המלצה קצרצרה על מותחן פוליטי חריף

החיפוש שלי אחר חומר קריאה מענג בקיץ הזה משיק כבר לקוֹמי (לפחות אותי זה מצחיק – (: ).

השיא היה שלשום בערב, כשבזה אחר זה קראתי כשלושים עמודים בממוצע מארבעה ספרים וזנחתים מסיבות שונות. זוהי בררנות קיצונית, שאני מתיר לעצמי כשאני מחפש חומר קריאה להנאתי המושלמת.

את "קליסטו" ("כתר"), מונולוג של צעיר אמריקאי פיקח ועילג (שכתבו סופר בעל פסבדונים), המבקש להתגייס למלחמה בעירק, זנחתי כשהופיעה הגופה הראשונה (עוד על אדמת אמריקה!). רצח ברומן כמעט תמיד נחשד על ידי כניסיון ליצור דרמה כשכלו כל הקצין (או הכישרון).  

את "ילדים קטנים" של טום פרוטה (זמורה ביתן), שדווקא התחיל טוב מאד ומילא אותי שמחה, רומן, שלפחות בתחילתו, מתאר בדקות ובהומור חיים מוחמצים בפרברים, של גבר ואישה (קלישאה שמוגשת כאן ברעננות), הבנתי פתאום שאני מכיר. כי ראיתי את הסרט עם קייט וינסלט, נזכרתי! נדכא – תוך כדי החדווה על ההיזכרות – מכך שעלי לזנוח את הספר, שאיבד את הקסם של המסע בארץ לא-נודעת.

"הגלים" ("פן" ו"ידיעות ספרים"), של וירג'יניה וולף, לא משך אותי מייד בתחילתו. בניגוד ל"גברת דאלוויי" המופתי, דרשה ממני כאן הקריאה בפתיחה מאמץ שלא היה ברור לי שיישא פירות. אולי אחזור אל הרומן.

"פגאסוס נוחת" ("אריה ניר"), מותחן בלשי של ג'יימס לי ברק, נראה לי כמו הסרט שיעשו – או עשו ממנו? – שגם אליו לא אלך.

 

ואז נחתתי על הרומן הסופר-סופר-אינטליגנטי והמענג-מענג הזה: "סופר צללים" של רוברט האריס ("זמורה ביתן"; תרגום: מרדכי ברקאי). למעשה, יש כאן כמה רגעים בהם אתה מרכין ראש בפני אינטליגנציה מתוחכמת של הנעת עלילה ושימוש חסכוני בכל פיתולי העלילה, שקרובה, להרגשתך, ליכולת של מחשב מליכולת אנושית. לא, לא עומק – זה אין כאן, והסופר, באמצעות גיבורו, אף חושף באחד המשפטים בספר את רגשי הנחיתות שלו מול סופרים-סופרים – אבל תחכום יוצא דופן.

הרומן ראה אור באנגליה רק לפני שנה. גיבורו הוא סופר-צללים, שנשכר לשפץ את האוטוביוגרפיה של ראש ממשלת בריטניה לשעבר, תומך נלהב במלחמתה של ארה"ב בטרור (וכמובן, ממודל על טוני בלר). עבודתו כסופר צללים חושפת גילויים מסעירים על ראש הממשלה הזה וחושפת את הסופר לסכנות חיים. ההנאה מהרומן עצומה (כמובן, הנאה למי שאוהב את ז'אנר המותחן הפוליטי). הדו-קרב שעורך הסופר מול מוחו של הקורא, בו הקורא מנסה "לתפוס" את הסופר, לפצח את הפתרון לתעלומות כבר באמצע וכך לגבור על הסופר, דו-קרב המוחות הזה, לפחות במקרה שלי, ולמרבה השמחה, הסתיים בתבוסתי ובניצחון הסופר. יש כאן חלקים בלתי נשכחים של שימוש בטכנולוגיה עכשווית כדי להניע את העלילה (שימוש בחיפוש ב"גוגל" – ! – ובניווט באמצעות ג'י.פי.אס), בצד דקויות, שנינויות ומתורבתות בריטית מענגות. מעבר לכך: יש כאן אמירה – אוי, אני מתנצל על הקלישאות, "אמירה", נו, באמת, אבל זה בלוג, לא? מותר להשתמש בקיצורי דרך, וקלישאות הן לעתים קרובות בדיוק זה, קיצורי דרך – על יחסי בריטניה וארה"ב. "יחסים מיוחדים" – שאותי מאד מעניינים (כי החריזה, הו – היא הדבר הבא).

בקיצור, בז'אנר המותחן – לא נתקלתי ברומן כזה מזמן.

 

ואז קראתי בכריכה האחורית שפולנסקי עובד על סרט מהרומן הזה. לסרט של רומן אולי אלך.

 

אוגוסט 10, 2008 – 1:40 PM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (11)

קצרים

1. כמה מחשבות פזורות – ולא פזורות-דעת, יש לקוות – עלו במוחי במהלך קריאה בביוגרפיה "שפינוזה" של סטיבן נדלר (הוצאת "רסלינג"; תרגום: דבי אילון; עריכה מדעית: ד"ר  גדעון סגל).  

א. זו ביוגרפיה מצויינת, שמשרטטת רקע היסטורי מאלף: אמסטרדם והולנד בתור הזהב של המאה ה – 17; קהילת היהודים הפורטוגזיים שבה, חלקם הגדול אנוסים-לשעבר, קהילה ספרדית אמידה שהתייחסה בקוצר רוח ואף בבוז ליהודים האשכנזים העניים שניסו להסתופף בצילה; עולם המחשבה האירופאי המתגבש והולך (מעניינים קשרי הגומלין בין הפילוסופים של התקופה; המחשבה האירופאית הייתה "גלובלית" בהחלט, גם באותם ימים של אמצעי תעבורה מוגבלים). הרקע היהודי כולל הצגתה של שורת אישים חריגים, ססגוניים, כמו אוריאל דה-קוסטה הכופר, רבנים צבעוניים, כמו מנשה בן ישראל, שפגש בקרומוול על מנת לשכנעו להתיר ישיבת יהודים באנגליה, רבנים שבתאיים למיניהם. מהרקע הזה עולה דמותו של שפינוזה ההוגה (שפינוזה כבן אדם נראה דהוי מעט, בהתאם לחומר הביוגרפי המצומצם שנותר בידינו, וכנראה בהתאם לאישיותו המאופקת). והכל כתוב בבהירות, כולל החלקים המטאפיסיים המוקשים. כלומר, בבהירות עד כמה שניתן בחלקים הללו (שאני מודה שהתקשיתי בהם; נדמה לי שבעבר, בספרו של פרופ' בן שלמה ז"ל על שפינוזה, שוב, כמדומני – כלומר כמדומני שיש אכן ספר כזה… – הבנתי יותר את המטאפיסיקה המסובכת – ואף על פי כן מנצנצת כדבר מה גדול גם להדיוט – הזו).

