קצרים על קרטיס סיטנפלד, ברנר וצ'יק-ליט

1. קרטיס סיטנפלד היא סופרת אמריקאית צעירה (ילידת 1976), שמאז נתקלתי בספרה "במרחק נגיעה" (Prep, במקור) מושכת את תשומת ליבי. על "במרחק נגיעה" פרסמתי בעבר ביקורת (הנה). 

להלן כמה הערות לא בהכרח קוהרנטיות וודאי לא ממצות (בבלוג אני מרשה לעצמי, ברשותכם, להעצים את היסוד האימפרסיוניסטי של הכתיבה הביקורתית; מעין יומן קריאה פומבי) על ספרה החדש, שראה אור בעברית לא מכבר, "גבר חלומותי" (הוצאת "כנרת"; תרגום: שרה ריפין).

הספר הזה מתאר פרקים-פרקים ושלבים-שלבים את מערכות-היחסים עם גברים (חלקם גברים-גברים) של גיבורתו, האנה, משנות העשרה שלה ועד שלהי שנות העשרים שלה.

 

א. סיטנפלד מעניינת כי היא כותבת על הכאוב ביותר, הפצע שמסבים ממנו בנחישות את התודעה כמו ממראה סדום המתהפכת מאחורי גבנו, התהום שעומדים על שסתומהּ בכל כובד הגוף על מנת שלא תיפתח: התחושה שאתה דחוי על ידי בני המין השני; קרוב לוודאי בגין תוארך החיצוני.

ברשימת ביקורת גדולה (כמו כל רשימותיו, כמעט) של י"ח ברנר, שפורסמה ב"השלח", על הספר "זהרורים" של מנחם פוזננסקי (אגב, יוצר מינורי-לירי נהדר, או בלשונו של ברנר: "מ. פוזננסקי (…) אינו בעל כשרון מרעיש, פרובלמתי, מהפך-עולמות. ואולם מה שהוא נותן – בעין יפה הוא נותן. כל אימרה ואימרה תזל כטל. לב אנוש חי ועדין דופק בכל שורה ושורה. מרכז-הכובד – עד כמה שישנו – עובר לגמרי מן החיצוניות אל הפנימיות. או יותר נכון: כל החיצוניות שישנה אינה אלא פנימיות") מאפיין ברנר את גיבורו של פוזננסקי, אורי וֶרבֶּל שמו, כך:

"כי האירוטיקה  אינה נגע-צרעת בחייו, כי אם מקור ברוך של זהרורי נפש, של הרהורי קסם, של רגשות שירה. הרבה טהרה יש בה, באותה אירוטיקה, והצער שלה הוא רק מפני שהיא טהורה ביותר, מפני שאינה סובלת כל שניוּת, כל פגימה, כל הבטה לצד אחר. 'תולעת הקנאה' אינה אוכלת את הלב הוורבלי. אדרבה, יתבודדו, יתבודדו הריאליסטים של המחלקות החמישיות עם תלמידות הגימנסיה של המחלקות הרביעיות – ברוכים יהיו!".

סיטנפלד – כמו, כמובן, ברנר עצמו – היא בפירוש סופרת שהארוטיקה היא כן "נגע-צרעת" בחייה. בפירוש סופרת ש"תולעת הקנאה" אוכלת את גיבורתה. ולכן היא מעניינת. "פרובלמתית", היה ברנר אולי אומר לשבחהּ.

 

ב. איך יוצאים ממשימה ספרותית כזו בחיים? כלומר, איך לוקחים את הכאב הלא-נסבל והופכים אותו לאמנות?

בשאלה טמונה התשובה: למעשה, הדרך היחידה-כמעט להתמודד עם הכאב הזה היא להפוך אותו לאמנות; ליצור יופי במקום בו מושלת תחושת הכיעור, ובעקיפין ליצור כך היררכיה אחרת.

סיטנפלד, באומץ שלה לעסוק בתחושות הדחייה המינית, נוגעת כאן בעקיפין באחת התהומות האפלות והלא-מדוברות של העשייה הספרותית בכללותה, בכתיבתה כבקריאתה.

הכתיבה היפה כדרך להפסיד בכבוד במלחמת המין; ההצלחה הספרותית האסתטית כניצחון מוראלי; היעדר-יופי, או, ליתר דיוק: תחושת-היעדר-יופי, כמחיקה של "האני" – ואילו הכתיבה כאישושו של "האני", כהיזכרות של "האני" בעצמו, כהתרסה, ככתיבתו של "האני" המחוק מחדש. 

(ושוב, ברנר, שכעדותו של ש"י עגנון אמר לו, לעגנון: "כלום ראית מימיך סופר שפניו נאים?" – אני מקווה שזכרוני אינו בוגד בי וזה הנוסח).

 

ג. ההומור המשובח, החמוץ והסרקסטי, של סיטנפלד (כלומר, של הגיבורה המגיבה במחשבתה באלימות סרקסטית למציאות בה היא חיה;  למשל, למחזר אחד, לא-מושך-בעיניה, אומרת האנה במחשבתה ביובש, בתגובה לשיחתו המתארכת: "האר את עיני, איינשטיין") הוא הדרך הבולטת ביותר שבהליכה בה מוציאה סיטנפלד חיוּת מכאב.

אבל לא רק ההומור (והאלימות!) – המובן מאליו מבין האמצעים להתמודדות עם כאב – גואל, אלא האסתטיקה של הספר כולה, אסתטיקה שקל להחמיץ אותה כי הספר ריאליסטי באופן בוטה, כביכול כתוב ב"ריאליזם פוטוגרפי", לא מסוגנן, אם להשתמש בעוד ביטוי של ברנר. אבל הוא כן מסוגנן, למעשה. המפורשות והעקשות הריאליסטיות, לאורן, למשל, מוסיפה המספרת פרטי מציאות בסוגריים (כביכול, נזכרה זה עתה וחשוב לה לתת את התמונה במלואה, למרות הטרחנות – וגם משום כך הסוגריים: כביכול מתנצלת המספרת על הטרחנות, בבחינת: "נורא חשוב לי לדייק, אבל אני יודעת שזה מעצבן, אז קראו מהר את הסוגריים והבה נמשיך בעלילה"), מצטברות לסגנון אמנותי מקורי.

