רשימות קיץ על רשמי קיץ; רשימות בחטף משהות ראשונה בניו יורק

היי ה.,

מה שלומך? מה נשמע בארץ?

אני מבלה בניו יורק. אוכל מצוין ואפילו זומם ללכת לפיטר לוגר ולאכול את הסטייק הטוב בעולם. למרות הבאזז סביב ג'ונתן ספרן פויר וספרו הצמחוני, אני מחזיק בהשקפה שצדקנות יתר יכולה לגרום לפריצה של אגרסיות במקום אחר (בבחינת, "במקום שלא צולים בעלי חיים, ישרפו בני אדם"). התרבות שלנו מלבה את התשוקה והאגרסיות ביד אחת ומרחיקה את הלגיטימציה לספקן ולו במעט בידה האחרת. יש גם קשר בין הקיטש של ספרן פויר כסופר לעמדה הצדקנית שלו.

עם זאת העיר מתגלה כמאד סטרילית ומאד מבוייתת. לא פרועה כמו לונדון וברלין. כמו מומייה של העיר הפראית מהקולנוע של שנות השבעים ("נהג מונית", לדוגמה, ואפילו "הרומן שלי עם אנני"), גופה שהוציאו את תכולתה החיונית ושמרו את חיצוניותה, סימולאקרה של כרך אורבני מלא אפשרויות וסכנה, ששוחזר בלי האפשרויות והסכנה (כך הן, במחשבה שנייה, גם יצירותיהם המאוחרות של היוצרים הניו יורקים הגדולים של שנות השבעים…). כולם יפים וסטרייטים (במשמעות המקורית של המילה) עד השורש. כאילו הם לא ממש מזדיינים. במיוחד הגברים מטרידים משהו: אלה גברים נונשלנטיים, רזים, מטופחים, חתוליים, לא יוקדים במבטי זימה כמו בארץ (כך מדווחת ק', שבכלל גורסת שאנשים נעים כאן במסלולים צפופים אך מקבילים, שכביכול לעולם לא ייפגשו, הלכסון, של המבט או המחווה, נחווה כלא יאה). אבל התחושה שלי היא שהם נענים באופן מתוח, כמו מיתר פנימי, לקול של הנשים, מתאימים את עצמם לסוג הגבריות הנתבעת מהם (אדישה כביכול, מטופחת וכו'; מושג ה-cool  על שלל משמעויותיו המתגלות כמסרסות), צייתניים. פעם כתבתי על "צופן דה וינצ'י" שבמרכזו מצוי המתח בין התרבויות הפרוטסטנטיות לאלה הקתוליות בכל הקשור ליחסים בין גברים לנשים. הקתולים חווים את הפמיניזם האנגלו-אמריקאי הפרוטסטנטי כמסרס. ויש משהו בהשקפה הזו לדעתי. כך גם סבורה ק'.

ניו יורק (מנהטן) בקיצור היא מגרש משחקים גדול של ילדים, זה הרושם שלי. לא מאיימת, נוחה ומציעה תענוגות מתונים כמו אוכל וכדומה. ניו יורק היא הרבה יותר "סיינפלד" מאשר "סקס והעיר", הרבה יותר משחקית-ילדותית מאשר סקסית-פרועה. לא נראה לי שאמצא כאן מסיבות הדוניסטיות פרועות כמו בלונדון גם אם אחפש, ואולי אחפש. בכל מקרה, הערב נלך לברוקלין כי על פי שמועה ברוקלין מעט יותר פראית וססגונית.

העיר גם הרבה פחות אינטלקטואלית מלונדון (ויש קשר כנראה בין אינטלקט לסקרנות מינית, כמו שגורס הדוקטור הווינאי): הרבה פחות עיתונים רציניים (וגם פחות צהובונים! כי יש קשר אולי בין שפע אינטלקטואלי לשפע טראשי?) וחנויות הספרים שדגמתי עד כה מכילות מבחר בדיחתי בהשוואה ללונדון. "בארנס אנד נובלס" בשדרה החמישית המכריזה על עצמה "החנות הגדולה בעולם" היא בדיחה בהשוואה לחנויות לונדון. ומדפי ה"קריטיקל תיאורי" שלה מצויים, כמו להמחיש את אי-אינטלקטואליותה, ממש מאחור, כמעט ברחוב האחורי, באזור שלא סיימו לבנות, לטייח ולצבוע בחנות. בבחינת: מי שרוצה להיות אינטלקטואל ולקרוא את בודריאר – זה המקום שלו. עם זאת ק סבורה שהעניין הוא שכאן המסחר האינטרנטי בספרים דומיננטי ומייתר את החנויות, ואל לי להיחפז ולקפוץ למסקנות. עם זאת 2: אנשים קוראים ספרים בווילג' היכן שק ודירתה המדהימה נמצאות. וספרים מרשימים בעיקרון.

ק טוענת שהאמריקאים הם אומה צייתנית ומסורסת. אומה של ילדים טובים. אני רואה שיש אמת בדבריה וזה מעורר אותי למחשבה על ההבדל בין הפראות האמריקאית של הסיקסטיז אותה אני חוקר בעבודת הדוקטורט שלי למבוייתות ולמשטור של ההווה. אומה של "רובוטים מאושרים" חזה הסוציולוג הרדיקלי מילס בשנות החמישים. התחושה שלי היא שהרובוטיות היא השאיפה, ופה ושם מבצבץ כמו להכעיס האדם: בכעס מזדמן, בתשוקה לא הולמת, בעלבון חושף תכולה בשר ודמית ולא מחווטת.

הסירוס הכללי מסביר אולי את הסרקזם האמריקאי המיוחד, הנשי משהו כשהוא מבוטא מפי גברים, הטון המתלונן-אגרסיבי, רב ההמצאה לעיתים בביטויי התלונה-אגרסיה. העוינות הכבושה שאין לה פתחי מילוט מוצאת לה אפיק מילולי כשמתאפשר לה.

לק יש גם תיאוריה משעשעת על האתוס הפרוטסטני:לדעתה יש הרבה אבטלה סמויה אצל האמריקאים אבל בגלל האתוס של "עבודה, עבודה, עבודה" הם מתחזים בפני אחרים ובפני עצמם לאנשים עסוקים מאד שלא מבטלים רגע. כך אנשים משתמשים ברטוריקה של "וורק, וורק, וורק" בעוד בעצם הם לא עושים הרבה…כפי שגרסה ק', ונוכחתי בכך הבוקר, כחמישה אנשים עובדים יחד בעסק גדול בגננות מול ביתה, שוקדים על עקירה ושתילה שלא ברורות תכליתן ולא ברור הצורך במצבת כוח אדם גדולה כל כך לתכליתן הלא ברורה הנ"ל. אבל סבר פניהם רציני ושקדני.

ק נהייתה קצת ציונית בעקבות השהות בניכר כי היא סופגת עוינות אנטי ישראלית פה ושם וזה מעניין גם כן.

ואולי האכזבה החלקית שלי מהעיר נובעת מכך שניו יורק כבר אינה בירת אימפריה? האימפריה נדדה מכאן, ונמצאת במקום אחר.

טוב, זהו בינתיים, אולי אקח כמה משפטים מהמייל הזה ואכתבם בימים הקרובים בבלוג המתייבש שלי אבל לך הם נמסרו הראשונים!

נשיקות

א.

