מבקר חופשי

1. נשים אורבניות הולכות ומידקקות, הולכות ונהיות חדות. כמו סכין (כמו סכין הן גם הבלטות מודגשות אחרות של הגוף הנשי האורבני, גם הלא דקיק).

הגוף – ככלי נשק. הנשיות – ככלי נשק.

העקב הגבוה אינו פֶטיש בגלל שהוא מזכיר איבר מין גברי, כפי שהדבר מוסבר כמדומני בפסיכואנליזה.

איבר המין הגברי והעקב כאחד מזכירים שניהם כלי נשק – חנית. הנשים האורבניות הופכות אט אט לזין זקוף – רזות, קשיחות וקשוחות.

1א. ומגפת המגפיים גבוהי העקב – מגפה ביזארית במיוחד בהקשר של האקלים הישראלי, שאינו מסביר רגליו למגפיים – צריכה גם היא להיות מוסברת כלקוחה מעולם האסוציאציות המלחמתי: המגפיים כפריט לבוש של לוחם, קוזק, קלגס. חשבו על ההבדל בין אישה מוגפת במגפיים לאישה שהשילה מגפיה: אלה שתי ישויות שונות (לא קדשה/קדושה כמאמר הקלישאה. אולי: לוחמת/חולמת? לא. זינה (הנסיכה הלוחמת)/מזינה? גם לא).

2. צריך לזכור שהפרשנות הביולוגיסטית לסוציולוגיה – טרנד חם ביותר במה שמכונה עולם הרוח היום – אינה מעודדת רק חברה שמושל בה עיקרון התחרות (שרידותם של המתאימים ביותר, לפי הדרוויניזם). פרשנות ביולוגיסטית לסוציולוגיה מעודדת – או מאשרת – גם חברה שהסקס הוא מרכזי אצלה, כפי שהרבייה מרכזית בתפיסות הביולוגיות.

סקס ותחרות, ניאו-ליברליזם והמהפכה המינית – אלה שני רכיבים נפרדים מושגית, שהגישה הביולוגיסטית לפרשנות החברתית – ובעצם חלק מה"צייטגייסט" – היא זו שיוצרת לכידות ביניהם.

3. אנחנו מבקשים מהתיאוריה שלנו, מיכולת ההכללה וההפשטה, שתשחרר אותנו מהעולם, שתנשא אותנו מעליו. קצת בדומה למה שכתב מרקס (אמנם בלעג) על הפילוסופים ההגליאניים שהם מבקשים לשכנע בני אדם באי קיומו של כוח המשיכה וכך לשחרר את עצמם מהשפעתו.

אבל הבנת המין, למרבה הצער, אינה משחררת אותנו מהמין. לא מספיק. לא לפי שעה.

4. סופיזם צרפתי:

א. פוקו – אהה, אתם חושבים שאתם "השתחררתם", ושהמין "משוחרר", לא, לא, פתאים! אתם מדוכאים יותר בגלל השיח על המין (בעוד שאנחנו מדוכאים יותר לא בגלל השיח אלא בדיוק בגלל השחרור גופו, בגלל החזרה ל"מצב הטבעי" בתחום הרבייה).

ב. דרידה – חשבתם שהדיבור נעלה על הכתיבה. לא, לא, פתאים! הכתיבה נעלה על הדיבור (בעוד שההפך בדיוק: הן הכתיבה והן הדיבור הן פרקטיקות שנמצאות במצור בעידן הפוסטמודרני, ואם כבר, הכתיבה חלשה בו יותר מהדיבור, כמו שהיטיב להבין מקלוהן)

5. מה שמכונה התרבות בזמננו היא ניסיון גדול להסחת דעת (הסחת דעת "מהמוות", רגילים לומר. אבל המוות דווקא מנחם בדרכו. הסחת דעת משוליותינו בעולם הזה, עד המוות, המוות הדמוקרטי דווקא, האנושי).  כך גם המין: עיסוק שההנאה הממשית שהוא מצליח להסב לנו בתרבות העכשווית קטנה בהרבה מהסחת הדעת שהוא מספק לנו. מה שמעלה את המחשבה שהיא, הסחת הדעת, הינה אולי התועלת המרכזית שהמין נועד להסב לנו.

