מבקר חופשי

פורסם במוסף לספרות של "מעריב" באוקטובר 2010

אם לתת בהכללה פראית שתי סיבות מרכזיות בגינן אנחנו קוראים ספרות הרי שהן סקרנות ונרקיסיזם. אנחנו קוראים ספרים כדי לדעת איך אנשים אחרים חיים ואנחנו קוראים ספרים כדי לאשר ולאשש ולמשש את מה שאנחנו יודעים על עצמנו (בעצם כל גילוי אינטלקטואלי, אמר פעם מישהו, אולי פרוסט? הוא ניסוח מוצלח של דבר-מה שידענו כבר מראש אך ניסחנוהו לעצמנו בגולמנות; ובעצם יש עוד סיבה, שלישית: אנחנו קוראים ספרים על אחרים על מנת לא לחשוב על עצמנו, קוראים על אחרים על מנת לנוח מעצמנו ומכאבנו). לפעמים נוצרת תקבולת כיאסטית: אנחנו קוראים ספרים על אנשים אחרים כדי לגלות שכולם בעצם אותו דבר וסדנא דארעא חד הוא, ואנחנו קוראים ספרים על הדומים לנו כדי לגלות שיש בנו חלקים לא מוכרים לנו ונוכריים . לסיבות הללו לקריאה יש גרסאות מדורדרות. הסקרנות, תכונה חיובית בעיקרון, היא לעיתים מסווה לאדישות ממותנת. כפי שכתב בודריאר, בספרו המבריק מ-1970, "חברת הצריכה": "יחס הצרכן לעולם האמיתי, לפוליטיקה, להיסטוריה, לתרבות אינו יחס של עניין, השתקעות, או אחריות מחויבת – וגם אינו יחס של אדישות טוטאלית: זהו יחס של סקרנות". ואילו הנרקיסיזם יכול להפוך להיאטמות בפני כל אחרות שהיא, והתבוססות בחם ובמוכר. אפשר לומר בהכללה פראית נוספת כי סקרנות ונרקיסיזם הן סיבות מרכזיות למשיכה שלנו לספרות מתורגמת ולספרות מקור בהתאמה.

הרומן של רבקה קרן הוא סוג של טריאתלון ספרותי (בעצם, דואטלון): הוא מתחיל כמעין ספרות מתורגמת, הפונה לסקרנותנו, וממשיך לכעין ספרות מקור, הפונה לנרקיסיותנו. גיבורתו ומספרתו של הרומן היא מארי, החיה בחלק הסרבי של יוגוסלביה לשעבר. הרומן, בחלקו הראשון, מתרחש בזמן המלחמה הנוראה של שנות התשעים, ובהמשך מתרחש הרומן בישראל, אליה עוברת מארי כמהגרת עבודה.

בחלק הראשון, מאבדת מארי את ארוסה, שני אחיה ואביה במלחמה. הסיפור קולח והמלחמה איומה. אך מה, תוהה הקורא, התווסף לו בתום קריאת החלק הזה מלבד המסקנה הבנאלית כי "אין לאנושות עתיד בלי סובלנות ודו-קיום", כפי שאומרת לגיבורה אמו של ארוסה המת. קרן מספרת קלת עט והקריאה כאמור קולחת, אך אין בתיאוריה את אותה פלסטיות עזה, שהופכת לעיתים סיפורי מלחמה למשמעותיים בהמחישם את זוועותיה, גם בלי שהם מנסחים רעיון חדש. עם זאת, אם הפרויקט של הספרות הוא, בחלקו, לעורר בנו אמפטיה לאחרים, כלומר סוג של סקרנות משודרגת, סקרנות בעלת פן מוסרי, הרי שקרן מעניקה נפח אנושי מסוים לעובדת זרה, דמות שמקבילותיה בחיים זוכות לעניין מועט מצד הישראלים.

נקודה שמובילה לחלק השני של הרומן. החלק של המפגש עם הארץ מעניין בהתחלה באופן נרקיסיסטי: איך מארי רואה אותנו? אלה שינויים עוברים עליה בארץ בגללנו? אלא שקרן אינה מספקת את הצורך הנרקיסיסטי המוזכר, אינה מגלה לנו משהו חדש על עצמנו. חלף זאת בונה קרן את המתח והעניין בחלק השני סביב סוגיית האפשרות שמארי היא בעצם יהודייה. אם בחלק הראשון העניין (המוגבל) שלנו נבע מתיאור מוראות המלחמה, בחלק השני הסופרת מלבה את ציפיותינו לגילוי הסוד הנורא מעברה של משפחתה של מארי, החותרת לגילוי הסוד הזה משל היא אדיפוס שחותר לאמת במחיר שפיותו. החלק הזה, לפיכך, נחווה כשרירותי. כאילו מדורת הסיפור איימה לכבות תחת ידיה של הסופרת, גיבורתה התרחקה הרי מאש המלחמה, והיא ממהרת לזרוק לאש זרדים מכל הבא ליד: ממציאה למארי מוצא יהודי אפשרי, או עבר משפחתי אפל, משתף פעולה עם הנאצים.