יוני 23, 2010 – 1:07 PM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (15)

על "החלום הישראלי", של רועי צ'יקי ארד, הוצאת "חרגול"

פורסם במוסף לספרות של מעריב ביוני 2010

א

רועי צ'יקי ארד הוא חרש תרבות מקורי ומעניין. בין השאר כי הוא איש שנות התשעים, שמנסה לפעול ולהתאים את עצמו למציאות שנות האלפיים. ארד הוא אחד הנציגים הבולטים הצעירים של דור שנות התשעים בתרבות הישראלית שבגין צעירותו נכנס לשנות האלפיים בשלב שהוא יכול היה עדיין לעדכן ולעצב את עמדותיו. חוסר הרצינות המופגן של אנשי שנות התשעים, הבוז ל"תרבות הגבוהה" והעמדה הצינית הבסיסית של "קץ האידיאולוגיה" של אוחובסקי או ארז טל, שלווו בשיתוף פעולה חסר נקיפות מצפון עם הקפיטליזם ותרבות ההמונים, הפכו אצל ארד מחד גיסא לאידיאולוגיה רצינית, לא צינית, של אי-רצינות, אידיאולוגיית "השמייח" (שיש קרבה הדוקה בעיניי בינה לבין רעיון השמחה אצל ר' נחמן מברסלב, שצמח כידוע דווקא על קרקע הדיכאוניות של הצדיק המרתק) ומאידך גיסא לניסיון גיבוש (לקוי עדיין מבחינה תיאורטית, כמדומה) של אידיאולוגיה מחויבת חברתית, שנקשרת (במעורפל) עם השירה, שנתפסת כפעילות לא-יצרנית, חסרת תכלית, בטלנית, ולכן חתרנית. גם פעילותו של ארד כמייסד כתב עת עומדת בניגוד לרוח שנות התשעים: בכתב עת יש משהו שיתופי ואף אלטרואיסטי, העומד בניגוד לנרקיסיזם של הניינטיז. השפעתו התרבותית של ארד מוגבלת כיום, כמדומה, לתחומה של מדינת תל אביב. אך גם זה נזקף בעיניי לזכותו; דרכו שונה מדרכן של דמויות ניינטיז אחרות שניצלו את כישרונותיהן על מנת לערוך מניפולציה בתרבות ההמונים במסווה של חיבת עממיות.

ההיטלטלות של ארד בין הניינטיז העליזים לחד-ספרתיז הרציניים יצרה עמדה מקורית אך ספוגה אמביוולנטיות שמגבילה את כוחה. דומה שארד עדיין לא בטוח שהוא אדם רציני. ליתר דיוק: הוא לא בטוח שזה רציני להיות רציני. דילמה שהתשובה עליה אכן לא פשוטה. ההיטלטלות הזו היא זו שמסבירה חלק מהאירוניה שכתיבתו ספוגה בה. למשל, במשפטים כמו "תמיד הייתה לי הערכה לפוליטיקאים", או: "אותה נערה לקחה את האידיאולוגיה של תנועת השמאל מאד ברצינות, בניגוד לי, שרק אי-צדק קיצוני מצליח להרעיש אותי. אני בעד שאי-צדק מסוים ייכון בעולם בגבולות סבירים". האם "המחבר המובלע" צוחק? רציני? האם הוא יודע בעצמו? ההיטלטלות היא זו שמסבירה את הקלילות ההומוריסטית שיש בכתיבה של ארד, המרעננת אבל שסלידתה מרצינות יתר אינה מובילה אותה "ללכת עד הסוף" עם הומור אנרכי. זה הומור ממותן, שנשאר בתווך בין הבדיחה לרצינות.

ההיטלטלות הזו, אם כך, היא זו שהופכת את הקובץ הנוכחי למעניין ולמוגבל. אדגים את העניין בשני סיפורים מהקובץ. גיבורת הנובלה הפותחת הארוכה, הכתובה בגוף שלישי, היא טלי פאפו. פאפו הפכה מעיתונאית תל אביבית מבריקה, עוקצנית וניהיליסטית בשנות ה-90, לסופרת ואשת משפחה פרברית, שמרנית ואמידה בשנות האלפיים ("נמאס לי לפטפט על אורגזמות. גיליתי את הדבר הכי נפלא, שזה ההורות"). הגיבורה, שלא קשה לנחש לאיזו שירת סירנה בציבוריות הישראלית כרויות אוזניה, מבטאת להבנתי את ספקותיו של ארד עצמו. את החשש שהאלטרנטיבה לרוח הקלילה של שנות התשעים היא התקרנפות מחודדת קרן ושמרנות קפוצת עורף, ישבן ויד. הבעיה היא שהנובלה כתובה כסאטירה קסטל-בלומית (חיי עשירים ריקניים מוקפים במותגים ומשורבבי אנגלית שפונים להבלים ניו-אייג'יים; מציאות "הזויה", קרנבלית, קאמפית; פקפוק ברעיון הרצינות עצמו: "אני חושבת לכתוב ספר יותר מורכב. על זקנים, סביב מחלה. משהו פחות מבריק ושנון ויותר קיומי"; הפיכת הקיום ל"ציטוט" של קיומים קודמים ולפיכך לקליידוסקופ של קלישאות) שהיא כשלעצמה עמדה מובהקת של הניינטיז. וכך, היתרון הנדיר שיש לארד כמי שניצב בתווך, מי שיכול, למשל, לבקר את ההתקרנפות הריקה של שנות האלפיים דווקא כתוצא הגיוני של הניהיליזם של הניינטיז, מתאיין בבחירתו לספר את הסיפור כולו מפרספקטיבה של הניינטיז. ועוד מפרספקטיבה משומשת. הסיפור – בטון, בסגנון וברעיון – הופך לקרב מאסף של איש שנות התשעים, לרקוויאם, במקום לבטא דרך חדשה, שלישית. גם הסיפור השני בקובץ, גם הוא בגוף שלישי, על איש ספרות אגדי, שהוא סאטירה סונטת-אוהדת על איש ספרות שניצב בעבר במוקד במחוזותינו, מבטא את חששו של ארד מהרצינות. הרצינות, כמו אומר הסיפור, לא רק יכולה להיות ממוסחרת ובשימוש השמרנות, כבנובלה הקודמת, הרצינות יכולה להיות גם פשוט פתטית.

ההיטלטלות בין רוח השטות לרוח הרצינות, בין דמות הליצן לנביא, בין הניינטיז לשנות האלפיים, הופכת את הספר למעניין וקהה עוקץ בו זמנית.

ב

בכל העולם המערבי חשו בהבדל בין שנות התשעים לשנות האלפיים. שנות התשעים העליזות, העשור החד-מעצמתי, "קץ ההיסטוריה", קלינטון פינת לוינסקי, ניצחון הקפיטליזם, הייאוש העליז מכך שאין אלטרנטיבה ומההכרה המשפילה שההיעדר הזה אולי לא נורא, העשור של סיינפלד וסקס והעיר, התחלפו בעשור קודר שנפתח בפקיעת בועת ההיי-טק ובמאורע פנטסטי, נפילת התאומים, ונסגר במשבר כלכלי עולמי שעתידו מי ישורנו, ושהציע חלף המודרניות הנוצצת של הניינטיז גרסאות שונות של פונדמנטליזם ושמרנות חדשה. בישראל, הניגוד בין הניינטיז לחד-ספרתיז חריף במובן מסוים יותר מבכל מקום אחר במערב. שנות אוסלו המהפכניות והניאו-ליברליזם המנצח התחלפו באינתיפאדה השנייה העקובה מדם ובלידתה של השמרנות הישראלית החדשה (מרכז גדול וקפוא).

יוני 18, 2010 – 7:56 PM קטגוריות: ביקורות ספרות - מעריב | תגובות (5)

על "גוף שני יחיד", של סייד קשוע, הוצאת "כתר"

פורסם במוסף לספרות של "מעריב" ביוני 2010

אני רוצה לדון בספר הזה בכמה מישורים או קומות. קומת הבסיס היא תשובה לשאלה הבסיסית האם הספר מהנה. התשובה חיובית. במיוחד מהנה הפתיחה, הכתובה בגוף שלישי, שהיא מפגן מרשים של סאטירה משעשעת. קשוע מתאר בה את חייו של "עורך הדין" (כך הוא מכונה לאורך הרומן), כפרי מהמשולש שבא מרקע משפחתי צנוע, שבזכות השכלתו  וחריפותו עבר תהליך של מוביליזציה חברתית וכעת הוא חבר במעמד של יאפים ערבים-ישראליים החיים במזרח ירושלים. עובדה מאלפת בעיניי היא שקשוע מצליח לייצר כאן סאטירה מעמדית קלאסית, כמעט בריטית, על חייו של הנובוריש וה – social climber, בעוד הוא עוסק באוכלוסיית מיעוטים. בחברה הישראלית היהודית, החשה עצמה נצורה ולפיכך המחשבה על בקיעים פנימיים מעמדיים מחרידה אותה, הנושא המעמדי מוכחש למחצה. קשוע, כערבי ישראלי, פטור מהחששות הללו ולכן מתאר בלגלוג ובעוקצנות את היאפים הערביים על היומרנות, החומרנות, הקרתנות וחוסר הביטחון שלהם. ההומור והביקורת העצמיים, תכונות יקרות מציאות שפעם אנחנו, היהודים, התגאינו בהן, ובצדק, הופכות לאחרונה להיות נחלתם של כותבי פרוזה ערביים ישראליים, כמו עודה בשאראת וקשוע. נקודה זו מתחברת לסב-טקסט אוורירי ברומן שטוען שהערבים-הישראליים הם היהודים החדשים: "חלומה של כל אימא ערבייה בארץ הוא שבנה יהיה רופא או עורך דין". בהמשך הרומן משתנה הטון, מטון סאטירי לפרוזה ריאליסטית דרמטית. בגוף ראשון מספר בן למשפחה חד הורית מבוזה מהמשולש, סטודנט לעבודה סוציאלית, שמטפל בצעיר יהודי מירושלים שהפך לצמח, איך אימץ את זהותו של הצעיר. כאן הנאת הקריאה אינה נובעת מההומור, אלא מרגישותו הדקה של קשוע לפרטים , ומהקצב המתון, הסבלני, הבטוח בעצמו, של גלילת הסיפור, וכמובן מהעלילה המושכת כשלעצמה (שמזכירה את התרת "המאהב" של א.ב. יהושע, סופר שקשוע קרוב אליו ברומן הזה).