6. ראיתי את "שאטר איילנד" של סקורסזה. שני שלישים סבירים. ואז בא ההיפוך (שראינו כמותו ב"מועדון קרב" ובעוד שורה של סרטים)

ואתה עומד משתאה: איזו אומה מטומטמת זו אמריקה. וזה עוד סקורסזה, כן? במאי שעשה כמה דברים מרשימים.

זה מה שנשאר? "תחכום" עקר ומטומטם? חוסר יכולת כרוני לדון במה שמעסיק בני אדם אמיתיים?

7. על מנת לשרוד בקיום האורבני, גברים חייבים לפתח אדישות ליופי נשי, שהגיע במרחב המחיה האורבאני לרמת שכלול בלתי נסבלת. ככל שמשתכלל היופי הזה – חייב הגבר לפתח אדישות גוברת והולכת. ולא – לא ישרוד.

כך נוצר מין מאזן אימה מוסלם, כמו לקוח מעידן המלחמה הקרה, כשעל כל נשק חדש שצד אחד פיתח, פותח כנגדו נוגדן שייעודו ליירט את אותו נשק חדש, ואז שקד הצד השני על נשק חדש יותר וחוזר חלילה.

7א. כך גם נוצר פרדוקס פסיכולוגי: תוצר של הסלמת המיניות יוצר בצד התמכרות מינית גם אדישות מינית. הפתיינות האינסופית שהסביבה האורבנית מרעיפה על הגבר (וזו תופעה שנשים בפירוש אינן מבינות אותה) היא מלחמת התשה שלבסוף יכולה אכן להתיש.

או כך יש לקוות.

זו האדישות האורבנית שזימל כמדומני דיבר עליה, ושמבוששת לבוא, לצערי.

8. הדרגות המפותחות שהגיעו אליהן הטכנולוגיות העכשוויות שמתמקצעות בהבלטת היופי הנשי ויכולת הפיתוי של הגוף הנשי (החל מסטודיו סי וכלה בביגוד מתוחכם, בעיקר זה שבאופן מתוחכם מפתה תוך כדי הצנעת הפתיינות) הפכו את גוף האישה לגאדג'ט, שחלק מהניכור ומהפסינציה שהוא יוצר דומה לניכור ולפסינציה שיוצרים גאדג'טים: הם מכשירים מתוחכמים (מדי),  לא אנושיים.

9. המין הוא יציאה מהעצמי, ולמעשה יש בו יסוד של ניכור עצמי. לכן בלשון העממית (נדמה ש)רווח הביטוי "איבדתי את עצמי" בהקשר של תשוקה עזה שפקדה את הדובר וחלפה וכעת הוא מסתכל על עצמו בהשתוממות.

המין הוא יציאה מהעצמי, הסחת דעת, ניכור עצמי. והשפעתו עלינו גדולה כל כך כיוון שאיננו יודעים מה משמעותו ותכליתו של היעדר הניכור העצמי, ובמילים ישירות יותר איננו יודעים מה תכליתו של העצמי.

1. ניתן להמשיל את ביקורת התרבות לטיפול שורש.

רופא השיניים משתמש בכלים הדקים ביותר שברשותו על מנת לנקות את תעלות העצבים הרקובים של השן החולה.

כך מבקר התרבות מנסה להשתמש בכלי הניתוח החדים ביותר שברשותו ולהגיע להגדרות הדקות והמדויקות ביותר של תרבות זמנו על מנת שיוכל לנקות אותה מריקבון.

השן הבריאה – כלומר תוצאתו של טיפול שורש מוצלח – היא שן מתה. גם התרבות הבריאה – כלומר כזו שכבר לא מכאיבה ליחיד בעקבות ביקורת התרבות החדה והמדויקת שלו – היא תרבות שמונחת לפניו מתה.

הניתוח הצליח – התרבות מתה.

2. כשאומרים שהספרות הפכה להיות מוצר צריכה צריך להבין מה הכוונה. אין הכוונה שהספרות הפכה להיות מוצר "מהנה". עונג אינו דבר שלילי. אברהם מנוחין, גיבורו של ברנר ב"מן המיצר", "הקדוש החילוני" המוצלח ביותר של ברנר, אמר בצדק (בציטוט חופשי): "בעיקרו של דבר, אין לנו דבר חשוב מהעונג".

