פורסם בכתב העת "אודיסאה"
מקס הורקהיימר (1895-1973) היה מראשיה של "אסכולת פרנקפורט". החוג הפילוסופי המיוחד הזה, שבדומה לפסיכואנליזה כמעט כל מייסדיו היו יהודים, נוצר בשנות העשרים למאה הקודמת עם היווסדו בפרנקפורט של "המכון למחקר חברתי" (שמ-1930 עמד הורקהיימר בראשו). חברים בולטים נוספים באסכולה מלבד הורקהיימר הם תיאודור אדורנו (שהורקהיימר כתב עמו בצוותא את ספרם החשוב "דיאלקטיקה של הנאורות", שהספר הנדון כאן משיק לו), ולטר בנימין, אריך פרום, הרברט מרקוזה, ליאו לוונטל. האסכולה גיבשה ביקורת מעמיקה על החברה בת זמנה – הן הקומוניסטית, הן הפשיסטית והן הליברלית-קפיטליסטית – ביקורת שהושפעה מהמרקסיזם, האידיאליזם הגרמני, הפסיכואנליזה והאקזיסטנציאליזם. המונח "תיאוריה ביקורתית", שטבע הורקהיימר, מבטא את אופי פעילותה האינטלקטואלית של האסכולה כפעילות הניצבת כאנטגוניסטית לתרבות זמנה. הסירוב לַקיים, אמירת הלאו, הביקורתיות, נתפסה על ידי חלק מחברי האסכולה כתכלית לעצמה. זו עמדה מוסרית ואינטלקטואלית מסקרנת. אסכולת פרנקפורט לא ראתה ערך ב"ביקורת בונה" דווקא. ההתכוונות הפרגמאטית שמקופלת בביטוי "ביקורת בונה" ודאי הייתה נתפסת בעיניהם כחלק מהבעייתיות של התרבות הקפיטליסטית. כפי שכותב הורקהיימר בהקדמתו לספר שלפנינו: "אין המחבר מנסה להציע משהו הדומה לתכנית פעולה. ההפך הוא הנכון, הוא מאמין כי הנטייה המודרנית לתרגם כל רעיון לכלל מעשה היא אחד התסמינים של המשבר התרבותי הנוכחי".
בעקבות עליית הנאצים לשלטון, "המכון" וחלק נכבד מחברי הסגל שלו עבר לארה"ב בה שהו במשך כ-15 שנה. ב-1950 חידשו הורקהיימר ועמיתיו את פעילות המכון בפרנקפורט. האילוץ ההיסטורי הזה, הגירתם הכפויה של חברי האסכולה מאירופה לאמריקה, מעניק ביאור לזווית הראייה המיוחדת שלהם. ביקורתם הקטלנית של חברי האסכולה על תרבות ההמונים או "חרושת התרבות" (ביטוי שהם טבעו לתיאור הפיכתה של התרבות למוצר) האמריקאית ניזונה כמדומה מהדמיון שהם זיהו בין אמצעי התעמולה הנאציים לאמצעי הפרסום בקפיטליזם האמריקאי. גם אם התכנים שונים לחלוטין כמובן, ביקרו חברי האסכולה את טשטוש האינדיבידואליות לטובת אחידות וקונפורמיזם שכופה הן האידיאולוגיה הפשיסטית והן תרבות-המונים הקפיטליסטית. העמידה הזו בתווך המרחבי בין אירופה לארה"ב, ובתווך ההיסטורי בין שקיעתה של אירופה לעלייתה של המעצמה האמריקאית, מסבירה גם חלק ניכר מייחודו של הטקסט המרתק שלפנינו.
"ליקוי מאורות התבונה", מ-1946, מבוסס על הרצאות פומביות שנשא המחבר באביב 1944 באוניברסיטת קולומביה. תשומת הלב לזמן הכתיבה חיונית להבנת הטקסט:
"בעת כתיבת דברים אלו, העמים במדינות הדמוקרטיות מתמודדים עם הבעיות שמעלה מיצוי הניצחון שהשיגו בכוח הנשק […] ועם זאת, מורגשת באוויר תחושה אוניברסאלית של פחד ושל התפכחות. תקוותיו של המין האנושי נראות כיום רחוקות מהגשמה יותר משהיו אפילו בעידן הגישוש, כשההומניסטים ניסחו אותן לראשונה" (מתוך ההקדמה, עמ' לא).