אבל אולי האמצעי האסתטי הבולט ביותר כאן הוא החומרה הריאליסטית עצמה בה כותבת סיטנפלד. כלומר, הישירות והכנות והדיוק, כאמצעים אסתטיים, כמייחדים את הטקסט הזה על פני מתחרים פוטנציאליים ("רטוריקה של כנות", קרא לזה פרופ' מנחם ברינקר, ביחס ליצירת ברנר).

זה אינו "צ'יק-ליט" קליל ו"סקסי". זה ספר על סקס, שדן בו ברצינות, זה ספר על נשים קלילות שאינן הגיבורה. בדומה לכך גם מתנסחת אליס מונרו, הסופרת הקנדית הדגולה, על גב הספר בהמלצתה עליו. 

ולכן הפתיחה, שבה האנה הצעירה מתעסקת במחשבתה בחתונתה הממשמשת ובאה של ג'וליה רוברטס (השנה היא 1991; הרומן מסתיים ב –  2005), בעוד שהיא אמנם איננה פסגת המקוריות של הספר ולוקה במפורשות-יתר, מאפיינת אותו נאמנה: זה לא ספר על הרוברטסיות של העולם; זה ספר על ההאנות שלו. וחייהן של ההאנות, מצליח הכישרון של סיטנפלד להוכיח, מעניינים לא פחות. 

 

ד. כך מתואר סקס בספרות הצ'יק-ליט-כביכול המשובחת של סיטנפלד:

"אחרי החדירה, כשזה ממש קורה, זה לא כל כך מכאיב וגם לא כל כך מענג כפי שדימיינה. כשהוא דוחף, יש בעיקר חיכוך רטוב, והיא חושבת איך  זאת לכאורה הסיבה שבגללה בני אדם עומדים בברים צפופים בלילות שבת, הסיבה לנישואים ולפשעים ולמלחמות (…) זה עושה את האנשים (…)  כל כך מוזרים וחמודים" (עמ' 165).

 

כדאי לשים לב להפתעות הקטנות, הכמעט-לא-מורגשות, שיש בציטוט הזה. הכריכה של ה"נישואים" עם ה"פשעים" וה"מלחמות". או הבחירה בשם התואר "חמודים"; הבחירה בו בצמידות ל"מוזרים"; החמלה והנדיבות שבבחירה הזו (בניגוד, למשל, לבחירה צפויה יותר לנוכח המשפטים שקדמו לה כמו, למשל, "מטופשים").  

 

ה. שלושת הגברים העיקריים בספר הם "הגבר שכל כולו איתך", הגבר הרך והמסור בו האנה מואסת, "הגבר שאיתך אבל לא איתך", זיין שמציע  להאנה יחסים פתוחים, ו"הגבר שיתקרב אלייך במידת יכולתו בלי שיהיה אי פעם שלך", גבר "רגיש", פתיין רגשי (ולא מיני) מתעתע. 

המבנה של הספר, המעבר לאורך הזמן החולף על האנה מגבר א' לגבר ב' לגבר ג' ושוב לא' וכו', שמזכיר את המבנה הספרותי אותו ביקר אריסטו ב"פואטיקה", בהתייחסו לתיאורים היסטוריים שמספרים כרונולוגית מה קרה לאודיסאוס (או אכילס? נשמט מזכרוני כרגע) במהלך חייו, בניגוד לעלילה ההדוקה בה דבר-מוליד-דבר של "האודיסאה" להומרוס, הוא זה שהופך אכן את "גבר  חלומותי" לפחות מרשים מ"במרחק  נגיעה".

אבל עדיין זו יצירה אמיתית  ורבת כישרון של סופרת שקופצת ראש לתוך אגם הייסורים.

קופצת ראש ויוצאת בשלום כי האגם עמוק.

יוני 27, 2008 – 2:08 PM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (9)

כמה קצרצרים

1. לעתים, האימה החשכה שמפילה המציאות עלינו, בניה, אינה מפני מורכבותה ומסובכותה. לעתים, המציאות מחלחלת אותנו דווקא מפני שהיא פשוטה כל כך. פשוטה להפליא.

2. בגברים פמיניסטיים מדי מוטב לחשוד. יש הרי גברים שנהיים פמיניסטיים על מנת שיוכלו להשיג זיונים.

3. לפעמים נדמה לי כי החלק החמור יותר בנרקיסיזם אינו העיסוק העצמי המופרז, אלא התלות בחוץ לצורכי העיסוק הזה; לא ההתעכבות לסלסול בשיער מול ההשתקפות אלא התלות בראי או בבריכה (ראי שיכול להישבר, בריכה שיכולה להיעכר).

4. אחד הרגעים הקומיים-שלא-במתכוון ביותר בטלוויזיה שלנו הוא רגע העברת השרביט מלונדון וקירשנבאום למיקי ויעקב. צמד הליצנים כביכול, הזקנים הציניים, מעביר לצמד הרציניים כביכול, בגיל העמידה המיושב, הסובלנים כלפי משוגות הקשישים, את השרביט. בניגוד לרושם שמתקבל המציאות היא הרי הפוכה: לונדון וקירשנבאום מגישים את תוכנית האקטואליה (ואולי גם התרבות) הרצינית הכמעט-יחידה בארץ, בעוד החדשות הרשמיות חמורות-הסבר הן מופע קרקס בידורי ("יש הרבה חדשות היום. הנה אנחנו מתחילים").  

5. יש אינטלקטואלים ספרותיים שסובלים מרגשי נחיתות למול ספרות פופולרית. כיוון שהם לא קוראים אותה היא נדמית בעיניהם יצרית, משוחררת, מותחת, לא לוקחת את עצמה ברצינות, מפגינה חוכמת רחוב. לו היו קוראים את הספרות הפופולרית הישראלית – המהוגנת, הקפוצה, המהדסת בכבדות דובית, הרצינית עד אימה, הצמודה למוסכמות – היו נוכחים בטעותם ואולי נפטרים מרגש נחיתות מיותר.

6. אנשים שמרגישים את הריקנות הגדולה של העידן – התרוקנות של סמלים, ערכים, אמונות, רגשות – ריקנות שאינה נעצרת בשערי גופם, חוששים שההרגשה הזו מעידה עליהם יותר מאשר על העידן. אולי אנשים אחרים חיים אחרת? אולי חייהם מלאי תוכן ורגש? אבל לטעמי הדרך למלא את החיים בתוכן כיום עוברת דרך ההכרה בריקנות; תיאור הריקנות בדיוק וחומרה הוא המילוי הראשוני (ואולי לא רק הראשוני).