לא. כשאומרים שהספרות הפכה להיות מוצר צריכה הכוונה צריכה להיות שהספרות חדלה לחפש אחר ביטויו של משהו חיצוני לה, והפכה להיות חיפוש אחר קומבינציה מוצלחת בהשוואה לקומבינציות מתחרות. זו מהות "חברת הצריכה": מוצרים שאינם עונים כבר על צרכים קונקרטיים, אלא מתחרים מול מוצרים אחרים על הבדלים סגנוניים (אני נעזר כאן בבודריאר בספרו "חברת הצריכה").

זו הכוונה ב"ביטול מודל העומק", שג'יימסון (בעקבות בודריאר; בכלל, יחסי ג'יימסון בודריאר הם יחסים מוזרים ביותר, כשג'יימסון משמש כפרשן ה"סופר אגואי" הגאוני-למחצה של "האיד" הגאוני של בודריאר; חלק נכבד מרעיונותיו של ג'יימסון הנם ניסוחים מחדש, אחראיים ופוליטיים במובן הטוב של המילה, של רעיונות בודריארים ניהיליסטיים; שתי מטפורות לא ממצות ולא מדויקות ליחסים ביניהם: שוליות אמני הרנסאנס הדגולים שהשלימו את עבודותיהם של המאסטרים+האם המנקה אחר בנה היצירתי והפרוע) מדבר עליו. התרבות – בחלקה המכריע – עברה מהפכה "סטרוקטורליסטית", בה ערכיה נמדדים לא לעומת איזשהו נעלם טרנסצנדנטלי (כך?) שהיא מחפשת "לבטא" אותו, אלא אלה לעומת אלה, בתחרות אימננטית.

3. את "הניו אייג'" הוולגרי לא חייבים להפריך באמצעים מדעיים. כלומר, לא חייבים לערוך ניסוי ולבדוק אם באמת יש אמת במזלות, למשל. אפשר גם להתנגד לו מוסרית: לא די שעולם הטבע הוא שרירותי, אנטי-אנושי, אתם באים להוסיף לי מערכת נוספת שאינה תלויה במעשיי, במידותיי הטובות או הרעות?

"האדם המורד" באבסורד, מורד ב"טבעי" ובעל טבעי" כאחד.

4. אסור לשכוח שאנחנו חיים לא בחברה פוסט-אידיאולוגית אלא בחברה רוויית אידיאולוגיה עד שורשה, אידיאולוגיה במובן המרקסיסטי של "תודעה כוזבת". בין שאר תכני האידיאולוגיה שאנחנו חיים בה מצויה המחשבה שאנחנו חיים בחברה פוסט-אידיאולוגית.

5. לעיתים, ניתן לתפוס את תרבות זמננו "על חם" בחוסר תשומת לב שחושף את האידאולוגיה שלה. למשל, השימוש של תרבות זמננו ברעיון "הקדמה" (progress), שהוזנה ואיבד כל תום וטוהר בפרסומות זמננו.

כך פרסומת ל"ויינדואוז 7" מדברת על הצורך להתקדם, וממשילה את המעבר ל"ווינדואוז 7" למעבר מכביש החוף לכביש 6 ומאנציקלופדיה לוויקיפדיה.

מה שמעניין כאן הוא שנוצר תלכיד אידיאולוגי בין רעיון "הקדמה" הגדול בן המאה ה-18 והפחד החברתי "הקטן" בן זמננו של "להישאר מאחור". מה שעוד מעניין זה שהצורך להתקדם הוא צו חסר "תוכן": כי וויקיפדיה אינה "טובה" יותר מאנציקלופדיה, ולכביש 6 חסרונות ידועים משלו. אבל "צריך להתקדם" כי "צריך להתקדם".

6. האידאולוגיה של העידן שלנו מציגה אותו כעידן אינדיווידואליסטי, כמעט-אטומיסטי.

אבל האמת היא שכוחו של החברתי בעידן שלנו עצום. חישוק החברתי הוא, למשל, אחד התפקידים הסוציולוגיים של הסלבז.