ב. ופתאום, בעיצומה של הביוגרפיה כבדת הסבר, רגע קומי לעילא. בדיונו באמצעי הנידוי של הקהילה (שפינוזה, כידוע, נודה מהקהילה היהודית בגיל 24), כותב נדלר:

"זכותו הבלעדית של המעמד (ההנהגה האזרחית האוליגרכית של קהילת הסוחרים היהודיים הפורטוגזיים באמסטרדם – א.ג.) לנדות חברים בקהילה הייתה כמעט בלתי מעורערת במאה ה – 17. רק הרב מנשה בן ישראל, כאשר כעס על היחס שקיבלו הוא ומשפחתו מידי המעמד ב-1640, מחה כי זכות הנידוי שייכת לאמיתו של דבר לרבנים. בשל חוצפתו – ואולי  כדי להבטיח שיבין את הנקודה – הוא נודה, אם כי ליום אחד בלבד" (עמ' 124).

ג. אולם הסיבה המרכזית שהניעה אותי לכתוב את הפוסט הזה, הינה ההרהורים שעלו בי בעקבות הקשר ההדוק בין מדע לפילוסופיה, שאפיין את תקופתו של שפינוזה, שהביוגרפיה הזו מתארת אותו בהרחבה, ובבלי נתינת דעת מיוחדת על כך (שפינוזה, למשל, התכתב עם אדם שהתכתב עם המדען המפורסם רוברט בויל; שפינוזה, כמו דקארט מורהו-יריבו, התעניין במדעים באופן מעמיק). הפילוסופים, מהרנסנס ועד למאה  ה – 18 לפחות (וכמובן נכון הדבר גם לגבי חלק מהפילוסופים בעת העתיקה), ראו במדע ובמטאפיזיקה ובפילוסופיה חלקים של פרוייקט אחד. אולם מהמאה ה – 20 ואילך, נדמה, ואולי אף מהמאה ה – 19, התנתקו המדעים החמורים מהמחשבה הפילוסופית. מדוע?

בצד ההתמקצעות הבלתי נמנעת, הנובעת מהתרחבות הידע האנושי, נדמה לי – במלוא ההסתייגות מהכללות גורפות כאלה ממקלדתו של חובבן בפילוסופיה של המדעים והרעיונות – שהן המדע והן הפילוסופיה, מהרנסנס ועד עידן הנאורות במאה ה – 18, ראו עצמם כשותפים בפרויקט אחד: אמנציפציה. חקר האמת על הטבע ועל האדם ועל אלוהים נועד לשחרר את האדם מכבלי המסורת והמשטרים הדכאניים שנסמכו עליה. כלומר, התשוקה לאמת המדעית הייתה גם תשוקה חברתית-פוליטית באופייה; הבנתו של היקום נועדה להציג דרך עוקפת לקוסמולוגיה שהציעה המסורת והפוליטיקה שנשענה עליה, וכך לערער את המסורת והפוליטיקה הללו בעקיפין, בנוסף לערעור הישיר יותר של הפילוסופיה. זו המשמעות הרדיקלית הפוליטית של "מתודת הספק" של דקארט.

אולם מתישהו הגולם המדעי קם על יוצריו. השחרור שהבטיח הפך לשעבוד מסוג חדש. בתחילה שעבודו של האדם לטבע (וכאן המאה ה – 19 היא נקודת המפנה, בחשיפה הגאונית והרת הגורל של מוצא-המינים בידי דארווין; על חשיפה זו אמר דוסטוייבסקי ב"שדים" שההיסטוריה האנושית נחלקת לשניים: מהקוף ועד שהאדם הבין שמוצאו מהקוף – ומההבנה הזו בחזרה לקוף…; וכדאי לזכור, שפרויד ראה עצמו ממשיכו של דארווין, בפגיעה בתמונת האדם שמסבה תורתו-שלו). אחר כך, במאה ה – 20, ובמיוחד בעידננו, הפך המדע לשעבוד אחר: המדע מתקדם ומתקדם בגילוייו אולם התכלית של הגילויים הללו אינה ברורה עוד. כלומר, המדע אינו יכול להתהדר במטה-נרטיב של אמנציפציה. לא רק שלא ברור איזו קדמה בדיוק מקדמים החידושים הטכנולוגיים של העשורים האחרונים, האם הם הרבו אושר אנושי או דווקא סבל אנושי (המצאת האינטרנט, האם היא כמו גילוי הפנצילין? הטלביזיה, האם היא כמו גילוייו של לואי פסטר? הסלולרי, האם הוא כמו גילוי מנוע הקיטור?), חלק מהפיתוחים המדעיים בפירוש מזיקים לאנושות, כפי שדובריה של הפוליטיקה האקולוגית מדגישים, ובצדק. המדע איבד את הלגיטימציה שלו, את המטה-נרטיב שלו, כפי ששרטט הפילוסוף הצרפתי ליוטאר במסתו המפורסמת על העידן הפוסטמודרני (מצטטיו של ליוטאר מתייחסים למות האידיאולוגיה של הפוסטמודרנית, וממעטים, משום מה, להתייחסותו למשבר המדעי, בעקבות אבדן המטה-נרטיבים). בעידן כזה הופכת הפילוסופיה הביקורתית לעוינת את המדע, פעמים רבות, ולא לאחותו, הנושאת עמו בנטל, כתף אל כתף, במשימת שחרור האנושות, כפי שהיה הדבר בחיי שפינוזה.

2. יותר מהכל, זכורה לי מהקריאה לאחרונה ב"לוויה בצהרים" של ישעיהו קורן חוויית השקט. העולם, העולם הרועש והסואן הזה, העולם המכביד עלי בהמולתו, דמם סוף סוף מסביבי. ורק ניעות זעירות, צנועות וחרישיות, רחשו מולי על פני הדפים המתהפכים בדממה.

3. צפיתי אתמול ב"מקום לדאגה", תוכנית הסאטירה המשודרת בערוץ 10. תוכנית אינטליגנטית, חריפה, מצחיקה מאד. משחרר במיוחד הוא חוסר העכבות הניהיליסטי שהתוכנית מבורכת בו.