7. מה האמירה המערכתית שנרמזת מהצבת תמונה בשערו של מוסף "ספרים" המתחדש-כביכול של "הארץ"? ומהי (היעדר) האמירה המערכתית שמתבטאת בהצבת ציטוט מספר חדש (ללא הערות, ללא הנמקות בחירה) בפתח המוסף הנ"ל?

  

יוני 26, 2008 – 9:56 AM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (15)

קצרים על דה-מארקר

1. דה-מארקר הוא עיתון דו-מוקדי, נדמה.

בדרג העליון של העורכים והפובליציסטים יושבים אנשים מיושבים בדעתם, תומכי כלכלת השוק, אמנם, אבל כלכלת השוק על פי מודלים של המאה ה – 18. כלומר, התנגדות לריכוזיות של המדינה אבל גם אתוס של מעמד בינוני מיושב בדעתו, לא-לגמרי-הדוניסטי, מין השקפה של "תנו לחיות בארץ הזאת" רגועה. בדרג הזה, נדמה, יש גם התנגדות לריכוזיות-יתר אצל בעלי ההון, שהחליפו בעוצמתם המונופולית את המדינה.

בדרג הנמוך יותר, של הצעירים, שלא ידעו את יוסף (דב יוסף?), מתפרש הקפיטליזם כפי שהוא אכן ממומש היום: פראי, תזזיתי, מגלומני, הדוניסטי, חסר-גבולות (תרתי משמע). הצעירים המתלהבים הללו, נערי הדה-מארקר, אינם מייצגים איזו שאיפה שפויה לקיומה של בורגנות ישראלית רוגעת. הם לא נציגיו של המעמד הבינוני; הם נציגי הפנטזיות של המעמד הבינוני.  

בייחוד באחרונה ניתן לחוש את העימות בין שני המוקדים הרעיוניים שבדה-מארקר. בעוד גיא רולניק ומרב ארלוזורוב, מבכירי העיתון, מפרסמים פובליציסטיקה כמעט סוציאל דמוקרטית, לעתים, או לכל הפחות מוסרית ("האתוס הפרוטסטנטי"!), ממשיכים מדורים אחרים בהזלת הריר השגורה על עשירי ישראל. 

 

2. האם הקו הכמעט-סוציאל-דמוקרטי, או לכל הפחות זה של "קפיטליזם עם פני אנוש", שמתגלה לאחרונה בדה-מארקר, הוא פרי חשבון נפש בעקבות הזעזועים בכלכלה העולמית? ואולי, הוא פרי התחרות ב"כלכליסט" והצורך לבדל את העיתון? גם פיתוח עמדה מוסרית לעיתון יכול להיות סוג של מיצוב…

 

3. אחת התרומות של הראיון המעניין שערך ארי שביט עם דב יודקובסקי במוסף "הארץ" האחרון היא הבאת ההתפלצות של יודקובסקי, מבכירי עיתונאינו בכל זמנינו, מהעיסוק הישראלי האובססיבי בכסף. אם אני זוכר נכון: מטעמי אנינות של המרואיין, או מטעמי לויאליות של המראיין, לא הוזכר במפורש אחד הזרזים העיקריים לאובססיה הישראלית החומרנית: פריחתם – מלשון פריחה על העור – של העיתונים הכלכליים בארץ, ודה-מארקר כראש לשועלים.

כי כדאי לזכור: העיתונות הכלכלית הישראלית אינה רק משקפת, בתמימות ובענייניות של ראי ביתי, את המציאות – היא מעצבת אותה, כמו המראות המגדילות והמעוותות בפארקי השעשועים.

 

4. בניתוח המבריק של הסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה על הולדת האינטלקטואל, הוא מנתח את אירוע פרסום "אני מאשים", של אמיל זולא, באופן הבא: כאשר האמנות נתפסת כ"שדה" אוטונומי, שאינו תלוי בשוק ובסנקציות של השוק ושהיוקרה בו נובעת מהמסירות לאמנות לשם אמנות, ללא כוונת רווח, יכול מי שרכש הון סימבולי ב"שדה" הזה, כמו אמיל זולא הסופר, לצפות שדעתו תישמע גם בפוליטיקה, כיוון שדיעה זו אינה נובעת (כביכול או לא כביכול, זה לא משנה כרגע) מאינטרס אישי. כלומר, ההון הסימבולי שנצבר בשדה האמנותי העצמאי מומר לשדה הפוליטי ומקבל שם מעמד מיוחד: של עמדה לא אינטרסנטית. כך נולד האינטלקטואל.

 

כשקראתי היום בדה-מארקר על מסיבה ברמת השרון לאחד משועי ארצנו, בה שרו, להנאת מאות עשירי המדינה, שלום חנוך, יהודית רביץ וגידי גוב, עטתה נפשי קדרות. אין אירוע שמסמל יותר  את קריסת האוטונומיה של השדה האמנותי בישראל (אוטונומיה, שאליבא דבורדייה, היא זו שאפשרה מלכתחילה את קיומם של אינטלקטואלים) מהאירוע הזה: בכירי הזמרים שלנו מופרטים וכורעים ברך לפני השוק.

שלום חנוך, כך דווח, שר את "מחכים למשיח". השיר הזה הוא שיר מחאה נדיר בישראל, הזמר הזה הוא מהזמרים האינטלקטואלים הבודדים שיש לנו. מה יותר סמלי – "פוסטמודרני", אם תרצו – מאינטלקטואל ששר את ה"אני מאשים" שלו ("האזרח הקטן נאלץ לשלם בגדול") לתענוג הפריץ. 

יוני 23, 2008 – 1:06 PM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (16)

ביקורת על "מקראות ישראל", של אמנון נבות, הוצאות "עמדה" ו"כרמל"

רכיב משמעותי באמנות הפרוזה הוא הפיתוי. כיוון שקריאת רומן היא משימה תובענית, הסופר נדרש להיות פתיין מיומן. לכן פתיחה של רומנים היא רגע רגיש. אבל המפתה הספרותי זוכה  להערכתנו בה במידה שהפיתוי שלו דק. אם הפיתוי גס (נניח, בפתיחה כזו: "גופתה העירומה והקורנת עדיין של ג'ניפר הייתה מוטלת על הסדינים"),  יזכה  הסופר לבוז.

