קצרים על החזרת השבויים, קיטש, סנטימנטליזם וספרות גרועה

"בבית משפחת רגב השתררה שתיקה חרישית וזועקת" (אתר "הארץ")

"גולדווסר ורגב חזרו הביתה בארונות" (ynet)

 

1. הרגשנות והקיטש שבאמצעותם טופל בתקשורת נושא החזרת השבויים הם רק דוגמה מוקצנת לרגשנות והקיטש שהשתררו על ניסוחי חיינו הציבוריים בישראל באופן כללי; רגשנות וקיטש שמערפלים את האבחנה בין רגש-אמת לרגש-מזויף, בין רגש בעוצמה נמוכה, בינונית או גבוהה.

כיוון שכל אירוע ציבורי מוצג באופן שישיג את מלוא העוצמה הרגשית, כיוון שאין התעכבות על אבחנה בין רגש אמת כלפי אירועי החדשות (למשל, רגשותיהם של קרובי משפחה) לבין רגש מפוברק ומזויף (למשל, של אנשים שלא הכירו את המתים בחדשות; כלומר, צרכני החדשות), אין אבחנה בין אירוע שצריך לתת עליו את הדעת לאירוע שצריך לשים אליו את הלב, התוצאה היא עוצמת ווליום רגשי גבוהה ואחידה. תוצאתו של הווליום הזה היא חירשות רגשית. כך, בעצם, אנחנו לא מרגישים כמעט כלום כלפי אירועי החדשות, אנחנו אדישים. חירשות ואדישות, שהבהלה מהן, במעגל קסמים, תורמת להעלאת הווליום הרגשי באירוע הציבורי הבא. וחוזר חלילה.

 

2. כל זה מלווה בפרוזה גרועה, נחותה. "שתיקה חרישית" (טאוטולוגיה) והיפוכה "שתיקה זועקת" (אוקסימורון). הטאוטולוגיה, שבאה כביכול להעצים, היא הרי מיותרת מטיבה, ואילו האוקסימורון מנסה במגושמות של כותב תיכוניסטי להוסיף לקיצוניות אחת ("שתיקה") את האיכות של קיצוניות שנייה (זעקה), כיוון שקיצוניות אחת לא מספיקה. צריך לעקצץ את הקורא האדיש מכל הכיוונים, לדגדג מימין ומשמאל כאחת על מנת שייעור כבר מתרדמתו. 

בציטוט השני, מויינט, מעין אוקסימורון נוסף: "חזרו הביתה" ב"ארונות". אבל כאן הפרוזה נחותה בגלל האירוניה העבה כקורת בית הבד. כן, אתם מבינים את האירוניה? הם "חזרו הביתה"! אבל "בארונות"!! איזו אירוניה!!! איזה נורא!!!!

ואנחנו נאמר: איזו אירוניה נוראה.

 

3. אולי לא מיותר להזכיר שני דברים. הראשון: לאנשים שאינם קרובי החיילים אין יחס רגשי למתים כפי שיש לקרובי משפחתם. הטיפול הרגשני של התקשורת בשניים, משל הם אחי ואחיך, הוא מזוייף ושקרי. השני: זה כבר ידענו שהשבויים מתים. האי-וודאות כביכול ש"נפתרה" היום היא שיתוף פעולה ברמה הלאומית עם תקוות נואשות של שתי משפחות. כשלעצמו, שיתוף פעולה כזה אינו סביר ומעיד על חברה חסרת גבולות וחוש מידה, שמניחה לטשטש ביודעין את ההבדל בין פנטזיה למציאות. אבל האמת היא ששיתוף הפעולה הזה, נדמה, נעשה על מנת שתיווצר דרמה היום. כלומר, על מנת שחיינו הציבוריים יוכלו לספק לנו את הקרקסיות היומית. כמו באותן אופרות סבון בהן מתעלמים הצופים מהחייאתה השרירותית של דמות שמתה באחד מהפרקים הקודמים על מנת שיוכלו ליהנות שוב מעלילותיה ורצוי ממותה המחודש.

 

תוספת מאוחרת בעקבות התגובות:

ב"אל-מנאר" אין פרסומות; בערוץ 10 ו – 2 – Yes! כלומר, יש. וזה כל ההבדל על רגל אחת.

בדברים שכתבתי לעיל לא התכוונתי להביע את התנגדותי לעיסקה; אני נוטה לחשוב שהיא אינה כה גרועה.

בדברים שכתבתי לעיל לא התכוונתי לכך שהזדהות עם משפחות החטופים היא פסולה או בהכרח מזויפת.

בדברים שכתבתי לעיל התכוונתי לציין את עוצמת הווליום הרגשי, את הרגשנות, בצלה אנחנו דנים בענייננו הציבוריים ואת ההיגיון העסקי שעומד מאחוריה. אפשר להיות פטריוט גם אם אתה סולד סלידה עמוקה מהפטריוטיזם הדביק והרגשני של התקשורת הישראלית, שיש רגליים – וחצי טורסו לפחות – לחשוד שהוא נובע ממניעים של משיכת צופים/קוראים (גם אם הדבר נעשה לא במודע). למעשה, איני רואה אפשרות לפטריוטיזם אמיתי ללא סלידה כזו. כל עוד התוכנית עם קרנית גולדווסר מקודמת בפרומואים בסמוך ל"היפה והחנון" אי אפשר להימלט מהמחשבות הללו.

כפי שיצא לי לכתוב החדשות בישראל הן חרושת-חדשות. יש פשוט יותר מדי זמן-מסך ומרחב-כתיבה והתסריטאים של הטלנובלה הישראלית צריכים לעמול קשה למלא אותו, ולמלא אותו ברגש.  

יולי 16, 2008 – 2:01 PM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (18)

קצרים בתפזורת

1. היום ב"דה-מארקר" מאמר מהניו-יורק טיימס על המשבר הפיננסי בארה"ב וסיבותיו. חלק מהסיבות למשבר, נמצאתי למד (אולי מרשימות פובליציסטיקה אחרות; איני זוכר כרגע), הוא תרבות הניהול בה ניתנו משכורות גדולות לבכירים בחברות לניהול הכספים למיניהן, משכורות עתק שלא היו תלויות תוצאות הניהול בפועל, ושאיפשרו למעטים להתעשר, "לעשות לביתם", בלי להיות אחראיים לכספי הציבור שהם ניהלו.

כותבת המאמר, כך מצוין, היא אחת מ"כוכבות הניו-יורק טיימס". וזו האירוניה: אותה תרבות ניהול מושמצת היא רק חלק קטן מתפיסה תרבותית כוללת, שהגיעה לדומיננטיות החל בתחילת השליש השלישי של המאה ה – 20, ולפיה קיימת שכבה קטנה של "כוכבים", שכולם מנסים להיות כמותם, וקיימים השאר. בעיתונות, במוזיקה, בספרות כבעולם התאגידים והפיננסים. 

אם יש סטרא אחרא בעולם, אם יש תפיסה שטנית בעולם – ודמונית בדיוק בגלל שהיא מנצלת כל כך טוב את החולשה של כולנו, את האיד הפרוע שלנו שרוצה למלוך לבדו ואין בלתו – זהו, זוהי.

 

2. סיפור קצר עם מוסר השכל: היֹה היה פעם איש תקשורת מעניין, מעניין מאד לפרקים, שקראו לו קובי מידן. איש התקשורת הזה החל למכור את קולו, ואחר כך את גופו ממש, לפרסומות. במקביל הוא נעלם אך מפציע מדי פעם בסדרות תעודה רציניות. על גירושין, למשל. אבל הסדרות לא יכולות להיות רציניות באמת כשאני יודע שהן חלק ממיתוגו של מנחן כאיש רציני. מיתוג (מיצוב? אין לי כוח להסתכל ב"ויקיפדיה") שיסייע לו להרוויח את לחמו בפרסומות בעתיד.

הפרסומות הקורנות הן למעשה חומר רדיואקטיבי. מי שנוגע בהן מזדהם לעד.  

 

3. כיוון שהתקשורת שלנו מתייחסת אלינו כמו ילדים, וכיוון שהיא עשתה את זה מספיק שנים על מנת שאכן נהיה ילדים, הוקדשו דקות ארוכות במהדורות המרכזיות הערב לתנועות הריקוד-חיזור בין אולמרט לאסד. כן, הסכסוך הישראלי סורי כולו הוא עניין אישי, של שני אנשים ש"ברוגז" ואולי, אולי – אה, לא! איזו החמצה! – יהיו "שולם".

הנקודה היא שברבות השנים (והטמטום) – אולי זהו אכן טיב הסכסוך היום.

 

4. ריבוי הטעויות המתגלות בדף האינטרנט הראשי של "הארץ" מעלה על הדעת פרופסור שמגלה סימנים ראשונים של סניליות. לעתים, זקנים תשושים שכלית כאלה גם הופכים ל"Dirty Old Man".

אולי זו תחושה בלבד, ולא המציאות כהווייתה, אבל יותר ויותר אני חש ש"הארץ" הוא כמו קונכיה שהולכת ומתרוקנת מתכולתה, מתרוקנת מחיים. הכל נראה לכאורה אותו דבר: יש "גלריה", יש"ספרים", יש "דה מארקר", יש חלק מרכזי, אבל נדמה לי שלוקח לי היום הרבה פחות זמן מבעבר "לעבור" על העיתון.

והדבר מדאיג ביותר. כי "הארץ" הוא העיתון היחיד של האינטליגנציה הישראלית ודלדולו הוא דלדול אנוש של הרוח הישראלית.

 

5. רמי סערי מתרגם להפליא ב"כרמל" – במפעל תרבותי שהולך וצובר נפח וחשיבות – יצירות מעניינות מהעולם הדובר ספרדית. אני קורא כעת את "לפני שירד הלילה", יצירה אוטוביוגרפית ישירה ורבת-רושם של רינלדו אָרֵנָס. הסופר הקובני, יליד 1943, שחלה באיידס והתאבד בארה"ב ב – 1990, מתאר את ילדותו בקובה שלפני קסטרו ובחרותו ובגרותו בקובה שאחרי המהפיכה. בצד זכרונות ילדות יש כאן (אני באמצע) שילוב מעניין בין תיאורי זיונים וחרמנות הומוסקסואלית בוטים (אבל ענייניים, אם אפשר לומר כך, כלומר לא כאלה שנועדו לגרות, לא פורנוגרפיים) ותיאור הרפובליקה הספרותית הקובנית, זו ששיתפה פעולה עם קסטרו וזו שירדה למחתרת. לפי ארנס, שנות ה – 60 בקובה, לפני התייצבות התפיסה השלילית של המהפיכה ביחס להומוסקסואליות, היו גן עדן להומוסקסואלים. לרגעים לא ידעתי אם ארנס צוחק על חשבוני כשהוא מונה את מספר מאהביו באותן שנים (חמשת אלפים! טוב, אנחנו הסטרייטים מעט מפגרים אחרי אחינו ההומואים). תיאורי המין הזמין נדמים כפנטסטיים-למחצה והם בעלי אפקט קומי, שאיני יודע אם הוא מכוון (בכל קרן זווית כביכול חיכה גבר לשגול את הסופר; בים, באוויר וביבשה – וזה אינו מטבע לשון!). אפקט, לא, לא קומי, אבל בן דוד רחוק, הוא מספר המתאבדים בקרב חברי האינטיליגנציה שאת התאבדותם מונה ארנס, שבעצמו מציין שזו נסיבת (מותר לומר "נסיבת"?) מוות שכיחה ביותר באי הלוהט.  

