קצרים על ברנהרד ועוד

1. הופעת תרגום חדש ליצירתו של תומס ברנהרד, "מייסטרים דגולים" (תרגמה: רחל בר-חיים), היא סיבה לחגיגה ספרותית. והשאלה "למה?" היא זו שמעניינת אותי, כלומר מה הופך את היצירה הזו לקתרטית כל כך?

תכננתי לכתוב יותר, ויותר שיטתי, אבל בלוק של כמה ימים חוסם אותי, אז הנה כמה מחשבות קרועות וקצרות בנושא.

המוזיקליות של היצירה הזו מסבירה חלק ניכר מקסמה. למשל, ברנהרד בחזרותיו השונות והתכופות על משפטים, תוך עריכת שינויים זעירים בהם, עורך מעין וואריאציות שונות על אותו משפט מוזיקלי (איני בקי במינוחים).

אבל נדמה לי, שהמוזיקליות הזו היא מוזיקליות של רוקנרול לא פחות, ואולי יותר, מאשר של מוזיקה קלסית. וזאת בגלל הזעם הגדול של הטקסט המוטח בפניך (ולמרות זאת התחושה בקריאה היא של "החלקה לתוך" או "היבלעות" או "היטמעות" או "הינשאות" ו"היסחפות", ולא התנפצות של הטקסט בך). הקתרזיס של ברנהרד מזכיר לי את הקתרזיס שיכול ליצור בך שיר רוק גדול. החוויה של הקריאה היא כמו בזמן האזנה לשיר רוק סוחף, זועם ושוטם (כולל זעם ושנאה עצמיים) בן ארבע דקות (נגיד, עולה על דעתי, "dancing in the dark" של ספרינגסטין).

הגדולה של ברנהרד היא שהוא כותב שיר רוקנרול סוחף ללא-הרף בן שלוש שעות (זמן הקריאה בקירוב) – ואת זה לא מסוגל לעשות אף אמן רוקנרול שאני מכיר.

1א. (תוספת מאוחרת במחשבה נוספת): יתרונו הנוסף של ברנהרד על זמר הרוק הוא בהומור שלו. כלומר, בשילוב בין פאתוס להומור, כשהאחד אינו מבטל את משנהו. הרי הומור הוא אנטי-פתטי במהותו, והפאתוס הוא אנטי-קומי. זהו, בקיצור, שילוב תרכובתי קשה ביותר. הרוק, הרוק שאני אוהב, הוא יצירה מלאת פאתוס. יש בהחלט גם רוקיסטים הומוריסטיים. אבל אינני מכיר רוקיסט שבאותה יצירה עצמה משלב פאתוס והומור (אולי "מחכים למשיח", נגיד, אבל הפאתוס שם אינו מלוא-הפאתוס, במילים אם כי לא במוזיקה, ככלות הכל מדובר על אבדן כסף).

2. עניין שמוביל אותי לדבר נוסף: ברנהרד הוא, לכאורה, סופר אנכרוניסטי מובהק. ביצירות שלו שאני מכיר הוא לכאורה מודרניסט באיחור אופנתי של מאה שנה. התרבות, אצל ברנהרד, היא תרבות גבוהה קלאסית: מוזיקה, פילוסופיה, ציור. אין אצלו תרבות פופולרית. השנאה שלו להמוניות היא גם שנאה אריסטוקרטית לשאר סוגי התרבות הקיימים, שאצלו אינם קיימים. הוא מודרניסט קנאי בעולם ששינה את פניו (כמו שריף גודמן בתוכנית נעורינו שהזמין חלב ומסביבו משנים בלי שהוא שם לב את התפאורה והופכים אותה לבאר. כך?). אולי רק ה"רוקנרליות" המוזכרת של המודרניזם שלו הופכת אותו לבן זמנו.

3. בעצם, המהלך הברנהרדי הוא בעל שני שלבים לפחות. הוא שונא את הכל חוץ מאת היצירות הגדולות. ואז הוא שונא גם את היצירות הגדולות (במקביל לשנאת עצמו). זה הכוח השלילי של הספרות, הקתרזיס שלה כשהיא מאיינת את הכל, שורפת את הכל, ואז אפשר סוף סוף לנשום קצת לרווחה, לחיות מעט.

4. אצל ברנהרד אין ממש טיעונים. יש זעם. כך, למשל, כאן, כשגיבורו מתאר באריכות עד כמה הוא שונא את היידגר. הטקסט ממריא, הקתרזיס עצום, אבל ברנהרד אף פעם לא מסביר מה שונא גיבורו בהיידגר, איזה יסוד בדיוק. עוצמת השנאה היא "עילת הקיום" של הדפים המוקדשים לשנאת-היידגר, לא הטיעון. גם בכך הוא מזכיר את עוצמתה הלא-תבונית של מוזיקת הרוק.

5. (בהשראת סארטר ב"מהי הספרות?"; סארטר אינו מציג כך את הדברים אבל ניתן לומר כי הם משתמעים מדיונו): מימזיס אין פירושו העתקה שקדנית של העולם. מתקיפי המימזיס והריאליזם רואים בסופר ובאמן המימטי מין זירוקס אנושי מגוחך ותו לא.

ולא היא. מימזיס פירושו ניכוס הלא-אנושי לתודעה האנושית באמצעות המילים. הפיכת העולם הנתון, עולם הטבע האילם, האכזר, המתנכר – לרכושה של החיה האנושית. זו התגברות האנושי על הדומם.

6. ההשקפה שהעולם הזה מונע רק על ידי תשוקת כוח ומין, על ידי כסף, היא הכרה נכונה מפרספקטיבה מסוימת. שמתי לב שכשאני מדוכדך, גובר בי צד ראיית העולם הניהיליסטית הזה. כשאני יוצא מהדכדוך – נראה לי העולם מקום עשיר ומגוון בהרבה. בני האדם מורכבים יותר, נדיבים יותר, אציליים יותר.

האם ההשקפה שהעולם הזה מונע רק על ידי תשוקת כוח ומין, על ידי כסף, היא הכרה נכונה מפרספקטיבה מסוימת מאד, קרי מהפרספקטיבה של הדיכאון?

כיוצא בו: השקפתו של בורדייה על כך ש"התוכן" ביצירות ספרות ותרבות ככלל הוא אמתלה להתבחנות תרבותית ולמאבק כוחות. זו השקפה נכונה מפרספקטיבה מסוימת. ואולי מאותה אחת שהוזכרה.

כיוצא בו: תפיסתו של בודריאר (בעיבודי) שאנחנו משחקים בחיינו תסריטים כתובים זה-מכבר, השקפתו, בעצם, שחיינו נטולי ממשות. זו היא הכרה נכונה מפרספקטיבה מסוימת. כאן קשה לי יותר לאפיין אותה כפרספקיבה דכאונית. יש כאן יסוד אחר. אולי חרדתי.

7. אני בחיפוש מתמשך לאחרונה אחר פרוזה טובה (מחוץ לחובות העבודה). ברנהרד היה נווה מדבר שאחריו ומלפניו – ובכן, המדבר. הסיפור הראשון של "שלום עליכם" בקובץ החדש בתרגום דן מירון מרשים ("סיפורי תוהו"). אבל ההמשך…לא יודע, לא המשכתי יותר מדי. התחלתי להשתעמם. בינתיים, ככלל, עוד לא נהניתי ממש מסיפור של "שלום עליכם". לא נהניתי מאף סיפור של "שלום עליכם" כפי שנהניתי מ"הראשונים כבני אדם", ביוגרפיית המופת שכתב עליו חתנו י"ד ברקוביץ.

קראתי גם (בעצם לא "גם") את המותחן המדובר "ילד 44". נו, שוין. מותחן סביר, עובדה שהתמדתי בו, אבל הכתרים שנקשרו לו בחו"ל ובארץ…הרי חלקים נכבדים בו כתובים ממש כתסריט הוליבודי, לנוחות האולפנים בלוס אנג'לס. ועיקרון הסבירות לא נשמר בו כמו אצל סופרי המתח הגדולים באמת (סופר מתח טוב המקפיד על סבירות, אם כי לא גדול, הוא מנקל מהמשט הטורקי, שבספרות הוא יותר מורכב מבפוליטיקה).

קראתי, או קראתי חצי, מ"סיפורי ניק אדמס" של המינגוויי. לא יודע…ו"הרוצחים" של המינגוויי, שקראתי גם לפני שנים, הסיפור הקצר המהולל הזה, המופיע גם כאן, ובכן, זה הכל?  הרי זה סיפור לא משהו בכלל, אם להתבטא בצורה מתוחכמת.

8. מה שמזכיר לי את התובנה שחוזר עליה כמה פעמים מבקר הספרות היהודי-אמריקאי הדגול ליונל טרילינג. בחילופי הדברים המפורסמים בין המינגווי לפיצ'ג'ראלד (המינגוויי הבוגדני הוא זה שהביאם לציבור; כמו גם, כמדומני, את הדרך המקורית בה ניחם את פיצ'ג'ראלד על כך שזלדה, אשתו של פיצ'ג'ראלד, כך אמר לו פיצ'ג'ראלד, מתלוננת על גודל איברו, של פיצ'ג'ראלד הכוונה. הבעייה היא, אמר המינגוויי, שאתה מסתכל מלמעלה, וזו פרספקטיבה לא נכונה. צריך להסתכל מהצד. אבל אין זה מענייני), ובכן, בחילופי הדברים הללו אמר פיצ'ג'ראלד – שרגשי נחיתות פוריים פעמו בו – "ארנסט, העשירים, העשירים הגדולים, הם שונים מאיתנו". "כן", ענה בלקוניות המינגוויי, "בהחלט. יש להם יותר כסף". והנה, אומר טרילינג, רגילים לחשוב שלהמינגוויי שמורה השורה הטובה יותר בדיאלוג הזה. וכך אכן היו רגילים לחשוב, במיוחד בחוגי השמאל האמריקאי והעולמי שהמינגוויי הפך לאלילם. אבל, אומר טרילינג, הרי פיצ'ג'ראלד הוא זה שצדק. ואכן הכסף הוא בעל השפעה גדולה מאד על מה שמכונה אישיות. ותפקידה של הספרות, כך טרילינג, לנסות לבאר ולהנהיר זאת. את מלוא תפיסתו של טרילינג בנושא אשתדל להבהיר בעתיד (הוא כותב באנגלית, משום מה, ואני צריך להבין אותו עד הסוף, ולכן זקוק לקריאה נוספת).