אבל שוב תהיתי ביני לביני האם התגובה האינטליגנטית היחידה למציאות שאנחנו חיים בה היא סאטירית-ניהיליסטית?

אין זו ביקורת על תוכנית הסאטירה, כמובן, שעושה את מה שהיא צריכה לעשות. זו תהיה קיומית פרטית.   

 

 

תוספת מאוחרת ל – 1ג:

בצירוף מקרים, עיינתי אחר הצהרים בספר שראה אור זה עתה בהוצאות "מאגנס" ו"דביר" ושמו "אצבע גלילאו – עשרת הרעיונות הגדולים של המדע" (תרגום מאנגלית: יכין אונא). בהקדמה, מביא המחבר, פיטר אטקינס, פרופסור לכימיה מאוקספורד, את האבחנה של הפילוסוף בן המאה ה – 16, פרנסיס בייקון, בין שני סוגים של מדע. האחד הוא המדע נושא הפירות הפרקטיים (fructifera) והשני הוא המדע מחולל ההארה בדבר טבע היקום (lucifera – שם מגניב אגב, לא?). בעזרת המונחים המועילים הללו של בייקון אנסה לחדד מה שניסיתי בחובבנות, כמובן, לשרטט לעיל. המדע מחולל ההארה היה בעל תפקיד פוליטי, בנותנו הסברים קוסמולוגיים שחתרו תחת הסכולסטיקה והנצרות. בכך היה המדע אמנציפטורי. המדע השימושי הצדיק את עצמו, כמובן, בשימושיותו, שסייעה לטיוב חיי האנושות. שני סוגי המדע הללו היום ניצבים בפני משבר לגיטימציה, כפי שניסח זאת ליוטאר. תהליך השחרור מהאלים הושלם במובן מסוים וחלף השחרור, המדע המחולל הארה, בחתירתו חסרת הפניות, הציב מולנו תמונת מראה לא מחמיאה של אדם-חיה. ואילו המדע השימושי נרתם לשימוש הקפיטליזם בנותנו תשובות לבעיות שאינן בהכרח קיימות.

אוגוסט 8, 2008 – 1:13 PM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (6)

על "עכשיו זה כתוב" של אילנה ברנשטיין

סמוך מאוד להתחלת הרומן החדש של אילנה ברנשטיין מתבהרת חוויית הקריאה שהוא מציע לקוראיו. על כך שרצח התבצע, הם יודעים כבר מהמשפט הראשון: "נשכבתי ליד הגופה, שעד לפני רגע הייתה בעלי (…) רציתי לספר מה עשיתי. להראות לכולם שאני לא רכוש של אף אחד". הם מדורבנים להמשיך בקריאתו בגלל סקרנות עלילתית פשוטה: כיצד היא עשתה את זה? איך, טכנית, רצחה האישה את בעלה? ואחרי שהאופן בו התבצע הרצח מתפענח, מתחלפת הסקרנות העלילתית הזו בסקרנות עלילתית אחרת: כיצד האישה תצא מזה? האם, טכנית, היא תצליח להערים על רשויות החוק?

"עכשיו זה כתוב" מציג תפיסה ספרותית חד-מימדית: עיקר הרומן הוא עלילתו. במלים אחרות, הרומן אינו מציג מערכת יחסים מורכבת שקדמה לרצח. הבעל הוא פסיכופת מבחיל: הוא כופה את עצמו על אשתו תדיר, אונס אותה, קוצב בקמצנות ותאוות -שליטה חולניות את כספה, משליט טרור נפשי בביתם המשותף. כשהבן שומע מאמו על מות אביו הוא אומר "ברוך שפטרנו". כך גם הקורא. הבעל החד ממדי לא מעניין כדמות. האישה, למרות כמה ניסיונות להעשיר את דמותה ("הרגשתי אשמה. אשמה על הדיכאון שלי. על החולשות שלי. על הצורך שלי בגבר, בבעל, במסגרת"), גם היא חד ממדית, כמו דמות בכתבה עיתונאית (ואכן כרמלה בוחבוט, רוצחת בעלה, מוזכרת כדוגמה). בקיצור: יש קורבן, יש מקרבן, יש עלילה של רציחת המקרבן בידי הקורבן. האם יש כאן גם רומן?

רציחתו של הבעל מתרחשת באיטליה. נדמה לי שיש כאן הסגרה (לא מודעת?) של יצירה שהשפיעה על הסופרת. הנובלה "ככה זה קרה"  של הסופרת האיטלקייה נטליה גינצבורג נפתחת גם היא ברצח של בעל בידי אשתו, וגם היא נסוגה לאחור כדי להסביר את התהליכים שקדמו לרצח. השוואת שתי היצירות מאלפת. בעוד הרומן של ברנשטיין הוא רומן פעולה, גינצבורג מתמקדת בפסיכולוגיה: לא בנסיבות הטכניות של הרצח, לא בסופם של היחסים, אלא במערכת היחסים הארוכה עצמה  (החל בחיזור)  שקדמה לרצח והולידה אותו. אצל גינצבורג אין מפלצת מקרבּנת (הבעל אינו אנס) וקורבן תם (האישה, למשל, שואפת לסימביוזה חונקת עם בעלה). היא מציגה שני אנשים אומללים, שרגשותיהם הסותרים מתחלפים במהירות, אנשים בעלי אמביוולנטיות רגשית קיצונית: "ואז חשבתי שאני אוהבת אותו, אם אני בוכה כל-כך. וחשבתי שאם יבקש ממני להתחתן אתו, אומר לו כן, ותמיד נהיה יחד, ובכל שעה ובכל רגע אדע איפה הוא. אבל כשחשבתי שגם נעשה אהבה, נרתעתי, ואז אמרתי לעצמי שאולי אני לא מאוהבת, וכבר לא הבנתי כלום" ("הספרייה החדשה", תרגום: מירון רפפורט). המסרים הסותרים העקביים של הבעל מטריפים את האישה. הבעל הוגן, הוא מודה בפני האישה שאינו אוהב אותה מההתחלה, אבל בכל זאת מוליד אתה ילדה; מצד אחד הוא זוכר את כל מה שהיא מספרת לו בתקופת החיזור "ונראה מאד-מאד מאושר לראות אותי", ומצד שני – באותה פסקה – "אף-פעם לא סיפר לי משהו על חייו". ההתעללות הנפשית ברומן של גינצבורג היא, אם אפשר להתבטא כך, התעללות מעודנת הרבה יותר מזו שאצל ברנשטיין.