אין הכרח בהתפתחות הסיפור הזה, אין השתלשלות טבעית, אין הצבת נתונים וראייה איך הם מתפתחים לפי חוקיות מסוימת הטבועה בהם. השרירותיות הזו מגיעה לשיאה, נחשפת, בהתפרצות טלנובלית, לקראת סופו של הרומן. אז נטרפים כל הקלפים, כמו שאומרים. מאחורי החזות של הרומן "הרציני" ו"המיושב" פורץ פתאום השד המלודרמטי. ההתפרצות הזו קומית למדי, בלי להתכוון להיות כזו. הנה, שפטו בעצמכם: "ובכן, זה היה סיכום הביניים של חיי: אמי היא לא אמי. אמא של ארוסי המת היא אמי. אבי הביולוגי מת ואבי החורג חי. ארוסי המת היה מאומץ, שאם לא כן הייתי מאורסת לאחי. הוא לא ידע שהוא מאומץ, לא ידע שאמו המאמצת ילדה אותי ולא ידע על קיומו של בן-דודו המאומץ, שהפך לאחר מותו לאהובי בתיווכם החשאי של אמי הביולוגית, חצי-אחותה הרבנית והמעביד הזקן שלי שלתקופה קצרה היה החבר של אמי הביולוגית ושטובתי תמיד עמדה לנגד עיניו".

ב

פרוזה טובה פולשת לארץ לא נודעת. "אוונגרד" – מילולית: החלוץ לפני המחנה – הוא מטפורה מרחבית-אופקית לחובה של האמנות לחדור למרחב-העמוק, או מטפורה מרחבית לזמן, לחובה של האמנות לחדש. משבר האוונגרד נובע, בין השאר, מכך שמאמצע המאה ה-20 הלכה ורווחה התחושה שמעמקי הנפש נחשפו כליל ואילו הסגנונות האמנותיים מוצו. המעמקים אינם מבטיחים את אותה ציפייה-חרדה של מי שיורד אט אט במדרגות באר חשוכה ובידו אוחז נר רועד שלאורו נחשפים צללים רוטטים וציורי קיר מסתוריים. זה אחד ההסברים לפנייה של התרבות לפני-השטח ושל הספרות לסקרנות לא מחויבת לתרבויות זרות ("רודף העפיפונים", נניח). ה"אוונגרד", כביכול, חדל להיות מטפורה, והפך לפלישה תיירותית גרידא.

פורסם במוסף לספרות של "מעריב" באוקטובר 2010

היסטוריונים של הרומן מציינים אותו כגילוי אירופאי, בן המאה השמונה עשרה, של הנפש האינדיבידואלית, גילוי שהיה חלק מההשתחררות הבורגנית מהאוטוריטה הפיאודלית. במובן זה, סיפורי חזרה בשאלה, או, כמו כאן, סיפור על התנערות מכותנת הכפייה של החברה הדתית אך הישארות בגבולות הדת, משחזרים משהו משחריתו של הרומן. הסובייקט בסיפורים אלה מגלה את יחידותו ומורד בחברה, תוך שימוש בתבונתו ובמודעותו העצמית.

הסיפור כאן נמסר דרך יומנו של ציון טהרני, בחור ישיבה מזרחי הלומד בישיבה חרדית אשכנזית וסובל מאפליה. בעיקר סובל ממנה ידיד נפשו של המספר, עמרם. לשון היומן הנה לשון ספרות המוסר, מעורבת, לעיתים רחוקות, בלשון מדיה ("בכאב הטבוע בסלע קיומו"), שיש לשער, במידה וזו אינה מְעידה של הסופר, שהמספר קלט מפה ומשם. כתיבת יומן כשלעצמה היא אחת הדרכים בהן מכונן היחיד את יחידיותו. גם אפשרות הגאולה המנצנצת ברומן נשענת על שחרור מכבלי החברה: מפגש עם מעין צדיק נסתר, שהחליט לפרוש מהחברה החרדית ולחיות, כמאמין, מחוץ לה.