אמנון נבות, בעבר מבקר זועם אך שנון להפליא, הוא סופר לא מפתה. לא גס ולא דק. סופר שבוחל בבוטות בצורך לפתות. "מקראות ישראל" מציג תפיסה ספרותית סגפנית. ספרות שהבנתה לאשורה, לפני  שמדברים על הנאה ממנה, נרכשת בדי עמל. הקפיצות הזריזות בין זמנים, בין מציאות לפנטזיה, המידע החלקי שנמסר לקורא, מקשים על שחזור העלילה. הדיבור העמום בדיאלוגים, דיבור עילג במכוון, מחייב השתהות. נבות, נדמה, מושפע כאן מזרם של כתיבה ניסיונית צרפתית מאמצע המאה שעברה, זרם שכונה "הרומן החדש" (סופרים כמו מרגריט דיראס ואלאן רוב-גרייה). אני לא אוהב את הכתיבה הסמי-כאוטית והתובענית עד כדי חוצפה של "הרומן החדש". לכן גם חלקים בספרו של נבות עוררו אצלי רתיעה. אולם למיטיב הקרוא, שיחליט לקפוץ לפרוזה הסמיכה הזו ולטבול בה כל כולו, לקבל את הגיונה הפנימי וקצבהּ המערסל, צפויים כמה רגעים של היחשפות ליופי מוזר, אפילו כמה רגעים נרקוטיים, של הסתממות מכתיבה שחוצבת יופי ממרבצי מכרות אדירים של ייאוש וכיעור.  

ארבעה חלקים ב"מקראות ישראל". החלק הראשון, המתרחש ב-1971, מספר, עד כמה שניתן לשחזר, על חייל בבסיס משטרה צבאית ברמת הגולן, שלא משוחרר מבסיסו כי מפקדיו חוששים שבכוונתו להתאבד בהליכה לגבול הסורי. החלק השני, הארוך והבהיר ביותר בקובץ, מתרחש ב-1997 ומספר על סולן להקת חתונות אקסצנטרית בשם פסקל לואיס, שאשתו בנפרד דועכת מסרטן והוא הוזה (האם הוזה?) על דיווח על ניסיון התנקשות בראש הממשלה בנימין נתניהו, שבדידותו, השנאה שהוא עורר, קנאתו המשוערת באחיו ההרוג המוצלח, מעוררים בפסקל הגלמוד אמפתיה. החלק השלישי והרביעי, הכתובים בגוף ראשון אוטוביוגרפי, מתרחשים ב– 1965, והם סיפור חברות בין שני ילדים בפרדס כץ שכוחת-האל.

ארבעת החלקים, היכולים להיקרא בנפרד כארבעה סיפורים, מעלים עולם דומה, עולם שוליים מצורע ותופתי. עולם של בדידות, טירוף, סתמיות, אכזריות. עולם שלא ניתן להיחלץ ממנו (דימוי טיפוס נואש על קירות חלקים חוזר בכמה סיפורים). עולם של מהגרים ובני מהגרים שהוטלו אל קצווי הארץ ותודעת הארץ (ולכן מונגדים לציונות הפומפוזית הרשמית, ל"מקראות ישראל"). עולם של ערסים אשכנזיים, עניים, אלימים ומבוזים ("שמעתי את סמל עלי דן אומר: 'טוב, מה אתם רוצים, לבן אחד על שלושים שחורים'. סמל שוּע עזרא אמר: 'יותר שחור משחור זה. אלה הכי מסוכנים. הם הרי באו משם'"). הכתישה הנחושה וחסרת הפשרות של הבשר והרגש האנושיים, הצפודים בתחתית חבית הישראליות (שמקבילה לאפיזודות שיש אצל קנז), בתוספת הכתיבה הניסיונית העיקשת, יוצרים כאן לפרקים את אותה נרקוטיות שהוזכרה וקתרזיס אפל. למשל, בסיפור החברות בין שני הנערים מפרדס כץ, המשחקים בלהיות מפקד מרד גטו ורשה וסגנו, ושפורש סיפור מזעזע של התעללות בילדים והתאבדות ילדים.

הדיבור הסלנגי יוצר לעתים פיוטיות, אפילו קומיות קודרת ("עולה לה עשן מהבין רגליים שלה שכל אחד יכול בקלות להדליק סיגריות משם"). לעתים הדיבור העילג, האלימות כלפי השפה, מסייעת להמחשת האלימות של העולם המתואר ("ופסקל אמר לו, או ביבי בעמוד הראשון או ביבי בעמודים הפנימיים… הסיפורים שהם ממציאים עליו מתרסקים על תקרה נמוכה הם בעצמם דופקים את הראש במשקוף ואת הדם מהפרצוף המרוסק של עצמם הם שמים בעיתון").

ספרים מסוגו של "מקראות ישראל" מקשים על המבקר להגיע לשורה תחתונה בביקורת. הגבול בין כתיבה ייחודית אינדיבידואליסטית לחריגות כמעט חסרת פשר הוא דק, ונבות מהלך פעם מצדו האחד ופעם מצדו האחר. במחשבה שנייה: זוהי, בעצם, השורה התחתונה.

יוני 21, 2008 – 7:38 PM קטגוריות: ביקורות ספרות - מעריב | תגובות (6)

שני קצרים: על "חלון פנורמי" ועל תופעת הדאחקה

1. "חלון פנורמי" (במקור: Revolutionary Road), של הסופר ריצ'רד ייטס, ראה אור לאחרונה בעברית (תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ').

הרומן הזה ראה אור במקור ב – 1961, וכפי שנמצאתי למד: הוא נחשב בארה"ב קלאסיקה ידועה לנבחרים, סופר-של-סופרים (אולי מעין גנסין או שופמן – גדול מספרי הסיפור הקצר בעברית, לענ"ד – אצלנו).

וכאן המקום לשבח את הוצאת "אחוזת בית", שביחד עם כמה הוצאות קטנות ומובחרות אחרות, ובקשיים מרובים אל מול התחרות בהוצאות התאגידיות, מגישות לקורא הישראלי יצירות ספרות משובחות, מוקפדות מבחינת עריכה, תרגום, הגשה אסתטית, ומלוות באינפורמציה מאירת עיניים על הסופרים והספרים.

