מבקר חופשי

1. התפיסה שמן הראוי שיהיה "הכל במידה" – "שביל הזהב" הארסיטוטלי, הרמב"מי – אינם בהכרח פשרנות עלובה, אינם אנטי-רומנטיים.

הם – התפיסה, "שביל הזהב" – יכולים להיות רדיקליים, יוקדים מתשוקה.

התשוקה להשתחרר מכל הצרכים על ידי סיפוקם המתון; להשתחרר מהסקס באמצעות הסקס – להשתחרר מהאגו על ידי סיפוק מתון של דרישותיו – להשתחרר מרגשות האשמה והרחמים על יד הענקת תשומת לב מתונה ל"אחר".

תשוקת החירות.

2. קטע פרוזה קצר של אחי, צור גלסנר:

"ערב, ירושלים.  למה תמיד הכל רגוע בערב?  מה כל כך שטני ביום?  חִרְגֵי הקיום מסתאבים ומאביסים על האדם.  ומבאסים.  ישנו אדם, בן עשרים ותשע, שומר, מאבטח, פקיד קבלה.  יו ניימ איט. שומר ב"בית אבות".  אופס. ב" דיור מוגן".  יש למעלה ומסביב נשים.  מן הסתם הרבה מהן היו יפות כשהיו צעירות.  ומתוכן יש גם כמה מאוד נחמדות, שזה דבר לא פחות חשוב.  אבל כשאתה צעיר אתה רוצה גם את אֵרוֹס.  ארוס'לה החמוד.  בקיצור הבחור הזה מוכשר.  אבל מה זה מוכשר? האדם הוא חיה מוכשרת מיסודה.  המוסכניק מוכשר.  המתרגם מוכשר.  המדען מוכשר ואלפי פקידי קבלה ופקידי שרות גם מוכשרים, כל אחד בתחומו. 

אני מרגיש כמו איזה דילן שכותב אוטוביוגרפיה ואנשים קצת מתאכזבים.  בסדר, תתאכזבו".

צור, בן 29. סטודנט לפילוסופיה יהודית ולספרות עם ישראל בבר אילן.

אני כעת בעמ' 558, כלומר עברתי את מחצית רומן-הענק (כמותית) של ג'ונתן ליטל.

כאן חלקתי את רשמיי הראשוניים מהקריאה ברבע הראשון של הרומן.

להלן רשמים קצרים שהתווספו מהמשך הקריאה ברבע נוסף של הרומן:

1. השאלה הגדולה שמרחפת מעל הרומן הזה היא מהי "עילת הקיום" שלו; מה ליטל רוצה "לומר"?

אמנם הורגלנו לחשוב שסוגיית "המסר" בהתייחסות ליצירות ספרות היא סוגייה נחותה. אולם, גם אם אני מסכים חלקית עם הטענה השגורה הזו, קשה להסכים לה בנוגע לנושא חריג כל כך כמו הנושא שבחר בו ליטל לספרו.

2. לכאורה, ליטל מנסה לבטא כמה טענות בו זמנית; לכאורה זוהי "האמירה" שלו:

א. ליטל מנסה לבטא את הטענה שקצין ס.ס. הוא בן-אנוש, ולכן הרוע הס.ס-י הנו רוע אנושי, ולא כזה שבא מ"פלנטה אחרת".

ב.ליטל מנסה לבטא את הטענה שחלק מקציני הס.ס. היו אידיאליסטים (חלק; ליטל מודע גם לקיומם של הסדיסטים), אנשי-רוח, שהתפיסה המעוותת – אך הרוחנית! – שלהם על קדימותו של ה"פולק" על האינדיבידואל, הביאה אותם להתגבר על סלידתם הטבעית ממעשי הזוועה (כמו סלידתו של הגיבור, שמתבטאת בהקאות חוזרות ונשנות בעקבות הרציחות שהיה עד להן). שנאתם של הס.ס. ליהודים, של חלק מאנשי הס.ס., מתפרשת ברומן כשנאה לא-אישית במובהק (יסוד שאינו הופך אותה למפלצתית פחות).

