פורסם במוסף לספרות של "מעריב" בינואר 2011
ביקורת ספרות היא הרבה פעמים עיסוק נגטיבי ומבקר הספרות הוא סוג של דובי לא-לא. אני מודע לכך במיוחד בשעה שאני טוען שספר הוא "קלישאי". סוגיית הקלישאיות/מקוריות היא הרי סוגיה פילוסופית והיסטוריוסופית מסובכת, וכיצד אני מעז, אני שואל את עצמי, לפסול בנחרצות ספר בגללה? הרי יש טענות פילוסופיות כבדות משקל, שאף אותן אגב צריך ללמוד טוב יותר, לפיהן היחיד אינו יכול להיות מקורי באמת. משהו תמיד קדם לו: החברה או השפה או "הרוח" הטוטלית. והרי ישנן גם טענות היסטוריוסופיות כבדות משקל על כך שאנחנו חיים כיום בעידן ה"רטרו", ושהיכולת להיות מקוריים היום כמעט בלתי אפשרית טכנית? כששוכך מעט גל הביקורת העצמית (מבקרים אינם עוצרים בדרך כלל בביקורת על אחרים, אם זה מנחם מישהו) אני עונה לעצמי שתי תשובות. התשובה הראשונה היא שאני מרשה לעצמי להאשים ספרים בקלישאיות כי אני נפגש בספרים שאינם קלישאיים. אם בעידן שלנו ישנם סופרים כמו מריאס, בולניו, רות, קנז, פראנזן, איימיס, וולבק, קוטזי, זבאלד, ברנהרד, מונרו ועוד רבים, סימן שהפנייה לקלישאיות היא תולדת עצלנות או חוסר כישרון ולאו דווקא "רוח התקופה" (ואני לא מדבר על סופרים שבראו מה"רטרו" עצמו יצירה מקורית, כמו איטאלו קאלווינו). התשובה השנייה עקרונית יותר: הזכות של ביקורת הספרות להיות נגטיבית נובעת מכך שלנגטיביות עצמה יש ערך פוזיטיבי. השלילה, האמירה: "זה לא טוב", לגיטימית גם אם אין האומר יודע מה צריך לבוא במקום הקיים וכיצד. אם להפליג מעט בטיעון: כל חשיבה אוטופית נובעת ממאיסה בקיים גם אם המקום שאליו שואפים איננו קיים כלל ("אוטופיה" היא "שום מקום"), או איננו קיים עדיין. ובלי חשיבה אוטופית אנחנו נידונים לשקיעה בביצת העכשיו, לכלא של ההווה, לעריצות של הקיים.
הקריאה ב"התחתית של תל אביב" מהנה למדי. ברקאי בונה עולם יצרי, עסיסי, חומצתי, משעשע ונוגע ללב. אבל עד מהרה מתבאר לקורא שלפניו אוסף מגוון של קלישאות, שכישרון המספר המסוים והלא מבוטל של ברקאי לא מצליח לטשטשן. הגיבור המספר של הרומן הוא הארכיאולוג מאיר הולצמן. חייו של הולצמן בהווה אינם שלווים: בת זוגו עומדת ללדת, אתר החפירות הצלבני שאת החפירות בו הוא מנהל נמצא בשטחים, בחלקו על נחלות כפר פלשתיני, ומקומם את תושביו, והמציק מכל: חלום טורדני פוקד אותו ובו מזדהר מעיל אדום שלובשת אישה אלמונית. מי היא האישה? מדוע היא מעוררת כאלה סיוטים? מסעו לחקר מקורות החלום מוביל אותו אל העבר, לזיכרונות מילדותו בשכונת פלורנטין, לגדילתו במשפחה אשכנזית קשת יום (אחת המעלות האגביות של הספר היא התזכורת הנצרכת לכך שיש גם אשכנזים עניים) וחמוצה.
ואלה שמות הקלישאות: ארכיאולוגיה וחפירות בתוככי הנפש הן קלישאה מאז שפרויד עצמו הצביע על הקרבה בין שני העיסוקים הללו (ולכן, אגב, מילת הסלנג העברי העכשווי "לחפור" מכוונת לדעת גדולים). התרת הסיפור – המודחק ששב ומציק בחלום – היא קלישאה, בייחוד בתרבות הישראלית הפופולארית שאחרי "וואלס עם באשיר". התיאור של פלורנטין העסיסית, הפרולטרית והצבעונית (מכשפות, זונות, נוכלים, עיסוקים "אותנטיים" כמו רחיצת מתים, התמקחויות לתיאבון, אומנים מומחים מהפנטים במומחיותם) הוא קלישאה א-לה פליני וקוסטריצה. התיאור של משפחה אשכנזית קמצנית רגשית, בה בני הזוג אוכלים איש את רעותו, האם ארסית וחדת לשון והאב נרגן ומתכנס, הוא קלישאה ענקית. העדפת נוכלי פלורנטין המקסימים על "מאיר הר-ציון וחבריו, שעל ביקוריהם בסלע האדום כתבו בעיתון דבר ודיברו גבוהה-גבוהה בכיתה" היא קלישאה. הקשר בין הצלבנים לציונות הוא קלישאה מארץ הקלישאות. קלישאה סטאלאגית משהו (יש בטקסט הזה כמה סממנים חרמניים-"סטאלאגיים") היא העיסוק של בת הזוג של הולמצן, רקפת: רקפת היא מאלפת נמרים.
כאמור, הקריאה בכללותה קולחת ומהנה. ישנם כאן כמה קטעי סיפורים מעניינים במיוחד. למשל, סיפורו של הסבל הערבי היפה, עלי, שגר בפלורנטין וקרא לעצמו יאיר. יאיר-עלי אף הדריך קבוצות נוער במוזיאון הלח"י והנחיל לתלמידי ישראל את מורשת יאיר שטרן שנרצח בשכונה. תיאור החלום הפותח את הספר, נסיעה מטורפת ברכבת תחתית תל אביבית, הוא הברקה. ישנה כאן גם הלימה מעניינת בין צבעוניות קטעי החלומות המפוזרים כאן לקטעי המציאות המעט הזויים המשובצים כאן. אבל ההנאה מתקהה כשנופל האסימון ומתבהר שהסופר צירף באופן קולח ומהנה שורה של קלישאות חבוטות.
ב
מלבד בעיית הקלישאות ישנה תחושה שאין כאן חזון גדול שממנו מתפרט הרומן לחלקיו. איננו מוזמנים כאן ליהנות ממראה של סופר-אמן ששולט בחומריו ביד רמה, אלא עדים לסופר שמכניס חומרים לספר בתקווה שמשהו יצא בסוף מכל זה. החומרים עצמם מעניינים לפעמים, אבל התחושה היא של ניסוי על חשבוננו. בולט כאן, למשל, השידוך המכאני והמלאכותי בין פרקי הילדות לפרקי ההווה. דוגמה אחרת: המעיל האדום המסתורי משויך במהלך הרומן פעם לבת הזוג של הולצמן, פעם לנערים פלשתינים הצרים על אתר החפירות ופעם לאמו של הולצמן. התחושה היא שהרומן מנסה כך מלאכותית "לתפור" את חלקיו הלא מתלכדים למעיל קטן אחד.
מבקר חופשי 