 

כמה הערות קצרות על הספר החריף הזה, שמתאר בעירוב ז'אנרי – של סאטירה, רומן פסיכולוגי וטרגדיה-בעקבות-היבריס – את התפוררותו של זוג יומרני החי בפרברים בשנות החמישים.

א.  ייטס כתב רומן שמלכד שתי מסורות מרכזיות ברומן האמריקאי של המאה ה – 20.

המסורת האחת היא הכתיבה הסאטירית/ביקורתית/נטורליסטית על חיי הבורגנות האמריקאית. במסורת הזו הדמויות המתוארות הן אמנם אינדיבידואליות אך הן בעיקר מייצגות, מהוות סינקדוכה למעמד שלם. במסורת הזו נכתבו בין השאר יצירות המופת הבאות: "באביט" של סינקלייר לואיס (משנות העשרים), סדרת Rabbit של ג'ון אפדייק (שצעד במודע בעקבות לואיס), ו"משהו קרה" של ג'וזף הלר (לטעמי, גדול הרומנים  של המחצית השנייה של המאה  ה – 20 בארה"ב; מתוך המבחר שיצא לי לקרוא).

המסורת השנייה היא המסורת  של הכתיבה על האאוטסיידרים, אלה  שאינם משתלבים בסדר הבורגני האמריקאי. במסורת הזו כתבו, בין השאר, פיצ'ג'ראלד, סאלינג'ר, ג'ון בארת.

הייחוד אצל ייטס, כאמור, הוא התלכיד. פרנק ואייפריל  וילֶר שלו הם אנשי פרברים שחולמים על חיי אמנים חופשיים. כל ימיהם הם הולכים לפריז ובינתיים הם רועים באוף-מנהטן; הוא עובד בחברת מחשבים והיא עקרת בית. ההיבריס של בני הזוג, החושבים שמגיע להם יותר מזה, אבל, בעצם, יותר מההיבריס: חוסר היכולת להגיע להכרעה, חוסר היכולת שלהם להשתלב בחיי הבורגנות, אבל גם חוסר היכולת להגביה עוף מהם, חורצים את דינם.

ב. יש ברומן קטעי סאטירה מזהירים, קורעים מצחוק, על עבודתו המשמימה של פרנק, כאיש מכירות בתאגיד מחשבים (בתחילת עידן המיחשוב; השנה היא 1955!), עבודה  המורכבת בעיקר ממיון הדואר הנכנס והדואר היוצא, הפסקות קפה ממושכות ומהתלבטויות היכן לאכול צהריים. כמו כן מצויים ברומן גם כמה רגעים קומיים משובחים הנוגעים לרומן הכה-שחוק (כלומר, שייטס  יודע היטב  שהוא כה שחוק, וכך גם מציג  אותו) בין פרנק לאחת המזכירות בתאגיד.

ג. לייטס יש חוש יוצא דופן לשינויים שמולידות ההתפתחויות בחיים בגישתנו אליהם; כלומר, לחשיפת הקונפורמיזם האנושי הדק שמתאים, כמעט באופן לא מורגש, את השקפותינו ותפישות עולמנו לשינויים בעולמנו, עליו אנחנו "משקיפים", כביכול מלמעלה, ואותו אנו "תופסים", כביכול מחוצה לו (או בקיצור: ל"הוויה" המעצבת את "התודעה", בז'רגון המרקסיסטי).

תיאור הקונפורמיזם הדק מן הדק של בני הזוג וילר, המשנים תדיר את דעתם ומתפתלים כמו נחש קטן בחול בלבטיהם אם  לעזוב הכל ולנטוש לצרפת, הוא הישג גדול של ייטס.  

ד. האם פרנק ואייפריל הלא-משתלבים בסדר הקיים, מלאי הביקורת והסלידה, הסבורים שאמריקה עומדת בפני חורבן רוחני, הם הנורמלים? או שעמיתיהם האטומים והחביבים לשכונה הפרברית הם הם הנורמלים ופרנק ואייפריל יומרניים ושחצנים?

ייטס אינו עונה על כך. אולם מחריף את השאלה בכך שבני הזוג מוצאים חבר מפתיע לדעותיהם על חיי הפרברים דווקא בבנם של בני הזוג גיוויניגס, זוג שטחי, כבוי, נוירוטי ומזויף. בן הזוג גיוויניגס הוא מבקר חריף של חיי הפרברים. הוא גם משוגע המאושפז במוסד.

ה. שני עמודים כאן (327-328) צופנים את אחד מרגעי ההתוודעות העצמית המרשימים שאני זוכר בספרות. בהשפעה אקזיסטנציאליסטית ברורה למדי (פרנק וילר עצמו מדמיין שהוא אולי דומה לסארטר בדבר או שניים…), מתואר באופן עז רגע המשבר של אייפריל. הרגע בו בן הזוג מבין באופן בהיר את יחידותו  ונפרדותו (באסוציאציה חופשית מזכיר לי הקטע הזה אפיזודה ב"מומנט מוזיקלי" של קנז, בה מבין הבן שהוא ואמו הם גם אויבים, לא רק בן ואם).

 

מומלץ.

 

2.

א. ראיתי לפני כמה שבועות (קיבלתי כרטיס במתנה ממישהו שלא יכול היה ללכת) הצגה ב"הבימה" בשם "39 המדרגות". ההצגה מבוססת על סרטו החביב של היצ'קוק משנות השלושים תחת השם הזה ומשחקים בה, בין השאר, מוני מושונוב ואבי קושניר. ההצגה מורכבת כולה מדאחקות, בעיקר של השניים המוזכרים. מהעלילה המקורית – פרשיית ריגול באנגליה של בין המלחמות, שכשלעצמו לא מובן מה יש להעלותה בישראל ב – 2008 – לא ניתן להתרשם כי השחקנים כל הזמן לועגים לה, בעצם, בעצם הסתמכותם על אינספור דאחקות שונות ומשונות (לא בלתי מצחיקות, לעתים), חלקן כאילו-מתוחכמות בכך שהן לועגות לעלילה בגלוי, מחבלות בה במכוון.

ב. היום, בחדר הכושר, צפיתי מעט בערוץ המוזיקה הישראלי, ערוץ 24. על רקע חלקי שירים (כמדומני, אף שיר לא הושמע במלואו), הוטחו בצופה, על גב המסך, משפטי דאחקות ממינים שונים על השיר, על הקליפ, על הזמר.