עיני החברה כולה הנשואות לעבר הידוענים הנן המקבילה בת זמננו לעליות לרגל למקדש בירושלים. שתי התופעות יוצרות לכידות חברתית ומונעות מהחברה להתפורר.

7. ההישג הבסיסי ביותר של ביקורת תרבות בזמננו הוא עצם קיומה. זאת כיוון שהאידיאולוגיה של זמננו מציגה את תרבות הזמן הזה כדבר הטבעי והפשוט ביותר שקיים, כזה שלא מצריך שום פרשנות; הבולט בולט כי הוא פשוט טוב, המוצלח מוצלח כי הוא מוצלח. אין פשוט מה לפרש ולפרשן.

1. המכתם "יוסיף דעת יוסיף מכאוב" מקבל משנה תוקף בדורנו. הגסים, הלא משכילים, הטיפשים, הלא מתוחכמים, אינם חשים ואינם חלים שהכל כבר נעשה ונאמר, שהאנושות מיצתה את עצמה, ניסתה הכל, היא סוג של חזרה חלולה על עצמה (כל זה מפרספקטיבה מסוימת, נכונה אמנם, אבל אפשר להסתכל על הדברים גם מפרספקטיבה אחרת לחלוטין, המוציאה את הראשונה, כמו אפשרות קוונטית [?] אחרת).

זו אחת הסיבות לניצחון הגסות על הלא גסות, הבערות על החוכמה, בדורנו. חולשת הדעת של המשכילים שבעת ההיא, כלומר הזאת, יידומו.

2. כוכב נולד הוא הרי מה שמכונה בלימודי הספרות פאסטיש. חיקוי ריק של סגנונות עבר.

ולכן כוכב נולד הוא כמובן תופעה פוסטמודרנית. ולכן, כלומר גם לכן, החיוכים והכייף המודגש של אנשים כמו גל אוחובסקי וצביקה הדר הם בזויים כל כך. אין הרי על מה לשמוח באמת.  מלבד העובדה שאני (כלומר אוחובסקי לצורך העניין) בטלוויזיה. וזו סיבה קטנה מאד לשמחה.

3. הצעירים, כך אומרים, קונים וקוראים את יורם קניוק. מה זה. הילדים רק מחכים להיות כבר "צעירים" ולקרוא את קניוק. ממש מושכים אליהם את השנים שתבואנה כבר. מתעצמים לגבוה.

הנה עוד דוגמה לתעשיית הדימויים שפושה בספרות. זו דוגמה "חיובית" אמנם, "קניוק המתחבר לצעירים", אבל בכל זאת דוגמה להלך רוח פרסומאי שמאפיין את התרבות שלנו, הלך רוח "טרנדי", כפי שכתבה אורלי קסטל בלום, המאבחנת והחולה הגדולה בתרבות הפוסטמודרנית.

קניוק הוא סופר בעל זכויות. "אדם בן כלב" הוא יצירת מופת. יצירת המופת היחידה בחיי שלא הצלחתי לסיימה אמנם. אבל יצירת מופת (בלי אירוניה).

את "היהודי האחרון" גם לא הצלחתי לסיים, אבל הוא אינו יצירת מופת בעיניי לעומת זאת.

כל זה לא סותר שיש כאן טרנד חזק שלא קשור לעובדות.

4. הפרוייקט של "ידיעות" של הוצאת 20 רומני מופת ישראליים מבורך חלקית. קודם כל, בגלל הרכב הרשימה שלעיתים הנו תמוה. יש גם משהו בורגני ומדושן עונג בפרוייקט הזה. ויש בו גם מהחלשת השדה הספרותי דווקא, כי בחירת הספרים נעשתה בעלטה יחסית, על ידי וועדה לא ברורה. יש בו גם מרוחה של הקנוניזציה של המודרניזם בשנות החמישים בארצות הברית, ניכוסו לטובת התעמולה של המלחמה הקרה, כלומר יש בו נימה פטריוטית לטנטית מרתיעה.

יש הרי הלך רוח דומה לפיפטיז בארה"ב בארץ היום (מקארתיזם), וזה לא נעים.