בכל מקרה יש לארנס אבחנה מעניינת על ההבדל בין החיים ההומוסקסואלים במערב לבין אלה שבקובה. במערב, טוען ארנס, ההומוסקסואלים לא באים על סיפוקם כי הם שוכבים רק עם הדומים להם. התשוקה של ההומוסקסואל היא לגבר-גבר, ולכן בקובה, שבה להיות החודר לא נחשב מעשה הומוסקסואלי באופן מובהק (כך משער, על פי ניסיונו, ארנס), יכלו ההומואים ליהנות מיחסי מין עם גברים-גברים, מושאי תשוקתם. מעניין, לא? בטח ירגיז כמה אנשים. 

 

6. אמרו את זה קודם. לא משנה. "לפני שהשטן ידע" – סרט מצוין.

 

7. ב"הקוראת המלכותית", של אלן בנט, על מלכת אנגליה, המגלה את קסם הקריאה, יש כמה תובנות יפות על איכויותיה של פעולת הקריאה. ספר חכם-במידה ונעים למדי.  

יולי 14, 2008 – 9:34 PM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (14)

ביקורת על "עאידה", של סמי מיכאל, בהוצאת "כנרת-זמורה-ביתן"

זכי דאלי, מאחרוני היהודים בבגדד, הוא עיתונאי חצר בטלוויזיה העיראקית, המגיש תוכניות מתקתקות על שכיות החמדה של מולדתו. הוא  בן למעלה משבעים, וחי  לו בנוחות בבירת עיראק שבין שתי מלחמות המפרץ. בפתח הרומן "עאידה" מתעורר זכי  ליום שבערבו תיערך בביתו האמיד חינגה מופקרת עם ידידו ומגינו, נזאר אל-סייד, איש שירותי הביטחון במשטרו של  סדאם חוסיין. אל-סייד מופקד על הבאת נשים צעירות ורעבות ללחם אל האירוע.

הפתיחה המוצלחת שכתב מיכאל, הסופר הוותיק, מדגימה את מיומנותו, והיא כקפיצת ראש ללבו של הרומן: ריקבון מוסרי בארץ רקובה. סצינת האורגיה המסקרנת היא חריגה וזרה לקורא הישראלי, כמעט ולקוחה מאיזה אפוס מזרחי או יווני קדום. אחת הנשים המשתתפות במשתה מקריאה טקסט ספרותי להנאת משתתפיו: "קולה העמוק והבהיר של אניסה ריתק ברהיטותו את המאזינים וכמו זרם לאטו בעורקיהם". עידון  תרבותי ושחיתות מוסרית. במילה אחת: דקדנס. דקדנטית היא גם דמותו של ג'ליל, שלמה לפני שהתאסלם, בן דודתו החנפן והנהנתן של דאלי, ששילח את אשתו לישראל בעלייה הגדולה של ראשית קום המדינה: "הוא הבטיח להצטרף אליהם בבוא העת, אך שיקר לה בלי להניד עפעף. כמו זכי הוא לא התכוון לעזוב את עיראק".

 בצד הדקדנס, יש ברוטליות. עיראק היא ארץ שסועה ומותשת שבה המיעוט הסוני מתעמר הן ברוב השיעי (יש ברומן סצנה עזה של קינה שיעית, שהפאתוס שלה מזכיר אף הוא קטע מאפוס קדמון) והן במיעוט הכורדי. דמות ברוטלית היא דמותו של אל-סייד, שמדגימה את המורכבות של הרומן . אל-סייד הוא רוצח אידיאולוג, עני שעלה מאשפתות, ושייך לשכבה גדולה שראתה בסדאם חוסיין מנהיג שהפיח גאווה בעמו: "כל החקלאות בעמק הפרת היתה בסכנת הכחדה אלמלא שאגת האריה של המנהיג. ואותו מנהיג תיעב כיעור ועשה כמיטב יכולתו שבני עמו יהיו אתלטים, יפים, בריאים וחזקים. הוא בז לשמנים באותו להט שדחה את השפעתם של הפרסים שהביאו בתככיהם הרס וחורבן על האימפריה של הארוּן אל-רשיד".

הזרות של ההוויה העיראקית, הדקדנטית והברוטלית, יכולה להוליך לסנסציוניות. אבל מיכאל אינו נופל למלכודת הכתיבה האקזוטית, מגרת החושים, המעקצצת והריקה, בגלל הריאליזם המדוד והאחראי שלו. הסופר מכיר את הזירה שהוא מתאר, והיכרותו הופכת אותה לאמינה ובעלת היגיון פנימי, מוכרת ומובנת וזרה ומושכת בו זמנית.   

הדקדנס והברוטאליות הם המצע לניסיון המוסרי שמעמיד בו מיכאל את גיבורו בהמשך הרומן. זכי, "היהודי האחרון בבגדד", רודף הנוחות המבקש להזדקן בנוחותו, מוצא בפתח ביתו אישה כורדית מחוסרת הכרה שעברה התעללות. לא בלי היסוס ופחד, הוא אוסף אותה אל ביתו, מתוך כוונה עמומה לשקם אותה.  בהופעת הפליטה הזו, אילמת שלה הוא מעניק את השם עאידה (על שם השבויה האתיופית באופרה של ורדי "אאידה"), יש יסוד קלישאי: הזקן הנהנתן הנאלץ לערוך חשבון נפש וליטול אחריות מוסרית; הזקן התשוש שעלומיו ניעורים. גם בפיתולים החדים של העלילה ההדוקה יש, לעתים, מלאכותיות תחושה של התערבות חיצונית של הסופר, אבל המיומנות של הסופר (למשל, השהיית האינפורמציה על אהובת נעוריו הקומוניסטית של דאלי, השומרת על מתח הקריאה; למשל, המשפטים המחוטבים והנקיים של הפרוזה שלו; הפלסטיות והחושניות המענגות בהן מתוארים בגדד והחידקל; הדימויים המפתיעים אך הקולעים: "כמו חיה הגוססת בייסורים מתמשכים, הרחוב הלך ונרגע"), וכמובן הנושא יוצא הדופן והאפל, הופכים את "עאידה" לרומן הגון על אנשים לא הגונים, לרומן הכתוב בריאליזם מדוד, מתון ואחראי אודות אירועים ואנשים חריגים, קיצוניים או מופקרים. לרומן שנשכרים מהתוודעות אליו.  

 

יולי 12, 2008 – 10:48 PM קטגוריות: ביקורות ספרות - מעריב | תגובות (13)

כמה הערות על "גאווה ודעה קדומה" של ג'יין אוסטין (וביקורת על "ג'יין אייר" של שרלוט ברונטה)

כמה הערות פזורות על הרומן הקלאסי של ג'יין אוסטין, שראה אור בתרגום חדש :

 

1. כ"ספר הבנות הראשון בהיסטוריה", כהגדרתה של המתרגמת עירית לינור (וכמובן, מחוּטבוּת הכתיבה ותכליותה המחושבת והערמומית, האירוניה הדקה וההומור הדק והבוטה לפרקים, הופכים את הרומן לספר אנדרוגיני, לא רק ל"ספר בנות" סקטוריאלי, כלומר, ליצירת מופת; ואנדרוגיניות, אם להפליג מעט על גלי האסוציאציה החופשית, ולערב מין בשאינו מינו לרגע, היא אחת התכונות שזקוק להן הסופר לפי הסופרת הדגולה, וירג'יניה וולף, שראתה בג'יין אוסטין, למרות הסתייגויותיה ממנה, את אחת הכותבות הבודדות הראויות לתואר זה בספרות האנגלית טרם זמנה), רבת-משמעות העובדה שגיבורתו, אליזבת בנט, נאה אך לא יפה (כך היא גם ג'יין אייר, למשל; ראו להלן).

או, בלשונו של דארסי: "היא נסבלת, אך לא נאה מספיק כדי לפתות אותי" (עמ' 16).

הזוג המשני ברומן, ג'יין בנט ובינגלי, הם יפי התואר ללא העוררין. והם, כאמור, הזוג המשני (והמשעמם). רבת-משמעות לא פחות היא העובדה שהגיבורה ענייה יחסית.

שתי התכונות הללו – יופי שאינו קורן; עוני יחסי – יהפכו לסממנים ז'אנריים מובהקים, הם מצויים בתשתית מבנה-העומק של סוג הרומנים שאוסטין ייסדה בכישרון רב.

 

2. ועם זאת, והדבר מעניין ביותר, גם היופי הגברי מוצג כאן ללא רתיעה כגורם מרכזי בשיקולי ההינשאות: "'והוא גם יפה תואר', השיבה  אליזבת. 'וגם זה מה שגבר צעיר צריך להיות, אם הוא יכול. לכן, אופיו (ההדגשה שלי – א.ג.) מושלם'" (עמ' 18).

 

3. דארסי, הישר כסרגל והאנטיפת, שהופך לגיבור הגדול של הרומן, הוא גם, מעניין לשים לב, סוג של שונא נשים: "יש מידה של נכלוליות בכל המיומנויות שנשים משתמשות בהן" (עמ' 44).

 

4. מעניינת מאד, ומעודדת חשיבה פרוידיאנית, העוינות הבולטת – ההדדית – בין הגיבורה, אליזבת, לאמה, וחיבתה לאביה, הג'נטלמן הזוטר הציני, בעל חוש ההומור הבוטה, והחכם. חיבה הדדית. האִם היא זו שמעניקה לאליזבת בטחון עצמי כזה במגעיה עם  גברים? מעניינת כמעט לא פחות –  ואולי פרוידיאנית אף היא – אחרית הדבר (המדבקת בחדוותה) של עירית לינור, בה היא מתעקשת שהאב הוא דמות שלילית בעיני הסופרת והאם לא, בעוד ההפך הגמור הוא פשטם של הכתובים.

מזכיר חשיבה פרוידיאנית (ואולי אדלריאנית) – ברומן שפורסם 43 שנים לפני הולדת פרויד (וששים שנה, כמדומני, לפני הולדת אדלר) – הוא הניתוח שעורך דארסי לעצמו, על נסיבות גידולו כבן תפנוקים ותוצאותיהן (עמ' 354).  