הורקהיימר טוען כי יש לברר את משמעות הניצחון הקרֵב של בעלות הברית. מה בעצם ניצח? איזה רעיון גבר? מה התוכן הפוזיטיבי שמציעות הדמוקרטיות המערביות? הורקהיימר מזהה וואקום רעיוני גדול בלב התרבות המערבית המנצחת. שש עשרה שנה לפני שטבע הסוציולוג היהודי אמריקאי, דניאל בל, את הביטוי "קץ האידיאולוגיה", ושלושים וחמש שנה לפני שהפילוסוף הצרפתי ז'אן-פרנסואה ליוטאר תיאר את "המצב הפוסטמודרני" כאבדן אמון במטה-נרטיבים, דן הורקהיימר בריקון ערכי שהוא מאתר סביבו, דווקא בשעה כה חגיגית של ניצחון המערב על היטלר. הורקהיימר, למעשה, מסב את עינינו לכך שבתא הטייס של המטוס המשוכלל שהנו המדינות הקפיטליסטיות-ליברליות המנצחות אין טייס, כלומר אין מי שיכול לענות על השאלה "לאיזה כיוון?". טכנולוגיה ותוכן אינם אותו דבר. ולא זו בלבד, אלא נדמה שיש פיחות במאמצים ובניסיון להעניק משמעות לקיום החברתי והאישי, ושהחברות המערביות, שיצאו למלחמה בשם עקרונות הומניסטיים, יוצרים בתוכן מנגנונים שמאיימים על ההומניזם הזה בדרכים אחרות.
בספר, המשופע בהברקות ותובנות מעניינות, כמה תזות וטענות. טענה אחת מבקרת את התפיסה המערבית שהתפתחה במאות השנים האחרונות, ושהורקהיימר רואה את שורשיה כבר בפרקים הראשונים של התנ"ך, לפיה הטבע כפוף לצרכיו של האדם. המערב מגלה חוסר רגישות כלפי הטבע, הוא מנסה "לאלף" אותו. ראיית הטבע כאמצעי, השליטה האלימה בטבע, מובילה לשליטה של אדם באדם ולשליטה אלימה של כל אדם בטבע שבתוכו. תזה אחרת המופיעה בספר היא ביקורת על מחיקת האינדיבידואל בעידן הקפיטליזם התאגידי ותרבות ההמונים. תזה נוספת, הקשורה בקודמתה, נוגעת לאירוניה שב"קדמה" הטכנולוגית. הורקהיימר מביא משל מאלף לשעבוד שמובילה אליו הקדמה הטכנולוגית: "יש הבדל לא-קטן בין מידת החופש ברכיבה על סוס למידת החופש בנהיגה במכונית. […] ואולם, תוספת החופש הביאה עמה שינוי באופיו של החופש. לעיתים נדמה שהחוקים לאין-מספר, התקנות וההוראות שלכולם עלינו לציית, הם הנוהגים במכונית ולא אנחנו. יש הגבלות למהירותנו, יש התראות המזהירות כי עלינו לנהוג לאט, לעצור, להישאר בגבול נתיבים מסוימים […] את הספונטניות שלנו החליף הלך רוח הדוחק בנו להיפטר מכל רגש או רעיון העלול לפגוע במידת הערנות שלנו כלפי הדרישות הלא-אישיות המתנפלות עלינו מכל עבר".
אבל בספר טענה מרכזית שאציג אותה תוך עריכת פרפראזה על דברי הורקהיימר.
הטענה המרכזית היא תזה היסטורית מאלפת מתחום ההיסטוריה של הרעיונות. לפי התזה הזו חל שינוי דרמטי בהבנת המושג "תבונה" במערב במאות השנים האחרונות. עד המאה ה-18 התקיימו שיטות מחשבה שדגלו במה שהורקהיימר מכנה "תבונה אובייקטיבית". כלומר בתפיסה שהתבונה קיימת לא רק בשכלו של האינדיבידואל אלא גם בעולם האובייקטיבי: ביחסים שבין בני האדם ובין מעמדות חברתיים, במוסדות חברתיים, בטבע על ביטוייו השונים. התבונה היא עיקרון הטבוע במציאות עצמה. באסכולות המחשבה המשפיעות הללו (השיטות של אפלטון ואריסטו, הסכולסטיקה והאידיאליזם הגרמני, אך בעיקר, כמדומה, מתייחס הורקהיימר למאות הראשונות מאז הרנסנס, כשפותח רעיון ההומניזם והפילוסופיה הרציונליסטית) נקבעה דרגת התבוניות של חיי אדם מסוים על פי מידת ההרמוניה שלהם עם הכוליות של התבונה המצויה בעולם האובייקטיבי. המאמץ העיקרי של אסכולות מחשבה אלה היה ליישב את הסדר האובייקטיבי של "התבונה" עם הקיום האנושי, הכולל אינטרסים עצמיים ושימור עצמי.