אוקטובר 25, 2010 – 7:48 PM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (10)

על "לוח חלק", של נתן שחם, הוצאת "זמורה ביתן"

פורסם במוסף לספרות של "מעריב" באוקטובר 2010

הסיפור בגוף שלישי הזה, המוּלך בקלילות של מספר וותיק ומיומן, נפתח בתאונה בה נפגעת בהירה, אשתו של הגיבור, חנן. השנים הן שנות התשעים וחנן, בשנות השבעים לחייו, הוא צייר החי בקיבוץ העומד בפני הפרטה. הרומן הוא מעין ביוגרפיה של חנן, יליד גרמניה שאחיו נרצחו שם, ביוגרפיה הכוללת מלחמה בגרמנים, נישואין לניצולת שואה יפה ואובדנית, עבודה ב"מוסד" כזייפן מסמכים, נישואים שניים לבהירה, יוצאת בולגריה וקומוניסטית אדוקה, ידידות יוצאת דופן עם מיליונר חובב אמנות, חופשה ארוכה בניו יורק התוססת אמנותית של שנות השבעים, ומגורים של חצי מאה בקיבוץ.

הבה  ניפטר מהביקורת השלילית כדי להגיע לעיקר: הספר ארוך מדי. הגיבורים הראשיים, חנן ובהירה, מעצבנים לפעמים במה שניתן לכנות "דלות גאה", מין התענגות על הענווה, היושר והפשטות שלהם. גם גאוותם (המוצנעת) על שנינותם מעצבנת. הספר גם תופס את מלאכת הציור באופן פשטני וסכמאטי.

וכעת לעיקר: הספר הזה מצליח להעביר את סיפור עלייתו ונפילתו של הקיבוץ באופן מעמיק דווקא משום שהוא בוחר בדמות חריגה לכאורה, דמות האמן. לבטי הצייר הקיבוצניק ותהפוכות גורלו האישי והמקצועי, יוצרים אנלוגיה חזקה לשינויים שעברו על הקיבוץ בכללותו.

ישנה כאן השוואה מעניינת מאד בין הבחירה של חנן בציור המופשט, אותו הוא תופס כפנייה אל העולם הפנימי ביותר, והתרחקותו מהפיגורטיבי, לבין התפוררות החזון הקולקטיבי של הקיבוץ. "הציור המופשט נידון בחוג המשפחה כשאלה חברתית-מוסרית. בהירה החזיקה באמונה שטיפחה המפלגה הקומוניסטית כי לאמנות תפקיד חינוכי וכי חובה עליה לשרת את החברה. ואילו הוא היה אומר לה שעל האמנות לשרת את האמנות". לכאורה, האמנים בקיבוצים, בחתירתם לאינדיבידואליזם, הקדימו את זמנם. הפנייה לניו יורק, מרכז הציור המופשט בה מבקר חנן מלא ההתפעלות, מדגישה את הקשר האמיץ בין האמנות המודרנית לקפיטליזם: האמן והיזם כגיבורים אינדיבידואליסטים. אגב, האינפלציה העכשווית בשימוש בביטוי "אמן", שכל אחד, משף לכדורגלן מתהדר בה, כרוכה באידיאולוגיה הקפיטליסטית, שמוצאת קרבה ביניהם על מנת לטשטש את הצדדים המכוערים של היזמות (ניתוח מעניין של הקרבה והעוינות בין האמן ליזם מצוי אצל הסוציולוג היהודי-אמריקאי, דניאל בל, בספרו הקלאסי, שחובה לתרגמו, "הסתירות התרבותיות של הקפיטליזם"). האמן האינדיבידואליסט, אם כן, הוא, לכאורה, האנטיתזה לקיבוץ: "מה לא כתבו על קוצר יכולתה של חברה אידיאולוגית, או דתית, להעמיד מקרב חבריה אמן בעל שיעור קומה".

אך מה שהופך את הספר של שחם למעניין במיוחד הוא המהלך הדיאלקטי שהוא מתאר. זאת משום שמי שרצה לצייר מופשט, מוצא את עצמו בתנאי השוק החופשי מצייר פיגורטיבי. כעת, לא בגין לחצים אידיאולוגיים, אלא מכיוון שהוא כפוף למכנה הטעם המשותף הרחב ביותר: "יקרה כאן משהו מוזר, אמר חנן. דווקא כשהקיבוץ יאמץ את המודל הקפיטליסטי, אני אהיה אנוס לאמץ את המודל הסובייטי. אצטרך לצייר רק מה שאיוון מבין". השיטה שהבטיחה אינדיבידואליזם, כופה קולקטיביזם מסוג חדש, הסתגלות כפויה לשוק. וההסתגלות ל"שוק" חודרנית יותר. היא אינה כרוכה רק בציור תכנים קומוניקטיביים. פיצוח השוק כרוך גם בהפיכת מעשה הציור עצמו לשולי ביחס לשיווקו: " מחיר היצירות לא משקף את היתרון של יצירה מעולה על פני יצירה של אמן יחסי ציבור". הכפיפות לאחרים שתובע השוק הנה, אם כך, דו-שלבית: קודם כל נבחר תוכן בכפיפות לרצון הרבים. לאחר מכן, מתנדף התוכן וההשקעה היא בלכידת תשומת הלב של האחרים פר-סה.

העיסוק של שחם במלאכת הציור, שמאפשרת לו ההשוואה בין החברה הקולקטיביסטית לזו הקפיטליסטית, נוסק לתהיות מטפיזיות על מהות האמנות: האם "ערך השימוש" של האמנות הוא מה שהיא מעניקה לאמן עצמו, או מה שהיא מעניקה לחברה? ואם כך, האם האמנות אינה מלכתחילה כפופה לקבלתה החברתית, קרי ל"ערך החליפין", קרי לשוק?

עוד יש להעיר, כי באופן אירוני, אך הולם את הפרדוקס שזה עתה הזכרנו, היותם של הגיבורים ברומן אנשים אידיאולוגיים, המתווכחים ביניהם על נושאים אידיאולוגיים, דווקא מוסיפה לצביון האנושי הייחודי שלהם. החזקה באידיאולוגיה מסוימת כאן היא סוג של תכונת אופי, שהופכת את חיי הפרט לעשירים יותר, מלאי סתירות יותר, מאשר חיים על דיאטה-אידיאולוגית, שנראים פתאום חסרי ייחוד, ובנויים על עיקר אחד: השימור העצמי (כל אחד מחפש "לקדם" את עצמו כמו עמיתיו המשובטים).

רומן מוצלח.

ב

הנטייה שלנו היא לראיית העבר הקולקטיביסטי של ישראל כטעות שממנה "התקדמנו" אל ההווה. לחלופין, אנו נוטים לראות את ההווה כהידרדרות. אבל המציאות האנושית טראגית, טראגית במובן זה שמתנגשים בקרבה צרכים סותרים: הצורך באחווה ובשייכות מול הצורך בחופש ובהתבלטות. לפיכך, הספר של שחם מתוחכם יותר מהספר "הביתה" של אסף ענברי (אם כי ספרו של ענברי מהוקצע סגנונית וממוסמך היסטורית הרבה יותר ממנו). ב"הביתה" היה יסוד פטליסטי, תפיסה שגם אם ההווה אינו "התקדמות", הרי שהוא האותנטי והעבר היה פנטזיה ראויה להערכה ולהקנטה. שחם, בתבונת זקנים, אינו מקבל עליו את הפרובינציאליות של ההווה, וייתכן שהוא גם אינו משוכנע שההיסטוריה היא חד-כיוונית.

אוקטובר 16, 2010 – 7:00 PM קטגוריות: Uncategorized, ביקורות ספרות - מעריב | תגובות (1)

על "ידיד נפש", של ארי איתן, הוצאת "בבל"

פורסם במוסף לספרות של "מעריב" באוקטובר 2010

היסטוריונים של הרומן מציינים אותו כגילוי אירופאי, בן המאה השמונה עשרה, של הנפש האינדיבידואלית, גילוי שהיה חלק מההשתחררות הבורגנית מהאוטוריטה הפיאודלית. במובן זה, סיפורי חזרה בשאלה, או, כמו כאן, סיפור על התנערות מכותנת הכפייה של החברה הדתית אך הישארות בגבולות הדת, משחזרים משהו משחריתו של הרומן. הסובייקט בסיפורים אלה מגלה את יחידותו ומורד בחברה, תוך שימוש בתבונתו ובמודעותו העצמית.

הסיפור כאן נמסר דרך יומנו של ציון טהרני, בחור ישיבה מזרחי הלומד בישיבה חרדית אשכנזית וסובל מאפליה. בעיקר סובל ממנה ידיד נפשו של המספר, עמרם. לשון היומן הנה לשון ספרות המוסר, מעורבת, לעיתים רחוקות, בלשון מדיה ("בכאב הטבוע בסלע קיומו"), שיש לשער, במידה וזו אינה מְעידה של הסופר, שהמספר קלט מפה ומשם. כתיבת יומן כשלעצמה היא אחת הדרכים בהן מכונן היחיד את יחידיותו. גם אפשרות הגאולה המנצנצת ברומן נשענת על שחרור מכבלי החברה: מפגש עם מעין צדיק נסתר, שהחליט לפרוש מהחברה החרדית ולחיות, כמאמין, מחוץ לה.