הקומה השנייה היא דיון בפגמיו הספרותיים של הרומן. אלה אינם מעיבים על איכותו הבסיסית, הרומן הוא חד משמעית רומן "טוב". אבל חשוב לראות מה מונע ממנו, ספרותית, להיות "טוב מאד". ראשית, המעבר המוזכר מהטון הסאטירי לטון הרציני, המעבר, לשם הדוגמה, מהתיאור של עורך הדין שסובל משפיכה מוקדמת ולכן מתאמץ להיזכר בלוויית סבו בזמן המשגל ליחסיו הכאובים של הגיבור השני עם אמו האלמנה, מעורר מייד געגועים לטון הסאטירי. קשוע מוצלח יותר בכתיבת סאטירה. שנית, הדרך בה קשוע קושר בין שני הסיפורים, בין סיפורו של עורך הדין לסיפורו של הערבי המתחזה, מעט מאולצת. עורך הדין נכנס להתקף קנאה כשהוא מגלה מכתב אהבה שכתבה כביכול אשתו ומתחקה אחרי נמענו, כשהעקבות מוליכות אולי למתחזה. נוסף לקישור המעט מאולץ אין הקפדה על אמינות בנסיבות גילוי המכתב, ויש גם רגעים ארוכים מדי שבהם ברור שחשדו של עורך הדין מופרך ואי לכך הדרמה שנוצרת מהתקף הקנאה שלו נחווית כמלאכותית. במצבו הנוכחי הרומן מכיל בעצם שני רומנים: סאטירה מחד גיסא ורומן זהות מאידך גיסא. ניתן היה ליצור תלכיד טוב יותר של שני הרומנים המתרוצצים כאן בכרס ספר אחת.

הקומה השלישית היא רעיונית. כיוון שראיתי לאחרונה מבקרים הפוסלים ספר בגלל שאינם מסכימים עם הדעות המובעות בו, ולא בגלל היעדר מיומנות בפרישתן או מוגבלות יכולתן לעורר למחשבה, אני מדגיש שפולמוס אידיאי עם ספר אינו ביקורת במובן של הטיית הבוהן מעלה או מטה. ישנם כמה סוגי רעיונות ברומן. ראשית, ישנה כאן ביקורת עדינה ולא מתלהמת, כמעט אגבית, ולכן אפקטיבית, על האפליה שממנה סובלים אזרחי ישראל הערביים. למשל, אגב אורחא, מצוין שבמוסדות גמילה לסמים בירושלים שמורה מיטה אחת בלבד לאזרח ממזרח העיר. אך הסב-טקסט האידיאי המרכזי של הרומן הוא פוסט-לאומי. אמו של הצעיר שהפך לצמח מבטאת לפרשנותי את עמדתו של הרומן: "היא חושבת שהערבים הם חקיינים גרועים של הציונים, שהם בעצמם חקיינים עלובים של הלאומנים האירופים מתחילת המאה ה-20. היא גם לא מאמינה בזהות, בטח לא במובנה המקומי הלאומי". ניסיון החלפת הזהות של הגיבור השני הוא הצהרה על אי חשיבותן של זהויות לאומיות, על הצורך והיכולת לפשוט אותן. אולם הפתרון הפוסט-לאומי, זה שביטא לנון ב"Imagine", מועדף דרך כלל על ידי מצליחנים. המצליחנים יכולים להרשות לעצמם לנטוש את הזהות הלאומית, כי יש להם את זהותם המעמדית כמצליחנים. פוסט-לאומיות היא, במילים אחרות, מריטוקרטיה. ותומכים במריטוקרטיה אלה שמרוויחים ממנה.

ב

בשני רומנים, שאין לפקפק בכוונות הספרותיות הרציניות של כותביהם, למרות שאת הראשון אהבתי ואת השני לא, זה שלפנינו ו ו"ורד הלבנון" של לאה איני בהתאמה, מופיע צעיר ישראלי, ממשפחה ירושלמית אשכנזית ואמידה, ההופך לצמח בעקבות ניסיון התאבדות. חכו, זה עוד לא הכל. לשני הצעירים קוראים יונתן. צירוף מקרים? "השפעה"? לא. נדמה לי שיש כאן הדגמה לכך שאפילו הספרות הישראלית "הרצינית" פועלת בדפוסים סנטימנטליים (מה יותר נוגע ללב מצעיר, פרח, שהפך לצמח?) וסטריאוטיפיים-גסים: הערבי או המזרחי מול הירושלמי האליטיסטי האשכנזי.

יוני 12, 2010 – 10:02 PM קטגוריות: ביקורות ספרות - מעריב | תגובות (1)

קצר, משלים קצרים, ועל "חיי מדף" של נעה ידלין

1. הראיון העיתונאי, אמר לי לפני שנים עיתונאי מנוסה ממני, הוא סיטואציה כוחנית. בתחילתו, כל הכוח נתון בידי המרואיין. בסופו, כל הכוח מצוי בידי המראיין.

כך הם, חשבתי, במובן מסוים, יחסי הגבר והאישה לפני ואחרי המשגל.

2. מארשל מקלוהן מדבר על אמצעי המדיה האלקטרונים כהארכה והרחבה של החושים הטבעיים; אמצעי המדיה כשלוחות של הגוף.

בדומה לכך יכולים להיות גם יחסים, יחסים אידיאליים, סימביוטיים, בין מבקר לסופר. הסופר ביצירתו הוא שלוחה מלאכותית מסייעת של תודעת המבקר; כלי להארכה ולהרחבה של גישושיו, כלי להגשמת תשוקותיו ותקוותיו הספרותיות.

3. "דה-מארקר" עובר שינוי מעניין בחודשים האחרונים. זה ממש שינוי אסטרטגיה. ראוי לשים לו לב. "דה-מארקר" החדש נאבק בטייקונים ובמונופולים במשק.

נכון שתמיד "דה-מארקר" אהד במובן מסוים את הבורגנות האמידה, האינדיבידואליסטית כמעט, ולא את הטייקונים והתאגידים, אבל הוא בהחלט בהחלט השתתף ב – ותרם ל – פולחן הטייקונים. כל זה משתנה מול עינינו והדבר מעיד על אחד משינויי העומק החשובים בחברה הישראלית בשנים האחרונות.

4. אני בעיצומה של הקריאה ב"חיי מדף" של העורכת שלי ב"מעריב" נעה ידלין. מטעמי אתיקה מובנים אינני כותב על הספר הזה בעיתון. אבל למי שמעוניין בספר מהנה ואינטליגנטי, ולפרקים מהנה מאד ואינטליגנטי מאד, צירוף בהחלט בהחלט נדיר במקומותינו, ברומן כתוב ביד בטוחת הדן באופן סאטירי בעולם הספרות המקומי, אני ממליץ בחום על הספר.