אין בכוונתי להתרעם על כך שברנשטיין איננה גינצבורג (אחת הסופרות הגדולות במאה ה – 20), רק להמחיש את הבדלי התפיסה הספרותית. ברנשטיין כתבה רומן פעולה רהוט, נקי, כתוב במשפטים קצרים וקצביים, ובו קו עלילתי אחד בהיר. כיון שאין ברומן גילוי של ניואנסים הוא נשען על מתח עלילתי בלבד. ההישענות הזו מולידה ספרות דלה. ככלות הכל, ספר שיש בו רק קו עלילה הוא ספר אנורקטי.

 

 

אוגוסט 6, 2008 – 2:31 PM קטגוריות: ביקורות ספרות - מעריב | פרסם תגובה

"לילי" של שלמה קאלו

"לילי" הוא רומן חריג, מעורר כבוד אך גם גיחוך. רומן מעמיק ומקומם, ארכאי ומעודכן. כתבוֹ שלמה קאלו, איש רב פעלים, יליד  1928, שלפני כמה עשורים עבר מהפך רוחני. 

הגיבור המספר נקרא אדוֹן (שם מגלומאני מרתיע), החי בגפו ביפו, לאחר שפרש מאשתו. אדון הוא נזיר עצמאי. בפתח הרומן מציל אדון זונה מסרסורהּ האימתני. הזונה נקשרת אל אדון, שלתדהמתה אינו נוגע בה ולו  בזרת, וגם סרסורהּ, רוצח שטני מיוסר, נקשר אליו: הוא מתרשם מאדון כדי כך שהתקווה לרוצחו נפש הופכת אצלו לתשוקה מטפיסית. בכישרון סיפורי וריאליסטי מרשים משרטט קאלו דמויות-משנה נוספות בעולם היפואי והתל אביבי המקיף את אדון. מטרת עיצוב הדמויות הללו – הממונה על אדון במקום עבודתו המנהל רומן עם אחת מעובדותיו הנשואות; נזיר יווני-אורתודוקסי שמכור לתענוגות בשרים ועוד – היא להמחיש כי תאוות הבשרים היא – בניסוחה הבוטה של אחת הדמויות – "פיתולי-בשר עלובים, כפיתוליהן של זוג תולעים ערומות על פני גוש צואה מצחין". 

הפילוסופיה של אדון מעורבת. אדון מצהיר על עצמו כי "איני משתייך לכנסיה שהיא – יהודי אנוכי". אולם קשה להתעלם מהיסודות הנוצריים במפגיע שיש בתפיסתו: ראיית השעבוד לבשר כמקור הרע; התפיסה ש"אלוהים הוא  אהבה"; רעיון המחילה "עד אינסוף". מאידך גיסא לא ברור אם האלוהים הזה הוא אל פרסונאלי, או אולי לפנינו תפיסה פנתיאיסטית: "אלוהים בכל, גם באדם, גם בתולעת". מפתה לראות במשנת אדון גרסה מסוימת, קיצונית, של הבודהיזם, אם כי משתמע שאדון מאמין בהישארות הנפש המונותיאיסטית. דבר אחד וודאי: התשוקה שמניעה את אדון להשתחררות מהבלי העולם הזה היא תשוקה לחירות. בקשת האי-תלות, שניתן לעשות לה רדוקציה פסיכואנליטית (כניסיון הינתקות קיצוני מהאם?), מרשימה בכל זאת.

מה שמאפשר ליצירה הזו למסור לנו את הפילוסופיה שלה הוא מעטפתהּ, כלומר סגולותיה הספרותית המובהקות. קאלו כותב בביטחון, בשפה ארכאית-למחצה, אסתטית ומוזרה, אך יציבה (מוזר ויציב הוא גם השימוש בסימני פיסוק). הסופר רגיש לעברית כשם שהוא רגיש לעולם המראוֹת: לים, לעיר, לטבע: "על רקע כחול עמוק, הציץ לתוך החדר כוכב גדול, מזקין, בלא שמץ של עניין, בענווה מושלמת". הדמויות עומדות לעצמן, ואינן רק כלי שרת להצגת משנתו של הסופר. אלה דמויות חזקות, שמבטאות לעתים אמיתות קיומיות מצמיתות: "וזה ההישג הגדול ביותר בחיים – להתרגל לחיות לבד!". המבנה של הרומן, הארכיטקטורה שלו, ללא רבב, ועלילתו, למרות הרובד ההגותי, מתוחה. ישנן כאן כמה וכמה דקויות אנושיות שחושף סופר שער ומתענג על דקויות. הנה אחת, מפתיעה, גזרה שווה שמותחת לילי, הזונה, בין מקצועה לנזירוּת: "אתה עושה כמוני (…) כשאני עובדת…אני – 'מתעלפת'…(…) אני לא נמצאת במקום…מפליגה…רחוק! הגוף – במקום, אבל אני – לא".

סצנות שלמות כאן כמו נלקחו מרומנים רוסיים של המאה ה – 19. דיונים מטפיסיים ווידויים תהומיים של רוצחים, זונות, כמרים. התחושה מוזרה, ארכאית (האם תקופתנו יכולה בכלל לייצר לבטים תהומיים כאלה? האם היא לא מאלחשת אותם בטיפולים פסיכולוגיים ובתרופות פסיכיאטריות?). העמדה של אדון נוקשה, צחיחה. הרומן מציג פסקנות, לא ספקנות. נעדר מהרומן הצחוק המשחרר והפטליזם, המבטלים הן את הבלי העולם הזה והן את היומרות להתגבר עליהם.

ואף על פי כן הרומן מעניין. השילוב בין הספרות, ההתענגות הגלויה על תיאור המציאות, לפילוסופיה, מעלה על הדעת את האבחנה שערך הפילוסוף ישעיהו ברלין בין הוגים "קיפודים" להוגים "שועלים". הקיפודים, טען ברלין, מתמקדים ברעיון אחד גדול, השועלים מרחרחים פה וגם שם, הם אנשי הפרטים, אנשי הקונקרטי. קאלו מציג כאן יכולת שועלית וקיפודית בו זמנית. ואולי הקיפוד שבקאלו מאפשר את השועל? אולי התקת המבט מהסקס היא זו שמשחררת את האנרגיות להתבוננות בניואנסים שבהוויה?

   

   

אוגוסט 6, 2008 – 2:28 PM קטגוריות: ביקורות ספרות - מעריב | פרסם תגובה

קצרים

1. ימים משונים. ימים ללא ספר טוב לקריאה לפני השינה. ימי בין המצרים. ימי ביניים. ימי הביניים חוזרים.