אבל יש גם צד שני.

5. יש סימנים של פשיזם באוויר: קמפיין נגד עובדים זרים ובעד ישראלים – קנייה כחול לבן כי "אתה עובד אצלי" עם מישהו שמזכיר בקולו את הרמטכ"ל בחיקוי של אסי כהן – קמפיין הסברה לישראלים כיצד יסבירו את מדינת ישראל לזרים.

אבל זה פשיזם שנובע מהנזק המצטבר של המדיה ותרבות המונים לא פחות ואולי יותר מאשר הנו פאשיזם אידיאולוגי. אלה, הראשונים, הפכו את הציבור ואת הציבוריות למטומטמים, קהים, הלומים, אדישים, עם תוקפנות עמומה המחפשת מוצא ופורקן.

אנשים טועים בהבנת הלך הרוח הפרוטו (כך?)-פאשיסטי הישראלי העכשווי. הוא בא מהמרכז הריק, מרוח "קדימה" האדישה והנייטראלית, ולא מהקצוות, לא מהמתנחלים האידיאולוגיים. זה פרוטו-פאשיזם "קר", אדיש, לא חם ולוהב.

יש לשים לב גם לקשר בין ניצני הפשיזם הזה למשרדי הפרסום שמעצבים אותו, לאידאולוגיה של הפרסום, שהנה כשלעצמה אידאולוגיה פשיסטית ואנטי-הומניסטית (עיצוב תודעת המונים, מסה של יחידים שמאבדים מהיחידיות שלהם).

6. גיליון "ספרים" של עיתון "הארץ" היום:

ביקורת שלילית על ספר ישראלי?

לא ב"הארץ". שלילי ב"הארץ" תחפשו בפוליטיקה. ב"ספרים" הרוח היא חיובית. מאד חיובית. זה יפה. מחמם לב. לפחות בשמורה אחת של התרבות הישראלית יודעים לפרגן! כן, לאהוב!

אבל לא על זה רציתי לדבר.

מודעה גדולה יש בעמוד האחורי של "ספרים" לרומן ישראלי עכשווי, "הנפשיים" של עמיחי שלו.

במודעה שורת שבחים המופיעים כציטוט מביקורות.

אבל אלה אינן ביקורות (למעט אחת). אלה חוות דעת פרטיות שניתנו לספר מפי אנשים שהסופר או ההוצאה ביקשו מהם לחוות דעה.  האנשים הללו קשורים, יש לשער, בקשרי ידידות עם המחבר. הקורא התמים אינו יודע כמובן שאלה אינן ביקורות. לפי תומו הוא מתרשם ששורת מבקרים שיבחה בעיתונות את הספר.

הנה עוד דוגמה בשורה ארוכה-ארוכה של זילות הביקורת. עוד דוגמה לסכנה, ובעצם למציאות, שבקריסתה של הביקורת הישראלית לרשת קשרים אישיים.

7. אנשים רציניים לא מתעניינים בבר רפאלי ובליאונרדו דיקפריו. אנשים רציניים צופים בפורנו.

אדורנו כתב כמדומני שתרבות ההמונים היא זנותית ומתחסדת בעת ובעונה אחת. אנשים רציניים לא צורכים את תרבות ההמונים.

הם או סופגים תרבות או צורכים פורנו.

1. מבקרים וקליקות –

מבקר צריך להיות בחייו המקצועיים פרש בודד, אקדוחן, כמו שטבע (תרתי משמע, ועל כך – אני מאד מקווה שלא – להלן) דוד אבידן (או גבריאל מוקד?).

בחייו האישיים מבקר יכול להיות אדם חברותי מאד. אפילו מומלץ לו להיות כזה. לא זו אף זו: מבקר יכול לאהוב כבני אדם סופרים שאינו מחשיב את כתיבתם ולשטום כבני אדם סופרים שהוא מעריך את כתיבתם. ולאהוב לא כחיות מחמד לא מזיקות, כלומר לאהוב לא בגלל שהוא לא מעריך את כתיבתם, ולשטום לא מתוך הערצה וקנאה, כלומר לשטום לא בגלל שהוא מעריך את כתיבתם; אלא לאהוב-לאהוב, כי הם בני אדם שרמנטיים, חמים, פיקחיים, אינטלקטואלים מרשימים או בעלי אינטליגנציה רגשית חריפה, ולשטום ולבוז כי הם בני אדם מרוכזים בעצמם, חורים שחורים, ערפדי אנרגיה, בעלי אופי של קמראדים-חברי מפלגה פנטיים וצחיחים.