כפי שיצא לי לומר לא אחת, שורה של ספרים מעניינים מאד בחרה לעסוק בעשור האחרון בספרות הישראלית. הסיבה לעיסוק הזה היא תהייה ובירור פנימי חיוניים על אודות מקומו של הספר ותרבות הספר בתרבות הכללית. אצל ידלין, כמדומה (אני באמצע, כאמור), התהייה היא על אודות הזיהוי שנוצר בין "התרבות הגבוהה" לפוליטיקה רדיקלית פרו-מיעוטית, ועל הקלישאות של האנינים ו"התרבות הגבוהה", כי גם אצל האנינים, או הפסאודו-אנינים, וגם ב"תרבות הגבוהה" יש קלישאות. שורת הספרים הזו מדגימה כי דווקא הכתיבה על השבר, הזיוף, הכישלון והעליבות מניבה יצירות אותנטיות, חזקות ומצחיקות. ויש להן רלוונטיות גם לאנשים מחוץ למילייה. כמו שוולבק כותב ב"לצאת מהמאה העשרים": הוא תמיד הקפיד לכתוב על אנשים רגילים ולא על יוצאי דופן, חוץ מכתיבה על "האמן הכושל"", שגם היא, בעצם, כתיבה על אנשים רגילים, כי, כדבריו, "כולנו קצת אמנים וכולנו קצת כושלים" (ציטוט מהזכרון).

"חיי מדף" מצטרף לשורה המכובדת הזו הכוללת את "הקטרקט בעיני הרוח" של אופיר טושה-גפלה, "הרוצחים" של דרור בורשטיין, "אמן הסיפור הקצר" של מאיה ערד, "עלייתו השמיימה של העורך הספרותי" של בני ציפר, "ללכת יומם ולילה" של משה אופיר ולבטח עוד ספר או שניים שפרחו מזכרוני כרגע.

הכתיבה על גיבורים-סופרים היא אחד מהמאפיינים הבולטים של הסופרים בני דורי, דור ילידי שנות השבעים, ואחד היסודות המובהקים המבדילים ביניהם לבין הדור שקדם להם, דור "המרד השפוף", ואף לדור של יהושע-שבתאי-עוז (קנז יוצא דופן חלקי בכך, למעשה הוא מאחד שני קצוות אקסטרימיים, קצה "נטורליסטי" מתבונן המוחק את עמדת הסופר, ומאידך גיסא דיון פרונטלי באישיותו של הסופר-המתבונן, דיון שלרמתו אין אח ורע, ולא בן ונכד, אבות דווקא כן, בספרות העברית. קנז מזכיר בשניותו את הפיצול שקיים אצל פלובר, אותו הוא מעריץ ואף תרגם: מצד אחד פלובר שטוען שלכתוב על גוסטב פלובר זה לא מעניין, מעניין רק האופייני, הטיפוסי, המאדאם בובארי-י, לא החריג, החולה, הלא משתלב, האמן. או, וזה טיעון שונה, מעניין רק הסגנון והוא היה רוצה לכתוב ספר "על שום דבר". ומצד שני המובאה לעיל לקוחה ממכתביו, שהם, בניגוד ליצירותיו המהוקצעות והמרוחקות, מפגן של כתיבה נרקיסיסטית ואוטוביוגרפית מרשימה ויפה ביותר. קנז בעוסקו בדמות הסופר הוא לכן הקרוב ביותר לרבים מבני דורי, בלי שבהכרח יהיו מודעים לו או מושפעים ממנו. אם כבר הם "מושפעים" הרבה יותר משבתאי, אבל למעשה משתמשים לפעמים בכלים שבתאיים לתמות קנזיות).

כתבתי על כך לפני שש שנים בשורה של מאמרים שהתפרסמו ב"תרבות וספרות" של "הארץ", על "שובו של התלוש כאיש התרבות הגבוהה", ובחלוף השנים המאפיין הזה נראה לי חשוב יותר ויותר, על הבעייתיות שהוא צופן בחובו (האפקט המצומצם של ספרות שעוסקת במובלעת חברתית איזוטרית, למרות האפולוגטיקה הוולבקיאנית דלעיל, ומאידך גיסא החשיבות של המובלעת הזו המבטאת אפשרות קיומה של כמוסה שלפחות מתיימרת להיחלץ מערכי החליפין הקפיטליסטיים, מה-exchange value וממשחק הסימנים החברתי, מה שבודריאר כינה structural value, לטובת פעילות רוחנית שלא מיועדת לצריכה או לסימון חברתי).

יוני 8, 2010 – 10:06 AM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (6)

קצרים בתפזורת

1. הדיבורים בעשורים האחרונים על אינטליגנציה מלאכותית, כמו גם הדיבורים במאה שקדמה לעשורים האחרונים על חפצון האדם, תוהים על  – או חרדים מ – האפשרות שהאדם שווה למכונה, שניתן לשכפל את האנושיות שלנו ולהפוך אותה לחפץ, לאובייקט.

בהקשר הזה, אולי כדאי לחשוב על העובדה המוזרה שאחד מיתרונות האדם על המכונה, כפי שאנחנו תופסים אותה בדרך כלל, שאחד מיתרונות הסובייקט על האובייקטים, הינו שהסובייקט האנושי הוא מכונה שתדיר מכשילה את עצמה, מכונה שפועלת בכוונה תחילה בחוסר יעילות. האדם הוא מכונה מוזרה שתוחבת מקלות בגלגליה שלה ושלעיתים משמידה את עצמה.

הרי ההיגיון העקום הזה לכאורה של מכונת האדם הוא זה שהביך כל כך את פרויד (אם אני זוכר נכון, ב"מעבר לעקרון העונג"). למשל, החזרה הכפייתית של נפגעי הלם קרב אל הסיטואציה שגרמה להם להלם, שאותה פרויד לא הצליח להסביר במניעים תועלתניים. זו הייתה חזרה אובססיבית שבפירוש לא ניתן להצדיקה בתועלת כלשהי שבאה לאינדיבידואל. ולכן הזדרז פרויד לזנוח תפיסה מכניסטית נאיבית של האדם ולהגות בקיומו של יצר המוות. להגות בכך שהמכונה האנושית כוללת רכיב שמתוכנת לחסל את עצמה.

2. באחד ממאות הקטעים המזהירים המפוזרים ביצירתו מסביר הסופר גרשון שופמן, גדול מספרי הסיפור הקצר העברי, את ההבדל בין שני סוגי פילוסופים והוגים. שני הסוגים דנים בכתבי פילוסופים שקדמו להם. אך סוג אחד מצטט את המחברים שקדמו לו פשוט כי הוא דן בהם. מושא הדיון שלו הוא שפינוזה או הגל. סוג אחר מצטט אותם כי הוא דן בבעיות שהטרידו את אותם הוגים, את שפינוזה או הגל, ומביא דעות של עמיתים. מה שמעניין את ההוגה מהסוג השני אינו הפילוסוף שקדם לו אלא הבעיה הפילוסופית.

3. על מנת לכתוב ביקורת תרבות מעניינת צריך השכלה רחבה. השכלה היא הכלים של ביקורת התרבות, כמו מברג ופלאייר פטנט לשיפוצניק. השכלה היא בחינת הכלים שאחרים השתמשו בהם ובדיקה אם הם מתאימים לפתרון הבעיה. בבחינת "תביא לי רגע את אדורנו והורקהיימר. לא, זה עדין מדי, אני לא מצליח לשלוף. יש לך סארטר קטן? מה זה, הוא עקום! טוב, תביא לי לוקאץ' אחד ותקפוץ לקנות פה ליד זימל קצר".

כך גם צריכה להיות קריאת ספרים, קריאת פרוזה. חיפוש אחר משהו שאתה זקוק לו, משהו שימושי לבעיות ולתהיות שמעסיקות אותך.

4. באחד הקטעים המהממים בפרק על חרושת התרבות ב"דיאלקטיקה של הנאורות" שואלים אדורנו והורקהיימר לפתע מה יקרה אם כל תרבות ההמונים תיעלם יום אחד במפתיע מחיינו. ככה סתם תתפוגג לאוויר הדק (כמו שאומרים באנגלית). מי יתאבל עליה? מי יקונן? אולי, אומרים אדורנו והורקהיימר, האישה שאולם הקולנוע היה המקום היחיד בו יכלה לפוש מעט מטרדות חייה (כלומר לפוש בלי להסתכל על הסרט, רק מעצם העובדה שהיא לא נתונה בחושך האולם לפיקוח).