 

5. חוסר הבושה המוזכר לגבי ההתייחסות לחשיבות היופי נופל רק מחוסר הבושה ביחס לכסף. שידוכים פוטנציאליים נידונים, בידי גברים ונשים כאחד, לאור הכנסות הכלות והחתנים הפוטנציאליים ללא כחל וסרק. או, כדברי אליזבת על אחיותיה הצעירות: "הן עדיין לא בקיאות בדרכי העולם ועדיין מסרבות לקבל את הרעיון המצמרר שגברים יפים צריכים להתפרנס  ממשהו, ממש כמו המכוערים" (עמ'  153). ועוד אומרת אליזבת על ויקהם, שבחר בנישואי תועלת: "אנא ממך, דודה יקרה, בכל הנוגע לענייני נישואים, מה ההבדל בין נישואי תועלת לבין שידוך הולם? היכן מסתיים שיקול הדעת ומתחילה רדיפת הבצע? (…) לאדם השרוי במצוקה אין זמן לכל גינוני הטקס". וכך אליזבת לגבי דארסי: "אינני מכירה מישהו שנראה נהנה יותר מן הכוח לעשות כרצונו". ועל זה משיב בן-שיחה, ללא כחל ושרק: "הוא בהחלט אוהב להשיג את שלו, כמו כולנו. אבל לו יש אמצעים רבים יותר מאשר לרוב האנושות, כי הוא עשיר ורוב האנושות ענייה" (עמ' 184). אליזבת עצמה, הגיבורה השנונה ובעלת הכבוד העצמי של בת למעמד הבינוני, כבוד עצמי מעורר כבוד (וכאמור, תכונה שניצבת לטעמי בתשתית הז'אנר), אינה אדישה כלל ועיקר לעושרו של דארסי: "ובאותו רגע הרגישה שלהיות גבירת פמברלי בהחלט אינו עניין של מה בכך!" (עמ' 239).

הרומן רצוף דוגמאות אינספור (יש ספור; מטבע לשון) ל"אתוס הפרוטסטנטי" שאיתר וניסח מקס ובר; כולם כאן מהללים חסכנות באופן מופרז ועסוקים בכסף באופן כמעט כפייתי. כך, בביקורתיות כזו, חושבת אליזבת על אחותה הצעירה, הבזבזנית: "תמיד היה ברור לה שהכנסה כשלהם, בניהולם של שני טיפוסים שצורכיהם ראוותניים כל כך, ושאינם חושבים על העתיד, ודאי אינה מספיקה לכלכלתם" (עמ' 371). וזו עוד אליזבת. מה יאמרו אזובי הקיר החמדניים והצברניים האחרים ברומן?

איני זוכר היכן קראתי (אולי ב"האמן" של קולם טויבין) חוות דעת על כשלונו של הנרי ג'יימס להבין לאשורה את עוצמת תאוות הבצע הבריטית…ואכן, לא זכור לי ברומן הרוסי של המאה ה – 19, או הגרמני, חשיפה פרובוקטיבית כזו – פרובוקטיבית בייחוד כי אינה חווה עצמה ככזו – של התפקיד של הכסף בחיים כמו אצל אוסטין (ברומן הצרפתי – בלזאק, למשל – יש כמובן מקבילות).

מה שמזכיר לי את "רשימות חורף על רשמי קיץ" של דוסטוייבסקי, אותו ביקור בזק של הסופר הרוסי בבירות הקפיטליזם של המאה ה – 19, ותיאורו החומצתי את תאוות הבצע הפריזאית ושלטון ההון והעוני בלונדון (לונדון הפחידה את דוסטוייבסקי יותר).

 

6. ובתוך החברה המחושבת הזו מפציעה פרשייה, שולית כביכול וכביכול נועדה לקדם את העלילה, שמאירה את המחושבות באור מגחיך, חושפת אותה במערומיה, תרתי משמע. בריחת אחותה הצעירה והפותה של אליזבת, לידיה, עם הקצין הנבל, ויקהם, מחרידה את כולם. חיים מחוץ לנישואין! ואולי, הדבר רק נרמז, אולי חיים-ממש מחוץ לנישואין!

פתאום המאה ה – 20, שאחרי המצאת הגלולה, שנות ה – 60, פולשות לרומן הויקטוריאני-לפני-ויקטוריה הזה (שפורסם ב – 1813). הכל מתערער לרגע! אבל אין כאן התערערות מוסרית, בעיקרה. אלא, בסב-טקסט, התפלצות מהסקס שניתן ללא תמורה הולמת, ללא חוזה! הצעירה הפותה (תרתי משמע?) מאבדת את הונה בידיים (ומי יודע באלה עוד איברים?)!

המחושבות ביחס לכסף של החתן המיועד פירושה, בעצם, לנהל את נכסי היופי והנעורים של הנשים בתבונה, לדאוג לקבלת מלוא המחיר על היופי והנעורים הללו, והנה בזבזנות כזו! וכמובן, צריך למהר ולהשיא את השניים במהירות.

  

7.  ואף על פי כן, על אף המחושבות הפיננסית והסקסואלית הקרה (שאינה נחשבת ככזו לכאורה), הרי הרומן הערמומי הזה, וזו אחת מתהילותיו, הוא בסופו של דבר אנטי-חומרני ואנטי עריצות-הגוף. הרומן מעקם אפו על נישואי-תועלת (ויעיד למשל יחסה האמביוולנטי של אליזבת לנישואי חברתה שארלוט, נישואי תועלת מובהקים). הרומן יוצא נגד עליונותם המוסרית כביכול של העשירים, נגד התפיסה שאיתר וניסח מקס ובר (ותעיד הסאטירה המאכלת בתיאור דמותה של השועה ליידי קתרין, הסנובית הנפוחה). ובעיקר-בעיקר יוצא הרומן נגד הרעיון של "אהבה ממבט ראשון".

דארסי הרי אינו שיא היופי גם הוא, הוא נאה, כמו אליזבת: "אין ספק, ליזי, שהוא לא יפה כמו ויקהם" (עמ' 250; לא-יפה ממש הוא אהובה של ג'יין אייר, ראו להלן). אליזבת מבינה שדארסי מתאים לה בתהליך מחושב, מחושב נפשית, לא כלכלית-צינית: "כעת החלה להבין שהוא-הוא האיש שאופיו וכישרונותיו יתאימו לה ביותר (…) האיחוד הזה ודאי היה מועיל לשניהם. קלילותה ושמחת החיים שלה אולי היו מרככות את נפשו, ואילו היא הייתה קוצרת רווח (! – א.ג.) חשוב עוד יותר מכושר השיפוט שלו, מבקיאותו בדרכי העולם ומידיעותיו" (עמ' 299). בהשוואה לג'יין, אחותה היפה, ובינגלי, היפה והמשעמם מעט גם הוא: "רגשותיה (של אליזבת – א.ג.) שלה כלפיו, הגם שלא היו ענוגים כמו אלה שחשה ג'יין כלפי בינגלי, היו הגיוניים(! – א.ג.) ומוצדקים באותה המידה" (עמ' 321).

והנה הדברים נאמרים במפורש, בקטע מפתח ברומן: "אם הכרת טובה והערכה הם יסודות טובים לחיבה, הרי שינוי הרגשות שחל באליזבת (כלפי דארסי – א.ג.) לא היה לקוי וגם לא בלתי סביר. אבל אם לאו – אם החיבה הנובעת ממקורות כאלה אינה הגיונית ואינה טבעית לעומת מה שמתואר לרוב כנובע ממפגש ראשוני (ההדגשה שלי, וכן להלן – א.ג.) עם מושא הרגשות הללו, עוד בטרם הוחלפו שתי מילים – הרי אי-אפשר לומר דבר להגנתה, מלבד העובדה שבגלל נטייתה כלפי ויקהם, ניסתה קצת את השיטה האחרונה (כלומר, זו של המשיכה הפיזית, מ"מבט ראשון" – א.ג.), ושכישלונה של זו אולי הסמיך אותה לנסות את הדרך המעניינת פחות להתאהב". (עמ' 269).     

הרי בסופו של חשבון על מה הספר הזה? זהו ספר על אהבה ממבט שני.   

 

 

 

הערת אגב: אחד הטרנדים החמים בפקולטות לספרות באוניברסיטאות האמריקאיות, עד כמה שאני יכול לשפוט ממושבי בקצה מזרח, הוא מחקר ספרותי מנקודת-מבט אבולוציונית. זו התפתחות מחקרית מעניינת – שהתומכים בה מצדדים בה על רקע המבוי הסתום אליו נקלע מחקר הספרות בעשורים האחרונים – ומרתיעה כאחד. נושא מעניין שנחקר במסגרת המגמה/טרנד המוזכר הוא הניסיון להבין את הצורך האבולוציוני בנרטיב.

בכל אופן, ג'יין אוסטין היא סופרת שבחינת סיפוריה מנקודת מבט אבולוציונית היא כמעט מתבקשת. כפי שציינתי, מדבר הרומן בשבח האהבה מ"מבט שני", וכן מדגים באלה דרכים תזכה הגיבורה הלא קורנת ביופייה בגבר החזק (שחלק מחוזקו האבולוציוני – כלומר, הגילוי שניתן לסמוך עליו מבחינה רגשית – גם הוא נגלה לעין הגיבורה רק במבט שני). גדולתו הספרותית של הרומן תהיה בהמחשת הסדקים המצויים בכללים הנוקשים של האבולוציה, בהמחשת תחיחותה של הקרקע האבולוציונית. אבל, כאמור, המגמה המחקרית הזו גם מרתיעה בהשלכותיה המוראליות.  

 

 

   

 

 

והנה מאמר שפרסמתי בעיתון "מקור ראשון" ב – 2007 על "ג'יין אייר", עוד "ספר בנות" קלאסי.

 

המילה "קאנון" מקורה דתי; "קאנון" פירושו כתבים מקודשים. השימוש השגור בה בהקשר הספרותי מעיד על הקשר ההדוק בין הספרות המודרנית והדת. הקשר הזה, שאנחנו נוטים לעתים, ברגשי עליונות או נחיתות, לייחס דווקא לספרות העברית המודרנית (דמות "הנביא" אצל ביאליק; התפיסה הספרותית של קורצווייל את הספרות העברית החדשה כמבטאת את אובדן הוודאות הדתית וכדומה) אינו בלעדי לתרבות העברית. רק לשם הדוגמה אני ממליץ מאד לקרוא את הפרק “The Rise of English” של טרי איגלטון (מתוך ספרו “Literary Theory”). איגלטון, שהנו קרוב לוודאי ההיסטוריון של הרעיונות (האקדמיים) הבולט בדורנו, מסביר בו איך צמיחת לימודי הספרות האנגלית ועיצוב ה"קאנון" שלה נולדו כמענה ותחליף לשקיעתה של הדת.

 

איך צריך להתייחס לקלאסיקה ול"קאנון"? לכרוע ברך, לנתץ בחדווה או לקוראם בלי דעות קדומות כספר שיצא אך אתמול? האם "קלאסיקה" אינה יותר מ"רב-מכר" דיאכרוני, כלומר כזה שנהיה לרב-מכר לאורך השנים? או ש"קלאסיקה" אינה נקבעת בדרך "דמוקרטית", והחשיבות שנתנו לה טובי הקוראים לאורך הדורות הופכת אותה לחסינת ביקורת?