אבל להיות קליקאי בחיים המקצועיים זו מכת מוות מקצועית.

ויש קליקאים ויש קליקאים. דבר שאין צריך לאומרו הוא שהקליקאי המצוי, כלומר לא הקליקאי אלא הלקקאי, זה שאינו מוציא דבר גנאי מפיו אלא בסיטואציה הבטוחה ביותר, ובכן דבר שאין צורך לאומרו שזה אינו מבקר ספרות. זו חיה אחרת.

אבל יש את הקליקאי שהספרות אכן בוערת כאש בעצמותיו, אבל גם הוא אינו בשל להיות מבקר. וזהו סימנו של הקליקאי הזה: כל יצירה של סופר שהקליקאי סימנו אי אז, בשנות השמונים או הששים, למאה ה-20 או ה-19, כסופר אמת, תזכה לביקורת אוהדת, וכל יצירה של סופר שהקליקאי סימנו אי אז כהורס אל הקודש ולא בזכות, תזכה לביקורת עוינת.

בקיצור, הקליקאי אינו עורך מפגש עם יצירה, הוא עורך מפגש עם סופר. בקיצור נוסף, המבקר הקליקאי לא נותן לעצמו להפתיע את עצמו.

מי שרוצה להיות מבקר ספרות צריך להיות מוכן נפשית לבקר את מי שהילל בעבר ולהלל את מי שביקר בעבר; צריך להיות מוכן נפשית לכך שחברים לא יהיו לו בתחום הספרות, למעט אלה שיכולים להכיל עמדה כזו ממנו, והם מעטים, נער יספרם (לא הייתי צריך להוסיף את המובאה, זה מיותר, אבל זה גם כייף כל כך).

2. אתגר קרת שיבח ב"ידיעות אחרונות" את ספרו האחרון של גדי טאוב וכעת גדי טאוב מראיין את אתגר קרת על צאת ספרו האחרון. כשאין ביקורת ספרות, זו "הביקורת" שתישאר. וזה עוד מקרה טוב, של שני אנשים שאינם כלים ריקים, ככלות הכל, נאמר מה שנאמר.

כמובן, יש כאן את כל הרציונליזציה והיופימיזם המתבקשים: טאוב "הרי" "עוקב" אחרי קרת, "מלווה" את כתיבתו, מאז ראשית שנות התשעים, ומי מתאים ממנו לראיין את קרת?

אבל זה העניין בקליקאוּת. כלומר, שאלת תם(בל), האם יכול לקרות מצב שטאוב יגיד: "האמת, הספר של קרת לא טוב. אני מוותר על הראיון". ולא "לא טוב" באופן "מעניין", שאומר "משהו" על החברה הישראלית וכל הג'אז הזה. אלא פשוט לא טוב.

וזו רק דוגמה. הרי הארץ (ובעיקר "הארץ") מלאה ביקורות קליקאיות מהזן הזה, "האיכותי". ואני שוב לא רוצה בכלל לדבר על הזן האחר, הזנותי. שגם אותו מלאה הארץ.

3. חז"ל אמרו שמי שנולד במזל של רוצח, טוב יעשה אם יהיה שוחט. כך ימתיק את מזלו – יספק את תאוות הרצח באופן מעט פחות מזיק.

מבקר הוא מקצוע שיש בו תוקפנות לא מעטה – ואכן, בדומה למה שגרסו חז"ל זה מקצוע שמתאים לרוצחים שחפצים להמתיק את טבעם.

הסוד הוא א. להיות מודע לתוקפנות הזו. ב. לרסן אותה כשצריך. ג. לרתום אותה למטרות מוצדקות.

4. כל יום בימים האחרונים כשאני עובר ליד פיצוציות יש כדורגל בטלוויזיה. או כשאני בבית ואני מדליק את הטלוויזיה, בכל הערוצים – כדורגל.