מרגרט אטווד המתורגמת החדשה, הנרי ג'יימס המתורגם החדש, לא היו לפי רוחי. את "הרפתקאות אוגי מארץ'" קשה – עד לא ניתן – לקרוא בתרגומו העברי הקיים. מי עוד חלף במיטתי? אינני זוכר.

נעצרתי לבסוף על סימנון החדש. אם כי, אני מסתייג – ובעצם לא מבין לאשורו – את פולחן סימנון הישראלי (באיחור אופנתי של שבעים שנה). סופר טוב, ללא ספק, אבל לא כזה טוב.

(פעם קראתי אנקדוטה נאה של בעל טור ב"וושינגטון פוסט": בנעוריו, היה מושא הערצה של חבריו ושלו, נער שקנה לו שם כמי שהתנסה כבר, התנסה עד גמירא, ביחסים עם נשים. "סקס זה גדול" – אמר פעם הנער לחבורת המעריצים שלו, שהנהנו בהתלהבות בהסכמה, פרי ניחוש ומשאלת לב. אבל אז, להפתעת מעריציו, הוסיף הנער בעגמומיות: "אבל לא כזה גדול")

2. לבסוף, בהיעדר חומר, פניתי לז'אנר שאיני נוהג לקרוא לפני השינה: ספרי עיון (בספרות יפה, ההתרוצצות של הדמויות הבדויות מולך, הולמת יותר את מצבך הנייח בסוף היום; אתה מבכר שאחרים יתרוצצו). התקדמתי ב"אנושי, אנושי מדי", של ניטשה, ללא ספק כמעט: הספר המתורגם החשוב ביותר שראה אור בשנה האחרונה (ולוויית חן לו היא בוסריותו המסויימת; בוסריות של גאון אבסולוטי, שמעניינת, אם להיות סופיסט לרגע, לא פחות מפירות הגותו הבשלים). ואז "מודרניות נזילה", של הסוציולוג זיגמונט באומן.  

3. ספרים מסוגו של "מודרניות נזילה" – המערבים אמירות חריפות ואנושיות באמירות בנליות ולא מחודדות-עד-תום – צריך לקרוא בעין פוזלת. עין חדה בספר ועין חדה, הפוזלת, במציאות המוכרת לקוראו של הספר. ניסיונות ההמשגה של המציאות (הרואיים בהחלט) נוטים לעתים להמריא ולהתנתק מהמציאות המוכרת מניסיוננו ולנהל דיאלוג לא מפרה עם ניסיונות המשגה קודמים של אותה מציאות נזנחת עצמה.

4. כמו בפסיכולוגיה האינדיבידואלית שבה היכולת לנסח כמה שיותר במדוייק את הקונפליקטים המענים את היחיד תורמת להחלשת כוחם (אני מאמין בזה), כך הניסיונות הסוציולוגיים לנסח את המועקות והקונפליקטים החברתיים מסייעים באלחושם. וכיוון שהמציאות המערבית חולה (אני מאמין בזה), סוציולוגיה במיטבה היא ז'אנר חיוני ואצילי.

5. להיות כמה ימים ללא מחשב, קל וחומר להיות בעל בלוג ללא מחשב, מחדד אצלך את שאלת-השאלות: עד כמה להיות תלוי בעולם החיצוני ועד כמה לצלול לתוך עצמך? סוגיית ההתנתקות החד-צדדית.

כי הקללה של האינטרנט – שלמרבה הפליאה רבים רואים בה ברכה – היא הצורך הממכר להיות "מחובר". כלומר, להיות חיה חברתית. האדם הוא חיה חברתית? ליתר דיוק האדם הוא חיה שמבינה שהיא חיה חברתית. ולכן אולי יכולה לצמצם את הצורך הזה?

6. כמי שבא ממקום קטן, כפר, לתל אביב, מעוררת מחשבה עגמומית העובדה שבחלוף שנים מספר בכרך, חוויית האנונימיות מתפוגגת. ריבוי האינטרקציות מחייב שתפגוש מכר בכל גיחה החוצה מהבית. ממש כמו בכפר הולדתך. רק נסיעה בקו חמש, הפולח כמו סכין בחלה את העיר מחזירה לי את התחושה הזכורה לי מנעוריי של ביקור בתל אביב: האנטיתזה המוחלטת, הקוסמת והמאיימת, של כפרי הקטן.

7. "ואלס עם באשיר" הוא לא סרט מקורי מבחינה תוכנית, אם כי הוא ממחיש את הגועל שבמלחמה (האסתטי-כמעט, לא דווקא האתי). חלק מהרושם של הסרט נובע להשערתי מאותו מושג שניסחו הפורמליסטים הרוסיים: "הזרה". כי לראות סרט מלחמה באנימציה דווקא, מחזיר, באופן פרדוקסלי, למלחמה את מלחמיותה (בפרפרזה על ויקטור שקלובסקי).

8. יש איזו טלנובלה, שאיני בטוח בשמה, שמסתיימת לפני "לונדון וקירשנבאום" בערוץ 10. ברקע כותרות הסיום נראית יעל בר זוהר ישובה ורוכנת מטה ואז הצדה בזעקת שבר וכאב. המחשוף של בר זוהר נדיב במיוחד בסצינה הזו. וזה אולי השקר בתמצית של הז'אנר: לכאורה מדובר ברגש מועצם – אבל בעצם, המוקד המוכחש, הוא השדיים של בר זוהר ולא שום רגש או פטמת-רגש.

או של טלי שרון (זה השם?), שמין אירוניה לא רצונית נלווית דרך כלל לרפליקות שלה בטלנובלות או אף בדרמות "הרציניות", אירוניה שכמו אומרת: "מה זה משנה בעצם מה אגיד. אני הרי כXXXת, וזה מה שחשוב".    

9. דוריס לסינג, בהקדמה שהוסיפה ב – 1971 ליצירת המופת שלה "מחברת הזהב" (שראתה אור במקור ב – 1962; וזה מעניין, אם זוכרים את שירו של פיליפ לארקין על יחסי המין שנבראו ב – 1963) ממליצה כך לקרוא ספרים:

"אני אומרת לאותם סטודנטים שבילו שנה-שנתים בכתיבת עבודות על ספר אחד: 'יש רק דרך אחת לקרוא – לשוטט בספריות ובבתי-מסחר לספרים, לבחור ספרים המושכים אתכם, לקרוא רק את אלה, להשליכם כשהם משעממים, לדלג על החלקים המתנהלים בכבדות, ולעולם, לעולם לא לקרוא דבר משום שאתם חשים שחובה לקרוא אותו, או משום שהוא חלק של איזה זרם או תנועה".