 

"ג'יין אייר" של שרלוט ברונטה ראה אור לראשונה ב – 1847 והנו אחת הקלאסיקות הבולטות של הספרות האנגלית לדורותיה. כעת הוציאה אותה הוצאת "ידיעות אחרונות" בתרגום חדש וטוב (של שרון פרמינגר). מה יש ברומן הזה אם (ולא בטוח שזה אפשרי) קוראים בו כרומן מן המניין? יש, קודם כל, דמות מקורית, ג'יין אייר עצמה. יתומה ענייה שגדלה בתחילה אצל קרובים מרושעים, אחר כך למדה בפנימייה דלוחה ולבסוף מצאה עבודה כמורה אצל אדווארד רוצ'סטר ולבסוף התאהבה בו.

 

ג'יין אייר היא דמות חיה בגלל ההתנהגות הישירה שלה, חסרת-הטאקט במפגיע, ולפיכך המרעננת והקומית. לשאלותיו של מנהל בית הספר לנערות דלות-אמצעים על יחסה לכתבי הקודש מצהירה ג'יין אייר בת העשר, שבניגוד לספר דניאל ובראשית, "מזמורי תהלים הם משעממים" (41). ג'יין נענשת על כך, כמובן, אבל האישיות המקורית שלה לא משתנה. באחד הקטעים הנחקקים ברומן עונה ג'יין לשאלתו של רוצ'סטר "אני נאה לדעתך?" את התשובה: "לא, אדוני" (עמ' 148). והנושא זוכה לגרסה נוספת בהמשך: "'האם אני מכוער ממש, ג'יין?' 'מאד, אדוני. ותמיד היית כפי שאתה יודע'" (עמ' 478).

 

ג'יין היא דמות עצמאית להפליא המסרבת, למשל, לתכשיטים יקרים שמציע לה רוצ'סטר כי אינם הולמים אותה ומכריזה במונולוג מכמיר לב כפי שהוא מצחיק: "האם אתה חושב שרק מפני שאני ענייה, יתומה, מכוערת וקטנה, אין לי נשמה ואין לי לב?" (עמ' 279). 

 

רענן במיוחד הוא הרומן שצומח בין ג'יין לרוצ'סטר. רוצ'סטר, הקודר, הלא-יפה, הלא-מנומס, המיוסר, הוא לא דמות שבתרבות הפופולרית העכשווית (כמובן, לא זאת שמושפעת ישירות מברונטה) הייתה זוכה לאהדה כזו. הרומנים של המאה ה- 19 נטו חסד רב יותר לדמויות מגושמות (פייר בזוכוב מ"מלחמה ושלום", למשל; אנטיפת עצור הוא דארסי, של ג'יין אוסטין) מכפי שהתרבות הפופולרית העכשווית מרשה לעצמה. הרומן בין השניים מרגש ונחלץ מהסנטימנטליות דווקא בגלל ששני גיבוריו עוקצניים ולא-פוטוגניים (והיעדר היופי של ג'יין אייר הוא נושא מרכזי גם אם מובלע מעט ברומן).  

 

הרומן הזה נאבק בהצלחה להיחלץ משני רקעים אידיאולוגיים. הרקע הרומנטי, בשני המובנים שלו, כלומר במובן של הרומנטיקה כאידיאולוגיה שמקדשת את החריג, העל-טבעי, הפלאי, ובמובן של האהבה הרומנטית הקלישאתית. הרקע השני הוא הפוך במידה מסוימת: ההשקפה הנוצרית הפוריטנית, שמתגלמת ברומן בדמותו של סיינט-ג'ון שמציע לג'יין נישואין ללא אהבה. אם הרגע בו דוחה ג'יין את אהבתו של רוצ'סטר בגלל דבקותה במוסכמות זמנה, הוא הרגע בו הרומן בוחר לשעה להיות ויקטוריאני, הרי הרגע בו היא דוחה את הצעתו של סיינט ג'ון הוא הרגע בו היא נחלצת מהויקטוריאניות הזו.    

 

אבל הרומן הזה הוא בהחלט רומן של המאה ה – 19. הדילמה המרכזית של ג'יין אייר ביחס לנישואין לרוצ'סטר (ואני לא רוצה לחושפה) רחוקה מעולמנו. חלק מתהפוכות העלילה סנסציוניות. לרגעים, אמנם לרגעים לא תדירים, יש רגעים משעממים ברומן. גם הפמיניזם בעל השכל הישר שנוכח ברומן הפך כבר ללחם חוק בחברה המערבית.

 

אבל אולי על מנת ליהנות בשלמות מהרומן צריך לקרוא אותו דווקא מתוך מודעות לכך שזה רומן מהמאה ה – 19? אולי "קלאסיקה", לפחות במקרה הזה, היא פגישה עם נקודות מוצא תרבותיות, מעגנים בטוחים ושלווים לנפש, שמשם ניתן לצאת להפלגות המסוכנות של ספרות ההווה (מסוכנות מבחינת תוכנן המוסרי ומבחינת ערכן האסתטי הלא-וודאי)? אולי דווקא בגלל שהרומן אוחז בחוזקה בעמדות מוסריות והומניסטיות, בלוויית כשרון ספרותי גדול כמובן, אנחנו חוזרים אליו שוב ושוב. 

 

כי בעולם של "ג'יין אייר" הכרזה כמו הכרזתה של ג'יין על כך שירושת הון גדול היא "מהפך… (ש)אין בו שום דבר נשגב" (עמ' 418), או הכרזתה שאינה מקנאת ביריבתה היפה והעשירה "מפני שמיס אינגרם היתה נחותה מכדי לעורר בי קנאה (…) היא היתה כלילת המעלות, אך לא אמיתית. היא ניחנה בגוף נאה ובכישורים נהדרים, אך רוחה היתה דלה ולבה עקר" (עמ' 206), נחוות כאמינות ומהוות, לפיכך, משען מוסרי בימים קודרים. 

 

יולי 12, 2008 – 1:47 PM קטגוריות: מאמרים בנושאים ספרותיים | תגובות (11)

שניים קצרים

1. "ואז, כאילו זה היה פתאום, ילדתי, ואחר כך, באותה פתאומיות, התגרשתי וחזרתי לעיירה האפורה בה גדלתי. רק שם יכולתי לקנות דירה ולחיות באופן סביר. אבל להגיד לך משהו? מאז שעברתי לפריפריה גיליתי שהעולם לא רע כל כך כמו שחשבתי. אנשים בסך הכל טובים. השמש זורחת. גיליתי כמה זה טוב להרפות. העולם יסתדר גם בלעדייך.

חייתי בעיר חיים של מעורבות חברתית גדולה. חיים פסימיים. הכל – הישראליות, העולם, העתיד – נראה לי קודר וחסר תקנה. חייתי בעיר חיים לא אחראיים בסופו של דבר.

ומאז שיש לי ילד כאן, בעיירה האפורה הזאת שבה נולדתי על שפת הים, אני מרגישה כמו בחופש גדול נצחי".

(קטע מדיאלוג שלֵו-מְנער)

2. משהו קטן בזכות גאידמאק.

גאידאמק הוא מטרה נוחה לצלפים. הוא רוסי. הוא ברווז אפור בין ברבורים צחורים. גאידאמאק שונה משאר שועינו שצבעם כצבענו ולכן, כזיקיות, הם אינם בולטים כמוהו בקרבנו. אינם מזמינים דריכה כמותו.

גאידאמאק שונה. יש לו הומור והומור עצמי. הוא אקסצנטרי, הוא שחקן במהותו, ולכן מרהיב וראוותני כטווס כשם שהוא פגיע כמותו.

גאידאמק שונה משאר שועינו בראש ובראשונה בחשיפותו התקשורתית. הוא נצפה – ושועינו האחרים בוחרים, ובצדק מבחינתם, להישאר הרחק מעינינו, לצפות בנו. גאידאמק ניצב מול הזרקור ושאר שועינו במחשכים יהלכו. גאידאמק שקוף ושועינו האחרים אטומים. הוא מקים מפלגה – הם שולחים לוביסטים.

הכי גרוע זה לא לדעת מי הם ומה הם שועינו. לא לדעת מה קורה מאחורי הקלעים. ואילו גאידאמק מעלה בפנינו את "המופע של לארי סאנדרס" של האוליגרכים.

יולי 9, 2008 – 10:52 AM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (11)

קצרים (על חומר ורוח ועוד)

1. בן המעמד הבינוני, או הפרולטר, מפנטז על התענוגות שיביא עמו העושר. "אשליות", הפזמון-המנון של נסים סרוסי, הוא דוגמה טובה לכך.

אבל ספק הוא אם המעמדות הגבוהים נהנים בעיקר מתענוגות חומריים. ספק הוא אם הם בעיקרם הדוניסטיים. השקפה מעניינת יותר ומורכבת יותר על מה שמביא הכסף מצויה בקטע מזהיר ב"עוּל ימים" של דוסטוייבסקי. בקטע מסביר הגיבור מדוע ברצונו להיות רוטשילד:

"ההכרה, כי אני-אני הוא רוטשילד עצמו (…) כי יש בידי להכין סעודה, שאין כדוגמתה לשום איש, ועל ידי הטבח הטוב ביותר שבעולם, ועצם ידיעת הדבר הזה מספיקה לי. אהיה אוכל פרוסת לחם וקותל-חזיר, ועצם הכרת הדבר תשביע אותי" (תרגום: ש. הרברג).

 

לא הדוניזם כי אם הפוטנציאל-להדוניזם. לא מימוש הכוח אלא תחושת-כוח. כלומר, תענוג רוחני…

 

2. כשאיש הרוח חש שהרוח עבורו היא כמו העץ עבור הנגר; חומר לחטיבה, גילוף, הקצעה, מסמור, הברגה והדבקה, הוא נמלא שמחה גדולה. הוא בעל מלאכה! הרוח צוררת בכנפיה שלל צורות! כלומר, הרוח היא סוג של חומר… 

 

3. לדעת מה בדיוק קורה, להביט עין בעין באסון של הקיום או של התרבות, אינו מתכון לפסימיזם בהכרח. דווקא הבליעה של ההוויה בלוע התודעה, החלישה של התודעה על ההוויה,  מאלחשת את מכאוביה של האחרונה, ממתיקה את טעמה.

 

4. המציאות היום היא (בחלקה) פנטסטית. עברה תסרוט טלביזיוני מוטרף. ובייחוד בישראל בה מאבטח מתאבד ברגע ממלכתי של פרידה מנשיא מדינה זרה ובה צמד גיסים מחסלים מחבלים בהפרש של כמה חודשים.

המציאות (בחלקה) פשוט לא ריאליסטית.

 

הערה: בחלקה; בחלקה הגדול האחר היא דווקא ריאליסטית מאד, חסרת השראה, הפתעה ופשרות כמו פעולת חשבון בסיסית.

יולי 7, 2008 – 1:34 PM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (12)

מניפסט אינטרוברטי – על הספרות היום; על הקריאה בלילה (ארוך)

(מסה שתתפרסם בגיליון הקרוב של מגזין ארץ אחרת שיראה אור בשבוע הבא)

 

מניפסט אינטרוברטי

על הספרות היום; על הקריאה בלילה

 

א.      על הספרות היום

לְטעמי, שאלה ספרותית גורלית יש כיום אחת: מה זכות-הקיום של המדיום הספרותי בעולם בו אנחנו חיים?