האם יש בספר חידוש או רק "ונטילציה" של בעיה ידועה, אפליית המזרחים הנוראה בישיבות האשכנזיות החרדיות?

חסרה בספר תשתית פסיכולוגית, ואפילו מטפיזית, שתבליח מתחת לדבקות הדתית ולהתקוממות כנגד החברה כאחת, שהייתה נוכחת ביצירות של בחורי ישיבה לשעבר כמו ברנר. הרי כל התשוקה ללמוד אצל האשכנזים חושפת מבנה עומק פסיכולוגי, ומאלצת את היחיד לגלות את הפסיכולוגיה: "אין זו הפעם הראשונה ששאלה זו מתדפקת על דלתי [מדוע מזרחי מתעקש ללמוד במקום שמתנהג אליו כך]…כי אם באמת רק להידבק בקדוש ברוך הוא כל חפצי, הרי שבישיבה ספרדית עשויה להיות סלולה עבורי הדרך לכך, יותר מאשר בישיבה אשכנזית". התשובה לשאלה חושפת את הנפש האינדיבידואלית, זו שמשמשים בה יצרים מזוכיסטיים, רגשי נחיתות, ויצרי התנצחות. אך אלה אינם מוצגים כאן באופן עמוק ומעניין דיו. העוולה נגד המזרחים מקוממת, אך הצגתה כאן, ביצירה ספרותית, שבה, בניגוד לפובליציסטיקה, מושלים לא רק ערכים של טיעון צודק ובהיר, כי אם תביעה למורכבות, אינה מקורית והיא מובנת מאליה. הצגה של נבזות אשכנזית באופן הבא, בשיחה בין בחורי ישיבה: "אולי קוראים לו ביטון כי אבא שלו עובד בבטון. הוא בטח עובד בבטון עם בגדים מסריחים, כמו הערבים שעובדים בבנין ליד", מרתיחה את הדם אבל אינה יוצרת ספרות מעניינת. אם כי סיום הספר, תוצאותיה הטרגיות של האפליה, מרשים.

אך ההברקה שמצילה את הספר מהטריוויאליות מצויה במקום אחר, וזו הברקה מבנית ורעיונית כאחת. מה שהופך את היצירה למעניינת ספרותית הוא הקשר ביו סוגיית אפליית המזרחים לפולמוס הפנים אשכנזי שפורץ בישיבה. באמצע הספר, זונח המספר את סיפור האפליה ומתאר באריכות מחלוקת מכוערת שפרצה בסוגיית הנהגת הישיבה. כאן מתגלה תחכום אמנותי ורעיוני כאחד.

המחלוקת בישיבה מחדירה דרמה לספר: זו מחלוקת מאוזנת, מעוררת רתיעה רבה ומעט הזדהות ביחס לשני הפלגים הנצים, ולא רק מחלקת את העולם לטובים ורעים. המחלוקת אף חושפת את החלוקה המעמדית בקרב בני הישיבה האשכנזים, חושפת את הריקבון בחברה החרדית שמעודד את הגיבור לצאת ממסגרתה (אך בהחלט לא לחזור בשאלה!). המחלוקת מאפשרת לסופר להשתחרר מהחלק הוידויי-למחצה (יש לשער), ולהפעיל את שריריו הספרותיים הטהורים, לשקוע בהתבוננות שאינה נוגעת בדבר. המחלוקת גם יוצרת אוורור ברומן, התניידות בין שני סוגי קונפליקטים, שיוצרת מצדה אצל הקורא מחשבות על הדומה והשונה ביניהם. המחלוקת בישיבה גורמת אף להופעת הסובייקט מכיוון אחר, זה של ראשי הישיבה: "לראשונה יכלה להבחין אף עין שאינה מזוינת, כי אין פניהם של רבי גרשון ורבי ירחמיאל כתמול שלשום, ואף בכוחה של חזותם הנכבדת וזקנם היורד על פי מידתם אין כדי להצפין את החיץ החוצץ בין לבותיהם". ראשי הישיבה הנצים הופכים להיות ישויות בשר ודם, בנפרד מתפקידם החברתי, תהליך המקביל לזה של הגיבור. המחלוקת אף מאפשרת רגעי קומדיה. למשל, רגע קריעת הפשקווילים ההדדית של המחנות הנצים, "השוטים" ו"המשחיתים", כפי שהם מכונים אלה בידי אלה. בסוגיה הקודרת של אפליית המזרחים קשה לייצר קומדיה. לבסוף, המחלוקת, בה הופכים המזרחים לרגע להיות לשון מאזניים, מסיטה לרגע את אופי הדיון ממחאה מוסרית גרידא, אל ההבנה של הצורך בפעילות פוליטית לטיוב מעמדם של המזרחים.

 

ב

למנוע אי הבנה: בעולם החילוני, היחיד משועבד לכוחות גדולים לא פחות מאשר בעולם הדתי, ואולי מסוכנים יותר בחמקמקותם ואף בהצגתם ככוחות שחרור (למשל המין). בהירות העימות בין היחיד לחברה, בחברה הדתית, היא זו שיוצרת אנלוגיה ברורה לעידן פריצת הרומן. המסגרת החברתית הדתית בולטת: "בן תורה הלומד בישיבה הוא למעשה חייל. לחיילים יש מדים". למעשה, הדת, יכולה לשמש גם ככוח משחרר. במקרה דנן, וכפי שהדבר מתבטא גם ברומנים רבים במאה ה-18 וה-19 (למשל, ב"ג'יין אייר"), תביעת השחרור והשוויון נסמכת על טיעונים דתיים: "התפללתי לזה שברא כל אחד בצלמו ואשר עבורו כל היהודים בנים שווים הם, ללא הבדל בין ספרדי לאשכנזי".

 

 

אוקטובר 9, 2010 – 7:07 PM קטגוריות: ביקורות ספרות - מעריב | תגובות (5)

קצרים

1. יצאו לאחרונה שני ספרי עיון חדשים ומעניינים ואפילו חשובים. ספרו של פרופ' אבידב ליפסקר "שיר אדום שיר כחול", הכולל שבע מסות על אצ"ג ושתיים על אלזה לסקר שילר (לשם הטעימה: מאלפת ומשכנעת ההצעה של ליפסקר לקרוא את אצ"ג, ששהה בברלין בשנות העשרים, כמטרים של היידגר! בייחוד בעניין תפיסת השפה של השניים), ומונוגרפיה מעניינת של יצחק לאור, על חנוך לוין (מונוגרפיה בעלת ברק – למשל, המונח "פרה-אדיפלי" שלאור עושה בו שימוש ומתאר באמצעותו את הקומדיות של לוין – אך מונוגרפיה לא נטולת בעיות; למשל, עיוורונו של המחבר לאכזריות ולאלימות של לוין כלפי הצופים והקוראים, היחסים הסאדו-מזוכיסטיים שכונן לוין עם צופיו וקוראיו, לא רק בין דמויותיו, יחסים שמסבירים חלק נכבד מהקסם האפל של לוין, ואחראיים לחולשתו המוסרית הבסיסית של לוין. לאור מייחס ללוין "חמלה" וזהו ייחוס מפוקפק ביותר. לא נעדר בעיות הנו גם הסגנון של לאור, סגנון מושלך בראוותנות וכמו קצר רוח בפני קוצר הדעת של קוראיו, קוצר הדעת הכללי, סגנון שלעיתים, כך נדמה, מסתיר היעדר בהירות עצמית בהצגת הטיעונים. גם הביבליוגרפיה המחקרית אולי אינה מקיפה את כל חוקרי לוין המשמעותיים; המחבר, כמדומה, בחר להשמיטם מנימוקים שונים). והנה אין דיון בספרים הללו. אין כלל "זירה" לדיון בספרים הללו.

כך מוכרתת התרבות הגבוהה. כך מוכרתת היכולת לחיות חיים של ניואנסים מענגים, של מורכבות, בחברה הישראלית. כך נוצרת טכנוקרטיה חלולה.

האינטליגנציה הישראלית היא כאותם בני נוער פראיים המשוטטים אי כה ואי כה ואין להם מועדון. צריך לבנות מועדון.

2. הסרט על מייסד "פייסבוק" (בו לא אצפה, אם כי אני "צופה" בו בעל כורחי, בכך שהוא הפך ל"אייטם") מעורר את המחשבה על כך שהגברים היהודים האינטלקטואליים והחנונים, פעם גברים "פגומים", חלושים, הפכו לזכרי אלפא, ההולמים את הנטייה העולמית של הגבריות לגבריות חנונית, לא-מצ'ואית.

ושלא תהיה טעות: עיקרון התחרות החברתית נשמר גם כשהדגם המנצח בתחרות הוא זה שאינו תחרותי-אלים, זה שפועל באמצעות שכלו החנוני, או באמצעות כשרונו ל"יחסי אנוש". הדגם המנצח הוא זה שהוחלף – לא עיקרון התחרות.

2א. מבקר הספרות היהודי האמריקאי, לסלי פידלר, העיר בשנות הששים הערה גאונית בפשטותה לטעמי: נטייתו המפורסמת של הרומן המודרני לדמות האנטי-גיבור נובעת פשוט משינוי סוציולוגי בתפיסת הגבריות. את המאצ'ו מחליף הגבר הנשי (עוד העיר פידלר – מבקר ספרות פרובוקטיבי וחובב סמים, שמנחם בן קצת מזכיר אותו – שבליעת הסמים בקרב גברים משולה להסכמה להישגל: הם מחדירים לתוכם דבר-מה שמסב להם עונג…).

3. אף פעם לא הבנתי את הקסם שהילך אדם ברוך על חלקים בציבוריות הישראלית. הנטייה להדגיש שהוא "מבין עניין" בד בבד עם ניסיון לביסוס של עמדה מוסרית מרוחקת, המשחק הכפול הזה של מי שבתוך השיטה, מבין אותה, מעריץ אותה, מיישם אותה – אך בו זמנית שומר מרחק אירוני ממנה, אף פעם לא דיבר אלי, ונראה לי תמיד בזוי קצת. מטעמים ביוגרפיים, גם לא הילך עלי קסם הפן היהודי של ברוך.