ואני שואל גם: נניח תעלמנה כל אלפי היצירות היוצאות חדשות לבקרים, בכל התחומים, מוזיקה, ספרות, קולנוע וכו'. מה יקרה? האם נתאבל? האם נשב שבעה? האם נקונן מרה? האם חיינו יהפכו למשעממים וחדגוניים?

ואולי ההפך: שקט נפלא וארוך ישרור לפתע בעולם, כשאבן מקיר ואמן ממקלֵט לא יזעקו נואשות לתשומת לבנו. נוכל סוף סוף לשמוע את עצמנו. ודווקא לא נגיע למסקנה שמגיעה אליה גיבורת "סוף הדרך" (כך?) המופתי של ג'ון בארת, שהקשיבה לעצמה וגילתה כי "אין שם כלום בפנים" (ציטוט חופשי מהזיכרון).

5. הרי הריבוי המהמם של מוצרי התרבות, במיוחד במוזיקה כמדומה, מעורר שאלות חריפות: האם יכול להיות שיש כל כך הרבה יופי בעולם? ואם כן, האם הסובייקט האנושי בנוי לשאת כל כך הרבה יופי? ואולי היופי הוא הגדרה יחסית ושכיחותו היא אוקסימורון?

6. הפרוייקט של "פירוק הסובייקט" ובחינת יחסי ידע/כוח נולדו מתוך כוונות טובות, כוונות אמנציפטוריות, כוונות שחרור. אבל הדיאלקטיקה ההיסטורית הפכה אותם לפרוייקט דכאני. אנשי מדעי הרוח, הם במיוחד, ששמעו על "פירוק הסובייקט" ועל כפיפותו לדיסקורסים גדולים ממנו, מדכאים את עצמם. הופכים לחסרי אונים בעיני עצמם. "פירוק הסובייקט" הופך לנבואה שמגשימה את עצמה. ואילו מחוץ למדעי הרוח, אנשים שלא שמעו על פירוק הסובייקט, פועלים במלוא המרץ. יצחק תשובה חושב על עצמו שהוא סובייקט לא מפורק ומוצא גז.

היסטוריה עתידית של הרוח, אם תיכתב, תידרש לשאלה כיצד מלכדו את עצמם מדעי הרוח במחצית השנייה של המאה ה-20. כיצד הפכה רכישת הדעת בתחומים הללו הכשרה לדיכוי עצמי, ספקות עצמיים, סקפטיות כדרך חיים, סירוס.

זו, אגב, חקירה מרתקת. סיבה כשלעצמה להישאר בתחום מדעי הרוח.

יוני 6, 2010 – 7:31 AM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (4)

על "לעוף כמו בוב בימון", מאת גונן נשר, הוצאת הקיבוץ המאוחד

פורסם במוסף לספרות של "מעריב" ביוני 2010

כל הסיפורים בקובץ מסופרים בגוף ראשון וגיבורם הוא אותו גיבור, הסופר עצמו (בחלק מהסיפורים מוזכר שמו). מה שכמובן אינו מעיד על היותם "אמיתיים" (לפעמים צריך להזכיר את המובן מאליו, את הזכות של הספרות לדמיין). הסיפורים מתרחשים לאורך תחנות שונות בחיי הגיבור, מילדות עד סביבות גיל ארבעים. משותף לגיבור ולסופר עצמו (כפי שנכתב על גב העטיפה) היותם כבדי-שמיעה. כבדות השמיעה ממלאת תפקיד, קטן או גדול, בכל הסיפורים. בסיפור אחד, למשל, מסופר על הצתת ביתן הפנימייה בבית הספר האזורי בקיבוץ מזרע בו למד המספר ושאותו גם הצית בגלל התעללות שהתעללו בו ילדי הפנימייה שהשחיתו גם את מכשירי השמיעה שלו. בסיפור אחר מתאר המספר איך בתו הפכה להיות מכשיר האזעקה הפרטי שלו בזמן מלחמת לבנון השנייה, כי את האזעקה הכללית הוא התקשה לשמוע. בסיפור אחר נפגש המספר עם גידם ו"התחלנו להחליף קצת חוויות של אנשים פגומים".

הסיפור הראשון, הישיר, הוא החזק ביותר והוא קינה בוטה ומלאת תנופה על המגבלה שלתוכה נולד הגיבור. הנה פתיחתו הפראית, התומס ברנהרדית משהו: "אני מתתי בחורף של שנת אלף תשע-מאות שישים ושמונה. מתתי בחורף של שנת אלף תשע-מאות שישים ושמונה, ודבר ממה שהתרחש בימים שקדמו למוות הזה, העצוב כל כך, לא רמז לכך […] מתתי בחדר לידה מספר עשרים ואחד, שהיה אז ועודנו היום החדר הראשון של הקומה השנייה בבית חולים רוטשילד בחיפה. כיצד אני יודע ששם מתתי? הרי זה ברור. כך כתוב בתעודת הפטירה שלי, שמסיבה לא מובנת רשום עליה תעודת לידה […] מה קרה בחדר הלידה, שכל כך לא רציתי לשמוע וגרם להסתגרותם של קפלי האוזניים, עור התוף, הקונכייה ושערות השמע שלי?".

משותפת לסיפורים גם מוזיקליות בולטת. הסיפורים נקראים באופן שמזכיר אוושת לחיכה ויניקה, זו פרוזה מהוקצעת ונטולת חתחתים לשוניים, אם להשתמש במטפורות נוספות, שלפעמים אף מנשבים בה משבי-תנופה מרשימים. אולי בהתאם לחוק שמגבלה בחוש מסוים גורמת לפיצוי בחוש אחר, קלישאה שבהקשר אחר הגיבור שונא, המוזיקליות החרישית, האוושתית, של השפה הנכתבת והנקראת, הקלילות בהולכת הסיפור הכתוב, נולדה כפיצוי לכבדות שמיעתה של השפה המדוברת.

בחלק ניכר מהסיפורים יש דיגרסיות, סטיות-מהנושא. היזכרות מובילה להיזכרות, אסוציאציות מחוברות ביניהן ברפיפות כמו אבני דומינו. למשל, בסיפור "אופה האזניים": ההתחלה מתארת ביקור במעבדת אוזניים. אגב הזכרת המגזינים בחדר ההמתנה במעבדה מספר לנו הגיבור בדיגרסיה ארוכה על להיטותו אחר מגזינים בילדותו. יש בסיפורים  תחושת שיוט מבחינת מעשה הסיפור שלעיתים יש לה מקבילה הולמת בתכני הסיפורים כשהם, בהתאמה לשוטטות הסיפורית, סיפורי מסעות.

ככלל הסיפורים אנושיים וחמים, לעיתים יצריים מאד כי הגיבור הוא אדם יצרי מאד שהארוס מכרסם בתודעתו. יש כאן כמה סצנות חזקות וכמה רגעים של יופי. הנה, למשל, רגע יופי כזה: בטאפאס-באר ספרדי מאזין הגיבור לאלמנה ספרדייה המשתפת אותו בתהפוכות חייה הכאובים: "מישהו רצה בחברתי בערב הקר ההוא בסן סבסטין, מישהו היה זקוק לאוזן שלי […] אלמירה המשיכה לדבר, וזה נראה כאילו היא כלל לא דיברה אלי אלא אל החלל כולו, אל העשן והרעש והמוסיקה והלהקה והאנשים והברמן והבשר, ומבחינתי הסיפור שהיא סיפרה היה כמו סיפור שריקוד הפלמנקו סיפר". יושם לב לאירוניה בפתיחה ("זקוק לאוזן שלי") ולהשוואה בין גילוי הלב לריקוד פלמנקו, השוואה שעורכת, ראשית, אסתטיזציה לסבל אך כזו שאינה מבטלת את הסיוע הג'נטלמני שמעניק הגיבור המקשיב לאלמירה, ושמקבילה, שנית, בין שפה תנועתית (פלמנקו) לשפה דיבורית (סיפורה של אלמירה).