ג. ליטל מנסה לבטא את הטענה שההחלטה על רצח היהודים הייתה תוצאת התגלגלות של שורת אופציות שנבחנו על ידי הנאצים ונפסלו מנימוקים שונים. כתוצאה מהאבולוציה של תהליך ההשמדה מבטא ליטל, בין השורות, את התפיסה שלסיוע בהשמדת היהודים סייע גם אחד הכוחות הכבירים ביותר שפועלים עלינו כבני-אנוש: כוח האינרציה. מרגע שהופעל הוקטור הזה קל יותר היה לפעול, בלי לחשוב יותר מדי, עם כיוון ההיסטוריה ולא נגדה. 

בתחילת המלחמה, טוען ליטל, בין השורות, ההחלטה על רצח חלק מהיהודים הייתה בעלת בסיס סמי-רציונלי מבחינת הנאצים. ההוצאות להורג של הגברים היהודים בשבועות הראשונים לאחר הפלישה לרוסיה נבעו מכך שהיהודים נחשבו כאוכלוסייה אוהדת לבולשביזם (הבולשביזם עצמו פורש באידיאולוגיה הנאצית כ"יהודי"; ואגב, לא בלי בסיס). לכן, גיבורו של ליטל לא מפקפק בהיגיון החיסולים כל עוד לא הגיעה הדרישה לחסל  גם את הנשים והילדים. וכשמגיעה הדרישה הזו הוא מסייע לכך (הגיבור אינו רוצח בעצמו; הוא איש מנהלה) מכוח האינרציה.  

ד. ככל שמתקדם הרומן, עולה ומבצבצת אפשרות רביעית שליטל מבטא: התפיסה שמה שהניע חלק נכבד מקציני הס.ס. – למשל, אייכמן, שבביתו מתארח הגיבור – הייתה שאפתנות קרייריסטית שכמותה מצויים במנגנונים בירוקרטיים. הטענה הזו – שליטל שואב אותה, כמדומה, מההיסטוריון יואכים פאסט (איני בטוח בכך) – מונגדת ברומן במפורש לתפיסה של חנה ארנדט על "הבנליות של הרוע", שתיארה רוצחים כאייכמן כברגים צייתנים במכונה, פקידים ממושמעים. לא – טוען ליטל. אלה אנשים בהחלט שאפתניים ולא "קטנים", רק שהשאפתנות שלהם, המצויה בכל מקום עבודה גדול, התרחשה במקום עבודה ש"התוצר" שלו היה המוות.

3. הבעייה שמזדקרת מהסעיפים שלעיל – מלבד חוסר המקוריות שיש בחלקם – היא שהטענות הללו סותרות במובן מסוים זו את זו. כמובן, החיים עצמם מלאי סתירות. אולם הסתירה כאן מבטאת איזו עמימות ביחס לאוטוריטה ההגותית שיש – או אין – לייחס לליטל. חוסר היכולת של הרומן להכריע מהי התפיסה הדומניננטית, או היעדר אמירה מפורשת שאין להכריע בין התפיסות, היעדר ניסיון להציע סינתזה של התפיסות, מחלישים מאד מהסמכות של הרומן.

4. אבל הבעייה של הרומן היא כיצד ליישב בין הרצון הברור של ליטל להאניש את קציני הס.ס. (לא במטרה חלילה להצדיק אותם, חשוב להדגיש; אין כאן סנסנציוניזם זול!) – בין אם בדרך של הצגתם כאידיאליסטים; בין אם כהצגתם כקרייריסטים; בין אם בהצגתם כנכנעים לכוח האינרציה – לבין החריגוּת המוחלטת של גיבורו מקס אוּאֶה בחיי המין שלו. אואה, ההומוסקסואל, שכב עם אחותו בנעוריו ומאוהב בה גם בבגרותו.

לכאורה: החריגות המינית הזו עומדת בסתירה לכל המגמה של הרומן; לכאורה היא "גול עצמי" מובהק של מחברו (אגב, אנקדוטה, "גול עצמי" מופיע ברומן במפורש, כשאואה מספר על ילדותו וחולשתו במשחק הכדורגל).