ג. באתרי האינטרנט העוסקים בתרבות מושתתת אמנות הכתרת הכותרות על הדאחקה. גם בכתבות ביקורת, או כתבות תוכן מעמיקות-יחסית (ואלו הולכות ומידלדלות באתרי האינטרנט המרכזיים), הכותרת מחייבת-כביכול דאחקה מאוסה.

 

כל התופעות הללו קשורות בעיניי בחוסר היכולת להשתקע בניסיון להתפעל מיצירת אמנות. הדאחקה היא סיפוק מיידי (ודלוח, לרוב). האמנות – סיפוק  מושהה (ולא ודאי).

כשיש חוסר אמון ביכולת, או אף חוסר יכולת, להתרשם מיצירת אמנות נולדת הדאחקה. 

יוני 19, 2008 – 9:55 PM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (18)

שניים קצרים (שיחת בנים קיצית ועוד)

1. התקווה הגדולה היא להיפרד מהעולם קצת פחות טיפש, קצת יותר מבין.

    שאור זורח של הבנה יעלה על פניך בשקיעתך.

 

2. שיחת בנים קיצית:

 

א' (בקול רוגש): אתה קולט? בעצם, החשיפה של השדיים עד גבול הפטמה ולא עד בכלל, היא זו שמעניקה לפטמה את ערכה המהולל. אחרת היא כמו בהרת-שמש, נמש, לא יותר.

ב' (בנימה אינטלקטואלית): נכון, כמו בשבטים האלה שנשים הולכות חשופות חזה ולאיש לא אכפת.

א' (בלהט): כן…אז, בעצם… אתה חושב שאם נשים ילכו ערומות לגמרי אז גם לאיברי המין לא יהיו השפעה ארוטית?

ב' (בריחוק): אה…יכול להיות. לא חשבתי על זה.

א' (בסערת רגשות הנלווית לתגלית אינטלקטואלית ממשמשת ובאה): אז בעצם – ואם רק להמשיך את קו המחשבה שלך – הדרך הכי טובה להוריד את עוצמת המתח המיני (אולי אפילו עד כדי ביטולו!) היא פשוט להזדיין כל היום!  

– – – 

ב': נהיה מאוחר. אני זז. סיון תהרוג אותי אם אאחר גם היום.

 

יוני 18, 2008 – 2:48 PM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (19)

קצר על הכסף

לכאורה ברור מדוע אנשים רוצים כסף. כסף פירושו מזון ודירה. כסף פירושו מותרות וחופש. כסף, חושבים חלק מהאנשים, פירושו גם אפשרות לאהבה.

 

אבל אולי לא יהיה זה מוטעה לשער שלתשוקה – לאובססיה – לכסף יש רכיב קוגניטיבי לא מבוטל, ביאור "טיפש".

 

אדם מוטל לעולם וצריך למלא את ימיו. שבעים שנה, ואם בגבורות (או אם הוא אישה) שמונים שנה.

ח ל ל   ר י ק   ע צ ו ם   ש ל   ז מ ן.

מה עושים עם כל הזמן הזה? כיצד ממלאים אותו? במה? הכל כל כך ריק מסביב ובפנים!

 

הנה תחרות שחוקיה ברורים, משימה פשוטה להבנה: יש לך X ש"ח והמטרה שלך היא להגדיל אותו מספרית ככל שתוכל; להגדיל אותו גם בהשוואה למתחריך. צא לדרך! בהצלחה!

יעדים כמו אושר, משמעות, אפילו תענוגות, הם הרבה פחות מדידים, הרבה יותר חמקמקים (למשל, מה יותר מהנה: אישה אחת טובה ומותאמת לך או עשר נשים מזדמנות – לא פשוט!), מלהוות תוכנית חיים פשוטה, בהירה.

 

כסף תפס את האנושות כמו "גוגל": נקי, פשוט, מובן לכל ילד.  

יוני 16, 2008 – 8:26 PM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (19)

ביקורת על "אשת חיל", של ליהיא לפיד, הוצאת כנרת-זמורה-ביתן

שתי נשים מככבות ב"אשת חיל". אחת מכונה "נסיכה" ואחרת "אני", כלומר הכותבת עצמה. הרומן – האם רומן? – מספר לסירוגין את סיפורן של השתיים, כשמדי פעם בפעם שוזרת הסופרת קטעי מכתבים של נשים, שנכתבו אליה כבעלת טור בעיתון. שתי הנשים המככבות חוות חיים לא כל כך שונים – שתיהן מתחתנות, אז יולדות, אז נקרעות בין הקריירה לילדים, שוקלות פרידה מהבעל – עד שנשאלת השאלה האם הן שתיים או אחת.

וזו, בעצם, כוונת הסופרת, להראות שאין "נסיכות" ונשים "רגילות". שכולן, כולן סובלות. נסיכות ולפידיות, פולניות ("אחרי כל כך הרבה זמן שרק נתתי… ושכל כך התאמצתי להיות בסדר") ומרוקאיות. יושבות לבד. בחושך. סובלות. כך מהרהרת "אני" על "הנסיכה": "וידעתי שהעדפתי להאמין שיש אגדות (…) ושרק אני, בכוח הגורל והסטטיסטיקה, הוקאתי מתוכן (…) והקפנו אותה, את הנסיכה האהובה שלנו, זו שעד עכשיו שמרה בשבילנו על האמונה, שבשיניים החזיקה את האגדה שלא תתפוגג".

הכוונה להראות שלכולן בעצם חיים רגילים מצליחה מדי. הכל רגיל בספר עד שלא ברור מדוע הוא היה צריך להיכתב. עוד פעם יסופר על קשיי הלידה, וחורבן הגוף הנלווה אליה, ועוד פעם על הציצי המניק וכאביו, ועל הגבר שלא מבין ולא קשוב, אבל זה לא רק אשמתו, ואיך לכולם יש כל הזמן עצות בשבילךְ איך לגדל את הילד שלךְ, וכמה המעסיקים לא להוטים לקבל אימא כעובדת, אבל איך אפשר להאשים אותם, הם מנהלים עסק! אבל בעצם כן אפשר להאשים, ועוד פעם על האמהות שבוחרות "להשקיע" בילדים ואלה שרוצות גם "קריירה", ועל הנשים הצעירות והרזות האלו, שסובבות כדבורים את בעלך, עולצות, אהה, תמימות שכאלה, חכו, חכו.

