסקנות הנחרצות והגורליות של חטאו-הוא, כמה ביקש שלא ישלם את המחיר. (…) דוד עלה משלב לשלב – במקורות, כבספר – תמיד עלה בחכמה, תמיד לטובת העם היה הדבר, תמיד היה מוכן להקריב גם את עצמו, ואולי בראש ובראשונה את עצמו, אך באותה מידה היה מוכן להקריב גם כל קרבן אחר. כל שלב – ומחירו, כל מעשה גדול – וקרבנו, את רבת בני עמון קנה דוד בדמי אוריה.

השאלה המבקשת לזעוק מעל דפי הספר איננה איפוא, מדוע יש מלכים רעים – אלא מדוע יש מלכים טובים?

מי צריך מלכים?

אבל בלי מלכים, יאמר החכם והצודק תמיד, בלי מלכים אין עמים, אין מדינות, אין מיתוס, אין התפתחות, אין משטרים, לא משטרים רעים ולא משטרים טובים, אין מהפיכה, אין היסטוריה.

מי צריך היסטוריה? (שמיר, "בקולמוס מהיר", 1960, עמ' 327-328).

 

לסיכום: ברומנים ההיסטוריים של שמיר, על ידי "הרחקת העדות", יכל שמיר להעלות את הסתירה הקיימת בציונות הסוציאליסטית. סתירה זו לא קיימת רק במישור הניגודים לאומיות-קוסמופוליטיות, מעמדות עליונים-"פרולטריון", אלא גם בצמדי ניגודים כיחיד-ציבור, יצר-רציונליות.

ב"מלך בשר ודם" באו לידי התנגשות שתי האידיאולוגיות המתחרות בעימות שבין ינאי לשמעון בן שטח וחוני. השניים האחרונים אינם – כפי שסבר סדן – נציגי היהדות ה"פרושית", אלא נציגי "העם" במובן הסוציאליסטי של המילה. התביעה הלוקאצ'ינית ממחבר הרומן ההיסטורי "הדמוקרטי", לעצב דמויות המשקפות תהליכים "עממיים", הציבה את שמיר במבוכה, כיוון שהורגל בעיצוב דמויות על פי המסורת הברדיצ'בסקאית- ניטשיאנית של "העברי החדש". על פי מסורת זו יצר שמיר הן את אורי, הן את אליק ואהרן והן – וזה החשוב לענייני! – את ינאי. את חובו למסורת הסוציאליסטית – ספרותית כאידאולוגית – שילם בעיצוב קפדני של מתנגדי ינאי. סתירה זו הניבה, כאמור, את אותה "התפוצצות" פוליפונית שמעניקה לרומן את ערכו.

ב"כבשת הרש" צעד שמיר צעד קדימה והכריע בעד גיבוריו הברדיצ'בסקאים-ניטשיאניים, למרות אי המוסריות הנוראה שלהם (כבשת הרש!). בקשת הריבונות – מטרת הלאומיות העברית – מסבה בעקביה בהכרח אי מוסריות. דוד, במסורת בה פועל הכותב והקוראים, נתפס כדמות אידיאלית, ודרך דמות כזו יכול "ליישב" שמיר את הסתירות שבתת-המודע הפוליטי שלהם. דוד, שלכל הדעות היה "מלך טוב", הן גם הוא חטא!. משמע, אין צדיק אשר יעשה טוב ולא יחטא , ואין ממלכה שתקום ולא בחטא, או שהחטא ייכרך בעקבה בהמשך קיומה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

סיכום

מסה זו נסבה על יצירותיו של סופר, שנתפס בעיני הקוראים והביקורת כמייצג דור שלם. לפיכך, יותר משעסקה העבודה בסופר עסקה המסה במציאות הפוליטית והנפשית בה פעל.

התביעות שהוטלו על כתפי הדור לעצב את עצמו כדור "חדש", כ"עברי חדש", הביאו אותו במצוקה. את ההתחבטויות השונות שבהן התחבט הדור, בבקשו לתחום לעצמו את ייחודיותו, משרטט שמיר בשלושת הרומנים הראשונים שלו. ניתן לומר שאם כל דור מתחבט בבעיות של אינדיבידואציה (אני משתמש כאן במונח של הפסיכואנליטיקאית מרגרט מאהלר) ועובר את מסלול הייסורים של התסביך האדיפלי, הרי דור זה נתנסה בכך בצורה מועצמת ומורכבת פי כמה: בהיות התביעה ל"אינדיבידואציה" תביעה שלא צמחה מרצונו החופשי, דווקא, אלא מדור "הליוסים"…