ברוך, כמדומה, היה סוכן כפול שמרוב אינטריגות שכח למי הוא בסופו של דבר נאמן.

4.  את הטכנולוגיה הסובבת אותנו אפשר לראות כניסיון כפוי לקולקטיביזציה. למה אני מתכוון? הטכנולוגיה היא תוצר של ידע מצטבר, ידע קרוש, לאורך הדורות. היא תוצר של ידע קולקטיבי. היחיד הנתקל בטכנולוגיה המתוחכמת חש בושה למולה, רגשי נחיתות. למעשה, היחיד נתקל כאן בקולקטיב שמבקש להכניע אותו. להשתמש במחשב, בסלולרי, במטוס, אינו רק מעשה פונקציונלי. יש בו אלמנט של ביטול עצמי, של היקסמות מהביטול העצמי ומהכוח של המבטל, הכרזה של כניעה של היחיד לקולקטיב.

בניגוד לשימוש במחשב, במטוס, בסלולרי, ואף בטלוויזיה, השימוש במוצר הטכנולוגי הקרוי ספר – שונה. לספר יש מחבר. כלומר אדם יחיד. וההתמודדות עם הספר איננה לפיכך כניעה לקולקטיב, אלא מפגש בין סובייקטים.

התיאוריה של "מות המחבר" רצתה להפוך גם את הספר לטכנולוגיה קולקטיבית. את הרומן ביקשה תיאוריית "מות המחבר" האנטי-הומניסטית להפוך ל"וויקיפדיה", מוצר קולקטיבי אנונימי. במסווה של שחרור היא ביקשה להכניע את הסובייקט למערכת על-סובייקטיבית.

אבל הספר (הספר הטוב) מתעקש להיות מוצר של מחבר ולהיפגש עם הקורא כשווה בין שווים.

5. החדשות וה"אקטואליה" מתפקדות בחברה שלנו לא כמקור מידע, אלא כגורם חיברות. "להתמצא" בחדשות זה להיות חלק מהחברה, לדעת על מה מדברים, לדמיין קולקטיב, לעסוק בריטואל (הצפייה בחדשות).  את האידיאולוגיה של הדורות הקודמים החליפה האינפורמציה, אך גם לה יש תפקיד אידיאולוגי, תפקיד של חיברות המשמר את הקוהרנטיות החברתית.

פעם יצאתי עם מישהי שלא ידעה מי זו נינט. זה היה מפחיד. היא הכריזה בעצם שהיא לא חלק מהחברה. אבל, במחשבה שנייה, זה היה מרשים.

בכל מקרה, מי שרוצה להיות ישראלי אמיתי – ואני חושב שזו שאיפה ראויה; לרצות בית זו שאיפה ראויה – רצוי שלא יתעדכן בחדשות. החדשות הן אידיאולוגיה חברתית, כפויה מלמעלה ומשמשת לצרכים מסחריים, וישראליות אמיתית היא בחירה קיומית, הנובעת מלמטה.

6. כמה הערות קצרות על בודריאר:

א. הקיצוניות של בודריאר היא סוג של פונדמנטליזם, בכך הוא בן זמנו. לכן הוא גם מוקסם מהטרור. כי גם הוא טרוריסט פונדמנטליסטי בשדה התיאוריה.

הפונדמנטליזם בעצמו הוא תוצר, בין השאר, של עידן המדיה והספקטקל: הצורך לקבל בולטות מחייב הגברה של הווליום.

ב. לפני כמה זמן כתבתי כאן באינטואיציה, שהפחד שמחריד את בודריאר הפוך לזה שהחריד את ניטשה: ניטשה חשש מהחד-פעמיות והזניחות של חיי אנוש ולכן הרהר באפשרות החזרה הנצחית כאפשרות גואלת.  בודריאר, בדיוק ההפך, חושש מהיקלשות הקיום בגלל השכפול האינסופי שלו (במדיה ובעתיד בשיבוט).

והנה, בספרו המעצבן "פיתוי", בודריאר מדבר על כך שכמו שולטר בנימין דיבר על אבדן ה"אאורה" של יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני, כך השיבוט העתידי עתיד לבטל את ה"אאורה" של הסובייקט החד-פעמי.

ג. מה שחסר אצל בודריאר זה הבנה או אף התייחסות לכאב האנושי. הכאב הוא המייסד של הסובייקט החד-פעמי. כשכואב לי, אין זה משנה אם הונצחה דמותי במדיה, או שהשיבוט שלי מנהל שיחה עם עוד עשרה שיבוטים שלי בחדר הסמוך. כואב לי, לי החד-פעמי.

יש אצל בודריאר, והמסורת האינטלקטואלית שהוא שייך אליה, משיכה למלאכותי ורתיעה מהממשי, ולפיכך ניסיונות (מבריקים בחלקם) להעלים אותו. כך הסקס לא קיים, קיימת רק סימולאקרה של סקס. וואלאק? צריך כנראה להיות בעל רסנטימנט מיוחד כלפי הממשי על מנת לייצר תיאוריה כזו. ומעניין מה מקור הרסנטימנט… (וזה לא סותר את זה שאני מעריץ את בודריאר, במיוחד המוקדם).

ד. וולבק קרוב מאד לבודריאר, למרות החרפות שהוא המטיר עליו באחד מספריו. למשל, שניהם עסוקים מאד בסוגיית השיבוט. למשל, שניהם מבינים את המיניות כמשחק חברתי, כדרך למיון היררכי, ולא דווקא כפרוייקט הדוניסטי. שניהם אינם סבורים שאנחנו חיים בחברה "משוחררת" מינית, ורואים בכך הטעייה רבתי (אם כי בעניין הזה האחרון, ובעצם גם בזה שלפניו, יש הבדל עמוק ביניהם, וחלקו יובהר מייד).

ההבדל הוא שוולבק קשוב לממשי. הוא קשוב לסבל ולעונג כאחד. ולכן הנטייה המוקצנת של בודריאר הפונדמנטליסט לעבר הסימולאקרה, המאלחשת את כל הסתירות כביכול והמקלישה את הקיום, אינה מקובלת על וולבק. הקיום קיים כי הוא מסב סבל ויוצר עונג ממשי.

ה. מה שהופך את בודריאר המוקדם למעניין הנם, בין השאר, שני המאפיינים הבאים:

ה1. בודריאר המוקדם הנו הוגה שמושפע בלי להתבייש, ובלי סנוביזם צרפתי, מההגות האמריקאית. ב"חברת הצריכה", למשל, בודריאר מתייחס למקלוהן, לרייזמן, לנורמאן או. בראון, לדניאל בורסטיין ועוד רבים. ביצירות מאוחרות הוא מתייחס לסונטאג ולסול בלו.

כיוון שאמריקה היא המולדת של ההווה, העולם ששממנו הפליגו ספינות ההוווה אל העולם החדש, הבנתו של בודריאר את ההווה הזה היא המעמיקה ביותר בקרב בני דורו הצרפתיים.

ה2. בודריאר המוקדם הוא כותב מורליסט שמתכחש לכך. הוא חדור להט מוסרי, ואפילו שנאה, כשהוא מנתח את התרבות העכשווית. הוא, כמובן, טוען שמורליזם הוא חסר ערך, שכל התנגדות לשיטה היא חלק מהשיטה וכו' אבל זה, חש הקורא, סוג של סתירה: יצירותיו ספוגות במורליזם. הוא דרקון תיאורטי שמנסה בהבל התיאוריה שלו לשרוף את כל השקר של התרבות העכשווית. בהמשך, נהיה בודריאר חמקמק יותר, ולטעמי גם חלוש יותר.

אוקטובר 9, 2010 – 2:12 PM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (14)

על "חיי חורף", של אורלי קסטל-בלום, הוצאת "הספרייה החדשה"

פורסם במוסף לספרות של "מעריב", באוקטובר 2010

אורלי קסטל-בלום היא הסופרת הישראלית החשובה ביותר של הגלובליזציה. הגלובליזציה פירושה מגוון רחב של תרבויות לאומיות ואזוריות, של אידיאולוגיות, דתות ודעות, של פסיכולוגיות וסיפורי חיים אישיים, שנעו על פני הגלובוס במסלולים מקבילים ולפתע החלו נחתכים בפראות האחד בידי משנהו. גלובליזציה היא גם מפגש לשוני של שפות לאומיות ואזוריות ו"משחקי לשון" שונים. למעשה, דרך הלשון אנחנו חשים את הגלובליזציה בחריפות מיוחדת, וזו גם הסיבה שדווקא סופרת היא המבטאת הטובה ביותר אצלנו של הגלובליזציה, ולא קולנוען, איש טלוויזיה או אמן. כי בעוד שסממנים חיצוניים אופייניים כמו לבוש או מאכל ניתנים בקלות להשלה או לערבוב יצירתי, שפה קשה להשיל בקלות דומה ואילו "פיוז'ן" לא עובד בשפה. התוצאה היא מגדל בבל, המיתוס שגורס כי הגלובליזציה היא לא רק עידן עכשווי אלא עידן שממנו באנו. ההשלכות התרבותיות השליליות של הגלובליזציה הן שתיים: כאוס ורלטיביזם. הגלובליזציה יוצרת תחושת בלגן ואי-התמצאות. בחסות הכאוס פועלים אנשים שדווקא כן מצליחים להתמצא לטובתם הם, ולכן בכאוס צריך להיאבק. ההשלכה השלילית השנייה היא היחסיות: כל הערכים, התרבויות, האמונות נתפסים, בעומדם זה בצד זה, כאופציונאליים ולא כמהותיים. משהו מתרוקן. היגיון האופנה, כלומר תחלופת הבגדים העונתית שאינה נובעת מכך שאופנת סתיו 2010 טובה יותר מאופנת סתיו 2009, אלא רק מכך שהיא שונה, משתלט גם על עולם האידיאולוגיות והאמונות.