האם יש בספר חידוש או רק "ונטילציה" של בעיה ידועה, אפליית המזרחים הנוראה בישיבות האשכנזיות החרדיות?

חסרה בספר תשתית פסיכולוגית, ואפילו מטפיזית, שתבליח מתחת לדבקות הדתית ולהתקוממות כנגד החברה כאחת, שהייתה נוכחת ביצירות של בחורי ישיבה לשעבר כמו ברנר. הרי כל התשוקה ללמוד אצל האשכנזים חושפת מבנה עומק פסיכולוגי, ומאלצת את היחיד לגלות את הפסיכולוגיה: "אין זו הפעם הראשונה ששאלה זו מתדפקת על דלתי [מדוע מזרחי מתעקש ללמוד במקום שמתנהג אליו כך]…כי אם באמת רק להידבק בקדוש ברוך הוא כל חפצי, הרי שבישיבה ספרדית עשויה להיות סלולה עבורי הדרך לכך, יותר מאשר בישיבה אשכנזית". התשובה לשאלה חושפת את הנפש האינדיבידואלית, זו שמשמשים בה יצרים מזוכיסטיים, רגשי נחיתות, ויצרי התנצחות. אך אלה אינם מוצגים כאן באופן עמוק ומעניין דיו. העוולה נגד המזרחים מקוממת, אך הצגתה כאן, ביצירה ספרותית, שבה, בניגוד לפובליציסטיקה, מושלים לא רק ערכים של טיעון צודק ובהיר, כי אם תביעה למורכבות, אינה מקורית והיא מובנת מאליה. הצגה של נבזות אשכנזית באופן הבא, בשיחה בין בחורי ישיבה: "אולי קוראים לו ביטון כי אבא שלו עובד בבטון. הוא בטח עובד בבטון עם בגדים מסריחים, כמו הערבים שעובדים בבנין ליד", מרתיחה את הדם אבל אינה יוצרת ספרות מעניינת. אם כי סיום הספר, תוצאותיה הטרגיות של האפליה, מרשים.

אך ההברקה שמצילה את הספר מהטריוויאליות מצויה במקום אחר, וזו הברקה מבנית ורעיונית כאחת. מה שהופך את היצירה למעניינת ספרותית הוא הקשר ביו סוגיית אפליית המזרחים לפולמוס הפנים אשכנזי שפורץ בישיבה. באמצע הספר, זונח המספר את סיפור האפליה ומתאר באריכות מחלוקת מכוערת שפרצה בסוגיית הנהגת הישיבה. כאן מתגלה תחכום אמנותי ורעיוני כאחד.

המחלוקת בישיבה מחדירה דרמה לספר: זו מחלוקת מאוזנת, מעוררת רתיעה רבה ומעט הזדהות ביחס לשני הפלגים הנצים, ולא רק מחלקת את העולם לטובים ורעים. המחלוקת אף חושפת את החלוקה המעמדית בקרב בני הישיבה האשכנזים, חושפת את הריקבון בחברה החרדית שמעודד את הגיבור לצאת ממסגרתה (אך בהחלט לא לחזור בשאלה!). המחלוקת מאפשרת לסופר להשתחרר מהחלק הוידויי-למחצה (יש לשער), ולהפעיל את שריריו הספרותיים הטהורים, לשקוע בהתבוננות שאינה נוגעת בדבר. המחלוקת גם יוצרת אוורור ברומן, התניידות בין שני סוגי קונפליקטים, שיוצרת מצדה אצל הקורא מחשבות על הדומה והשונה ביניהם. המחלוקת בישיבה גורמת אף להופעת הסובייקט מכיוון אחר, זה של ראשי הישיבה: "לראשונה יכלה להבחין אף עין שאינה מזוינת, כי אין פניהם של רבי גרשון ורבי ירחמיאל כתמול שלשום, ואף בכוחה של חזותם הנכבדת וזקנם היורד על פי מידתם אין כדי להצפין את החיץ החוצץ בין לבותיהם". ראשי הישיבה הנצים הופכים להיות ישויות בשר ודם, בנפרד מתפקידם החברתי, תהליך המקביל לזה של הגיבור. המחלוקת אף מאפשרת רגעי קומדיה. למשל, רגע קריעת הפשקווילים ההדדית של המחנות הנצים, "השוטים" ו"המשחיתים", כפי שהם מכונים אלה בידי אלה. בסוגיה הקודרת של אפליית המזרחים קשה לייצר קומדיה. לבסוף, המחלוקת, בה הופכים המזרחים לרגע להיות לשון מאזניים, מסיטה לרגע את אופי הדיון ממחאה מוסרית גרידא, אל ההבנה של הצורך בפעילות פוליטית לטיוב מעמדם של המזרחים.