אין לי פאנץ' לסעיף הזה. רק מועקה, תימהון, תחושת מצור.

5. מבקרי התרבות הבולטים הם מגזימנים מיומנים, טוטליטריים בדרכם, למצער בעלי חוש למיתוג. הרי בחיים הכל למחצה, לשליש ולרביע, אין מוחלט. נכון, יש תופעה כמו "קדימות הסימולאקרות", עליה כתב בודריאר, אבל יש גם אזורי קיום אחרים. נכון, יש תופעה של "אבדן האמון במטה נרטיבים" של ליוטאר, אבל יש גם אזורים אחרים, נרחבים מאד אגב, כפי שציינו מבקריו. נכון, יש מצב של "תרבות נרקיסיסטית", כפי שכתב כריסטופר לאש, אבל יש גם הפרעות נפשיות אחרות המאפיינות את התקופה, למשל, סכיזופרניה, כפי שכתב ג'יימסון בעקבות דלז וגואטרי, ואף אזורים נטולי הפרעות.

מבקרי תרבות גדולים צריכים להיות מעט אטומים, מונומאניים (כך?), ואולי אף מעט מעגלי פינות, מה שמיניה וביה מפחית מגדולתם.

6. היכולת לאתר ולתאר מצבי ביניים, מצבים לא מוחלטים, היא אתגר למבקר התרבות. אני חושב מזה זמן על מין מצב ביניים כזה, שאני מכנה אותו בעקבות דוסטוייבסקי, מצבו של "הרוצה להאמין". ב"עול ימים", כמדומני, אחת הדמויות היא לאומן רוסי שגורס שללא שיבה לאמונה הפרבוסלבית (כמדומני, כמדומני) גורל התרבות הרוסית והמערבית נחרץ. אבל, שואלים אותו, "באלוהים, באלוהים אתה מאמין?", והלאומן המעמיק משיב בגמגום, "אני…אני…אני אאמין באלוהים".

אני חושב שזה קטע שימושי לתיאור אזורים שלמים בנפש ובתרבות. למשל, זה מצב ביניים שמתאר את היחס לתרבות הגבוהה אצל רבים מהרגישים, המעודנים והעמוקים בשוחריה. הם לא בטוחים בנחיצותה ובסמכותה, אבל הם לא מוכנים להשליך אותה אחרי גוום כמו שהומלץ בזמן הגאות של העידן הפוסטמודרני. הם חשים שמשהו חיוני מאד יאבד לאנושות עם הוויתור על התרבות הגבוהה, אבל מצד שני חשים חוסר ביטחון ביחס אליה, ביחס למהותה ולתפקידה. הם "רוצים להאמין" בנחיצותה. הם "יאמינו" בתרבות הגבוהה.

7. מצבים נפשיים רבים הם מצבי ביניים. אבל אפשר להעביר חיים שלמים במצבי ביניים כאלה. למשל, באי הכרעה בין חופש וסקס לאהבה ומחויבות. לפעמים זה המצב: מצב ביניים הוא מצב הקבע שלנו.

8. מושג התרבות הגבוהה נולד כתחליף לדת, זו אמת שכדאי בהזדמנות להרחיב עליה. ולכן, למשל, הפופ ארט הוא לא רק זרם באמנות, אלא הוא החילון של התרבות, המקבילה לחילון של החברות המערביות במאה ה-19.

אבל הכוונה היא לא רק לתהליך היסטורי, ולא רק לתכנים של התרבות הגבוהה, אלא לדמיון סטרוקטורלי: היכולת של האינדיבידואל להתבטל בפני משהו גדול ממנו. זה העיקר ברעיון התרבות הגבוהה. ולכן המפגש בין "תרבות הנרקיסיזם" האופיינית לתקופתנו לרעיון התרבות הגבוהה מוליד סתירה מהותית. כלומר, כשיותר משבן אדם רוצה לבטא משהו, הוא רוצה לבטא מישהו, כלומר את עצמו, רוצה לבטא נקודה. התופעה הזו תקפה גם בתרבות הגבוהה וסודקת אותה. ואצל כולנו.

והדברים יורחבו לכשירווח.