בהיותה הסופרת הישראלית החשובה של הגלובליזציה מצויה הסופרת באלמנט שלה בסיפור הראשון בקובץ. גיבורו הוא ג'פרי, יהודי-אמריקאי דובר עברית החי בקהיר והנו בעל מפעל ג'ינסים (יזם גלובליסטי). הזוי. אבל ה"הזוי", שמשתמשים בו בכלל ובפרט ביחס לקסטל-בלום, הוא בעצמו סממן של הגלובליזציה: היתקלותנו במגוון התנהגויות אדיר  וחוסר יכולתנו למקמם ולהכילם. אבל הגלובליזציה מעמיקה יותר מפני השטח של יהודי, אמריקאי, עברית וקהיר. ג'פרי, שחרד לבריאותו, הולך לרופא ש"חישב את מדד מאסת הגוף שלו (BMIׂׂ)" ו"דרבן אותו גם לעשות ספורט, דבר שג'פרי לא עשה אף-פעם בחיים, גם לא בילדותו, כי שקד על לימוד תורה". יש כאן מפגש גלובלי של שלוש "שפות": מדעית, יהודית אורתודוקסית ומערבית-מטפחת-גוף. הזכרתי קודם את שתי ההשפעות התרבותיות השליליות של הגלובליזציה. יש, בעצם, עוד אחת: הבליל הלשוני שבתוכו אנחנו טבולים עד הנחיריים, מקשה עלינו לנשום, לנסח את עצמנו לעצמנו בעצמנו, ללא תיווך של קרעי שפות ומידע (אגב, הדקונסטרוקציה, אותה גישה פילוסופית הסבורה שאיננו יכולים לדלג על השפה, היא אולי אידיאולוגיה גלובליסטית). בחוסר היכולת הזה לדלג על בליל השפות, ניתן להסביר את חיבתה של קסטל-בלום לציטוט, לקלישאה, לעילגות, ואת חשדנותה כלפי ה"אותנטי". "את כישרונם של הקהירים לחיות ולקבל את החיים ללא שום היסוסים ייחס ג'פרי לכך שכבר מאות שנים נמשך כאן המונותיאיזם ללא-הפוגה, והמקום לא טעם את האתיאיזם והבודהיזם. נכון שהיה קולוניאליזם, וקהיר צועקת שאירופה היתה פה, אך היא הייתה כאן רק כפטרונית". ההומור והאירוניה בקטע הזה נובעים מהצטטנות, מהקלישאות ומהיגיון האופנה שהזכרתי כשהוא מיושם לדתות.

הגלובליזציה נוכחת גם בסיפור השני, הארוך בקובץ, אותו מספרת ישראלית שנשכרה לעבודת מחקר באוניברסיטה בוסטונית כשנושא המחקר הוא מהגרים ישראלים באמריקה. גם כאן בליל התרבויות והשפות, ישראלים באמריקה, מוצג בלוויית עין בוחנת לשעטנז פחות מובן מאליו: "שיאו של הערב היה בשיר דיינו, שאותו שרו כל דוברי העברית בצעקות רמות ובהערכה רבה לאלוהים, אשר באמת עשה מעל-ומעבר" (עברית, אמריקאית ו"תאגידית" בלולות כאן).

יכולתי להעביר קורס שנתי על המרקם הלשוני של קסטל-בלום, שבביקורת בעיתון ניתן לגעת רק בקצה קצהו. אבל האלימות של הסופרת כלפי השפה, הציניות הספקנית שלה בדבר יכולתנו להגיע לחוויה אותנטית מבעד למיסוכה, מעייפת. הסקנדל שאפיין את פריצתה של קסטל-בלום לספרות העברית נבע ממקוריותה וחדשנותה אך גם מהתחושה שקסטל-בלום היא דיאגנוסטיקנית מעולה, אך אינה מציעה פתרון ולמעשה מוקסמת מהמחלה. אז מה? תאמרו, סופרים צריכים להביא פתרון?! כן, בדיוק הסופרים הם אלה שצריכים להביא פתרון. כי הרי הפתרון האפשרי העיקרי שיכול להינתן לכאוס ולמיסוך הלשוניים של הגלובליזציה מצוי בדיוק בכלים העדינים של המדיום הספרותי. קרי בבחינה מדוקדקת של שימושי השפה השונים, בירור הסיגים והקלישאות, חשיפת המהותי מבעד לבלגן. קסטל-בלום ויתרה. אני, לפיכך, שמח שכתיבתה קיימת, אבל אינני מחבבה.

ב

זהו קובץ סיפורים ולא "ספר", כפי שכתוב בערמומיות על הכריכה האחורית. מלבד הסיפורים שהוזכרו לעיל, יש כאן סיפור על ביקור במוסך ישראלי שבו דוברים רוסית בלבד, דיון חינני בגלובליזציה שבתוכנו; סיפור סאטירי אופנתי ולא ממוקד, אם כי משעשע, על "אשת-הסופר"; כתשובת-משקל, סיפור על קשיי הפרנסה של סופר שהוא גם עקר בית; סיפור מורבידי על מוות פרטי ולאומי. להטעיה הבסטיונרית של הכריכה האחורית (קנית "ספר" בשוק ופתחת בבית והנה כולו סיפורים-סיפורים) מתלווית ההמלצה הפרחית-פקאצית הבאה, הלוקה גם באוקסימורניות מסוימת: "אין מה לומר – קסטל-בלום מפתיעה אותנו שוב, ממש כפי שציפינו ממנה". "אין מה לומר", ל"הספרייה החדשה" אין מה לומר על הספר.

אוקטובר 2, 2010 – 7:32 PM קטגוריות: ביקורות ספרות - מעריב | תגובות (7)

קצרים על בודריאר, "מחוברים", רומנטיקה וסקס

1. עוד הערה קצרה על "מחוברים" ואז אחשה לנצח.

ההערה נוגעת לסוגיית טשטוש הרשויות. גם תרבות, כמו החברה בכללותה, היא מערכת שזקוקה לאיזונים ובלמים, ולפיכך להפרדת רשויות. אחת הבעיות ב"מחוברים" היא טשטוש הגבולות, כשהרשות השופטת, העיתונות, הופכת להיות גם הרשות המבצעת.

ב"מחוברים" בא הדבר לידי ביטוי עילאי בצלילותו בכך שמבקר טלוויזיה מבצע ביקורת טלוויזיה בסדרת טלוויזיה. טשטוש גבולות כזה אינו היגייני לתרבות. ואגב, לכן לא נשמעו כמעט קולות בתקשורת נגד הסדרה. כי התקשורת – כלומר נציגיה – מופיעה בסדרה!

יש כאן גם את היגיון הקוזה-נוסטרה, היגיון הנטוורקינג והאימפרטיב הקטגורי של "יצירת הקשרים" הענפים, שתוקע את התרבות הישראלית.

2. אחת המטפורות המהממות של בודריאר לתיאור העידן שלנו היא "טבעת מביוס". זהו מושג שלקוח משדה המתמטיקה, המתאר טבעת דו-מימדית שמחליפה במרוצת התעגלותה, מעשה קסמים, את משטחה העליון במשטחה התחתון. המטפורה היא למציאות הגיונית לכאורה, שבמהלך פעולתה הטבעית כביכול, מובילה להיפוך מוחלט של הרציונאל שלה.

מעין היגיון מביוס של בודריאר הוא הרגע, למשל, בו מבקר טלוויזיה מופיע בטלוויזיה כשהוא מבקר טלוויזיה. היגיון ביקורת הטלוויזיה מתחלף פתאום בהיגיון הספטקל, שלו הוא אמור להתנגד הרי, תוך המשכה לכאורה של פעילות הביקורת.

2א. סוג נוסף של "טבעת מביוס" ישראלית מתגלה כששדרות מאז"ה חוצות את שדרות רוטשילד, או אז מתחלף בלי התראה שביל מסלול האופניים לאורך השדרה בזה של הולכי הרגל וההיפך. תמהני אם יש עוד עיר בעולם הראשון שבה – מהיעדר סיבה אחרת, מלבד רשלנות – שביל אופניים מגלה יצירתיות שכזו.

3. לבודריאר המאוחר "מתפלק" משפט רומנטי מאין כמוהו, במרוצת אחת ממסותיו. העידן המודרני (בודריאר לא חיבב את המונח פוסט-מודרני, ואימצו בעל כורחו כמעט) לדידו הוא אורגיה גדולה של שחרור. זה המונח בו הוא משתמש. וכעת, כשהכל משוחרר לא נותר דבר לעשותו, הכל שומם אחרי השחרור הגדול. מלבד, מעיר בודריאר,  אפשרות אחת אולי, אותה הוא ממשיל לגבר השואל אישה במרוצת האורגיה: תגידי, מה את עושה אחרי האורגיה?

זה רומנטי מאד. הלא כן?

4. כשנשים, כך נאמר, נמשכות לאינטליגנציה או אדיבות, למה בדיוק הן נמשכות? הן נמשכות להן פר-סה, או כאל כמצע קונטרסטי להתפרצות היצר והאלימות המינית המקווה שתבוא על רקען? כלומר לראשונות כשלעצמן או לאינטליגנציה ולאדיבות כתבלין מחדד לאחרונים?