ב

למנוע אי הבנה: בעולם החילוני, היחיד משועבד לכוחות גדולים לא פחות מאשר בעולם הדתי, ואולי מסוכנים יותר בחמקמקותם ואף בהצגתם ככוחות שחרור (למשל המין). בהירות העימות בין היחיד לחברה, בחברה הדתית, היא זו שיוצרת אנלוגיה ברורה לעידן פריצת הרומן. המסגרת החברתית הדתית בולטת: "בן תורה הלומד בישיבה הוא למעשה חייל. לחיילים יש מדים". למעשה, הדת, יכולה לשמש גם ככוח משחרר. במקרה דנן, וכפי שהדבר מתבטא גם ברומנים רבים במאה ה-18 וה-19 (למשל, ב"ג'יין אייר"), תביעת השחרור והשוויון נסמכת על טיעונים דתיים: "התפללתי לזה שברא כל אחד בצלמו ואשר עבורו כל היהודים בנים שווים הם, ללא הבדל בין ספרדי לאשכנזי".

פורסם במוסף לספרות של "מעריב", באוקטובר 2010

אורלי קסטל-בלום היא הסופרת הישראלית החשובה ביותר של הגלובליזציה. הגלובליזציה פירושה מגוון רחב של תרבויות לאומיות ואזוריות, של אידיאולוגיות, דתות ודעות, של פסיכולוגיות וסיפורי חיים אישיים, שנעו על פני הגלובוס במסלולים מקבילים ולפתע החלו נחתכים בפראות האחד בידי משנהו. גלובליזציה היא גם מפגש לשוני של שפות לאומיות ואזוריות ו"משחקי לשון" שונים. למעשה, דרך הלשון אנחנו חשים את הגלובליזציה בחריפות מיוחדת, וזו גם הסיבה שדווקא סופרת היא המבטאת הטובה ביותר אצלנו של הגלובליזציה, ולא קולנוען, איש טלוויזיה או אמן. כי בעוד שסממנים חיצוניים אופייניים כמו לבוש או מאכל ניתנים בקלות להשלה או לערבוב יצירתי, שפה קשה להשיל בקלות דומה ואילו "פיוז'ן" לא עובד בשפה. התוצאה היא מגדל בבל, המיתוס שגורס כי הגלובליזציה היא לא רק עידן עכשווי אלא עידן שממנו באנו. ההשלכות התרבותיות השליליות של הגלובליזציה הן שתיים: כאוס ורלטיביזם. הגלובליזציה יוצרת תחושת בלגן ואי-התמצאות. בחסות הכאוס פועלים אנשים שדווקא כן מצליחים להתמצא לטובתם הם, ולכן בכאוס צריך להיאבק. ההשלכה השלילית השנייה היא היחסיות: כל הערכים, התרבויות, האמונות נתפסים, בעומדם זה בצד זה, כאופציונאליים ולא כמהותיים. משהו מתרוקן. היגיון האופנה, כלומר תחלופת הבגדים העונתית שאינה נובעת מכך שאופנת סתיו 2010 טובה יותר מאופנת סתיו 2009, אלא רק מכך שהיא שונה, משתלט גם על עולם האידיאולוגיות והאמונות.