יישוב אפשרי של הסתירה הזו, שאת חלקו (וייתכן שאת רובו; כך זה כשמחליפים רעיונות, הרבה פעמים נשכח ממך מי "המקור") אני חב לשיחתי עם ניר רצ'קובסקי, יטען שיש קשר עמוק בין גילוי עריות לנאציזם ותורת הגזע. גילוי העריות רוצה להשאיר הכל בתוך המשפחה – גם את הסקס; תורת הגזע אובססיבית באשר להתערבות  בדם אחר, שונה. ליטל בחר בגיבור חריג מבחינה מינית על מנת לרמוז שהיוצא מן הכלל (אואה) מלמד על הכלל (הנאציזם).

אבל, עדיין, זו שאלה פתוחה מבחינתי, שאולי תתברר בהמשך הקריאה.

5. השליטה של ליטל בידע היסטורי, ובעיקר: השליטה שלו בידע היסטורי לצורכי שינוע העלילה שלו – קרובה למוחלטת, להתרשמותי; הריאליזם ה"טולסטויאני" שלו, למשל, בתיאור סטלינגרד הנצורה – מעורר התפעלות רבה (וגם קטעים "פנטסטיים" מובהקים כלולים ב"ריאליזם" הזה – תיאור הזיותיו הפנטסטיות-מד"ביות של אואה הפצוע בסטלינגרד הוא אחת מפסגות הרומן; וכאן המקום להזכיר את העובדה שליטל ניסה בעבר לכתוב ספרות מד"בית!); מיומנויות ספרותיות "קטנות", כמו שתילת אקדחים במערכות ראשונות, אקדחים שאתה שוכח מקיומם עד המערכה השלישית, מצויות כאן על ימין ועל שמאל; הספר מושך ביותר לקריאה.

6. ודווקא משום העליונות הטכנית של הרומן, העליונות המופלגת, הקרובה-למושלמת, לא נותנת מנוח השאלה: אבל מה הוא רצה לומר?   

אי אפשר לכתוב על השואה טוב כל כך וחסר פואנטה; אי אפשר לכתוב על השואה ריאליזם חמור ווירטואוזי אך ריק.

להיות סופר "טכני" טוב כל כך, בכתיבה על נושא טעון כל כך, בלי שיש לך אמירה חשובה – יש בזה טעם לפגם.

אבל, כאמור, ההתרשמויות הללו מוגבלות למחצית הראשונה.  

אעדכן בהמשך.

תוספת:

הנה העדכון מהמשך הקריאה

1. אישה צעירה ויפה היא כמו סלבריטאי בתחילת דרכו – היא והוא אינם בטוחים שהמבטים המופנים אליהם ברחוב אכן מופנים אליהם; אולי מביטים  בהם כי  אנשים הרי צריכים להביט להיכנשהו? אולי מביטים בהם כי דבר מה בלבושם אינו מונח כשורה? (ולכן הבדיקה העצמית המיידית, הדומה לתפיסת ריבאונד, תפיסת המבט שנזרק לעברם).

ההבדל בין האישה הצעירה והיפה לסלבריטאי בתחילת דרכו הוא, כמובן, שהאישה הצעירה והיפה נמצאת, למעשה, כבר בצהרי הקריירה שלה. 

2. ישנם אנשים  יפים וישנם אנשים לא יפים וישנם הבינוניים. אך ישנו גם סוג רביעי: אלה היפים-לפעמים. היפים-לפעמים – היודעים על בשרם עד כמה מעיקה לפעמים עובדת היותך בלתי-נצפה – יכולים לנחם את האנשים הלא יפים בידע השמור עמם כי הבשר החלק, הזורח, אינו מגהץ את קמטי הנפש המוצללים.   

אני בעמ' 227 מתוך 927 עמודי היצירה המדוברת – מעט פחות מ 25% – שעיקרה מונולוג של קצין ס.ס,  והמתורגמת כעת עבור הקורא הישראלי מצרפתית (כיד כשרונו של חברי ניר רצ'קובסקי).

כמה הערות, רשמים ומחשבות, שיש להתייחס אליהם בעירבון מוגבל (עירבון של 25 אחוזים):

מחשבות שלפני הקריאה:

1. יש לי התנגדות בסיסית חריפה לכתיבה ספרותית עכשווית על השואה. יש לי תחושה שהחיפוש הספרותי אחר נושאים "גדולים מהחיים" – והשואה הרי היא הדוגמה האולטימטיבית לנושא "גדול מהחיים" – מבטא הן חוסר אמון במדיום הספרותי כשהוא לעצמו, והן – וזה עניין יותר חמור, בעיניי – אובדן היכולת (הכללי, לא הספרותי) להתרשם מניואנסים או אף לקולטם, וצורך, לפיכך, בקוטב הרגשי שמצוי בספקטרום על מנת להרגיש משהו. 