כל עוד לא נתנו לעצמנו תשובה כנה לשאלה הזו, הרי שכל שאר השאלות הספרותיות האסתטיות, האתיות, הפוליטיות והמגדריות  – שעליהן נותנים מוחות דעתם ושמקלדות נשחקות בגינן, באקדמיה, במוספים ובכתבי העת הספרותיים – שלא לדבר על כל פולמוסי האגו ומאבקי הכוח  – כל אלה הם מסֵדר חשיבות משני, תלויים ועומדים עד שתוכרע השאלה הגורלית האחת. רק משתובהר התשובה לשאלה הזו יוכרע אם תיפער הדלת הקטנה מתחת לשאר השאלות או, לחילופין, תוסר מהן עניבת החנק.     

לחלק מהציבור השאלה על זכות-הקיום של הספרות היפה אולי תיראה תמוהה. הרי ספרים רואים אור במאות אלפיהם ברחבי העולם מדי שנה – יקרא בפליאה נציגו שוחר-הטוב של אותו חלק. הרי מאות מיליוני אנשים קונים ספרים, לא? אולי לא קוראים כמו פעם, לפני שעלה הקולנוע, לפני שבקע הרדיו, לפני שהודלקה הטלביזיה, לפני שצִרצר הסלולרי, לפני שעות העבודה המטורפות המאפשרות את השפע הנהדר שמקיף אותנו, לפני הפלייסטיישן והאייפוד והאינטרנט (והרי באינטרנט בעצם קוראים, אולי לא ספרות יפה, אבל קוראים, כן? העיקר שקוראים, לא?!). נכון – יודה הנציג ישר-הלב – אולי קונים היום ספרים יותר מאשר קוראים אותם, אולי קוראים ספרי עזרה עצמית יותר מאשר ספרות יפה, קוראים ספרות יפה אבל לא עד הסוף, קוראים עד הסוף אבל בעניין מוגבל ובתחושת חובה, קוראים בערנות מסוימת אבל ספרים קצרים ומרווחים, קוראים ספרים ארוכים אבל רק כאלה שהוכתרו כ"רבי-מכר" ותובעים התעדכנות, קוראים בשירותים בלבד, בתור בקופת חולים בלבד, בשמירה בצבא בלבד, ברכבת בלבד (וארצנו קטנה, מה לעשות, ונטולת תחתית), מניחים ספר בשידה ל"לפני השינה" ונרדמים בחטף חשוד – אבל קוראים! אז מה התכלית לשאול על "זכות-הקיום" של הספרות, כשהספרים הם עובדה קיימת! מה "זכות-הקיום" של גיליונות העיתונים, הדיסקים, מוסד המשפחה, אני יודע? האקלים! על זכות קיומם אתה לא שואל, נכון?! ולמה? כי הם פשוט קיימים! היו קיימים ו…ויהיו קיימים. נכון, לא? לא נכון?!  

לחלק אחר בציבור, קטן בהרבה, השאלה על "זכות-הקיום" של הספרות היפה לא תיראה תמוהה כי אם וולגרית. הרי תמיד הספרות היפה – יטעים לך דובר היפותטי של הקבוצה המובחרת הזו – הייתה נחלתם של מעטים. אז אם חלקים רחבים מהאוכלוסייה כבר לא קוראים ספרות, שלא יקראו. הם הרי לא קראו, קראו באמת, מעולם, אז ברוך שפטרנו.  – ולדעתך הגרעין של קוראי הספרות "האמיתיים" לא התכווץ בעשורים האחרונים? תקשה. לא, יפסוק ההיפותטי. אולי קצת. וגם אם הרבה, אז מה בכך? מה אתה חושב – יחזור ויורה לִקְחוֹ הדובר האנין – כמה קראו את טולסטוי בזמנו? אתה חושב שכולם התעניינו בו? שהוא היה "סֶלֶבּריטאי"? טוב, דוגמה לא מוצלחת, על אף שהמוז'יקים לא קראו אותו, אבל כמה אתה חושב קראו את מלוויל בחייו? את קפקא? את גנסין? את פרוסט? (הרי אפילו ז'יד דחה אותו, שער בדעתך!). כמה קראו את שבתאי, לדעתך? צא לרחוב ושאל מי מכיר את שבתאי, לך לקורסים לכתיבה יוצרת – ל"כתיבה יוצרת"! – ושאל את הצעירים השוקקים האלה מי מהם מכיר את שבתאי, הסופר, לא כוכב הלכת הגדול והחביב, שגם אותו לא כולם מכירים. שבתאי, מי? זה מה שתקבל. הרי אם קוראי שבתאי בארץ היו מפלגה הם היו עוברים בקושי את אחוז החסימה. מפלגת "צופן דה וינצ'י" או מפלגת "אבא עשיר, אבא עני" היו, אולי, עושות טובה למפלגת "עוז ליהושע" ונותנות לה תיק או שניים. אבל למפלגת שבתאי?!  – שבתאי הוא סופר בן זמננו, בקירוב, תזכיר לדובר ההיפותטי, אז אולי אכן יש שינוי לרעה בעשורים האחרונים? הדובר ירגיש שאכן סטה מעט, שלא בטובתו, ולכן יחזור לתלם טיעונו המדוד: אתה, אתה, אל תפחיד אותי עם הפסימיזם האופנתי שלך, עם התשוקה החשאית שלך, ההיסטרית והנרקיסיסטית לדעתי, לחיות במציאות אפוקליפטית, עם הגאווה המוצנעת שלך על המעודכנות של העתידניות בגרוש א-לה מארשל טר"ש מקלוהן האמיצה כביכול שלך. המאה ה – 21 האימתנית שלך, לא שונה בעיקרון מהמאה התשע עשרה, אחרי הספירה או לִפְ – טוב, לא לפני  – מעידן האורות, מהרנסנס המוקדם או המוקדם-המאוחר. בקיצור, אל תשחק לי את האינטלקטואל האמיץ שלא מפחד להסתכל למציאות בעיניים, כי פשוט אין תהום חשֵכה – כמו שאתה מגדיר אותה בינך לבינך, תודֶה! – שלתוכה אתה הוא שמעז להציץ. כלומר – יבלום עצמו בחריקה הדובר ההיפותטי, יתנשם ויעביר תוך כך כריות אצבעות מופתעות על אגלי מצחו – יש תהום, אבל אותה תהום בדיוק, הכרויה מאדם הראשון ועד האחרון, לקוראי ספרות ולאלה שלא.

 

*

לנוכח שתי התגובות השקולות שלעיל נחדד את "השאלה הספרותית הגורלית האחת", שהצגנו בראש הרשימה. השאלה הספרותית הקריטית על זכות-הקיום של המדיום הספרותי בתרבות העכשווית אינה כופרת בקיומו של המדיום הזה בהווה או בעתיד הנראה לעין, או אף בקיומן של יצירות מופת הנכתבות כיום ותיכתבנה, יש לקוות, באותו עתיד. זו אינה שאלה אמפירית–קשיחה על אודות מציאותם של קוראים וספרים, או ערכית על  מציאותם של אליטת-קוראים וספרי-מופת. זוהי שאלה הנוגעת לחוויית הקריאה. והסיבה שהשאלה גורלית נובעת מכך שבמציאות הממוּערֶבֶת של המאה ה-21 לכל פתיחה בקריאה של ספר נספחת אירוניה, שסודקת לעומק את חוויית הקריאה המתחילה להתחולל.

האירוניה אינה נובעת רק מתחושת העיסוק בפעילות מינורית – מינורית בגין עוצמת האימפקט המוגבלת של הספרות בתרבות הכללית – הגורמת לקורא לחוש כהולך רגל, גבעול-חרצית בשפתיו ועל ראשו כובע טמבל, הצועד בשביל מקומח במקביל לאוטוסטרדה סואנת. האירוניה חתרנית יותר וגורמת לקריאה בספרות היפה לא רק להיתפס כפעילות מינורית אלא אף כפעילות שרירותית. הספרות היא סוג של משחק. משחק מתוחכם ביותר, נעלה לפרקים, אבל משחק. "קריאת ספרים", בלשונה של ויסלבה שימבורסקה, "היא המשחק היפה ביותר שהמציאה האנושות לעצמה" ("קריאת רשות"; תרגום: רפי וייכרט). ומשחק הספרות – שלכאורה דרוש לו רק קורא וספר – דורש אף הוא, כמו משחקים אחרים, מינימום של משתתפים, ובמלים אחרות: מילְייה. אחרי שנמלאת מכסת המינימום מתרחש התהליך המופלא שכולנו מכירים מילדותנו: המְשחקים שוכחים שהם מְשחקים, המִשחק וחוקיו השרירותיים הופך למציאות. אולם כשמכסת המשתתפים קרבה לקו השפל האדום, נחשף לפתע המשחק כמשחק, הילד מביט בניכור בלוח המונופול הנטוש, שכעת, כשפרשו חבריו, נראה זעיר, רעוע ומגוחך.

אבל האירוניה האכזרית באמת אינה נובעת מכמותם הצוֹמקת של חסידי הספרות היפה אלא מעצְמוּת חווית הקריאה היום. המאמץ הבסיסי הדרוש – בתרבות שהרגילה את בניה לאמצעי מדיה ויזואליים – לפענוחם של תווים שחורים המוטלים לפנינו בשורה ארוכה-ארוכה, מעלה בקורא, כטעם לוואי צורב, אירוניה ארסית הנובעת מהחשיפה האלימה של הסובלימציה ודחיית-הסיפוקים שמונחים בתשתית קריאת הספרות.

וזהו הקיטוב העמוק ביותר בין מעשה הקריאה לתרבות העכשווית החובקת אותו.

לומר על התרבות העכשווית שהיא חותרת לכיווץ המרחק והזמן פירושו לומר בלשון נקייה שהתרבות העכשווית נוהרת לקיצור התווך הניצב בין התשוקה למילויה, בין העוררות לעונג גופא. על התווך הזה של העונג המושהה שגשגה הספרות, והיא נרמסת תחת רגלי הנהירה הזו. הספרות נרמסת הן בגין ה"חוֹמְרה" שלה – דחיית הסיפוק המוּבנית בתהליך פענוח המלים והקמת העולם מתוכן – והן בגין ה"תוֹכְנה" שלה – השתהות מבטה של הספרות על חיי הנפש והיותה פעילות לא-תכליתית מתסכלת את חיי הגוף קצרי-הרוח ואף את חיי הרוח קצרי-הרוח (הבאים על סיפוקם החפוז בדת המעוּבּדת ובהדרכות הניו-אייג').