דברים כדורבנות.

בהשראת לסינג חשבתי שהתפתחות אינטלקטואלית ראויה מתקדמת באופן דומה לתנועת הפרש בשחמט. אתה מתקדם ישר, בהתאם לתשוקות הקריאה שכבר קיימות בך, בוחר ספרים שמראש אתה מנחש שיעניינו אותך. ואז, בעקבות הקריאה, שכמעט בהכרח אינה זהה למחשבותיך המוקדמות במאת האחוזים, אתה מתפתח מעט הצדה. וחוזר חלילה.

10. בביקורת ספרות, יותר ממלומדות חשוב האינסטינקט. "זיהוי צרכים", כפי שמכונה הדבר בז'ארגון הפסיכולוגיה הפופולרית. לזהות מה אתה מרגיש וחושב כלפי הספר בזמן קריאתו. מבקר ספרות אינו חייב להיות אדם נחרץ. אדם בעל ספקות אינטלקטואלים רבים יכול להיות מבקר ספרות מצוין כל עוד האינסטינקט המוזכר לא כבה בו: לדעת אם הוא נהנה מהספר שמוטל לפניו אם לאו, ולמה הוא נהנה או לא.  

11. אני מציץ מדי פעם במדור "תרבות" של ויי-נט ושואל את עצמי מה קרה לו לאחרונה. כמעט כולו היום הוא יח"צנות של חרושת-התרבות ולא דיון דעתני בתרבות. וזה עוד ויי-נט, אתר יחסית דעתני, מה יגידו אזובי הקיר?  

12. האם זה רק אני ומשאלותיי, או שרוח סתו מסתננת לעתים לערבים בעיר?

אוגוסט 6, 2008 – 12:22 PM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (25)

קצר

האֹשר/ תמונת תשתית

 

אני בעיר אירופאית. חורפית. יושב בבית קפה כהה, ספון-עץ, אל שולחן עץ, מביט בחלון.

אני אוחז ספל קפה חם בין שתי כפות ומפעם לפעם מקרב אותו אל שפתיי באצבעות יד ימין.

איש לא מכיר אותי כאן. איש גם לא יכיר. לבד, לבד וחלק מהעיר.

כך אני מבלה את ימי. מתבונן בעוברים ושבים.

איני שומע אותם ואילו הם אינם מבחינים בי. 

הנשים הנאות שחולפות ברחוב מהנות אותי ביופיין.

איני מבקש מהן עוד דבר.

עיניי זנות אותי ודיִי.

השעות חולפות. ספלי הקפה מוחלפים. היום נוטה לערוב.

בחדר הקטן שמחכה לי: ארוחה צנועה אבל מוקפדת. ספר מובחר.

ולמחרת, שוב, בבית הקפה.

וכך, כמו נר-נשמה, חרש-חרש ולאט-לאט, לא מסוכסך, כלה.  

יולי 28, 2008 – 12:15 AM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (22)

קצר

ישבתי בבּאר. המוזיקה לא היתה לטעמי. ולפתע היא כן הייתה. שיר רוק אהוב שלא שמעתיו זמן רב צרר אותי בטפריו, נשא אותי מעלה, הביאני לְמה שבחסידות מכונה התפשטות-הגשמיות. למשך ארבע דקות של רוח גדולה שבאה, הכל ישר וטוב היה – בעולם אף בתוכי.

והיטב אני יודע שרגעי עליית-הנשמה הללו אינם יכולים להיות מזומנים על ידי. נִטפי האושר ואגלי ההזדככות הללו מתנדפים, מעשה שטן, כשאני רוכש את הדיסק ובו אחד מאותם השירים האהובים עלי במיוחד. אחרי רכישתו, אני חוזר הביתה מחנות הדיסקים, נחפז, כמעט רץ אפילו. צורך גופני דופק בי לשמוע כבר, לטבול כבר כולי בשיר. בבית, אני מתקין את הדיסק במערכת ושומע ברטט ציפייה את השיר האהוב. בפעם הראשונה הסמרמורת המיוחלת מתפתלת בגבי, אם כי בעוצמה פחותה מהמקווה. אני ממהר לשמוע את השיר שוב, קצר רוח מעט, מקווה למוץ כעת בשלמות את הלשד האצור בשיר, הרי הוא שם בוודאות, אני יודע! אני שומע כך את השיר כמה פעמים. רושמה של כל האזנה חלוש מרושם קודמתה. ככל שרוחי מתקצרת מתרחק ממני לוז השיר והולך. ואחרי מספר האזנות אינני יכול לשמוע עוד את השיר. חודשים איני יכול. שנים.

רכישתו וזמינותו של השיר – ואולי ההתכוונות המוטעמת לשומעו? – במין קללה קיומית שאיני מצליח, איני מצליח, לפצחה – מניסה את ליחו. טעמו של השיר נמר בפה-אוזניי לעד.

כמעט לעד. עד שאחרי שנים מספר אפתח את הרדיו ובמקרה ינוגן השיר, או אשב בבּאר ומהשממה, פתאום, כגואל הוא יפציע, יחבוש את פצעי. ולו לכמה רגעים.

 

 

 

יולי 25, 2008 – 4:16 PM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (12)

שני משלים קצרים על קריאת ספרות

1. החכם הביניימי, רבנו בְּחיי, בספרו "חובת הלבבות", הביא את ההוכחה הבאה לקיומו של האל: כשם שהמוצא לפניו מכתב מנוסח כהלכה אינו משער שדרך מקרה נשפכה קסת דיו על גב נייר ונכתב המכתב – כך המתבונן בעולם הקבוע בסדריו, המספק צרכי ברואיו וההרמוני, לא יכול לקבל שדרך מקרה נעשה העולם.

הקורא מחפש גם הוא אלוהים, וכמו אצל  רבנו בחיי הוא מגיע אליו, אם הוא מגיע, באמצעות ההתבוננות בכתובים. הקורא מחפש את אלוהי-היצירה. הוא רוצה לחוש בעינו הקוראת שאכן מישהו, ישות תבונית, כתבה את מה שהוא קורא, ולא דרך מקרה נשפכה דיו מקסת על גב נייר, או אדם ללא תוכנית קשקש על הדף ככל שהעלתה רוחו. התחושה של הקורא, שבכל מקטע, שורה, מילה, צפונה כוונת-מכוון, שניתן לאתרה, שיש לכּתוּב בורא, משמחת אותו בד בבד לשמחתו על החכמה והיופי שבמקטע, השורה והמילה גופם.