כל זה – בניגוד לנימתי העוקצנית  – מאוד אנושי, בכנות, אבל מדוע זה ראוי לספר? המבקר החשוב ברוך קורצווייל כינה זאת "ליטרריזציה של המציאות": האמונה הנאיבית שאם פשוט נכתוב את "החיים" הם יהפכו, מעשה פלא, ל"ספרות". ובעצם, אולי המבקר הוא הנאיבי, ואין כאן שום כוונה להיות מקורית אלא פשוט עסקת בּארטר פשוטה בין הכותבת לבין הקוראים, ובעצם קוראות: אתן, הקוראות, תיתנו תשומת לב, ואני אתן לכן להציץ, אעניק את הנחמה בלהיווכח שגם "המצליחנים" סובלים, ולקינוח אמנע מכן את התחושה הזולה הנלווית למציצנות בכך שהמציצנות לא תלווה בשמחה לאיד אלא בחמלה (איני רוצה להתייחס ליחסי הציבור שהתלוו לספר ולעובדה הביוגרפית הכאובה ומעוררת האמפתיה שהם חשפו, עובדה שמקבלת מקום מצומצם למדי בספר עצמו).   

מתחת למגמה של הכותבת להראות שכולם בעצם אוכלים אותה מטרנה יש בספר תת זרם, לא נשלט, שמתעקש לצעוק בדיוק ההפך: שיש אנשים שחייהם מיוחדים, או אמורים להיות כאלה. בתת זרם החותר הזה, הביטויים "נסיכה", "נסיך", "יורש עצר", "המלכה האם", "הארמון", אינם נכתבים באירוניה אלא ברצינות גמורה. כך נוצר בספר שעטנז מוזר שניתן לכנותו "צניעות בומבסטית". מצד אחד מספרת לנו הסופרת על חוויות רגילות שברגילות ומצד שני יש התפעמות עצמית עצומה מהן. כחלק מהצניעות הבומבסטית הזו, מוצמד לכל פרק פסוק תנ"כי, לא פחות ("למה תבכי ולמה לא תאכלי", נגרר, למשל, בציצת ראשו פסוקו של אלקנה לחנה אשתו מהר אפרים לתל אביב).

יש לספרה של לפיד ערך סוציולוגי. ניתן ללמוד ממנו בכמה היסטריה ומועקה, הסתמכות על "מומחים", התעסקות עצמית והתעסקות בהשוואות, כרוכות החוויות הבסיסיות של הלידה והאמהות בבורגנות המערבית. האמהות המערבית היא המשך הקריירה באמצעים אחרים, גם בה צריך להצטיין: "לא בשביל זה עליתי את כל הקילוגרמים האלה. לא בשביל להיות ממוצעת. עשיתי ילד בשביל להיות נפלאה". אבל כספר, כאמנות, הקינה הנשית הזו אינה מעוררת עניין מיוחד. 

 

 

יוני 14, 2008 – 10:38 PM קטגוריות: ביקורות ספרות - מעריב | תגובות (37)

קצרים (על תשוקה ועוד)

1. יש עתים בחיים בהן היחס בין המוח-המכהן-כאיבר-מין לבין איבר-המין-בשבתו-כאיבר-מין משול ליחס בין חברי מטכ"ל מדושנים לבין חייל משוחף בודד אותו מטיל המטכ"ל למערכה.

מבעד למסכי פלזמה מבריקים צופה המטכ"ל בביצועיו העלובים של חיילו היחיד וסופק כפיו בייאוש.

 

2. אדם כמה למגע – ולכן חותם את פניו (כדי שלא ירגישו בכמיהתו? בחולשה? ואולי ההסבר פחות דביק: מתוך הרצון הבסיסי לשלוט בגוף ובתגובותיו, שליטה שאנחנו רוכשים בדי-עמל במהלך שנותינו המוקדמות?) – וכך מרחיק מעליו את האפשרות למגע.

 

קומדיה.

 

3. אדם כמה למגע, כמה כל כך, שכאשר המגע המוחשי מגיע הוא אינו מצליח להתעלות לרמת הכמיהה שקדמה לו.

 

4. החסרון הגדול של הצפייה בפורנו הוא כמובן היעדרו של השימוש בחוש המישוש.  היתרון – היעדר חוש הריח? 

 

5. המשימה הגדולה של איש הרוח בעידננו ("לדעתי"; אבל בין כה וכה תמיד זה אך ורק "לדעתי", ו"לדעתי" ברגע נתון) היא אוטוביוגרפית במהותה: לנסות להבין מדוע בעצם הוא איש רוח? מה שורש הקרע בינו לבין עיקרה של החברה?

 

6. הצורך להבין את העולם, לפענח אותו, אינו נובע דווקא מסקרנות כלפי העולם; אלא מרצון לגבור עליו.

 

7. ממבשרי ההזדקנות היא התחושה שהעולם לא ממש מציאותי. היקלשותה של ההווייה. עדיין מכאיב לעיניים, העולם, אבל כבר מפליג הלאה ממך לתוך הערפל. העולם פחות קיים, לא ממש ממשי – לקראת הפרידה.

 

8.  יש אנשים שאחת הדרכים העיקריות שלהם להתקדם בהבנת עצמם היא באמצעות קריאת ספרים. לפעמים צריך לקרוא הרבה על מנת להתקדם מעט באינטרוספקציה.

 

 

 

תוספת:

העירו לי בדאגה כנה שהרשימה קודרת ונדמית לא-יציבה מעט.

הכל בסדר אצלי, ברוך השם (:

יוני 13, 2008 – 10:39 AM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (12)

על ג'ונתן ליטל; עדכון שלישי ואחרון

כאן וכאן כתבתי את התרשמויותיי במהלך הקריאה של "נוטות החסד".

 

 

להלן, כמה מחשבות עם תום הקריאה ברומן הענק (כמותית) של ליטל:

 

1. ההישג הספרותי כאן, במובן המצומצם של המושג "ספרותי", הוא ודאי (קרוב-לודאי, הבה אומר, מתוך רצון להימנע מנחרצות צחיחה).