בהיותה הסופרת הישראלית החשובה של הגלובליזציה מצויה הסופרת באלמנט שלה בסיפור הראשון בקובץ. גיבורו הוא ג'פרי, יהודי-אמריקאי דובר עברית החי בקהיר והנו בעל מפעל ג'ינסים (יזם גלובליסטי). הזוי. אבל ה"הזוי", שמשתמשים בו בכלל ובפרט ביחס לקסטל-בלום, הוא בעצמו סממן של הגלובליזציה: היתקלותנו במגוון התנהגויות אדיר  וחוסר יכולתנו למקמם ולהכילם. אבל הגלובליזציה מעמיקה יותר מפני השטח של יהודי, אמריקאי, עברית וקהיר. ג'פרי, שחרד לבריאותו, הולך לרופא ש"חישב את מדד מאסת הגוף שלו (BMIׂׂ)" ו"דרבן אותו גם לעשות ספורט, דבר שג'פרי לא עשה אף-פעם בחיים, גם לא בילדותו, כי שקד על לימוד תורה". יש כאן מפגש גלובלי של שלוש "שפות": מדעית, יהודית אורתודוקסית ומערבית-מטפחת-גוף. הזכרתי קודם את שתי ההשפעות התרבותיות השליליות של הגלובליזציה. יש, בעצם, עוד אחת: הבליל הלשוני שבתוכו אנחנו טבולים עד הנחיריים, מקשה עלינו לנשום, לנסח את עצמנו לעצמנו בעצמנו, ללא תיווך של קרעי שפות ומידע (אגב, הדקונסטרוקציה, אותה גישה פילוסופית הסבורה שאיננו יכולים לדלג על השפה, היא אולי אידיאולוגיה גלובליסטית). בחוסר היכולת הזה לדלג על בליל השפות, ניתן להסביר את חיבתה של קסטל-בלום לציטוט, לקלישאה, לעילגות, ואת חשדנותה כלפי ה"אותנטי". "את כישרונם של הקהירים לחיות ולקבל את החיים ללא שום היסוסים ייחס ג'פרי לכך שכבר מאות שנים נמשך כאן המונותיאיזם ללא-הפוגה, והמקום לא טעם את האתיאיזם והבודהיזם. נכון שהיה קולוניאליזם, וקהיר צועקת שאירופה היתה פה, אך היא הייתה כאן רק כפטרונית". ההומור והאירוניה בקטע הזה נובעים מהצטטנות, מהקלישאות ומהיגיון האופנה שהזכרתי כשהוא מיושם לדתות.

הגלובליזציה נוכחת גם בסיפור השני, הארוך בקובץ, אותו מספרת ישראלית שנשכרה לעבודת מחקר באוניברסיטה בוסטונית כשנושא המחקר הוא מהגרים ישראלים באמריקה. גם כאן בליל התרבויות והשפות, ישראלים באמריקה, מוצג בלוויית עין בוחנת לשעטנז פחות מובן מאליו: "שיאו של הערב היה בשיר דיינו, שאותו שרו כל דוברי העברית בצעקות רמות ובהערכה רבה לאלוהים, אשר באמת עשה מעל-ומעבר" (עברית, אמריקאית ו"תאגידית" בלולות כאן).

יכולתי להעביר קורס שנתי על המרקם הלשוני של קסטל-בלום, שבביקורת בעיתון ניתן לגעת רק בקצה קצהו. אבל האלימות של הסופרת כלפי השפה, הציניות הספקנית שלה בדבר יכולתנו להגיע לחוויה אותנטית מבעד למיסוכה, מעייפת. הסקנדל שאפיין את פריצתה של קסטל-בלום לספרות העברית נבע ממקוריותה וחדשנותה אך גם מהתחושה שקסטל-בלום היא דיאגנוסטיקנית מעולה, אך אינה מציעה פתרון ולמעשה מוקסמת מהמחלה. אז מה? תאמרו, סופרים צריכים להביא פתרון?! כן, בדיוק הסופרים הם אלה שצריכים להביא פתרון. כי הרי הפתרון האפשרי העיקרי שיכול להינתן לכאוס ולמיסוך הלשוניים של הגלובליזציה מצוי בדיוק בכלים העדינים של המדיום הספרותי. קרי בבחינה מדוקדקת של שימושי השפה השונים, בירור הסיגים והקלישאות, חשיפת המהותי מבעד לבלגן. קסטל-בלום ויתרה. אני, לפיכך, שמח שכתיבתה קיימת, אבל אינני מחבבה.

ב

זהו קובץ סיפורים ולא "ספר", כפי שכתוב בערמומיות על הכריכה האחורית. מלבד הסיפורים שהוזכרו לעיל, יש כאן סיפור על ביקור במוסך ישראלי שבו דוברים רוסית בלבד, דיון חינני בגלובליזציה שבתוכנו; סיפור סאטירי אופנתי ולא ממוקד, אם כי משעשע, על "אשת-הסופר"; כתשובת-משקל, סיפור על קשיי הפרנסה של סופר שהוא גם עקר בית; סיפור מורבידי על מוות פרטי ולאומי. להטעיה הבסטיונרית של הכריכה האחורית (קנית "ספר" בשוק ופתחת בבית והנה כולו סיפורים-סיפורים) מתלווית ההמלצה הפרחית-פקאצית הבאה, הלוקה גם באוקסימורניות מסוימת: "אין מה לומר – קסטל-בלום מפתיעה אותנו שוב, ממש כפי שציפינו ממנה". "אין מה לומר", ל"הספרייה החדשה" אין מה לומר על הספר.