ספטמבר 30, 2010 – 12:46 PM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (11)

קצרים על וולבק, האקסלי, ביקורת ספרות, פיליפ רות, תשוקות, סובלימציה, "עכשיו" ועוד

1. ראיון מעניין, מרתק ומשובב נפש עם מישל וולבק (אגב, לפני שש שנים, כמעט נסעתי לראיין אותו. "כמעט", רוצה לומר, שחברי, עירן דורפמן, ניסח עבורנו פנייה למו"ל שלו בצרפת, אך מעולם לא הגיעה תשובה…). משובב נפש כי וולבק מודה שהוא מגזים בכוונה בריאליזם שלו. מעניין כי וולבק, שהואשם בשיתוף פעולה נרחב מדי עם המדיה, מודה בכך והגיע למסקנה שמדיה לא מוכרת ספרים. רק שמועה מפה לאוזן וכמובן היותו של הספר "כתוב היטב". מרתק כי יש בו משפט אחד גאוני בפשטותו: סוגיית קיומו של אלוהים, כפי שהייתה עבור דוסטוייבסקי במאה ה-19, הפכה להיות סוגיית קיומה או אי אפשרות קיומה של האהבה במאה ה21. זו "השאלה הארורה" של דורנו.

המראיינת, ששהתה עם וולבק יומיים בביתו (כלומר בלי לילה, אני מניח…), מציינת לטובה את אדיבותו וקסמו. בעבר, ניסה וולבק השיכור למחצה לפתות את מראיינותיו, כפי שהעידה מראיינת מהניו יורק טיימס, כמדומני. הפעם הוא התנהג יפה…

2. אני קורא את "אי" של אלדוס האקסלי. יצירה אוטופית מתחילת שנות הששים, האחרונה של האקסלי. וולבק מושפע מאד מהאקסלי, ומגדיר אותו כאחד ההוגים החשובים של המאה ה-20 (ב"החלקיקים האלמנטרים").  קריאה ב"אי" חושפת את הרובד האוטופי המוצנע (היטב) ביצירת וולבק. ב"אי" מתקיים משטר מיוחד באי מדומיין באוקיינוס השקט, שילוב מיוחד במינו של סוציאל-דמוקרטיה, בודהיזם, אהבה חופשית תוך הסתייעות בפרקטיקות מזרחיות, שימוש מבוקר בסמי הזיה והתנגדות לתיעוש מופרז. המעניין הוא שזו יצירת ספרות לא רעה, ולא רק חזון אוטופי (שהשפיע על דור שנות הששים). הסיבה שזו יצירת ספרות טובה היא הדרמה: על האי מאיימות המדינות השכנות ואילי הון מערביים שחושקים בנפט שבמקום. הדרמה מתחוללת גם בתוך נפשו של הגיבור, עיתונאי בריטי ציני אך שבתוכו מפעמת נשמה אידיאליסטית לטנטית. האוטופיה משעממת (לקריאה בלבד? וב"חיים"?), רק הדרמה יכולה להיות ספרותית. דרמה, כלומר קונפליקט, וכן נרטיב, כלומר תהליך.

דוסטוייבסקי כתב את דמותו של איוון קראמאזוב, המתלבט והספקן, בכמה ימים. אך את דמותו של אליושה, המייצג אדם אוטופי, לקח לו זמן רב הרבה יותר לכתוב. הטוב קשה לכתיבה.

הספר העברי המשמעותי ביותר אולי שראה אור בישראל בשנתיים האחרונות (פרוזה ועיון כאחד), הוא ספרו של עידו הרטוגזון "טכנומיסטיקה", שאולי אמצא פנאי לכתוב עליו בהרחבה בעתיד. וזה ספר שקשור מאד ליצירה "אי". בפוסט עתידי אביא (בעזרת השם; מטבע לשון) גם כמה תובנות מעניינות מהיצירה.

3.  הספרות סובלת כיום מאירוניה וממטפורה הפועלות זו כנגד זו.

האירוניה – עיסוק רוחני נחווה כאירוני בחברה שבה הגוף ניצב במרכז והרוח נתפסת כסובלימציה תחליפית.

המטפורה – בדיוק בגלל מצבה העגום של הרוח, וחרדתם מהאירוניה ביחס אליה, נחפזים אנשים להצילה, ולכן מבחינתם כל יצירת ספרות כשלעצמה היא ראויה, כי הספרות היא מטפורה לעולם הרוח כולו, שאותו יש לחוש ולהציל. "מה זה משנה מה קוראים – העיקר שקוראים".

4.  יש אדם שמשתוקק למילוי יצריו וחשקיו סתם, ויש שמשתוקק למילוים מטעמים רוחניים: על מנת לגלות שהוא זקוק לרוח גם שחשקיו נמלאים. יש אדם שרוצה להשביע רעבונו ויש אדם שרוצה שתהיה לו "פת בסלו", על מנת שלא יחוש רעב ויוכל לעסוק בדברים אחרים (אלה שני טיעונים שונים).

(ביאור: לפי חז"ל, הנשוי פחות חשוד בנטייה לאוננות כי יש לו "פת בסלו". מי שיש לו "פת בסלו" פחות רעב ממי שאין לו "פת בסלו", למרות שאובייקטיבית, אומרים חז"ל בהערה חריפה מאד, שניהם לא אכלו פרק זמן דומה. ההערה חריפה, העניין עם הנשואים טעון בדיקה…).

5.  לעיתים, להיות איש רוח פירושו לא להיות המוני ובנלי, כלומר לא לצרוח בקול גדול את התובנה הנכונה (חלקית) על עליונות הגוף.

6. הרוח מול הגוף צריכה להיות לוחמת גרילה. הגוף חזק ממנה, אבל היא יכולה לעקוץ אותו לעיתים מהאגפים, כשהוא לא מוכן. לשם כך היא צריכה להיות גמישה ומהירה ודקה.

7. הסיבה שפיליפ רות וסול בלו טובים יותר מהדור הנוכחי בספרות היהודית אמריקאית הצעירה, נעוצה גם בכך שהם לא צדקנים (כמו ספרן-פויר למשל). הם מצליחים להחזיק בתפיסת חיים טראגית. דבר קשה.

אחד הביטויים לאי הצדקנות היא הביקורת הפנימית שלהם על החברה היהודית. היותם יהודים אין פירושו סוג של מיתוג. אין פירושו "יידישקייט".

בלו ב"הקורבן" ורות בנובלה הראשונה הגדולה מ"שלום לך, קולומבוס" (ספר נהדר שתורגם לאחרונה בשנית, שאותו פרסם רות, חתן פרס נובל הבא יש לקוות, בגיל 26! בגיל הזה בקירוב, אם כי 13 שנה קודם לכן, פרסם גם נורמן מיילר, יהודי גאוני נוסף בספרות האמריקאית, את יצירת המופת שלו "הערומים והמתים"), באים חשבון הן עם מחיר המוביליזציה החברתית המהממת של היהודים בתרבות האמריקאית ביחס לחברה הגויית (בלו) והן ביחס ליהודים שלא הצליחו בחוץ לארץ, בפרפרזה על לוין (רות, שמתאר בנובלה סיפור אהבה בין צעיר יהודי סרקסטי ממוצא מעמדי צנוע ונסיכה יהודית עשירה ומפונקת, שאף ניתחה את אפה לשם היופי…).

8. בחוברת "עכשיו" החדשה קראתי בינתיים מאמר מעניין של גדעון מירב על פוסטמודרניזם ומאמר מעניין של גבריאל מוקד על ביאליק. אני חובב מאמרים בכתבי עת, ובדרך כלל קורא אותם לפני הסיפורים והשירים (אם בכלל יש לי זמן לסיפורים ולשירים).

9. ב"עכשיו" גם מופיעה ביקורת (לגיטימית לחלוטין לדידי) על מלאכת הביקורת שלי, בטענה, של גבריאל מוקד, שאני מבקר מקל מדי וכן שאני מבקר ללא מפה כוללת של הספרות הנכתבת היום.

אני בהחלט לוקח את הביקורת לתשומת לבי.

שתי הערות, עם זאת. לגבי הטענה הראשונה: יש כאלה שגורסים הפוך ממנה וטוענים שאני מחמיר מדי (אני חושב שהאמת היא באמצע).

לגבי הטענה השנייה כמה מילים:

אני תופס את ביקורת הספרות כיום כחיפוש, חיפוש אחר הנושא שלה והגדרתה העצמית. לטעמי, כדאי לא לבוא עם הגדרה מן המוכן, כי הפרוייקט של הספרות עצמה לא ברור כרגע. הספרות כהימור פסקלי, לא ברור עדיין אם זו משימה בעלת ערך. הביקורת לפיכך היא תהליך דינמי. כל מפגש שלי עם ספר הוא תוספת צלע במצולע דמיוני שבסופו, יש לקוות, ייווצר העיגול: והוא תפיסת מהותה של הספרות וביקורתה (להצעת תפיסה רחבה של הספרות העברית/ישראלית בהווה אני מקווה שאגיע קודם, קודם לזקנה ושיבה…).

ועוד משהו: יש בביקורת משהו דיאלקטי, ולכן לא קבוע במסמרות, במובן זה שהיא מביעה מפגש עם ספר מסוים ברגע היסטורי-ביוגרפי מסוים.

מה שאני יודע בוודאות הוא מה לא, מה שקרי, מה מכאיב להרבה ולכן לא ראוי. אפשר לדעת מה לא. לְמה יש להגיד "לא".

למשל, לא לסדר הטכנוקרטי-מריטוקרטי שאנחנו חיים בו. לא לספרות שמשקרת. לא לספרות שמייפה. לא לספרות של "כוכבים" המעודדת אימוץ של הזדהות נרקיסיסטית אצל הקוראים עם הסופר ה"כוכב", השאולה מתרבות הסלבריטיז. לא לספרות דלה שמתחזה לדבר האמיתי.

ויש עוד כמה "לאווים" שאיני זוכר כרגע.

אבל הביקורת נלקחת לתשומת לבי.

10. אמנון נבות, מבקר אהוב על מוקד ואהוד עלי, במאמר קורע מצחוק לטעמי על דן מירון, מ"מעריב" 1997.