הסתירה האימננטית לציונות הסוציאליסטית, בין מחויבותה הקוסמופוליטית למעמד "העמלים" ובין שאיפותיה הלאומיות, יכלה "לעלות" בצורה בלתי מתיישבת רק בהרחקת העדות ההיסטורית. רומן מחיי "ההווה", המתאר התנגשות חזיתית בין מצביא עולה כ- בוא נגיד- משה דיין ו – לצורך העניין – נציגי מק"י, היה בלתי נסבל. רק בהרחקת העדות יכל לעלות "תת-המודע הפוליטי" (כאמור, זוהי טרמינולוגיה ג'יימסוניאנית) על פני השטח.

אם ב"מלך בשר ודם" לא התיישב הקונפליקט הן ברומן עצמו והן במרחב הנמתח בין הסופר לקהל הנמענים, הרי שב"כבשת הרש" נפתר הקונפליקט במרחב הזה. ההכרעה נפלה בעד "הממלכתיות", על אף פשעיה.

ןלסיום כמה מילים: שני הרומנים ההיסטוריים של שמיר הן בעיניי יצירות מופת שלא נס ליחן. המפגש עם "כבשת הרש" הותיר בי רושם חזק מאד. קשה לי לומר דברים דומים על שלושת הרומנים הראשונים של שמיר, למרות שהם ללא ספק בעלי איכויות ספרותיות לא מבוטלות. בכל אופן, האם אין זה מעורר למחשבה ש"הוא הלך בשדות", יצירה שנכתבה על ידי גבר צעיר מאד – כבן עשרים וארבע חמש – יצרה פרדיגמה שאיננה פוסקת מלהטריד אותנו בספירה הציבורית כחמישים וחמש שנים אחר כתיבתה?!

 

 

 

ביבליוגרפיה:

 

1. אנדרסון, בנדיקט. 1999. קהיליות מדומיינות. הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, ת"א.
2. באחטין, מיכאיל. 1978. סוגיות הפואטיקה של דוסטוייבסקי. הוצאת ספריית "פועלים".
3. גרץ, נורית. 1983. חירבת חיזעה והבוקר שלמחרת. המכון הישראלי לפואטיקה וסמיוטיקה ע"ש פורטר – אוניברסיטת ת"א, ת"א.
4. כנעני, דוד. 1955. בינם לבין זמנם. הוצאת ספריית "פועלים", מרחביה.
5. לוקאץ' גיאורג. 1955. הרומן ההיסטורי. הוצאת ספריית "פועלים", הוצאת הקיבוץ הארצי – השומר הצעיר. מרחביה.
6. מירון, דן. 1975. ארבע פנים בספרות העברית בת ימינו.
7. סדן, דב. 1963. בין דין לחשבון. הוצאת "דביר". תל אביב.
8. עזר, ננסי. 1992. ספרות ואידיאולוגיה. פפירוס – בית ההוצאה באוניברסיטת תל אביב. תל אביב.
9. שמיר, משה. 1950. תחת השמש. הוצאת הקיבוץ הארצי והשומר הצעיר. מרחביה.
10. שמיר, משה. 1954. מלך בשר ודם. הוצאת הקיבוץ הארצי והשומר הצעיר. מרחביה.
11. שמיר, משה. 1960. בקולמוס מהיר. הוצאת הקיבוץ הארצי והשומר הצעיר. מרחביה
12. שמיר, משה. 1972. הוא הלך בשדות. הוצאת עם עובד. תל אביב.
13. שמיר, משה. 1998. במו ידיו (פרקי אליק). הוצאת עם עובד. תל אביב.
14. שמיר, משה. 1998. כבשת הרש. הוצאת עם עובד. תל אביב.
15. שנפלד, רות. 1986. מן המלך המשיח ועד למלך בשר ודם – עיונים ברומן ההיסטורי העברי במאה העשרים. פפירוס – בית ההוצאה באוניברסיטת תל אביב. תל אביב.
16. שפירא, אניטה. 1997. יהודים חדשים יהודים ישנים. הוצאת עם עובד. תל אביב.
17. שקד, גרשון. 1993. הסיפורת העברית 1880 – 1980, כרך ד': בחבלי הזמן. הוצאת הקיבוץ המאוחד+ בית ההוצאה כתר. תל אביב.
18. Jameson , Fredric. 1981. The Political Unconscious. Cornell University Press. New York.
19. Jamson, Fredric. 2000. The Jameson Rader. Blackwell Publishers. Oxford – UK.