לומר על התרבות המערבית העכשווית שהיא ויזואלית אין הכוונה לומר שאנשים מבכרים עבודות וידיאו אמנותיות על פני ספרים. לומר על התרבות שהיא תרבות ויזואלית זו לשון נקייה לומר שהיא תרבות הצֶלֶם, כלומר – במידה לא מבוטלת – תרבות הגוף ופולחן הגוף, ולמה לא נדבר גלויות? ציוויליזציה בעלת אובססיה לסקס (הפרסומות, הדוגמניות, הוידיאו קליפים, מכוני הכושר, תעשיית היופי, תעשיית הדיאטות, המתירנות המינית, הפורנוגרפיה המצויה תמיד כמטחווי הקלקה). הספרות, בציוויליזציה הזו, מחווירה לעומת סנוורי הגוף כנר בצהריים. היא מחווירה בגלל ה"חוֹמְרה" שלה – המילים המייצגות את 'הדברים' אינן ארוטיות כמותם – ו"התוֹכְנה" שלה – התמקדותה של הספרות בַּניואנס ובניואנסים של הנפש נתפסת כתחליף נחוּת, לעומת חדוּת וחד-משמעיות הִילתם של המודלים הגופניים הנחשקים. התמקדות הספרות בניואנס ובנפש שואבת מצדה עידוד מה"חומרה", השפה, שבנויה על הִתְבחנוּת, דיאקְריטיות, ושבה, בשפה, אנחנו חיים חלק ניכר מחיינו הפנימיים. הניואנסיוּת הזו, לפיכך, אנטגוניסטית לתרבות-הגוף לא רק בגין תפיסתה כתחליף חוורוור, אלא גם מכיוון אריתמטי: הניגוד בין אינסופיות הניואנסים לבין תהליכי ההאחדה וההדמיה המסיביים של המודלים הגופניים הנחשקים והמוגבלות המספרית המוּבנית של הואריאציות המיניות האפשריות.

נכון, בצד זמינות אמיתית של יופי ועונג גופני, התרבות העכשווית מוכרת אשליות על זמינות כזו. נכון, בצד קיצור התווך בין התשוקה למילויה, יוצרת התרבות מראית עין שקיצור התווך הזה פרודוקטיבי ומהנה. אבל העובדה הזו, הפתיינות והרמאות הללו, אינן מעלות ואינן מורידות. מבטנו הנטוע בגוף האנושי המחוטב המעורטל מתקשה להשפיל עיניו אל הספר; רעבוננו המוּזן בקפידה ממאן לדחות את סיפוקיו.

הספרות שגשגה בחברות בעלות מסורת מכבידה שעמדו בפני תמורה או ציפו לה; הספרות פרחה בחברות בתחילתו או בעיצומו של תהליך התערטלות ממסורות מעיקות (אולי הדוגמה הבולטת ביותר היא הספרות הרוסית במאה ה – 19). כך הספרות סיפקה הצצות גנובות ומתוקות באור החירות מחד גיסא, ונסיגה מהמציאות אל צללי הנפש, שעשועי ההתבוננות ותנחומי האסתטיקה מאידך גיסא. בחברה המערבית היום הוסרו שלשלאות השעבוד הפוליטי, ואיתן גם עלי התאנה – ואין מסתור מבוהק העירום.

מאז הרנסנס הספרות היפה היא, באופן עמוק, המדיום של המעמד הבינוני. מעמד בעל תודעה וכבוד עצמיים, האמוּן על חסכנות ודחיית סיפוקים, בעל תשוקות בלומות-למחצה המובילות אותו לשאוב מחיי הדמיון ניחומים ויופי, ליבידו חסום-למחצה שמנותב להנאה מדקויות רוחניות, מעמד שיש לו פנאי וסקרנות לקרוא. אולם במאה ה-21, בה מיעוט של "עשירים ומפורסמים" מְממש – נדמה כמממש – את הפנטזיות של הרוב האנונימי, המשותק מקנאה והלכוד במבט מהופנט באותו מיעוט – כאנשים הנטועים במישור מסמא שאינם מאמינים בקיומם של צללי מערה – הספרות נאכלת כנר דלוק משני קצותיו.

סיפור שקיעת האתוס של המעמד הבינוני בשלהי האלף השני הוא גם סיפור שקיעת הספרות; סיפור גן עדן המהופך – מופע הסטריפטיז שעורכת האנושות לעצמה החל משנות הששים למאה העשרים – הוא הגיהינום שלה.

ב.       על הקריאה בלילה

יש אנשים שנרדמים במהירות. לא אני. המינימום שאני זקוק לו להירדמות הוא חצי שעה. חצי שעה לפחות של התרפות, גשר שעלי לחצות עד לגדת התנומה הגואלת.

בערבים, על מנת להפיל עלי תרדמה, אני מכין את עצמי לקראת הלילה העמוק. אני צופה בטלביזיה בדיוק במידה הדרושה על מנת לחוש מיאוס ותחושת רמייה, אני סורק את אתרי החדשות ברשת על מנת לגלות שהעולם גדול ורב וענייניו הבוערים אינם ענייניי, אני פורק מעלי את התשוקה, אם היא דוחקת, אני שותה מעט אלכוהול או חלב מורתח בדבש, אני מעשן סיגריה אחרונה, אני מתקלח ונכנס זך-בשר למיטתי.

שנים ארוכות אני נוהג לקרוא במיטה לפני השינה. אני מיטיב את צמד הכריות לעורפי, פותח את הספר המונח על שידת הלילה, מיישר את הקיפול המשולש שהנחתי בדף אתמול, וקורא. אינני יכול להירדם, פשוטו כמשמעו, ללא קריאה מקדימה. לא בגלל שאינני נרדם אני קורא לפני השינה. אני קורא לפני השינה על מנת שאוכל לחצות את הגשר ולבוא בשערי התרדמה.

כשאני מיטיב את מבטי בדף ומתחיל בקריאה, לראשונה ולאחרונה במשך היום, אני הריבון בעולמי. אנשים ונשים, על סמטאות מוחם ומשעולי חייהם, נבראים על ידי. קו חייהם נפתח בקריאתי ויקופד כשאסגור עליהם את הספר. נופים סתמיים ועוצרי נשימה, ערים עשנות וימים עצומים, חדרים מרוהטים בטוב טעם, משרדים אפורים וקובות אפלוליות, אינם נכפים על תודעתי, כפי שנאנסה במשך כל היום שחלף. אני הוא הנוטה אותם כיריעה.

אבל עד מהרה אני מוותר מרצון על כתרי, ימי ריבונותי, שליטתי המוחלטת, תמים, ואני מתמכר להיפוכם: האִיוּן המתוק. כשאני קורא, לראשונה ולאחרונה במשך היום, אינני קיים. אנשים ונשים על סמטאות מוחם ועלילות חייהם ממלאים את קיומי שלי, באים על מקומי. האני הכבד כבגד – נפשט. טרדות קיומו וקידומו הפרוזאיות, שהעסיקו אותו כל היום שחלף – כענן כלוֹת.     

וכשאני ממשיך וקורא אני פוגש בו לפתע שוב, באני. שונה ללא הכר – כמו במראה מגדילה או מקטינה – ואף על פי כן זהה; מפוצל לרסיסי אנשים ונשים, מפוזר בסמטאות מוחם ובעלילות חייהם, ואף – מוזר – מגולגל בנופים סתמיים ועוצרי נשימה, במדבריות, הרים וערים אפורות. כל קימוטי הנפש במהלך היום, גם קפליה המיקרוסקופיים, מתגהצים כך; כל פצעיה, אף הזערוריים שהודחקו בו-במקום, מאולחשים, כשאני קורא על כפיליי הרבים. כפיליי דובבים – וירווח לי.

על שידת הלילה בצד מיטתי מונחים כמה כרכים כך שאם אמאס באחד לא אצטרך לקום וללכת לספרייה על מנת להחליפו. קוצר רוח נורא מתלקח בי בשעה האחרונה הזו שבקץ היום. אינני יכול לשאת סופר שטועה בעובדות או סותר את עצמו, אינני יכול לשאת סופר שמכביר מילים לחינם, אינני יכול לשאת סופר שעלילתו מרופדת משמנים, אינני יכול לשאת סופר שמנצל במניפולטיביות את חולשותיי, אינני יכול לשאת סופר שמשקר או מייפה, אינני יכול לשאת סופר שאני חש חכם יותר ממנו, אינני יכול לשאת סופר שלא שב ממסעותיו ובאמתחתו תגלית על החיים או השפה, אינני יכול לשאת סופר שהאגו שלו חורג מהשורה, אינני יכול לשאת סופר שאני חש בצורך שלו להרשים אותי, אינני יכול לשאת סופר שזקוק ממני למשהו ושמבקש משהו ממני מלבד להעניק לו את האפשרות להעניק לי. וכשסופר לא מאכזב אותי, כשהספר נמצא נקי מקליפות ופגמים, מקוצר יד, רוע לב וחולשת דעת, אני מרגיש שמצאתי אי קטן ומוצק, בלב אוקיינוס גדול וגועש. אני מטפס על סלעיו של האי, מגיע כל עוד רוחי בי אל החוף החולי, נשכב על גבי – ונרדם.  

 

יולי 4, 2008 – 12:55 PM קטגוריות: מאמרים בנושאי תרבות | תגובות (20)

קצרצרים

1. מדוע אני מבקר? גם כיוון שאני חש שאני פוסע במשעולי החיים ודש בעקבי, רומס, רקמות חיים, עשירות במרקמן כשם שהן דקיקות ואווריריות. שחזור הרקמות הללו אינו משימה לאדם אחד (אם אותו אחד אינו פרוסט).

אני מחפש מתעדים-עמיתים שיתעדו את הרקמות הללו לבל תאבדנה בתהו, יתעדו  ויתייקו אותן במאגר המידע האנושי.

כמה, למשל, עשירים, סותרניים וכמעט-בלתי-מורגשים, התהליכים המביאים בני-זוג חדשים להרשות לעצמם להקניט אחד את השני כעדות לשלב חדש, אמיץ יותר, ביחסיהם?

 

2. סופר לטעמי צריך להיות קצת לא נורמלי. לא בגין התפיסה הרומנטית על השגעון כצורר בכנפיו המתנפנפות בטירוף ידע איזוטרי. ההיפך. כיוון שעל מנת לנתח את הנורמה צריך להיות מעט מחוצה לה. כמו ההתרחקות מהר המאפשרת לאמוד את גובהו. עוד יתרון אמנציפטורי ללא נורמלי: יכולתו לראות עד כמה הנורמה אינה מחויבת מציאות. ההתרחקות מההר, הקפתו במבט, מאפשרת להתחיל ולתור אחר הרים אחרים.  

 

3. מוציא שם רע, על פי חז"ל, לוקה כעונש בצרעת ומורחק מחוץ למחנה. ההיפך הוא אצל הסופר. הסופר, על מנת להיות בעל  לשון, צריך לצאת מחוץ למחנה.

 

4.  איש רתוק בגבו ועורפו לקיר ומביט בפיסת שמים משתנה הנשקפת מצוהר צר הניצב נכחו. חושב. חושף עושר מפתיע בקיומו. זה בעיניי שורש ההישג הכביר של ניטשה ב"אנושי, אנושי מדי" (הנמשל: הקיר; השמיים = החיים).