החדווה הזו – גם אם לרגע – אינה רחוקה כל כך מחדוותו של המאמין על כך שגילה שיש אדון לבירה, ולעולמו פשר.

 

2. "הדרך הקלה להפסיק לעשן" הוא ספר שמבטיח לך שתפסיק לעשן כתוצאה מקריאתו, ומקריאתו בלבד.

זו, לעתים, התקווה שיש לנו בקריאתם של ספרים טובים: שקריאתם תשנה משהו במוחנו, ובעקבותיו: בחיינו ממש.

יולי 21, 2008 – 12:07 PM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (29)

ביקורת על "חלזונות על הכביש המהיר", של נטעלי גבירץ, הוצאת "עם עובד"

"חלזונות על הכביש המהיר", רומן הביכורים של נטעלי גבירץ, הוא דוגמה מובהקת לתופעה ספרותית ותרבותית בעייתית: רגשנות. שלושת הגיבורים חיים בעיר ללא שם והם אומללים איש איש לפי דרכו. הנרי, נער רך, יתום משני הוריו; הלנה, אישה בשנות הששים לחייה שחלמה בצעירותה להיות לשחקנית אך הכוכבים רימו אותה והחלום אבד; הקטור, זקן מיוסר ומוזר אך טוב לב. הרומן, טוב לב בעצמו, ידאג לכך שזקניו הגלמודים יצאו מגלמודיותם ושיתוֹמוֹ יזכה במשפחה ואף באהבת נעורים.

הרגשנות אוהבת מצבי קצה. ורק הילדים והזקנים, אותם בני אדם השרויים בילדותם השנייה, סבורה היא, יודעים רגש אמיתי מהו: "מרגע שפגש הקטור בהלנה פרחו בו הזיות רפות ועלובות, כמו תגובה אלרגית, כמו מחשבות שיש רק לילדים ולזקנים על אצבעות שלובות ועל חיבה". זקנים וילדים הם הרי בעלי "העצבים החשופים כמו חלזונות על הכביש המהיר". גם חיים מוחמצים באופן מודגש תורמים לרגשנות. הכנסת האמנות לרומן ודאי שתתרום לה (הנרי, למשל, משתוקק להיות במאי): הרי אמנים הם אנשים רגישים, והאמנות היא המקום בו ניתן לרגש ביטוי. והכי טוב הוא השילוב בין ההחמצה לאמנות, לכן הגיבורים (הלנה, הקטור) הם אמנים (שחקנית, מחזאי) מוחמצים. גם העמימות הגיאוגרפית מסייעת לרגשנות. כאן עוסקים ברגש טהור ולא בעניינים ארציים כמו מיקום גיאוגרפי ושיוך לאומי ברורים. הרגשות האנושיים הרי נכתבים באספרנטו, שייכים לכל מקום וזמן. וגם האקסצנטריות תורמת לרגשנות: הקטור הזקן, למשל, מפרק באובססיביות מכשירי חשמל. האקסצנטריות הרי היא דבר כל כך חמוד, כל כך חושף פגיעות.

מה רע בקצת רגשנות, תשאלו? קודם כל הכזב. חלזונות אינם רק יצורים חמודים, הם ניזונים ממשהו, למשל. גם בני אדם אינם רק מעוררי חמלה, מתוקים וטהורים. כבוד כלפי בני האדם פירושו להתייחס אליהם ברצינות, להציג אותם במלואם, את מיטבם ומֵרעם כאחד. שנית, המניפולציה הבוטה. הכתיבה הרגשנית מפעילה על הקורא מניפולציה, והקורא האינטליגנטי מתרעם על כך כמו כל אדם שנוכח שמישהו מפעיל עליו מניפולציה רגשית (כתיבה משובחת מפעילה גם היא מניפולציה, אבל ההתפעלות שלנו מערמומיותה, אם אנחנו בכלל חושפים אותה, רק מוסיפה להתפעלותנו מהתוכן שנחשפנו לו). שלישית, ההחמצה. הכתיבה הרגשנית, שמתמקדת בקצוות של הקיום, מחמיצה את כל המסה האפורה של החיים, שאחד האתגרים של הספרות המשובחת הוא להצביע בדיוק על כך שהיא אינה אפורה כלל ועיקר.

כדי להציג את מלוא התמונה חשוב לציין שגבירץ כותבת לעתים יפה. היא בהחלט בעלת כישרון פיוטי-משוררי משמעותי. לעתים הפיוטיות שלה אפילו ממזרית: "הקטור מישש את הקמטים שריי דיבר עליהם, בבסיס הגבות. קמטים חרוצים היטב לתוך המצח, צמד קביים ארוכים שלקחו את מחשבותיו לצעדות ארוכות". גם כוונתה, כוונה של יוצרת צעירה בעלת כישרון, להפנות את כישרונה ותשומת לבה לאנשי שוליים ולאומללים מעוררת הערכה. במובן מסוים אכן הספרות היא האתר בו ניתן פתחון פה לאותן תודעות שהחברה משתדלת להתעלם מהן או להדחיק אותן.

"חלזונות על הכביש המהיר" מזכיר מאד ספר ביכורים ישראלי שראה אור לפני שנתיים. ב"כלבי קיץ" של בן ורד (הוצאת בבל) חובר זקן ערירי ותימהוני לנערה לבקנית דחויה. אבל הסיבה ש"כלבי קיץ" היה רומן ביכורים מעניין נובעת מכך שחיי השוליים שנחשפו שם קיבלו פירוט ומלאות קונקרטיים (גם השימוש בשפה שם היה מסקרן). ב"חלזונות על הכביש המהיר" אין את אותו פירוט ריאליסטי מספק, וכך אנחנו נותרים עם קווי מתאר רגשיים גסים. כלומר, עם רגשנות. 

 

 

יולי 20, 2008 – 12:22 AM קטגוריות: ביקורות ספרות - מעריב | תגובות (33)

קצרים של רינלדו ארֵנָס

האוטוביוגרפיה של הסופר הקובני, רֶינַלדו אָרֵנָס (1943-1990), "לפני שירד הלילה", שתרגם היטב רמי סערי (הוצאת "כרמל"), מניבה בסופה כמה תובנות וחיוויים מעניינים, שכדאי להתוודע אליהם. באחד הפוסטים הקודמים, התייחסתי לכמה התרשמויות שעלו בדעתי בזמן הקריאה וכעת ברצוני להוסיף מאותן תובנות שארנס מציע בסוף ספרו.