ועם זאת, ככלל, הסיפורים אינם מתעלים לכדי יהלומים מלוטשים. אין תחושה שכל רכיב ומשפט בהם הכרחיים והכרחיים במיקומם הספציפי. הג'אזיות, ההיסחפות ותחושת השיוט שהזכרתי מעידה לעיתים על חוסר מיקוד, קשורה לתחושה שהסיפור אינו תמציתי מספיק. לעיתים חסר לסיפור עוקץ שיוציא אותו מהבנאליות ולעיתים הרעיונות המבוטאים בסיפורים פשטניים (בסיפור על אותה אלמנה ספרדייה בבאר: "הנה אשה מספרת סיפור על גוף שזיין וגוף שמת. הנה שני אנשים אוכלים ורואים ונושמים וממששים בשר. הנה בשר אנושי רוקד על הבמה, הנה אצבעות בשר קטנות נפגשות בצלוחית בשר"). לעיתים רחוקות אף פולשים לסיפורים רחמים עצמיים מתונים שאינם מעובדים מספיק ספרותית. בקצרה, סיפורים מעניינים אך לא יוצאי דופן.

ב

מרגרט אטווד המשילה באופן קולע את היחס בין יצירות מופת לסופרים שכתבו אותן ליחס בין הפאטה לאווז. האווז לא מעניין. הפטה הוא זה שמעניין. ספרות גדולה, ולמרבה הפלא גם כשהיא אוטוביוגרפית, משכיחה ממך שמאחוריה ניצב אדם שישב מול המחשב וכתב אותה. ספרות גדולה, באופן מעט פרדוקסאלי, משכיחה ממך בזמן הקריאה את הסופר. אתה מרוכז בפאטה. הסתננות של צרכים של הסופר לתוך היצירה – רצון באהבה או באהדה או צרכים אקסהביציוניסטיים – פוגמת בה, בכך שהיא מזכירה לנו שניצב מאחוריה בן אדם. אסור לסופר להטיל את צלו על יצירתו. הדברים נאמרים באופן כללי. כאמור, במקרה הזה יש רק אבק של התופעה.

.

יוני 5, 2010 – 10:31 AM קטגוריות: ביקורות ספרות - מעריב | פרסם תגובה

קצרים

1. המוסף ל"תרבות וספרות" של "הארץ" הצליח להגיע בשבוע האחרון עד לסופרים עבריים שחיים בחו"ל, כשערך סקר ביניהם על כתיבתם.

כל הכבוד. זו התקדמות יפה מאד. לאט לאט, עם קצת מאמץ, יש לקוות שיגיע בסוף המוסף ל"תרבות וספרות" של "הארץ" לעסוק גם בסופרים עבריים שחיים בארץ.

סתם רעיון נועז.

2. ביקורת האידיאולוגיה החל מהמאה ה-18 היא ביקורת על הייצוג השקרי של מצבם, שנותנים לעצמם בני אדם בהתאם לאינטרסים שלהם.

כך בוקרה האידיאולוגיה מעמדה מעמדית, ובעשורים האחרונים גם מעמדה פמיניסטית.

אבל, עד כמה שידוע לי, לא נעשתה ביקורת אידיאולוגיה מהכיוון הבא: הצנזורה שמפעילים על עצמם גברים מאימת הנשים. הספרה הציבורית מלאה בניסוחים של גברים שעברו יפוי ומיתון לטובת האוזן הנשית. הניסוחים הללו הם אידיאולוגיים במובן זה שהם תיאור מעוות של מצב שנובע מיחסי כוח חברתיים (כי לא רק לגברים יש כוח על נשים, כמו שכמה גברים ונשים שתורמים לאידיאולוגיה המוזכרת הזו בדיוק טוענים, גם ההפך הוא הנכון).

גיבורו של ג'וזף הלר, ב"דיוקן האמן כאיש זקן", מתפאר מדי פעם שהעז לומר דברים מסוימים "גם בחברה מעורבת". זו אכן תעוזה, לעיתים.

3. "אני לא סובל את וולבק. אני שונא מיזנטרופים". עמדה ששמעתי.

4. נדמה שאת הדיונים הפילוסופיים על יחסי סובייקט אובייקט, החליפו בדורנו דיונים פסיכולוגיים על יחסי סובייקט אובייקט.

כשהמגמה התרפויטית השלטת היא המקבילה לפילוסופיה האידיאליסטית הקיצונית, כמעט לסוליפסיזם (כך?) הפילוסופי: להתנתק מעמדת הסביבה, להפחית מחשיבותה, ולפתח מנגנון של הערכה עצמית שאינו תלוי בה. "לאהוב את עצמנו" ולא להסתמך על אהבת הסביבה.

5. בני אדם, כך ייתכן, מתמסרים להבלים התרבותיים מתוך הערכה עצמית נמוכה. הם מרגישים ראויים להם.

זו אולי החוליה החסרה בביקורת התרבות א-לה אסכולת פרנקפורט, שדיברה על הולכת שולל של ההמונים. לא בהכרח. ההמונים בזים לעצמם ולכן מקבלים מה שנותנים להם למרות שהם יודעים שזה זבל. "אני זבל ולא מגיע לי אלא לצרוך זבל".

6. "פעלתי מול כמה מחבלים שהיו עם סכינים ואלות", סיפר סרן ר' בבית החולים. "דרכתי את הנשק כשראיתי אחד מהם מתקרב אליי עם סכין ויריתי פעם אחת". עוד אמר כי במבחן התוצאה, הפעולה היתה מוצלחת: "אני חושבת שעבדנו מצוין"

זה ציטוט מynet. קראו לי פאנ-טקסטואליסט, אבל יש קשר בין טעויות ההגהה הרבות כל כך באתרי העיתונים, ב"הארץ", בnrg ובynet כאחד, מכת מדינה ממש, לשלומיאליות שהתגלתה במבצע בלב ים. מין טמטום כללי, גולייתי, חוסר תשומת לב לפרטים, שמתבטא הן בים והן ברשת, הן בדקדוק והן בדקדוקי העניות (כביכול), שיש לברר ולדקדק לפני כל פעולה כוחנית.

ואולי זה הלא-מודע, או הסב-טקסט, שגרם למפקד להרגיש "כמו נקבה" (או לעורך, להרגיש כלפיו כך)…

* בינתיים תוקנה הטעות. הלוואי ואפשר היה לתקן גם את השגיאה של אתמול באותה קלות.

יוני 1, 2010 – 11:05 AM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (11)

על "ביום שהמוסיקה מתה", של אופיר טושה-גפלה, הוצאת "כתר"

פורסם במוסף לספרות של "מעריב" במאי 2010

אופיר טוּשֶה גַפְלָה הוא מין לעצמו. וזה מוזר. כי הרומנים שלו דווקא זרועים, ובלא כוונת מכוון, בשפע רסיסים מתרבות ההמונים, בעיקר האנגלו-אמריקאית. הרומנים שלו הם מעין יורה ענקית בה רוחשים מחוות, מקטעי-נרטיב, כפיסי-הלכי-רוח, מטבעות לשון, מסדרות טלוויזיה ומספרות פופולארית. חשוב להסביר את התופעה שאני מדבר עליה: בעוד ההתייחסות למוזיקה הפופולארית ב"ביום שהמוסיקה מתה" מודעת , הרי שהתופעה שהזכרתי, שגורמת לרומן להישמע פעמים רבות כמו רומן "ז'אנר" מתורגם, ובאופן לא מיומן, מאנגלית (למשל, שימוש ב"אני לא חושבת", במשמעות של "לא נראה לי סביר"; למשל, שימוש בביטוי הלא עברי אך "המתורגם" "איפה המלכוד?"; והנה דיאלוג, שכמו לקוח ממלודרמה טלוויזיונית, "מתורגם" מאנגלית: "'ברונה, תראי אותך', 'אל תתנשאי עלי!', היא צרחה, 'אל תדברי אלי כאילו את יותר טובה ממני'") אינן מודעות. אין כאן "הומאז'", או "פסטיש". טושה גפלה הוא סופר עברי שלא בדיוק חושב וכותב רק בעברית. שטח הפנים המילולי של הטקסט, הנקודות הרבות על פניו שאותן מגששות וממששות אצבעות-רוחו של הקורא כמו בכתב ברייל, אינם די ויטאליים, בלשון המעטה. יש משהו נטול חומרה וחושניות בשימוש של הסופר בשפה.