 

5.  יש בקינג ג'ורג' בת"א פיצוציה האוצרת בין שלושת כתליה את תפארת סרחונה של העיר. האם כשאני אומר ש"צחנה" עולה מהפיצוציה אני מגביר את המיאוס שהשהות בה מעוררת בי או מחליש  אותו? (הערה לעצמי:  לעיין ב"גילוי וכיסוי בלשון" של ביאליק).

 

6. במוסף "ספרים" היום נתגלו סימני חיים. מבקרים שאשכרה קוטלים ספרים שאינם מוצאים חן בעיניהם. הנה דוגמה לקטילה מהתפוצות, על ממואר שכתב בנה של סוזאן סונטאג:

הנה

 

7. סקוט  פיצ'ג'ראלד כתב פעם שמכל ההבדלים בין בני האדם (מגדריים, מעמדיים, הבדלי אופי) ההבדל הגדול ביותר הוא בין הבריאים לחולים. בשבחה של המחלה ניתן, לטעמי, לומר שהיא מנתקת אותך מהחברתי ומחזירה אותך לעצמך. לגופך ממש. זו הסיבה שחולים במחלות קשות מדווחים לעתים על כך שתקופת מחלתם היא מהתקופות המאושרות בחייהם.

 

8. אדם שחש שחלקים של האני שלו אינם נגישים לו עדיין חי חיים מאתגרים, הרפתקניים. יש לו תוכנית חיים. כמו מי שגלאים מבשרים לו על מאגר נפט המצוי בחצרו האחורית.

 

9. מעניינת אותי המחשבה על כך שלא הרבה פחות מחיים ארוטיים מספקים מלאים הם, מספקים אפילו בדרכם, חיים של השתוקקות ארוטית לא נמלאת. כלומר, המרחק בין החי חיים נזיריים, מיובשי יצר, לזה שמשתוקק בלי להיות מסופק נדמה לי גדול בהרבה מהמרחק בין זה האחרון לזה שחי חיי תשוקה מספקים.

 

10. צפיתי ב"שבעה" של האחים רונית ושלומי אלקבץ. האחים, בעיניי, שייכים לקומץ (כפשוטו: כלומר פחות מחמישה) היוצרים הקולנועיים הישראליים הפעילים המעניינים היום. הנטורליזם הבוטה של צמד האחים נחשף כבר בפתיחה, עת מוטלת גופה עטוית טלית לתוך בור כרוי. הנטורליזם של הלווייה היהודית. ושיאו של הנטורליזם: סצינה ארוכה, אולי של רבע שעה, על מריבה מרה בענייני כספים הפורצת בין האחים היושבים "שבעה" בצוותא. מריבה וולגרית, מכוערת, ישראלית מאד, בוטה, חושפת פצעים ממוגלים זה כבר. סצינת מופת.

 

11. האדם החכם יודע עד כמה הוא אינו יודע; האדם הגדול יודע לא לתת לאי ידיעתו המשוערת לרפות את ידיו? יודע להתעלם מהידיעה שאינו יודע?

 

12. האם יש קורלציה בין אופיים השונה של האנשים לסוג צליל הסלולרי שהם בוחרים להשתמש בו?

יולי 2, 2008 – 11:13 AM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (13)

על ספרות ורוקנרול (על ספרי הביכורים של ערן צור ויהלי סובול)

יש בשנים האחרונות דיבורים הרבה על היחס בין רוקנרול לספרות (בעיקר לשירה, אבל גם לפרוזה; למשל בכתבתה של שירי לב-ארי היום ב"גלריה"). חלק מהדיבורים על היחס הזה נובע – לא תמיד במוצהר או אף במודע – מהתחושה שהאאוּרה שישנה עדיין לרוקנרול יכולה להעניק מאורהּ לספרות. הספרות מצידה יכולה אולי לשוות מכובדות ליוצרים הרוקיסטיים.

כמי שאוהב ספרות ורוקנרול אני לא אוהב במיוחד את העירוב הזה, כשהוא נובע מתחושת חולשה וחיזור מצדה של הספרות. הספרות היא המלכה, ולמלכה לא נאה לחזר אחרי מאהביה. אם לספרות אין מספיק אאוּרה עצמית – שתשכיל ליצור אחת כזו! ואם אינה משכילה לעשות זאת בכוחותיה-היא היא גם אינה ראויה להנשמה מלאכותית מפיו של הרוק. המתת חסד עדיפה.

 

אני מצרף כאן מאמר שכתבתי ב – 2004 לעיתון "מקור ראשון" על שני ספרי הביכורים של ערן צור ויהלי סובול. נדמה לי, שהמאמר יכול להטעים משהו מההבדלים בין שתי האמנויות ומקשיי וכשלי המעבר ביניהן.   

 

בצד הרומן, נראתה לי תמיד מוזיקת הרוק כסוג האמנות החזק ביותר. ארבע דקות של גיטרה, בס תופים יכולות להשכיח ממני את העולם, להעביר בגבי סמרמורות עונג, לעבות קיום סתמי או מדולדל ממש כמו רומן עב-כרס, מדייק, חריף ועמוק. כמובן, בתנאים מסויימים. כשהלחן טוב וכשהטקסט אותנטי, נבון ומרגש (אני מתנצל על שמות התואר המופשטים לעילא) .

 

אבל הפריבילגיה של הרוק נובעת בדיוק מהקומבינציה, בקומבינציה כזו לחן חזק יכול להתרכב למילים פשוטות ולא יומרניות ולהניב שיר עז. "כשהייתי צעיר, צעיר הרבה יותר מאשר היום, לא הייתי צריך שאיש יעזור לי. כעת ימים אלה חלפו, אינני כה בטוח בעצמי. עכשיו אני רואה שדעתי השתנתה, ופתחתי את דלתי לעזרה. הצילו, אני צריך מישהו וכו'", המילים הללו (של הביטלס, כמובן) כשלעצמן הרי אינן שירה גדולה אבל יחד עם הלחן והמקצב הן עושות את העבודה.

 

יהלי סובול וערן צור הם שני יוצרי רוק מוערכים, ובצדק. ביצירות שלהם, לעיתים, המילים יכולות אף לעמוד בזכות עצמן. משפט מבריק כמו "כשנגמרות לך השאיפות מתחילות לך הנשיפות", מאחד השירים של סובול, או שיר ענק כמו "בערב ב' כסלו", של ערן צור, יכולים להוות דוגמאות. הדיוק, הרעננות והפיוט בכתיבה הרוקיסטית של סובול ונועזות התימות המעסיקות את צור, נועזות שאני מאד מעריך אותה כיוון שניכר בה שהיא כנה ולא פרובוקציה לשם פרובוקטיביות גרידא, גרמו לי להסתקרן משני הספרים שהם הוציאו כמעט במקביל.

 

אבל שני הספרים מעט מאכזבים. סובול מאכזב בגלל שהספר שלו אמנם מהודק וקצבי כמו שיר רוק טוב, אבל חסר עומק במידה שהז'אנר הספרותי, בניגוד לרוק, פחות סובלני לגביו. צור מאכזב מסיבה הפוכה, מהזניחה של העוצמות הרוקיסטיות לטובת ניסיון שאינו עולה יפה לכתיבה "ספרותית" ו"מכובדת".

 

"בין דירות" של סובול, כשמו כן הוא, מתרחש בכמה ימים בהם מוצא את עצמו שאול, משורר תל אביבי תפרן, נזרק מדירה של חבר ומחפש לו מקלטי לילה עד שהוא מוצא לבסוף עבודה ושוכר דירה חדשה. יש לסובול קצביות אלגנטית בהולכת העלילה ורוח נעורים מרעננת. מה שמזניק את העלילה היא קנייה של קוקאין מסוחר סמים בלי יכולת להחזרת הכסף; שאול מוצא את עצמו חסר בית ורדוף על ידי סוחר הסמים. החיפוש אחר פתרון, אחר בית וכסף, נותן את המסגרת העלילתית הבסיסית של "בין דירות". שאול השתייך בעבר לקומונה אנרכיסטית-קומוניסטית. לאורך תיאור הנדודים שלו בין בארים תל אביביים לדירות של חבריו לשעבר לקומונה ניתנים לקורא רסיסי עבר מהווי הקומונה, הווי שכלל פעילות פוליטית, הפגנות נגד התעללויות בבעלי חיים, הפגנות מול סניפי מקדונלדס וכדומה. כעת, התברגנו כל החברים בקומונה. אחד מהם פתח באר, "המקום בו הטרוצקיסט שהפך אנרכיסט עמד ומכר אלכוהול לילדים"; השני, שהגדיר בעבר את הטלוויזיה "אויבת הציבור מספר אחת", זנח את הקומונה לטובת עבודה מכניסה בגרין-פיס ובדירתו מוצא שאול "טלוויזיה עם מסך ענק, ולידה ממיר של הכבלים הדיגיטליים ומכשיר די.וי.די".

 

שאול, המשורר הנרדף, מאיר בנתיב מנוסתו חלקים מתל אביב של מטה, תל אביב של צעירים תפרנים או כאלה שחיים בחוסר ודאות כלכלית, שחיים בסוג של עוני שקט שאינו מקבל ייצוג הולם בדרך כלל. ההארה הזו של תל אביב בתוספת הקצביות האמורה היא הצד החזק של "בין דירות".

 

אבל "בין דירות" מחמיץ בגדול את הפוטנציאל שלו בכך שהמחבר אינו משכיל להעניק לקורא הסבר להתנוונות חלומות הנעורים השוויוניים. גם אם ההסבר, בעצם, יכול להיות פשוט, נדמה שהשאלה הזו לא מעסיקה באמת את גיבורו וכך נותר הגיבור הרזה של סובול דקיק גם מבחינה רוחנית. שאול, למשל, מעלה זכרונות עם מעיין, אחת מהחברות לשעבר בקומונה, ששאול היה מאוהב בה. באחת ההפגנות הרבות שחברי הקומונה השתתפו בהן, החליטו מעיין ושאול לא להשתתף. הם יצאו יחד לסופר בבן יהודה והרגישו כמו "טיול בחלל החיצון. נהיינו פתאום כמו זוג בורגני כזה. אתה התווכחת איתי על כל עשב תיבול שרציתי לזרוק לעגלה". שאול נזכר בערב ההוא, בכך "שהמוכרים מסתכלים עלי אחרת, בעין יותר טובה. זה היה מוזר להסתובב ככה כמו זוג נשוי", הוא נזכר גם שזו הייתה הארוחה הטובה ביותר שאכל בחייו. הקטע הזה, מבלי משים, טעון מאד. הוא כולל בתוכו גם את ההבניה החברתית של דרך החיים הזוגית (מבטי המוכרים המרוצים מהזוג) וגם את התשוקה האותנטית לזוגיות (שהיא הסיבה לזיכרון הטוב מהארוחה), שני גורמים שמסבירים, אולי, את התפרקות הקומונה. אבל נדמה ששאול, ואולי גם סובול, לא מודע למשמעות שלו ומחמיץ בכך את האפשרות לאמירה חודרת יותר על הפער בין העבר הקומונלי להווה הבורגני. את סובול מעניינת יותר הולכתה הקצבית של העלילה – הלחן, בהתאמה לשיר רוק – יותר מאשר התובנות – המילים, בהתאמה.