כמה ציטוטים מענגים:

הטיפול של מירון בגנסין הופך את גנסין לבן דמותו של המבקר, לחוקר ספרות מעודכן לזמנו, ווירילי, גנסין חדש אמיץ: "גנסין חדש, אמיץ, קם לנו מבין חורבות גנסין הישן: זהו גולם של פח מאיר ומצפצף, המצטיין בתודעה ממוחשבת ובקול מתכתי, המצייץ אמרי שפר מחקר-ספרותיים חותכים". מירון, בתיאורו את גנסין כאינטלקטואל תקיף, מתעלם מ"הדו-משמעות המינית שבאישיותו וכנראה גם במראהו החיצוני. גנסין הוא ללא ספק ה'נשי' שבסופרי הדור, ובמונח 'סופרי הדור' אני כולל גם נשים"…

"מחקר ספרות אפשרי גם בלא רעש הרקע המאוס של ציד מקקים, אותה המתה סיטונית של קולגות, שחלקם כבר עברו מן העולם. מירון פיתח אומנות זו של השמדת קולגות ומחיקת זכרם למדרגה של אמנות עילאית"

ספטמבר 27, 2010 – 11:47 PM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (3)

על "עשרת הימים הנוראים", של אהרן מגד, הוצאת "חרגול"

פורסם במוסף לספרות של "מעריב" בספטמבר 2010

מהו סוד כתיבתו של מגד? מדוע היא, נאמר בפשטות, מתוקה לקריאה? מאין נובעות התחושות הביתיות, האינטימיות, החמימות, שאנחנו חשים, לאו דווקא כלפי גיבוריו, אלא כלפי הספר עצמו, כאילו כל זמן שאנחנו בין כריכותיו, אנחנו בטוחים וכמו שוהים באותו מעון חם ואינטימי?

בבוקר ערב ראש השנה 1973 יוצא יודא הרכבי, היסטוריון החוקר את תרבויות המזרח הקדום, למסע לירושלים. אותיות בכתב הכנעני העתיק, זה שקדם לצורות האותיות בהן אנחנו משתמשים כיום, מאז ימי הבית השני, והמכונות "אשוריות", פרחו להן בדרך מופלאה מגיליון הקלף שהניח יודא בצד מיטתו, והוא ראה בכך אות לצאת למסע בעקבותיהן. במשך עשרת הימים הנוראים משוטט יודא בירושלים ופוגש שורה של אנשים וטיפוסים מכל קצוות החברה: חרדים, חוזרים בתשובה, צליינים נוצרים, פלשתינים ועוד. במהלך עשרת הימים הללו משתף אותנו יודא, המספר את סיפורו, בזכרונות מאהבתו ונישואיו לאסנת, סטודנטית צ'רקסית שהתאהב בה ויום אחד עזבה אותו ללא התראה ונסעה לאיסלנד, על יחסיו המרים עם אביו שנפטר ועוד.

רבים מגיבורי מגד עוסקים בכתיבה על כל סוגיה. הדבקות שלהם באות הכתובה, במקרה דנן כמעט פשוטו כמשמעו, יוצרת באופן מתוחכם דבקות דומה של הקורא בספר הנגלל לפניו. תורמים לדבקותנו בספר גם מבנה המסע והחיפוש, צורת נרטיב קלאסית שקשה להרוס את השפעתה המושכת עלינו, וכן הידיעה שלנו, מאחורי גבו של הגיבור, שיום הכיפורים הממשמש ובא לא יהיה כשאר ימי הכיפורים, ידיעה שמוסיפה מצדה למתח הציפייה. הידיעה שהימים ימי הרת עולם, ימים גורליים, מוסיפה לרומן גם תחושת דחיפות המושאלת לו מימינו אנו, מהביוגרפיה שלנו כקוראיו העכשוויים ב-2010. האם ניתן לגשר על ערב רב העממים שמצויים בארץ הקטנה הזו, ושיודא נפגש בהם על כל צעד בירושלים, או שהמלחמה הגדולה הממשמשת ובאה, אז כהיום, בלתי נמנעת?

לרומן הזה יש מבנה עומק, ומבנה העומק הזה מסייע לסגולתו הספרותית, לקוהרנטיות התורמת מצדה לתחושת הביתית שהזכרתי. אם פני השטח הם רב לאומיים ורב דתיים (ערבים, יהודים, נוצרים, צ'רקסים, שוויצרים ועוד; אפילו שמו של יודא היהודי עצמו נטול מהברית החדשה), הרי שמבנה העומק קשור בכנעניות, בתהייה על האפשרות ליצור מכנה משותף לכל יושבי הארץ הזו. כידוע, האידיאולוגיה הכנענית צידדה בזהות עברית ילידית, המתכחשת לעבר היהודי הגלותי. הוורסיה הכנענית של מגד שונה: הכנעניות כמטפורה לפנייה לעבר והכרה בשורש הקדום ובשייכות הוותיקה של כל תושבי ההווה למרחב הגיאוגרפי של "ארץ כנען" תוך קבלת הגוונים וההבדלים ביניהם. הכנעניות גם כאות אזהרה מפני מלחמה שמד נוראה, כדוגמה לעם שנמחק כליל בידי ההיסטוריה ולא הותיר דבר מלבד אותיות: "הכנענים עצמם – שלא כשומרים והאכדים, המצרים והפרסים, או האצטקים והמאיה והאינקה בעברו האחר של כדור הארץ, שהורישו לנו לא רק פירמידות ומקדשים ופסלים וציורים, אלא גם מיתולוגיה ושירה – נמוגו משמי ההיסטוריה ללא הותר לנו דבר לבד מקווי האותיות הכחושות שהורישו".

אבל שורש המתיקות המגדית מצוי, נדמה לי, לא במבנה העומק הקוהרנטי ולא בתבנית המסע, לא ביצירת המתח והציפייה או בעיסוק הארס-פואטי. השורש מצוי במלנכוליות האופיינית לדמויות המגדיות וביחס בינה לבין הריאליזם של מגד. עצבות נובעת מתחושת נפרדות מהעולם וגם יוצרת אותה בחזרה בתורה. העצבות היא תחושה שהעולם אינו מאיר פניו אלינו, שאנחנו מנודים ממנו, שהוא דוחה מעליו את השתלתנו בתוכו. העצבות היא המיילדת של הסובייקטיביות . אך בעקבותיה, מהמקום הכאוב של נפרדותנו, אנחנו גם מוכשרים יותר להתבוננות בעולם האובייקטים. העצבות גורמת לנו לחוש את עצמנו בחריפות בחיכוך עם העולם וכך אף להתענג על קיומנו וקיומו הנפרדים. העצבות מחזירה לסובייקט ולעולם את קיומם המובחן והצלול. לכן כשמגד כותב משפט ריאליסטי פשוט לכאורה, כמו: "רוח שרבית נשבה מול פני, נושאת ריח מוץ, חציר, פרחי בר, זבל בהמות, והגבעות משני צידי הכביש היו מאובכות באבק גיר", אנחנו חשים את העולם בחריפות-מתוקה מיוחדת, כיוון שהוא נצפה מגומחה פרטית שנכרתה בקרקע העולם בסיוע העצבות המוזכרת. לכך קשורים גם החלומות הרבים שחולם גיבורו של מגד. כי מהו החלום אם לא עיבוד של המציאות בתוככי הנפש, נטילת המראות שנחשפנו אליהם במשך היום  וניכוסם לנו בסתרי הנשמה, וכך השבה על כנה של ריבונותנו הסובייקטיבית.

ב

לרומן, כאמור, יש מבנה עומק ואפילו מסר. כתבתי כאן בעבר, שהסלידה ממסרים בספרות מוטעית בעיניי. השאלה היא לא אם רצוי שלספר יהיה מסר, אלא איזה מסר הוא מעביר: עמוק או שטחי. המסר, כתבתי כאן בעבר, יכול גם לשמש כאמצעי אסתטי, ליצירת לכידות ביצירה, כשכל חלקיה המגוונים נרתמים למסירתו ולעיצובו של המסר האחד. אלא שבשימוש האינסטרומנטלי הזה במסר לצרכים אסתטיים, נרמז האיום הגדול על המסר בתרבות העכשווית. בתרבות העכשווית (וזה נכון לא רק לספרות ולתרבות, אלא גם לפובליציסטיקה ואף לאידיאולוגיה) מהווה המסר, פעמים רבות, תירוץ לביטוי עצמי. מה שדחוף, בוער, שורף, הוא הרצון להתבטא, ולצורך כך מיוצרים מסרים או דעות באורח מלאכותי.

ספטמבר 25, 2010 – 9:06 PM קטגוריות: ביקורות ספרות - מעריב | תגובות (2)

הערת הבהרה קצרה על ספק פולמוס

בני ציפר מסייע לי ומוכיח כמה מטענותיי – אותן טענתי כלפי המוסף שבעריכתו במאמרי שפורסם בפרויקט 02010 וב"העין השביעית" – בתגובתו המתלהמת והלא כל כך עניינית מהיום בבלוגו (את מה שכיניתי "ההתקרבנות התוקפנית" ו"פונדמנטליזם", למשל). בטקסט סותר עצמו תכופות (הוא מבקר את הספרות העברית בזה שהוא מתעלם ממנה, אבל בעצם הוא לא מתעלם ממנה וכן מביא ספרות עברית וכדומה), ושסובל מהתרגשות מובנת, הוא מתייחס למאמרי, שאינני מעוניין לחזור על הטענות בו בפירוט וכל המעוניין יכול לקרוא בו (מצורף לינק למטה).

אני מכבד את בני ציפר וסבור שהוא סופר מעניין אבל עורך שצריך לעשות חשבון נפש ולשנות את קו העריכה שלו. חבל שהכבוד אינו הדדי ויכולת וויכוח ופולמוס אינה מתגלה אצל עמיתי.

רק הערת הבהרה: ציפר טוען שלא הצלחתי להשתלב ביחידת העלית של "תרבות וספרות" ולפיכך אני שופך את מררתי עליו.

העובדות מעט אחרות.