ולמרות זאת, ולמרבה הפלא, היצירה שלו, בחשבון אחרון, משמעותית, ואף, כאמור, מקורית. כושר ההמצאה ויכולת הדמיון הנדירים והחריגים שלו, היכולת לחבר עלילה משכנעת שההשתקעות בה מזכירה לקורא את חוויות הקריאה הטוטליות של גיל הנעורים, שלל התובנות המעניינות, הקומבינציה של הציטוטים התרבותיים המוזכרים, רתימתם של כל אלה לדיון רציני במוות, דיון שהופך קל יותר לעיכול דווקא בגין האופי המלאכותי המוזכר של הטקסט, הופכים את "ביום שהמוסיקה מתה" לקרוב משפחה חינני, גרוטסקי, קל משקל אך פקחי ובהחלט לא נטול חומרה, של יצירת המופת חמורת הסבר "סוף דבר", שעוסקת כידוע במוות באופן בוטה וחמור. המוות מעסיק את טושה-גפלה החל מיצירת הביכורים המקורית שלו, "עולם הסוף", והאובססיה הזו גם היא עדות להיותו סופר אמת. כוח הדמיון המרשים של הסופר מפלס דרך ליצירתה של מציאות אלטרנטיבית שלאורה נשפטת תפיסת המוות במציאות שלנו. טושה גפלה הוא סופר פוסט-פוסט מודרני בכך שהוא מנסה לעסוק ברצינות בנושא רציני (בניגוד ליצירות פוסט מודרניות, שקונספט הרצינות עצמו נתפס בעיניהן כחשוד) תוך שימוש בז'אנרים לא-קנוניים, בהומור ותוך המחשה לא מכוונת של קיום תרבותי טובע בייצוגים, של חיים במגרש הגרוטאות של התרבות הפופולארית.

לעיר אירופית מומצאת בשם אינוֹביל הגיע ב-1984 נער בעל יכולת מופלאה לקרוא את תאריך מותם של האנשים בעיניהם. הנער קרא את התאריך הזה בעיני תושבי העיר ונעלם. כל תושב של העיר בהגיעו לגיל 18 זכאי להתוודע לתאריך מותו, הנשמר אצל הרשויות בתיק אישי תוך הקפדה על דיסקרטיות. הגיבורה והמספרת של הרומן היא דוּרָה (שקולה נשמע לעיתים לאוזני הקורא כקולו/ה של דראג-קווין, המתאמץ/צת להדגיש את נשיותה; אבל זה לא מפריע במיוחד, על רקע אופיו המלאכותי המוזכר של הטקסט), שבהגיעה לגיל 18, ב-1997, התגלה הפתק שלה כריק. דורה הפכה באחת להיות כאחת-האדם, שאינו יודע מתי יבוא יומו. ואחת-העם היא מיעוט בעיר שבו כולם, כאמור, "יודעים". .

המתווה העלילתי הזה משמש מצוין את טושה גפלה לדון בנושאים עמוקים. ידיעת מועד המוות גם מאפשרת לסופר להמחיש בכמה סצנות מקאבריות חזקות תמות המשותפות לו ולשבתאי. למשל, סיפורו של האיש הבריא, שיודע שיומו הגיע, אבל אין לו מושג איך יקפד את חייו באותו יום. האיש מסתובב בעיר ומחכה. ידיעת מועד המוות גם מאפשרת לסופר להפגיז בשלל המצאות מבריקות ומשעשעות: מנהיג להקת רוק בעיר, שיודע שימות צעיר, וקורא ללהקתו "מוות בגיל 39"; גברים המרמים תיירות בדבר מותם הקרוב על מנת לזכות בחסדיהן; אשת חברה העורכת חזרות גנרליות ללווייתה; אחיה של דורה ההופך לפעלולן בולט משום שאינו חושש לחייו שתאריך תפוגתם ידוע לו.

טושה גפלה הוא מין לעצמו. בעידן קולקטיבי חדש – קולקטיביזם של תרבות המונים ופטריוטיזם ריק מחד גיסא וקולקטיביזם מיעוטי של "פוליטיקת הזהויות" מאידך גיסא – הסופר הטוב הוא האינדיבידואליסט שיש לחזונו הפרטי כוח וחיוניות, ושיש לו גם יכולת תקשור המוציאה את חזונו מכלל אידיוסינקרטיות. טושה גפלה הוא עוף מוזר, וספרות מעניינת נכתבת על ידי עופות כאלה בדיוק.

ב

אי-ידיעת מועד המוות נבחנת ברומן כמאפשרת את החופש האנושי, המושתת על הדחקה ואי וודאות. זו הסיבה שפילוסוף בן העיר מפציר בתושביה לדחות את המתנה-כביכול שקיבלו: "משחר נעורי תיעבתי הכרעות חד משמעיות […] לכן בחרתי להתמסר למחשבותי. המחשבה מערערת על הכול, היא מאפשרת לאדם לחתור תחת האפשרות האחת והיחידה ולהמירה באחרת […] מה תועיל לי הידיעה [על תאריך המוות]? […] אני מתכחש במודע לקיר האחרון בדרכי, לתמרור העצור באחריתי, לא כי סומא אנוכי אלא מפני שרק מתוקף הכחש אני מסוגל לחיות את חיי בשלווה יחסית […] אני חי כאחד האדם, ועבורי הזמן משתרע עד אינסוף"

מאי 29, 2010 – 5:45 PM קטגוריות: ביקורות ספרות - מעריב | תגובות (5)

קצרים

1. הנה הצעה לטי-שרט מודפסת (אקסטרה לארג'): "השמנתי כי הפסקתי לעשן, בסדר?"

2. עומר מואב, יועץ שר האוצר לשעבר, מדבר על העלייה בתנאי החיים הראליים של השכבות הנמוכות בעשורים האחרונים, אם כי מודה כי יש גידול בפערים בין שכבות האוכלוסייה. זו הבעיה עם כלכלנים: הם לא סוציולוגים.

קנאה, תסכול ותחושת אינאונים חברתית הם גם פאקטורים ב"רמת החיים".

3. מדברים הרבה על הסכנה באיבוד הפרטיות. למשל בפייסבוק. מתריעים על הסכנה הזו.

בעוד שבחברה שלנו אנשים מתים לאבד קצת פרטיות. מתים שמישהו ישים אליהם לב.

לכן, כפי שהעיר כמדומני זיגמונט באומן, מודל הפאנאופטיקון שפוקו הזכיר בעקבות בנטהאם אינו רלוונטי בחברה שלנו. בחברה שלנו אנשים מתים שיצפו בהם. השומר במרכז הפאנאופטיקון או האח הגדול.

4. מדי פעם צריך להזכיר: מה שמכונה "החדשות" בערוצים המסחריים הפך מזמן לספקטקל בידורי. מסחור הרצינות ומסחור המציאות. אנחנו "צרכני" אקטואליה, כפי שלוכד הביטוי הזה היטב את התופעה: האקטואליה כמוצר צריכה.

החדשות בערוצים המסחריים הן גם מוצר שמיועד לילדים. ולילדים לא חכמים במיוחד. כמו סרטי הוליווד.

5. הישרדות המין ואדפטציה לתנאי החיים הקיימים לעומת הרצון לעוצמה. דרווין לעומת ניטשה.

זו , כמדומה, הביקורת של ניטשה על דארווין: החיים אינם מאבק הישרדות אלא מאבק על הגדלת העוצמה, שלהשגתו מוכנים פרטים להסתכן במוות.

אנחנו, לעומת עידן קודם, מודרני, חיים בעידן שהרצון לעוצמה מתגלם דרך אדפטציה, עידן פוסטמודרני. עידן דרוויניטשיאני. דרך פיתוי ולא דרך כיבוש. דרך "נטוורקינג" ו"מינגלינג" ולא דרך אלימות ועימות. דרך פרסום ולא דרך חקיקה.

סלבריטאי מול נפוליאון. אובמה לעומת היטלר.

6. לו יצוייר שהיה נכתב היום "זכרון דברים" או "תמול שלשום" או "אצל" של גנסין. האם היינו חווים אותו כ"יצירת מופת"?

שאלה קשה.

כי כמדומה, משהו בתנאים התרבותיים הנוכחים אינו מאפשר קיום של יצירת מופת בתודעה ובחוויה שלנו. ספר או סרט או תוכנית טלוויזיה או אמנות פלסטית או תאטרון וכו'.

דבר-מה ביכולת שלנו להתבטל, להשעות את "האני", להתפעם – אבד.