אולם במאות השנים האחרונות, והתופעה הגיעה לשיאה במאה העשרים, מושלת בכיפה תפיסה של התבונה שהורקהיימר מכנה "תבונה סובייקטיבית". התבונה כעת מתפרשת כיכולת של אדם להבין מה שימושי עבורו. התבונה הזו עוסקת בהתאמת אמצעים למטרות. התבונה הזו אינה עוסקת בערכים: מה ראוי לשאוף אליו? מה הוא הטוב? מה הוא היפה? וכו'. רעיונות הפכו למכשירים ולחפצים. משהו שמשמש משהו אחר. גם השפה הורדה למדרגת כלי, כלי אחד מני רבים במנגנון הייצור הענקי בחברה המודרנית. עניינה של התבונה הזו הוא אינסטרומנטלי: סיוע לאינדיבידואל במלחמת הקיום.
הורקהיימר מייחס לשינוי ההיסטורי הזה ערך רב, ומצליח לשכנע בכך. המעבר ל"תבונה הסובייקטיבית" הופך "את האינטליגנציה לשפחתו של מנגנון הייצור, במקום לאדוניתו". "הצדק", "השוויון", "האושר", "הסובלנות", כל המושגים שבמאות הקודמות היו אמורים להיות חלק בלתי נפרד מהתבונה או להתחייב ממנה, כל אלה איבדו את שורשיהם האינטלקטואליים. הורקהיימר מזכיר לנו כי על סמך "התבונה האובייקטיבית" כוננו גם הדמוקרטיות המודרניות. עקרון הרוב, למשל, לא כונן על סמך רוב, אלא על ההנחה שיסוד רוחני אחד או מודעות מוסרית אחת נוכחים בכל בן אנוש. מרגע שהתמוטטה "התבונה האובייקטיבית", שהיוותה את הבסיס הפילוסופי של הדמוקרטיה והועמד תחתיו עקרון השימור העצמי, הטיעון שדיקטטורה היא רעה תקף רציונאלית רק לדידם של אלו שאינם נשכרים ממנה.
התופעה ההיסטורית שהורקהיימר מתאר מסבירה גם תופעה חשובה אחרת: נחיתותם של מדעי הרוח ביחס למדעי הטבע במאה ה-20. ביטול יומרתה של הפילוסופיה להעניק ביאור תבוני למציאות הפנה את תשומת הלב ממטרות לאמצעים, וממדעי הרוח האמונים על נתינת משמעות למדעים המדויקים הדסקריפטיביים. מדעי הטבע עלו לגדולה לא רק בכוחם-הם, אלא משום הוואקום שנוצר במדעי הרוח. ספרו של הורקהיימר הוא, למעשה, גם ספר המתאר את התהליך בגינו החליף המדע את הפילוסופיה במאה ה-20. אבל המדע הוא ניטראלי מטיבו, מזכיר הורקהיימר. ההצהרה כי הצדק והחירות טובים יותר כשלעצמם מן העוול והדיכוי היא, מבחינה מדעית, בלתי ניתנת לאימות.
אחת הנקודות המעניינות בטיעונו של הורקהיימר היא שהורדת הפילוסופיה מכס המלכות שלה נעשתה דווקא על ידי פילוסופים. הורקהיימר מתעמת בהרחבה עם שתי מגמות פילוסופיות רבות עוצמה במחצית הראשונה של המאה ה-20: הפוזיטיביזם הלוגי והפרגמטיזם האמריקאי. שתי המגמות, כל אחת מכיוון אחר, התקיפו את יומרתה של הפילוסופיה להעניק ביאור מטפיסי כולל לקיום. הורקהיימר מציין בחריפות כי הפילוסופים הללו מעריצים את המדע יותר משאנשי המדע עצמם, המודעים למגבלותיו, מעריצים את תחומם-הם. הורקהיימר טוען בצדק רב שהמהלך הפילוסופי האנטי-פילוסופי הזה מותיר את הפילוסוף נטול יכולת אתית, ולמעשה חסר אונים פילוסופיים מול תופעה כמו הפשיזם (גם אם באופן אישי הוגים פרגמטיסטיים ופוזיטיביסטיים נאבקו בפשיזם או נרדפו על ידו). הפרגמטיזם, לפי ביקורתו של הורקהיימר, הוא פילוסופיה שמאמצת את רעיון התבונה כאינסטרומנט: רעיון בעל ערך, לפי הפרגמטיזם, הוא רעיון שניתן לעשות בו שימוש מעשי. הפרגמטיזם והפוזיטיביזם בניתוחו של הורקהיימר הנם קונפורמיסטיים. מה ש"עובד", ש"מצליח", הוא גם רציונאלי וראוי. כך אובדת היכולת של הפילוסופיה להתייצב כנגד המציאות, למתוח עליה ביקורת בשם עולם אידיאלים אוטופי. יש קשר הדוק בין הדרוויניזם לפרגמטיזם (שאכן הוגיו המובהקים, כמו הנרי ג'יימס, הושפעו ממנו), טוען הורקהיימר: שניהם אינם רואים תכלית אחרת מלבד הישרדות ושניהם רואים את התבונה ככלי בידי יצר ההישרדות הזה.