2. הכתיבה על השואה היא "קלה" א-פריורית, בגלל שהיא מפעילה מניפולציה, ולכן היא גם בעייתית א-פריורית. הכתיבה על השואה "קלה" כי יש בה יסוד מאלחש ומרגיע. הקריאה על אסון  גדול כל כך מקהה את  כאבי האסונות הקטנים, שאנחנו כבני אדם חווים יום יום. יסוד מאלחש לא פחות חשוב נולד מהיאוש העמוק מהמין האנושי, שמעודדת הכתיבה על השואה. הייאוש מפניו של המין האנושי, כפי שנחשפו  בשואה, מנחם כל כך, כי ברגע שאין תקווה אפשר סוף סוף לנוח. לנוח ולדום. 

3. רומן גדול על השואה אינו יכול להיות הרומן הגדול של תקופתנו, שכאביה ומאפייניה שונים כל כך מהנסיבות והתנאים של 1933-1945. ואם רומן כזה הופך להיות הרומן הגדול של התקופה (בצרפת נרכשו מ"נוטות החסד" מאות אלפי עותקים והוא זכה לפרסים חשובים), ניתן לדבר על התופעה הזו, להבנתי, במושגים של "תודעה כוזבת".

מחשבות בזמן הקריאה:

4.  לכאורה, יומרותיו של הספר של ליטל אינן ברורות. ברובד ההגותי, התפיסה שהשואה נעשתה על ידי בני אדם, כמוני כמוך, אינה חידוש רעיוני כלל ועיקר. התפיסה ש"הרוע" של השואה "בלתי נתפס", היא תפיסה קיטשית ו"בורגנית", שכל מי שקרא את פרויד ודוסטוייבסקי אינו יכול להיתפס לה. בני אדם אנחנו – ושום רוע אנושי אינו זר לנו.

גם התפיסה ההיסטוריוסופית – המעניינת – של ליטל, המבארת את רציחות העם כמעשים שיכולים להתרחש רק כחלק ממלחמה, כלומר, "רצח העם" כהידרדרות במדרון החלקלק של המלחמה, כצעידה מסקנית במשעול "הגיון" המלחמה, אינה מצדיקה התפעלות.

5. ועם זאת, הספר של ליטל (נכון לעכשיו בקריאתי) הוא יצירה מעניינת, אם כי יומרותיו להיות "יצירת מופת" זקוקות לגיבוי (אדווח אם דעתי תשתנה בהמשך הקריאה).

היצירה של ליטל מעניינת מכיוון מפתיע; התכונה המעניינת שמסתמנת ביצירה הזו היא הריאליזם החריף שלה. הריאליזם – לא הרובד ההגותי,  הוא שמרשים כאן.

ויש כאן ניצחון גדול של הספרות. אחרי עבודות תיעוד קולנועיות וויזואליות רבות שנים של השואה, מצליח הריאליזם המפורט של ליטל להמחיש את רצח העם היהודי באופן חסר תקדים, למיטב ידיעותיי. קצין הס.ס התקוע בפקק בוצני בדרך לכפר זנוח בו מחפש הזונדרקומנדו שלו יהודים, הטבח בגיא הסמוך לקייב, באבי יאר, מנקודת מבט של קצין ס.ס. אינטלקטואל הניצב על גבעה סמוכה, המהומה, הכאוס והרצחנות הספונטנית בלמברג, יומיים אחרי הכיבוש הנאצי, כל אלה מקבלים חיות ומציאותיות עזות; עזות יותר מכל התיעוד הקולנועי המוכר לי (הן זה שצולם בזמן אמת והן זה שכלול ביצירת מופת כמו "שואה").

6. ויש גם חידוש הגותי מסוים ברומן, וגם הוא ממחיש את נצחונה של הספרות על פני כל המדיומים האחרים העוסקים בשואה.