ליטל הוא אומן ספרותי מהמעלה הראשונה. דוגמה אחת: על מנת לאפשר לגיבורו להיות עד למאורעות המכריעים של התקופה, ובו זמנית להיות מחוצה להם, בונה ליטל את הקריירה של מקס אואה, קצין הס.ס., כקריירה של קצין-מגשר, של קצין-קישור. כך, כקצין מגשר בין שְפּר, שר החימוש, והס.ס., נוכח אואה בהשמדת יהודי הונגריה, או בפינוי אושוויץ וצעדות המוות, כמשקיף. משקיף שתפקידו להכניס רציונליות בלב המאפליה, כלומר רציונליות שפר-ית: כזו שמכווינה לניצול כוח העבודה של היהודים חלף השמדתם. בנייתה המשכנעת – ולמעשה, הלא מורגשת כתחבולה ספרותית – של הקריירה של אואה, כמו עצם המצאתה, הן מלאכת מחשבת. וזו רק דוגמה אחת.

2. אבל הבנייה הזו של אופי הקריירה של אואה אינה רק משרתת את ליטל בכך שהיא מאפשרת לאואה להיות עד. בניית הקריירה הזו קולעת ללב אחת התמות המרכזיות בספר: אי-הרציונליות של ההשמדה. שפר ואואה מייצגים את הפן "הרציונלי" ברצחנות הנאצית, בעוד אייכמן, למשל, את הפן הלא-רציונלי, המונע, כפי שהערתי בעדכונים הקודמים, משילוב של קרייריזם, אינרציה, "אידיאליזם" ושנאה אטומה ולא-אישית.

צעדות המוות מביאות לשיא את הסתירה הנאצית, כאשר הרצחנות (היריה במי שכושל בצד הדרך; חוסר אספקת המזון לצועדים) נובעת כעת משלומיאליות גרידא, שלומאיליות ולא אידיאולוגיה יוקדת, שלא מאפשרת את ניצולם של היהודים השורדים בשעה שהרייך עומד בפני קריסה וזקוק נואשות לידיים עובדות. הרגע הנורא הזה בו הרוצח רוצח מתוך אינרציה ושלומיאליות, כשאובדנו כבר כמעט ודאי, כשהנרצח נמצא כפשע מהיותו לא-נרצח, משוחרר, מתואר כאן באופן יוצא דופן.

3. היכולת הריאליסטית הפנומנלית של ליטל, בשילוב זווית הראיה הלא-שגרתית של הרומן, מביאה להולדתם הרועדת ומצמררת של רגעים נושנים. כשאואה, במסגרת סיור ברכבו של רודולף הס, מפקד אושוויץ, נוכח בסלקציה שגרתית וקטנה במימדיה, נוכח שם כחלק מיום-עבודה שגרתי ולא עמוס במיוחד, התיאור הזה – שכל מי שחונך וגדל במדינת ישראל מכיר אותו על בוריו – מוליד זעזוע מחודש.

4. ולמרות הדברים הללו, אין ברומן הבקעה לעבר הגאונות (אני יודע שהמילה "גאונות" מעוררת התנגדות אצל חלק מהאנשים; אולי הגדרה לא-חמורה ולא-מאיימת שלה תהיה זאת: כשאתה קורא ואינך מאמין שאתה קורא מה שאתה קורא, את מה שהרגע קראת; כמו ריחוף לא מורגש ואז מורגש על פני תהום, התבוננות בה מהגדה הנגדית). יש כאן קטעים מרהיבים – למרבה ההפתעה חלק מהם הם קטעי תיאורי נוף אירופאיים – רגעים של עיצוב פסיכולוגי צלול ומבריק – רגעים, כאמור, של ריאליזם והזרה מצמררים – אבל הבקעה מסיבית לעבר הגאונות, אין. אם אשתמש (באירוניה מסוימת) בניבו של ריה"ל, כמדומני, אודות הפילוסופיה היוונית, גם על ספרו של ליטל ניתן לומר: שאין בו פירות כי אם פרחים.

בראש ובראשונה, מפני שהרובד האידיאי של הרומן, כפי שהערתי בעדכונים הקודמים, אינו מקורי או יוצר סינתזה חדשנית. יש כמה הבלחות של מקוריות (קטע מרתק הוא ההסבר לאנטישמיות הנאצית: הנאצים שונאים ביהודים בדיוק את התכונות שקיימות בעצמם, בבורגנות ובזעיר-בורגנות הגרמנית; הם, הנאצים, רוצים להפוך בעצם ליהודים המקוריים, "עם הסגולה"). אבל בצדן – מלבד הסינתזה הרעיונית השאולה – קלישאות צורמות: ההתעסקות בצואה לאורך הרומן כביטוי לבהמיות האנושית; הגיגים על העונג הנשי האינסופי לעומת העונג הגברי וכד'.

5. וכצל מעיבה, כפי שהעליתי בעבר, סוגיית החריגות המינית של אואה. אואה המגלה עריות והרוצח, ככל הנראה, את אמו, מדוע הוא נבחר לצורכי האנשה של הס.ס.?

המחשבה שעלתה אצלי היא שליטל יצר רומן שבו סתירה פנימית מכוונת (או שהלא-מודע של ליטל שיבש את כוונותיו). ברובד הגלוי (או המודע של הסופר): ההצהרה שכל אחד מאיתנו, בהינתן הנסיבות, יכול להיהפך לרוצח. ברובד הסמוי (או הלא-מודע של הסופר) – על ידי חריגותו של אואה – מכריז הרומן, כנגד כוונת דוברו, בחתירה נגד הכוונה הזו: לא, הנאציזם היה סוג של סטייה מהטאבואים הבסיסיים של האנושות (גילוי עריות, רצח אם). הנאציזם אכן היה "פלנטה אחרת". הרצח התעשייתי, הקר, לא בלהט הקרב (אחת מפסגות הרומן היא תיאור של רצח יהודי שנעשה במקביל למסיבה חברתית אנינה ושלווה של מנהלת מחנה ריכוז, על נשות המפקדים), לא כמריבה קונקרטית על משאבים ושטח – הוא חריגה וסטייה מהאנושי.

6. לסיכום: רומן מרשים מאד, שיחד עם כתיבתו של וולבק מבטא את חזרתו של הרומן הצרפתי לקדמת הזירה הספרותית העולמית, לאחר שנים רבות של נמנום. אבל השוואות לענקי הספרות – כמו טולסטוי ודוסטוייבסקי – הן מוגזמות מאד.

יוני 11, 2008 – 3:25 PM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (14)