אבל הורקהיימר גם נאבק במגמה פילוסופית הפוכה לפרגמטיזם ולפוזיטיביזם והיא השמרנות התרבותית. השמרנות הזו, שהבינה היטב שריקון משמעותה של התבונה יכול להוביל לניהיליזם, צידדה לפיכך בדבקות בדרכי חיים מסורתיות. התמרון האינטלקטואלי של הורקהיימר מורכב מאד אם כן. מטרתו של הורקהיימר היא לבקר את הנטישה הפילוסופית של הפילוסופיה, מבלי לגלוש לשמרנות גרידא או להידרדר לפשיזם. כי דיבור על "ערכים" עולה כמובן בקנה אחד גם עם "התשובה" שנתן הפשיזם למשבר הערכים האירופאי. הורקהיימר גם מודע לכך ש"המעבר מתבונה אובייקטיבית לסובייקטיבית לא היה סתם תאונה". ואין דרך פלאים להשיב באחת את הפילוסופיה והתבונה האובייקטיבית על כנם.
באחד החלקים המעניינים בספר הורקהיימר מנתח את שאיפתה של "התבונה האובייקטיבית" להחליף את הדת. המאמץ של הפילוסופיה הרציונליסטית, למשל, היה המאמץ לנסח תורה על האדם והטבע שתוכל למלא – לפחות עבור המעמדות הגבוהים – את התפקיד האינטלקטואלי שמילאה הדת קודם לכן. אחד הרעיונות המזהירים בספר, אם כי הוא לא מפותח עד תום, גורס כי הכוח שהיה ל"תבונה האובייקטיבית" עד המאה ה-18 נבע מהאנרגיה שהייתה דרושה לה להתעמתות הזו, קונפליקט שבאופן פרדוקסאלי גרם לאבסולוטיות הדתית "לחמם" בחומה האובייקטיבי את אותה מערכת שבאה להחליף אותה. אם להמשיך מעט את הטיעון של הורקהיימר, הרי שהמעבר ל"תבונה סובייקטיבית" הוא בעצם החרפה של תהליך החילון: השמטת הקרקע מתחת לכל הוודאויות האובייקטיביות: הדתיות והחילוניות כאחת.
דומה כי ספרו של הורקהיימר רלוונטי לימינו אלה לא פחות משהיה לעידנו. אציין שתי סיבות עיקריות:
"המלחמה בטרור" והרטוריקה שליוותה אותה במערב בעשור האחרון רק חידדה את הצורך לנסות להגדיר באופן פוזיטיבי על מה בעצם נלחמים. משבר הלגיטימיציה שמתאר הורקהיימר בשלב מוקדם כל כך הנו מאפיין מרכזי בחברות המערביות בעידן הפוסט-מודרני. דיון במשבר הזה קיבל דחיפות מיוחדת עם היווצרות הצורך של הדמוקרטיות הללו להגן על עצמן. כפי שהורקהיימר ממחיש: לא ניתן להגן על הדמוקרטיה וערכיה מתוך עמדה רלטיביסטית. הביקורת של הורקהיימר על השמרנות של זמנו רלוונטית גם היא בכך שהיא אינה מאפשרת לנו להתנחם בקלות בפתרונות הניאו-שמרניים של זמננו, שניתנו כמענה למצוקת הלגיטימיות המוזכרת.
הביקורת של הורקהיימר על עליית המדע על חשבון הפילוסופיה רלוונטית בעידן שלנו שבעתיים. אנחנו שטופים ברטוריקה של "פרוגרס" מדעי-טכנולוגי, כשבעצם איננו יודעים לאן אנחנו מתקדמים ולשם מה. האינטרסים של הרטוריקה הזו – לפיה, למשל, החלפת סלולארי אחד במשנהו היא קדמה ואפילו התקדמות בדור שלם – הם כלכליים. הרטוריקה הזו מסמאת את עינינו מראות שהטכנולוגיה אינה יכולה לענות על השאלות הבסיסיות של המין האנושי: כיצד נהיה מאושרים? כיצד ייווצר צדק? כיצד ניצור משמעות לחיינו?
הורקהיימר מזכיר לנו ששאלות אלה הן החשובות. הוא מזכיר לנו את קיומה של עמדה מרעננת לפיה התבונה היא מלכה ואילו התבונה האינסטרומנטלית שפחתה בלבד.
מבקר חופשי 