זו אינה יצירה גדולה (מן הראוי לציין זאת; לטעמי, חשוב להבחין בין ספרים טובים, טובים מאד וגדולים), אבל ישירותה וכנותה, פרקי הכלא שבה (המעלים על הדעת את "כתבים מבית המוות" של דוסטוייבסקי), המידע המעניין על הרפובליקה הספרותית הקובנית וזו של העולם דובר הספרדית, הפראות הלא-ממושטרת (גם פראות הדמיון המינכהאוזני) והאקסצנטריות של הסופר, בתוספת העובדה שארנס מביע בה את תובנותיו ומחאתו הפוליטיות, כפליט ממשטר קומוניסטי מדכא (בניגוד לדיקטטורות של הימין בדרום אמריקה), מחד גיסא, ואת התרשמותו כגולה מהמערב, מאידך גיסא, הופכים אותה ליצירה בעלת ערך.  

 

ולתובנותיו המעניינות של ארנס:

1. קומוניזם וקפיטליזם. ניו יורק והוואנה. ארנס עזב את קובה ב – 1980 והיגר לארה"ב, מבירא עמיקתא ל…לאן בעצם? וזו דעתו על ההבדל בין שתי המערכות הפוליטיות הקוטביות שכמה שעות הפלגה מפרידות ביניהן:

"ההבדל בין השיטה הקומוניסטית לבין השיטה הקפיטליסטית הוא שאם כי שתי השיטות נותנות לנו בעיטה בתחת, בקומוניסטית אתה חוטף ואמור למחוא כפיים, ואילו בקפיטליסטית אתה חוטף ומותר לך לצעוק. אני באתי הנה לצעוק" (עמ' 313).

ארנס על החיים בניו יורק: "לניו יורק אין לא מסורת ולא היסטוריה. לא יכולה להיות היסטוריה במקום שאי-אפשר להיאחז בו בזיכרונות, כיון שהעיר נמצאת בשינוי מתמיד, בבניה ובהריסה בלתי פוסקות שנועדו להקים בניינים חדשים. במקום שאתמול ניצב סופרמרקט יש היום חנות ירקות, ומחר יעמוד שם קולנוע, והוא ייהפך בבוא העת לבנק. העיר היא מפעל עצום בלי נשמה, בלי מקום לקבל בו את פני ההלך החפץ לנוח, בלי אתרים שאפשר להיות בהם סתם כך, בלי לשלם דולר תמורת אוויר לנשימה או תמורת הכיסא שמתיישבים עליו כדי למצוא מרגוע" (עמ' 338-339).

 

2. על הספרות במערב. מהצנזורה שהטיל משטר קסטרו על הסופרים הדיסידנטים הגיע ארנס לצנזורה של ה"פלורליזם" והרלטיביזם הספרותיים, בו מרוב עצים לא רואים את עץ הסקוויה הכביר. הציטוט הזה הוא, לטעמי, מאלף בינה, גם בהקשרים ספרותיים ישראליים.  

"באי עצמו נגזרו עלינו השתיקה, הנידוי, הצנזורה והכלא. בגלות היתה מנת חלקנו זלזול ושכחה מצד הגולים עצמם. בקובני טמון מעין יצר של הרס ושל קנאה. ככלל, הרוב המכריע של הקובנים אינם סובלים את הגדולה, ואינם יכולים לשאת שמישהו מתבלט. הם רוצים לראות את המכנה המשותף הנמוך ביותר של הבינוניות הכללית (כך! זהו משפט יוצא דופן בעלגותו, ביצירה הטובה והחזקה הזו – א.ג.). זה דבר שאי-אפשר לסלוח עליו. הדבר המצער ביותר במיאמי הוא שבעצם הכול שם רוצים להיות סופרים או משוררים, אבל בראש ובראשונה משוררים. הופתעתי לראות ביבליוגרפיה של משוררי מיאמי, אשר נכתבה אף היא בידי משוררת ממיאמי, אשר לא קראה לעצמה כמובן 'משוררת' אלא 'יוצרת שירה'. בביבליוגרפיה הזאת נכללו יותר משלושת-אלפים משוררים" (עמ' 317).  

 

3. פוליטיקה ופוליטיקה של ספרות. כפליט ממשטר קומוניסטי, נתקל ארנס במערב בניסיונות השתקה מצד השמאל האינטלקטואלי המערבי (והלטינו-אמריקאי; לא לחינם, ארנס מתעב את גרסיה-מארקס, ידידו של קסטרו). ארנס מתעכב על הדיקטטורה האינטלקטואלית של השמאל ומציין כדוגמה לאחת העוולות האינטלקטואליות הגדולות של המאה ה – 20 את אי הענקת פרס נובל לבורחס, בגין אי-תקינותו הפוליטית.

"הדברים הגיעו לידי כך, שכאשר עזבתי את קובה היו הרומנים שלי חומר לימוד באוניברסיטת ניו יורק, ואילו אחרי שנקטתי עמדה רדיקלית נגד הרודנות של קסטרו החליטה הפרופסורית לספרות הידי ויטָלֶה ריוֵרָה להשמיט אט אט את ספריי מרשימת הספרים הנקראים בקורסים שלה" (עמ' 328).

 

4. שנאת סופרים שנונה ומענגת. כך ארנס על הסופר המכסיקאי קרלוס פוּאֶנְטֶס, אותו פגש במסיבה באוניברסיטה אמריקאית יוקרתית:

"אחת הדמויות שזעזעו אותי יותר מכול היתה קרלוס פואנטס. האיש הזה לא נראה סופר אלא מַחשב. היתה לו תשובה מדויקת וככל הנראה מבריקה לכל בעיה ולכל שאלה שהועלו בפניו. לא היה צורך אלא ללחוץ על כפתור (…) קרלוס פואנטס התנסח באנגלית מושלמת ונראה אדם חסר כל ספקות, אף לא ספקות מטאפיסיים. הוא נראה לי היצור הכי רחוק שניתן להעלות על הדעת מסופר אמיתי. אותו אדון, לבוש בהידור, היה אנציקלופדיה, אם כי אולי עבה קצת יותר (גדול, לא? – א.ג.). סופרים רבים מהסוג הזה זוכים בפרסים ספרותיים גדולים, ובכללם אף פרסי סרוונטס ופרסי נובל, ונושאים נאומים בלי כל דופי" (עמ' 332).   

 

יולי 18, 2008 – 1:48 PM קטגוריות: מאמרים בנושאים ספרותיים | תגובות (9)