התחלתי לכתוב ב"תרבות וספרות" לבקשתו של ציפר, שקרא מאמר שלי ב"ארץ אחרת" והתפעל. אני אסיר תודה לציפר על כך, כי, כפי שטענתי במאמרי, "תרבות וספרות" הנה בימה חשובה מאד ומכובדת בעיניי, אז כעתה.

הפסקתי לכתוב ב"תרבות וספרות" כיוון שפרסמתי מאמר בחמישה חלקים על הספרות הישראלית הצעירה ולא קיבלתי עליו שכר הולם, בטענה שלמוסף אין תקציב (כמובן, זה נאמר לי אחרי הפרסום של מאמרי). אני אדם שחי על עטו, ולכן כשפנו אלי מ"מעריב" והציעו לי כתיבה קבועה בעיתון שמחתי על ההצעה והפסקתי כליל לכתוב ב"הארץ" (לפני כן, כתבתי ב"מוסף הארץ" מעט). כפי שציינתי במאמרי, היעדר מבקרי ספרות קבועים הוא אחת המחלות של "הארץ". זו גם אחת הזכויות הגדולות של "מעריב" (בצד הנאתי מהעבודה עם עורכיי השונים לאורך השנים).

"תרבות וספרות" הנה בימה חשובה מאד ומכובדת עלי, אז כעתה. הבימה, עם זאת, צריכה להשתפר וסובלת מהיעדר תחרות המוביל לניוון. כפי שטענתי במאמרי, המוסף היחיד שמדבר לאינטליגנציה מועל בתפקידו. למעשה, המוסף נהיה "מותג" בלי קשר לתוכן הקונקרטי שמפורסם בו. התוכן הזה תמוה פעמים רבות ונמנע לרוב מלהתערב בזירה הישראלית. "מותגיות" היא אנטי-מהות ואנטי-תרבות.

הפנייה שלי לציפר, לאמונים על מוספי "התרבות הגבוהה" ב"הארץ" ולפרנסי העיתון, נועדה לעורר דיון, לשפר את העיתון ולמנוע מהם להמשיך להיות מה שהם כעת: הפקק הגדול של הספרות העברית.

http://www.the7eye.org.il/DailyColumn/Pages/230810_open_letter_to_Amos_Schocken_and_Dov_Alfon_about_the_state_of_literature_criticism.aspx?RetUrl=/WRITTERS/Pages/arik_glasner.aspx

ספטמבר 21, 2010 – 9:54 PM קטגוריות: עובר ושב | תגובות (7)

על אנתולוגיית הנובלות "מאחורי הכסף יש סיפור", בהוצאת "אחוזת בית"

פורסם במוסף לספרות של "מעריב" בספטמבר 2010

הקובץ די מוצלח (ה"די" השתרבב כמעט בעל כורחי, ולא מקמצנות ביקורתית-רגשית, אופיינית יש שיאמרו, אלא מכיוון שאני מצפה מהספרות, באופן אוטופי ומופרך, להיות מסעירה לפחות כמו המציאות, באותן פעמים נדירות שזו מתערטלת מצעיפיה, ובקריטריון המחמיר הזה, שעם זאת איני יכול להשתחרר ממנו, מעטות היצירות שיכולות לעמוד).

הנובלה הראשונה, של יניב איצקוביץ', כתובה בגוף ראשון רבים, מפי מספרים אנונימיים העובדים במשרד שמאי מקרקעין, ומספרים את סיפור חייו המקצועיים ומותו האישי של אחד מהם, בן-דור. בן-דור פוטר ממשרד שמאות מתחרה בגלל שלא היה מאושר מספיק, ואשתו אף בגדה בו עם הבוס שלו. הנובלה כתובה באירוניה כבדה ומאולצת, אירוניה של הדוברים כלפי סגנונם המליצי ושל הסופר, מאחורי גבם, כלפי הסגנון המנופח הזה. הדמויות מוקצנות ומעט קלישאיות: העובד המסור, האפור והשתקן ואשתו האמנית, הנרקיסיסטית והמפונקת. אך במהלך הסיפור מתגלה כמעניינת דמות צדדית-לכאורה: שמאי שהופקד על תיק בן-דור (שהותיר אחריו דירה לשומה). הסיפור מושך לקריאה וצובר אט אט כוח ואנרגיה ומכיל גם כמה הרהורים קיומיים משמעותיים.

בנובלה השנייה, של המשוררת רחל חלפי, הגיבורה הירושלמית מספרת בבהילות על בית הרוס שניתן לה כסטודנטית לשיפוץ ולמגורים, על מאבקה בפולש אלים שלוטש עיניו לנכס, ועל התחברותה עם עבריין-לשעבר ירושלמי שנחלץ לעזרתה. הבהילות מעניקה לסיפור חיוניות וקצב, הקונקרטיות המודגשת שלו גובלת לפרקים במהוסס באלגוריה קיומית או פסיכולוגית, והמתח הארוטי בין העבריין האביר לסטודנטית הטובה ירושלים מעניין.

הנובלה של ארנה קזין מעניינת לקריאה קודם כל בעוסקה בגומחה ייחודית ונונקונפורמיסטית  במציאות הישראלית: גיבורתה היא פסיכואנליטיקאית לסבית ממוצא יקי, אדריאנה דינר. יש הקבלה בין הפסיכואנליזה לספרות, שתיהן מכוננות סיפור וניצבות באופוזיציה לציוויליזציה העכשווית שבנויה על קיטוע ותזזיתיות. קזין נוגעת מעט באנלוגיה הזו ("את העובדה שאפשר לחיות בתוך סיפורים […] אפשר לזקוף לזכותו של הווינאי המזוקן"). הנובלה, עם זאת, סובלת מפגם מבני, כשאנו עוברים מאדריאנה לגיבורים אחרים והיא נעלמת מהאופק, וכן סובל ההמשך מגלישה מריאליזם נוקב למלודרמה טובת לב. הנובלה של עידו אנג'ל מנסה לתווך בין עולם הפשע והכסף לעולם המילים. יש כאן דיון מסקרן, חשוב וחינני, אך לא מגובש עדיין תיאורטית וספרותית, על היחס בין המציאות המחוספסת לייצוגה המילולי. אסף שור מספר בסגנונו, המדגיש במכוון את מלאכותיות הסיפור, על שני אחים הניצבים לפני חלוקת ירושה. הסגנון הייחודי מוליד קלילות אלגנטית, קלילות-לכאורה, והיעדר-משקל כאחד. מעניינת לקריאה היא הנובלה של אלי ברודרמן הכתובה בגוף ראשון של משורר חיפאי דחוי. חריף וחזק תיאורם של לבטי המשורר ורגשי הנחיתות שיש לו מול העולם המדומיין של הספרות התל-אביבית. הסופר מטופל באם מעורערת. האקסצנטריות של האם אנלוגית לתשוקת הכתיבה של הבן, להיותו אאוטסיידר אפילו בתחום הספרות. באחד הרגעים שותה הגיבור את השתן שלו וקורא בקול את שירו: הסטייה והספרות כמרד בנורמאליות.

חלק מהנובלות, אם כך, עוסקות באמנות. האמנות כביטוי של האינדיבידואליות ואילו הכסף כביטוי של החברתי. עיסוק מכניס כסף הוא עיסוק שיש לו שוק, כך מתגמל הקפיטליזם את הפרט על צייתנותו החברתית בבחירת משלח ידו. בעולמות העבודה והאמנות עוסקת הנובלה הטובה בקובץ, של נגה אלבלך. זו נובלה ישירה ומרגשת, כמעט לא מסוגננת, ולכן גם לא סובלת מתחושה דקה של חיקוי שחשתי אצל קזין (וירג'יניה וולף?), חלפי (נטליה גינצבורג?) ואיצקוביץ' (?). היעדר-הסגנוּן מאפיין גם את הגיבורה המספרת, נירה, שמסרבת ללבוש מגפיים למרות שזה יפה כי "אני רוצה שיהיה לי נוח". הנובלה כולה דנה במתח בין היחיד-כשהוא-לעצמו והיחיד-המופנה-לאחרים. עולם העבודה הופך להיות מנותק ומנוכר ליחיד: "הוא דיבר על קורות החיים שלו כאילו שהן מנותקות ממנו עצמו". נירה נטשה את עבודתה כמעצבת אופנה שאפתנית לטובת איור ספרי ילדים. אבל הנובלה הכנה הזו אינה סנטימנטלית. הבחירה לעסוק במה שמושך את הפרט אינה רק הימור כלכלי, אלא מערערת בניתוקה: "ברחתי מעולם האופנה ובניתי את עצמי מחדש […] באה פתאום התחושה […] שרק אני מייחסת לזה חשיבות […] לגמרי מרוכזת בעצמי". נירה מתאהבת באלי, שבדומה לה נטש את המחקר הספרותי (גם מחקר ספרותי יכול להיות מנוכר) וחולם על עבודה בכבישת זיתים. אבל אלי, הלא יציב, מבטא את החשש שבקצה הסקאלה הנונקונפורמיסטית מצוי הטירוף, הנונקונפורמיזם המושלם.

ב

קובץ הנובלות תוכנן במקור, כך מעידה העורכת דנה אולמרט, להבליט כותבים צעירים (ברובם), מרכזיים לטעמה. אך התגלה שמשותף לכותבים הללו הוא עניינם בכסף. זה מצע משותף רחב מדי לאפיין באמצעותו דור ספרותי. ככלות הכל, ואם להיות אירוניים, בדיוק היותו של הכסף מכנה משותף מאחיד ומשווה-כל היא זו שבוּקרה במסורת המרקסיסטית. אבל כמי שכבר כמה שנים מדגיש את האידיאליזם של הספרות הישראלית, כלומר את התכחשותה למציאות החומרית האפורה (והירוקה), והתעסקותה בנושאים "רוחניים" כמו זהויות לאומיות ופסיכולוגיה, אין לי זכות להתלונן.

ספטמבר 18, 2010 – 5:06 PM קטגוריות: ביקורות ספרות - מעריב | פרסם תגובה