כי ליטל עושה כאן שימוש היסטורי בגוף הראשון הספרותי. בהעניקו לקצין ס.ס. את הכלי הספרותי רב העוצמה של מספר בגוף ראשון, מצליח ליטל להמחיש מה שייתכן וחנה ארנדט או הוגים אחרים התקשו להמחישו. איך נראה העולם של הרוצחים מבפנים.

כלומר, אם יש חדשנות הגותית ברומן היא כרוכה לבלי הפרד במדיום הספרותי.  

7. "מלחמה ושלום" של טולסטוי נכתב באמצע שנות ה – 60 של המאה ה – 19. כלומר, כחמישים וחמש שנים אחרי המלחמה הנפוליאונית לכיבוש רוסיה (1812), שטולסטוי בחרהּ כנושא ספרו.

"נוטות החסד" ראה אור פרק זמן דומה לאחר סיום מלחמת העולם השנייה. ליטל, בין השורות נדמה, ער ליחסים בין ספרו לבין "מלחמה ושלום" (כמו שגיבורו קורא במכתבי סטנדאל אודות המפלה הצרפתית ברוסיה, בעיצומה של האופנסיבה הנאצית האדירה של 1941).

טולסטוי הריאליסט הגדול, ולא דוסטוייבסקי, חוקר התהומות האנושיים, הוא זה שיש להשוות את ספרו של ליטל אליו (ולא כפי שעשה עורך נכבד בישראל, כשהציג את ספרו של ליטל לקהל הישראלי).

ואם כי, נכון לעכשיו, אין דמיון בכישרון בין ליטל המיומן לטולסטוי הגאוני, צריך לציין תכונה אחת שהריאליזם של ליטל מצטיין בה: הספר מושך ביותר להמשיך בקריאתו.    

לעדכון רשמים מהמשך הקריאה:

כאן

1. העקשות שמפגין הרגל העישון אל מול הניסיונות לעקירתו מהשורש, נובעת מכך שהעישון התיישב על צומת סואן של צרכים (ההתמכרות לניקוטין; האוראליות; התכלית שנמצאה פתאום לאצבעות הידיים חסרות המנוח, ולידיים עצמן, השלוחות כך מהטורסו אל הריק; הסקס אפיל הקמאי של אדם האוחז באש, אדם מסוכן כביכול).

 ועוד צורך: הצורך במיסוך בינך לבין העולם, מיסוך מבודד, כמו אמצעי המיסוך שמפעילים טנקים המתנועעים בשדה המערכה. ובעצם המיסוך נחלק לשניים: מיסוך שלך מעיני העולם ומיסוכו של העולם מעיניך.

היכולת להפסיק לעשן, לפיכך, קרובה ליכולת הנפשית להתבונן בעולם כמות שהוא; לקבל אותו בצלילות. וגם לקבל את הצגתך בפני העולם כמות שהיא. לא ממוסכת.

2. היכן חוש ההומור הזדוני של הטבע מתגלה ביתר שאת: בפערים הקומיים-טראגיים בין גברים לנשים, אותם ייעד הטבע בכבודו ובעצמו להתחבר כביכול, או בפערים בין הגופים הנחשקים הצעירים (מעל גיל ההסכמה, כן?) לבין חוסר הבשלות והזערוריות של התשוקה שמגלים, כך נדמה, אותם גופים נחשקים, שאותם ייעד כביכול הטבע בכבודו ובעצמו למעשי פריה ורביה?  

3. הניאו-ליברליות הכלכלית והשמרנות התרבותית, הצירוף שעשה חיל בארה"ב ומגולם אצלנו בדמותו של בנימין נתניהו, הוא צירוף משונה בעצם, זיווג מוזר. השמרנות שמה יהבה על הקהילה והמסורת. הניאו-ליברל על האינדיבידואל היזם. כלומר על משנה הדפוסים והקיום ללא הרף, ממציא המוצרים החדשים, ולפיכך הצרכים החדשים, התרבות החדשה. היזם הוא רדיקל, מהפכן, לא שמרן.

נהוג, כמדומני (כמדומני, מסביר זאת כך הניאו-שמרן – המעניין! – אירווין קריסטול), להסביר את הזיווג האידיאולוגי המוזר הזה באופן הבא: דווקא בגלל שהוא מודע לרדיקליות התרבותית והחברתית שבניאו-ליברליות מעוניין השמרן הניאו-ליברל בקהילה ובמסורת התרבותית שירככו את המהפכה המתמדת של הקפיטליזם.