 

הנקודה הזו הופכת לבעייתית במיוחד ב"התרה" העלילתית שמתירה את התסבוכת שנגרמה ממצוקת המזומנים של שאול. שאול, בעזרת ידידה עולה מרוסיה, מוצא עבודה בתיאטרון ילדים ושוכר דירה. כעת יש לו כסף להחזיר לסוחר הסמים. אבל נדמה שסובול לא ער למשמעות האידיאית של ה"התרה" הזו. האם שאול נכנע? האם הוא בוחר בדרך החיים הבורגנית? ואם כן לאיזו תובנה הוא הגיע? האם חזרתו המרומזת לכתיבה באה ללמד שכדי לעשות אמנות אתה זקוק לפשרה מסוימת עם החיים? האם הוא מודע לכך? האם סובול מודע לכך? נדמה שלא. סובול פשוט נזקק להתרת הנרטיב ואינו מודע למשמעותו האידיאית.

 

"בית אשמן", של ערן צור, מספר על כמה ימים בשנות השבעים בחייהן של שתי משפחות, משפחת אשמן ומשפחת אוסטרובסקי. המשפחות, שנמנות עם שארית הפליטה של יהודי מזרח אירופה, קרובות, אולם פערים מעמדיים מבדילים ביניהן; משפחת אשמן האמידה חיה על הכרמל ומשפחת אוסטרובסקי בקריות. חנוך אוסטרובסקי, אבי משפחתו, עומד גם בפני פיטורין ממשרתו כמורה. הטקסט מסופר לסירוגין בשלושה אופנים. מספר חיצוני מתאר את החיים בשתי המשפחות ואת היחסים ביניהן; הילד, עירן אוסטרובסקי, המביט בעולם המבוגרים באימה, מספר בעברית ילדית את שרואות עיניו; בועז אשמן, בנה הצעיר בן השמונה עשרה של משפחת אשמן, העומד בפני גיוס לצבא, מתוודה על חייו. 

 

בשליש הראשון של הספר מצויה הבטחה גדולה, הבטחה לעסוק בכאב, בחיים מצידם הפגום, החריג והאובדני, הבטחה שאכן מקוימת ביצירה הרוקיסטית של ערן צור. את הציפייה הזו מעוררים דמויותיהם של יהודית אשמן, בתם המפגרת של אהרון ואמונה; חנוך אוסטרובסקי, המורה המיוסר שאיבד את אמונתו בזמן השואה ואינו מסוגל להתמודד בכיתתו עם הצברים החצופים; ויותר מכל: בועז אשמן, הצעיר המבולבל והאבוד. בוידויו של בועז יש עניין רב: בבלבול שלו הנוגע לזהותו המינית, ביחסיו הכאובים עם אביו העריץ, בהסתבכויותיו עם סוחרי סמים קיקיוניים, בנטיותיו האובדניות. לוידויו של בועז יש טעם אותנטי, חריף ומריר. הכוח של צור ניכר כשהוא מספר על החיים מצדם התחתי, אם זה בוידוי של בועז ואם זה בתיאור דו-השיח של לשץ ועמר, דגי רקק עבריינים, הגונבים ממשפחת אשמן כסף ומסבכים בכך את בועז, המואשם בגניבה.

 

אולם בחטיבות הטקסט האחרות ישנה החמצה. אין השתלטות אמיתית של צור על עולמם של אשכנזים עניים, פליטי השואה. ההחמצה הזו ניכרת בראש ובראשונה בשפה. השפה שצור שם בפי גיבוריו חגיגית, סיכומית-מופשטת ולא אותנטית. כך, למשל, מתבטא חנוך בנוגע ליידיש: "אחרי שהצלחנו לשרוד את התופת רצינו שתיוולדו חדשים. הגענו לכאן וניסינו להשתלב. וכאן המצווה הייתה להתרחק מהעבר, ללדת דור שיצמח על קרקע לגמרי אחרת. היידיש הייתה אחד הסמלים הבולטים של הגלות, ולכן סבלה מאנטגוניזם". זה קטע נאומי, כך לא מדברים אנשים. ההטלה הדדוקטיבית של המשפטים, דדוקטיבית במובן זה שאינה נובעת מפני השטח של הדיבור הקונקרטי אלא ממסקניות נתונה זה כבר, פוגמת גם באופן רחב יותר בבית אשמן. יש תחושה שצור ניסה להיות בספר "ספרותי" ו"מכובד" ולכן פיתח תימות, מעובדות כבר למדי בתרבות הישראלית, שנחשבות ל"ראויות". כך בטיפול בשואה, בזיכרונות השואה של חנוך, יש איזו השטחה, איזו נוסחתיות; כך גם בתיאור המשפחות שיותר מדי מזכיר תיאור "ראוי" של "רומן משפחה".

 

באחד הקטעים בספר מספר הילד עירן על מכסה ירוק שניצב בגן הציבורי, שכשפתח אותו הילד גילה תחתיו לחרדתו "מלא-מלא-מלא ג'וקים". הסמליות הזו, שאמנם אינה שיא העידון אך במיקומה בספר היא אפקטיבית, נוגעת גם ל"בית אשמן" בכללותו: כשצור מתעסק במה שמתחת למכסה – יש לו מה לומר. כשהוא מבקש להיות "ספרותי" נותרים הדברים משוטחים. 

  

יוני 29, 2008 – 9:03 PM קטגוריות: מאמרים בנושאים ספרותיים | תגובות (5)

ביקורת על "הזדמנות למשהו טוב", של מיכל שלו, הוצאת "זמורה-ביתן"

כיוון שהיעדר-הכישרון הספרותי ב"הזדמנות למשהו טוב" מובהק עד כדי גירוי  בלוטת הקאלט, נוח להשתמש בו על מנת לשרטט קווים לדמותו  של רב המכר הישראלי החדש בעידן המבצעים ופרסומות הרדיו המטרטרות. הרומן הזה הוא מה  שהסוציולוג הגרמני הקלאסי, מקס ובר, כינה "טיפוס אידיאלי", כלומר תופעה תרבותית החושפת את ייחודה  באופן כמעט טהור, ולכן נוחה לאנליזה.

הגיבורה היא גבי  עלואן, סופרת במשבר כתיבה, המחפשת "חומרים" לספרה הבא. "החומרים", שממלאים בסופו של דבר את הספר (המסופר בגוף שלישי), הם אלה שהיא  מוצאת בחייה וסביבתה, ונעים בין הסנטימנטלי, האקזוטי והבנאלי. תיאור מותו של בעלה מסרטן ותיאור גידול ילדתה המפגרת של מאמנת הכושר שלה (סנטימנטלי); תיאור חייו של  פרינס, עובד  זר, המספר לגבי על ילדותו הקשה  בגאנה (סנטימנטלי ואקזוטי); תיאור נעוריה הכאובים בכורדיסטן של שרה, קרובת משפחה זקנה (כנ"ל); תיאור הדייטים המנומנמים של גבי (בנאלי).

בצד הסנטימנטליות, האקזוטיות והבנאליות, קו בולט בדיוקנו של רב המכר הישראלי החדש הוא היעדר מוחלט של תשוקה שניתן לאתרהּ בכתיבה. כמו הגיבורה הסופרת (בכך שגיבורתו סופרת מקל הספר על חשיפת אופיו), גם הספר הזה נע בנמנום, אקראיות, סתמיות וחוסר-מיקוד מ"חומר" אחד למשנהו, תר  אחר "סיפור" שיצליח למלא את 412 ( וזה קו נוסף: האורך העומד ביחס הפוך למשקל הסגולי) עמודיו. זה לב העניין: ספר הוא צמד כריכות שצריך איכשהו למלא ב"חומרים" ("ספר לי על עצמך", אומרת גבי לפרינס, בקטע קאלט של ממש, "ואני אשתמש בחומרים האלה בספר שלי ואשלם לך בתמורה").

קו נוסף הוא היעדרן הכמעט מוחלט של מיומנויות ספרותיות בסיסיות. למשל, בדרך מסירת האינפורמציה. כאן זה  נעשה באופן המגושם ביותר, כלומר המסודר ביותר: כשרוצים להציג דמות חדשה פוגשת בה הגיבורה באקראי (נוח) ואז – בדרך שמזכירה את התעממות המסך לקראת הפלאשבק הקולנועי ושזכתה בקולנוע כבר לפרודיות רבות – מספרים את תולדותיה. עוד דוגמאות להיעדר מיומנויות בסיסיות: השימוש חסר הבושה בצירופים כבולים וקלישאיים ("לנסות את מזלה מעבר לים"; "הוא קיבל אותי כמו שאני"), בשפה תקינה שלא במקומה ("מאוד חרה לי"), בפסיכולוגיזם קלישאי, שמעקר בסיכומיותו כל לחלוחית ("זו כנראה בעיה שלי מהילדות. כל כך התרגלתי לרַצות"), בדיאלוגים שבקומיות לא מודעת אינם משמיטים מאום, כמו בקלטת לא ערוכה.

אבל המיומנות הספרותית הנעדרת המשמעותית ביותר היא היעדרם המוחלט של אירוניה והומור. ברב המכר הישראלי החדש, הנושאים רציניים כמו סרטן, חברתיים כמו עובדים זרים, מהוגנים כמו דייטים, מכובדים כמו היסטוריה (זקנות בנות מאה שמספרות על חייהן הסוערים יש ברב המכר הישראלי החדש כמו זבל, למשל אצל יוכי ברנדס). מה שכתוב על הדף ברב המכר הישראלי החדש הוא כל מה שיש. אין סאב-טקסט או  מטא-טקסט שיגרמו לקורא לקרוא את הכתוב בשתי רמות, כלומר באירוניה, מאחורי הגב של הדמויות. וכך הקריאה בספר אינה מספקת משחקיות בסיסית, כשהקורא נע בין מה שהוא קורא למה שמצוי מעל ומתחת לשורות.

המוצר הזה לא טוב. הכתיבה כאן מזכירה חיבור של תיכוניסטית מוכשרת שיודעת לכתוב באופן "עשיר" מה עשתה בחופשת הקיץ. אז מדוע הוא מצליח? בגלל שהסופרת כתבה רבי-מכר בעבר? בגלל שספרה משווק ומפורסם באגרסיביות? גם. אבל יש כאן עוד עניין. הספר מזלזל באינטליגנציה של קוראיו אבל גם מנחם אותם. רב-המכר הישראלי החדש הוא סוג של ונטילציה פסיכולוגית לחיי היומיום, הווידוא שכולנו עוברים אותן חוויות, שכולנו בינוניים ומיינסטרימיים. רב-המכר הישראלי החדש מנחם את קוראו דווקא משום שהוא מכריז שגם בין הסופר לקורא אין הבדל: "'אילו היית יכולה לכתוב כמו עמוס עוז, היית רוצה?' 'ברור! רק שאני גבי עלואן, ומה לעשות, כותבת כמו עלואן'".    

 

יוני 28, 2008 – 7:07 PM קטגוריות: ביקורות ספרות - מעריב | תגובות (18)