ואולי, במילים אחרות, מה שאבד הנו היכולת לחוות טרנסצנדנטיות. אנו כבולים לאימננטיות. איננו יכולים להמריא.

ואולי, במילים באמת אחרות: כולנו סובלים מהפרעת קשב.

7. "סול קיטצ'ן" של הבמאי הגדול פאטי אקין אינו סרט גדול. קומדיה נחמדה לפרקים אבל הבמאי עשה לעצמו הנחות רבות בתסריט. אמינות היא דבר חשוב שמשום מה נוטים לזלזל בו. היא הפלטפורמה שבלעדיה שום "מסר" לא יינעץ כהלכה, קומי או אחר. האמינות היא הבורג המוברג עד תום, שמבריג את ה"מסר" התלוי על הבורג כלוח קרטון, בנפש הצופה.

מאי 28, 2010 – 8:40 AM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (38)

ביקורת על "אל יפו", של איימן סיכסק, הוצאת "ידיעות ספרים"

פורסם ב"מעריב" במאי 2010

זה ספר מינורי. הגיבור-המספר, שקרוב בזהותו ככל הנראה לסופר עצמו, הוא צעיר מיפו שלומד באוניברסיטה העברית בירושלים. בפרקים קצרים הוא מספר לנו על חייו כצעיר ערבי חילוני המוטל בתווך בין חברה דתית, שוביניסטית וקפואה לבין חברה "מארחת" מיליטריסטית, חסרת סקרנות ואף עוינת. הוא מספר על אחותו סָמָאהֶר שעומדת להתחתן בשידוך עם גבר שלא בטוח שהיא אוהבת ושלמעשה הקריבה את עצמה על מנת שהגיבור יוכל ללמוד באוניברסיטה (למשפחה אין כסף לממן את לימודי שניהם); על אהובתו שריהאן שתתחתן אף היא בשידוך ועם אחר, וככל שהצלחתי להבין משום שהמספר לא נמצא ראוי בעיני משפחתה (בגין מצבו הכלכלי ואולי בגין אי-אדיקותו); על חברתו היהודייה ניצן; על אביו, המוסלמי האדוק, שנהרג בתאונה במפעל בו עבד; על תהליכי הג'נטריפיקציה והיהודיזציה שעוברת יפו; על תשוקתו של הגיבור להיות סופר, שמעניקה לו עליונות, מדומה ואמיתית, ביחס לתנאי החיים שמצא עצמו לכוד בתוכם.

סיכסק משתמש הרבה באירוניה מודגשת על מנת לבטא את האירוניה הבסיסית במצבם של ערביי ישראל, אירוניה שמצויה כבר בשם עצמו, "ערבי-ישראלי", שהוא אוקסימורון שמתחזה לצירוף (נגיד, שוקו-סחוג שמתחזה לשוקו-בננה). האירוניה המודגשת מוגשת לקורא, למשל, כשחברתו, ניצן, המתפרנסת כמאבטחת, מסבירה לו איזה אנשים לימדו אותם מדריכיהם להתעכב עליהם. "'צריכים להחליט מהר' היא המשיכה, 'אז קובעים לפי המראה. בעיקרון, אם הם קצת כהים בעור ובעיניים, זה כבר מדליק נורה אדומה'". אירוניה מודגשת נוספת מתגלה כששריהאן, חברתו, מקבלת מלגה באוניברסיטה הניתנת לה ממשפחתו של אחד מ"חלוצי היישוב היהודי בישראל".

זה ספר מינורי, ואולי מינורי מדי. הסיפורים מסופרים ברהיטות, ובעדינות מרפרפת וחרישית, לא חודרנית ולא מתלהמת. השיאים הדרמטיים הם רגעים קטנים בדרך כלל: המספר שנוטל מתוך מבוכה סופגנייה שהוצעה לו חינם נתקל בצעירה ערבית שמברכת אותו בערבית ב"בתיאבון" אירוני. היא מצדה מסרבת להיכלל אפילו בטעות מבדחת בקולקטיב היהודי: "לא, תודה. אני לא אוהבת סופגניות".

אולי אין זה הוגן לתלות את הדברים שלהלן על כתפיו של ספר צנום, עדין ולא יומרני כמו "אל יפו". אבל, מצד שני, עצם הבחירה לעסוק בספר הלא יומרני הזה, כשמולו מתחרים עוד ספרים רבים שכמהים לתשומת לב ביקורתית, ועצם העובדה שלספר נכתבה אחרית דבר בידי פרופסור מכובד לספרות עברית, גם היא נובעת מהתהיות שלהלן. כך שהספר נשכר ונפסד במידה שווה, יש לקוות.

בעשורים האחרונים נדמה שהפרויקט של הספרות בפרט ו"התרבות הגבוהה" בכלל אינו ברור עוד. מה הספרות הגבוהה אמורה לבטא? מהו בדיוק הפרויקט שלה? האם תפקיד התרבות הנו עדיין, כפי שניסח זאת במאה ה-19 מבקר הספרות האנגלי המשפיע מאד מתיו ארנולד, לשמר את "הטוב ביותר מכל מה שנחשב ונאמר"?

לתוך המבוכה, ובעצם הוואקום הזה, שהתגלע בלב התרבות הרצינית במערב היגר פיתרון פשוט מאד: תפקידה של הספרות הינו פוליטי, ותוכנה הוא לתת פתחון פה, פשוטו כמעט כמשמעו, למיעוטים. זהו "פתרון" קל שנולד מכך שלא נעשה בירור פנימי לגבי מהות הפרויקט של "התרבות הגבוהה". ו"הפתרון" הקל הזה בעייתי מאד, ויצר צמצום נורא של הספרות. אזכיר בקצרה בעיה אחת: "הפתרון" הזה הפך את הספרות מכלי הביטוי של האינדיבידואליות לכלי ביטוי של קולקטיביות חדשה, קולקטיביות "מיעוטית". מעל הכל צריך לזכור כי הפתרון הזה הוא אכן "פתרון", כלומר ברירת מחדל שבדיעבד שמתחזה לאידיאליזם לכתחילאי. ושוב, חשוב להבין  את התהליך התרבותי שקרה כאן: הזיהוי של "התרבות הגבוהה" כהזדהות עם מיעוטים, זהות שנראית לנו היום טבעית כל כך, זהות שבאה למשל לידי ביטוי באופן מובהק במדיניות העריכה של המוסף ל"תרבות וספרות" של עיתון "הארץ", הנם זיהוי וזהות שאינם מובנים מאליהם כלל וכלל ושנובעים מריקנות ומאבדן ביטחון עצמי בטיבו המדויק של פרויקט "התרבות הגבוהה".

הספר של סיכסק אמנם מעלה למודעות כמה תופעות חשובות ומפחידות: למשל, נוכחותם החדשה המאיימת של שוטרי מג"ב ביפו, שמטשטשת עוד יותר את ההבדל בין חזית ("גבול") לעורף, ומאיימת כך, איום אחד מני רבים בשנים האחרונות, על אופייה הדמוקרטי, החופשי והאזרחי של ישראל. המאבק על אופייה הדמוקרטי של ישראל, והמאבק בשנאת הזר והערבי בחברה הישראלית, הם מאבקים חשובים ביותר. אבל הם לא בהכרח מניבים ספרות מעניינת או חשובה.

ב

רגע אחד של קרבה בין יהודים לערבים המתואר יפה בספר רווי גם הוא כולו אירוניה מודגשת, וזה הרגע בו מתבקש המספר להיות "גוי של שבת" ולהדליק את האור בבית הכנסת השכונתי. חבל שסיכסק אינו מפתח את הסיטואציה לכדי סמל, פיתוח שלו הסיטואציה בהחלט ראויה. "גוי-של-שבת" הוא קונספט אירוני בפני עצמו, קצת בדומה ל"ערבי-ישראלי". מצד אחד ה"גוי-של-שבת" הוא הרי החלום הרטוב של פילוסופיית "האחר": הוא "האחר" שזקוקים לו בדיוק משום שהוא "אחר", ולו לא היה "אחר" היה מאבד את יכולתו לתרום. מצד שני נזקקים ל"גוי-של-שבת" כשואב מים וחוטב עצים, כלומר כ"אחר" משרת.

מאי 22, 2010 – 9:06 PM קטגוריות: ביקורות ספרות - מעריב | תגובות (2)