אבל, אולי, חשבתי, חלק מהשמרנות התרבותית ניתן להסבר באמצעות מנגנון ההגנה שפרויד כינה תצורת-תגובה; נטייתנו להגיב לפעמים באופן הפוך לחלוטין לתגובתנו האותנטית, כיוון שאנחנו מפוחדים מהשלכותיה. כך, למשל, אנחנו נוהגים באדיבות מופלגת דווקא כלפי מי שבסתר לבנו אנחנו מתעבים. וכך הניאו-ליברל, שבעצם דבר לא מעניין אותו מלבד עצמו והצלחתו, מזייף, בלא-יודעין, את התפעלותו מהתרבות והמורשת של קהילתו.

4. אני קורא כעת את כרך ג' בביוגרפיה המרתקת של שבתאי טבת על בן גוריון (הכרך יצא בשנות השמונים, כשהבא אחריו יצא לאור לפני כשלוש שנים והסתיים בשנת 1946 בלבד! כמו פרויקט תרגום פרוסט, צריך להחזיק אצבעות לעושים במלאכה ולקוות שישלימוה). כמה התרשמויות בעקבות הקריאה:

א. הכבוד והרצינות שבהם התייחס בן גוריון – המדינאי הגאוני הזה – לשאיפות הלאומיות של ערביי ישראל כבר בשנות השלושים המוקדמות, עת טרח להיפגש עם מנהיגים ערביים. בעוד חבריו במפא"י שגו באשליות שערביי ישראל מתנגדים להתיישבות היהודית רק מפאת התערבות של מסיתים, והאינטרס של הפועל הפלשתיני זהה לזה של תנועת הפועלים היהודית, הבין בן גוריון את העמדה של ערביי ישראל לאשורה. בן גוריון גרס כבר בשנות השלושים שיש עם פלשתינאי, בניגוד לעמדתה של גולדה מאיר, מחליפת מחליפו.

ב. בן גוריון המפוכח אף התבטא בשנות השלושים ואמר שלו היה ערבי מפלשתיין היה אף הוא נאבק ונלחם ביהודים. אמירה שמעמידה באור מגוחך, למי שהיה זקוק להוכחה על מנת להבין את הגיחוך, את המהומה שחולל אהוד ברק לפני שנים מספר כשבראיון לגדעון לוי אמר שלו היה פלשתינאי היה מצטרף לארגון טרור.

ג. ועם זאת, עמדתו של ברל כצנלסון ועוד במפא"י בויכוח עם בן גוריון, על כך שערביי ישראל שייכים לדת, אבל לא בהכרח ללאום, האם אין היא מקבלת אישוש בשנים האחרונות, בפיתול האירוני הנוסף של ההיסטוריה, עם עליית האיסלאמיות בקרב הפלשתינאים? האם אין אחת הבעיות המרכזיות בקיום שלנו בעידן של מלחמות בין-דתיות (או בין-ציביליזציות), הנה שאנחנו גם לאום וגם דת (כלומר, סוג של "ציביליזציה")?

5. ספרים מתורגמים, נדמה לי, אני קורא – ללא כוונה תחילה – ביתר סלחנות מספרות מקורית. משחקת לטובת הזרים, ההזרה המובנית בקריאת עלילת דברים המתרחשת בתרבות זרה. על ספרות מקור מוטלת חובת ההוכחה שקסם יכול להתרחש אף במחוזות המוכרים לי. סופרי המקור צריכים לעבוד קשה יותר על מנת לחרוג מהיומיומי, המוכר עד זרא.

6. זה באשר לפרוזה. ומה באשר להגות? האם הגות זרה, צרפתית הבה נאמר, נראית לנו "מתוחכמת" יותר גם כיוון שהיא פשוט זרה? נכתבה בהקשר זר? ולכן מסתורית יותר? מפתה יותר?

לו היה רולאן בארת כותב בעברית, נניח, האם היה מקבל טור במוסף "הארץ"? האם הטור הזה היה עומד במוקד תשומת הלב של האינטליגנציה שלנו?