1. הסופרת זיידי סמית, במאמר מעניין על מארק צוקרברג והסרט "הרשת החברתית", כאן.
המאמר כולל הערה גאונית לטעמי: סמית תוהה על קנקנו של צוקרברג, האיש ללא תשוקות לכאורה (לא לנשים ולא לכסף; היא מביאה ראיות לכך), ויוצרת קשר בין סוג אדם כזה למי שיוצר רשת חברתית כזו, שמסכנת כך את הפרטיות. מישהו כזה הוא מישהו שאין לו מה להסתיר. כלומר אדם חסר סודות, פגמים, רגשות מבישים ושקרים. לוח חלק. ומשעמם. זה האדם החדש.
בעקבות סמית: צוקרברג הוא לא "האזרח קיין", הוא לא הרסט. אין לו רוזבאד. והוא, בניגוד להרסט, לא מתרגש יותר מדי מהסרט שנעשה עליו. הרסט, כמדומני, ניסה ליירט את הסרט של וולס.
2. "חיים סוריאליסטיים" ("עם עובד") הוא ספר מוחמץ. הזכיר לי בהחמצתו את הביוגרפיה המוחמצת של ברנר שכתבה אניטה שפירא. המחברת, רות ברנדון, עושה עבודה הגונה בהבאת עיקרי הביוגרפיות של מנהיגי הסוריאליזם ועיקרי ההתפתחויות הכרונולוגיות של התנועה. אבל צריך להיות יותר מהיסטוריון הגון בכדי להבין את התופעה הזו ומקומה בתולדות האמנות, הפילוסופיה והפוליטיקה של המאה ה-20. יש גם בעיות הגהה או תרגום בספר. לא תמיד הטקסט העברי קולח.
אבל למרות זאת הקריאה בו מומלצת למי שרוצה לקבל מושג ויותר ממושג על האנשים המקוריים ובחלקם המופרעים הללו. קשה להרוס ספר שמספר על חיים של אנשים כשהאנשים כאלה מעניינים.
המתח בין הדאדא הניהיליסטי לסוריאליזם שחיפש את קרבת הקומוניזם מעניין אותי במיוחד. בפוסטמודרניזם האמריקאי של שנות הששים חזר הדאדא בגדול, ובגלגול אמריקאי, ואילו הסוריאליזם הפוליטי לא היה יכול לחזור באמריקה הקפיטליסטית שהאינטלקטואלים שלה עברו תהליך של דה-מרקסיזציה כבר בשנות הארבעים והחמישים. (בצרפת זה קרה רק בשנות השבעים ובמידה פחותה בהרבה)
3. אינני יכול להתאפק מלהביא את דבריו של אורוול על דאלי. אורוול, שכפי שמציינת המחברת, "כל ימיו נאבק בנטייה הבריטית לבערות ולחוסר תרבות נעים ונוח", מצא עצמו באש צולבת בהתמודדות עם הגאונות של דאלי. אך הוא לא נרתע מלומר את דעתו, למרות החשד להיתפס כצר-אופקים: "אם תאמר שדאלי, אף שהוא רשם מבריק, הוא פשוט נבל קטן, יסתכלו עליך כאילו היית פרא חסר תרבות. אם תאמר שאינך אוהב פגרים מרקיבים, וכי אנשים שאוהבים פגרים מרקיבים לוקים בנפשם, יניחו שאתה חסר חוש אסתטי…מתברר, שמגניו של דאלי טוענים למעין מעמד מיוחס של כוהני דת. האמן חייב להיות חסין מפני חוקי המוסר המחייבים את בני התמותה. די שתהגה את מילת הקסם 'אמנות', והכול יהיה בסדר"
המחברת מעירה בצדק שבאירופה של שנות השלושים והארבעים ייתכן ורק אינטלקטואל בריטי – מבין האינטלקטואלים מהשורה הראשונה – יכול היה לכתוב כך.
4. המאבק בין דאלי לברטון בשנות השלושים, על הנהגת התנועה הסוריאליסטית, לא היה רק מאבק בין ניהיליסט (תומך פראנקו, כלומר לאחר שזה ניצח…) לאיש שאולי השתוקק להיות ניהיליסט אבל לא יכול היה באמת להיות כזה ותמך (במסויג) בקומוניזם (ברטון). המאבק גם סימל את המעבר מהמילה למדיום החזותי. ראשוני הסוריאליסטים, וזו עובדה מעניינת מאד, היו כמעט כולם אמני המילה (דושאן לא פעל בקבוצה עצמה, אלא כמו שמש גדולה זרח מדי פעם עליה). רק בשנות השלושים, כך המחברת, נטתה הכף לטובת האמנים הפלסטיים.
מבקר חופשי 